יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק א' וב' משולב.מ.ד.גאון

 חבתם וכסופיהם העזים של יהודי ארצות המזרח כלפי ארץ הקודש היו מתבטאים באפנים שונים במשך כל תקופות הגלות׳ הן בכח והן בפעל, פעם בקול ענות חלושה ופעם ביתר עוז. בנדון זה צריך להביא בחשבון בתור גורם עיקרי
ומכריע את הסביבה עצמה, בה האנשים הללו חיו ופעלו, שבודאי היתה זו עלולה להשפיע אם מעט או הרבה על הלך רוחם ורעיונותיהם, ויש כי געגועים אלו הוצקו לפרקים בחרוזי שירה רוויי רגש, אשר נתגלו אח״כ בצבור בצורת פיוטים׳ ודויים, זמירות ותפלות.  לפיכך אין לתמוה, אם גם אישים בלתי מחוננים בכשרון רב, שבעצם לא היה להם כל מגע חי ונפשי עם השירה העברית וסודותיה, גלגוליה ודרכי התרקמותה, נסו אף הם את כחם בשיר.

כידוע, עוד מתקופת התנאים והאמוראים החלה מתפתחת הספרות הפיוטית, וזו שמשה כעין אמצעי להבעת רחשי הלב לכבוד שוכן מרום, שעל צד האמת היתה כלה חדורה עגמה וצער, הכנעה וקלוסים ותחנונים, ספרות המיוסדת על רוע מזלו וגורלו של העם העברי הנענה, המרוחק מארץ מולדתו החרבה. אין ספק כי פיוטים אלה בהיותם נקראים כעבור זמן על ידי ההמון, היה בהם כדי לדכא את הרוח, אך יחד עם זה יכלו לעודד, לעורר ולהרעיד נימים, וצריך להניח, כי אמצעי זה עזר לא מעט לקשר את היהודי הגולה אל עברו המזהיר, עברה של האומה הישראלית עוטה התפארת, וכן לרתקו כבחבלי קסם אל ארץ אבותיו רבת הזכרונות. מכל מקום, הוא הועיל להכשיר את הקרקע לעליה המונית לארץ, ובה בעת לסלול את הדרך לנוסעים ועולי רגל אליה, רובם בכונה מראש, על מנת
להשתקע בה. בזה דוגמאות אחדות מהפיוטים לסוגיהם ולצורותיהם, שחוברו בתקופות שונות ע״י ספרדים ובני ארצות המזרח.

יסודם של הכסופים טבוע גם באחד מי״ג עיקרי האמונה, שיהודי המזרח רגילים לקראם בצבור בבתי הכנסת בכל ערב ראש חדש. וזה תכן העיקר האמור:

״אנו מאמינים באמונה שלמה כי דבר ה׳ לא ישוב ריקם ויצא חטר מגזע ישי והוא יהיה משיח צדקנו, ונחה עליו רוח חכמה יותר משלמה המלך ורוח נבואה קרוב למשה רבנו ע״ה והוא יפדה את ישראל ויקבץ נדחיו, ונכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים לעבודת אלהינו״.

בתקופת ספרד שאז היתה השירה העברית רווחת מאד, רבו היצירות השיריות מכל הסוגים ביחוד על כנסת ישראל הנתונה בשבי. התולדה מספרת, כי את השירים והפיוטים היו כותבים בעת ההיא לשם נוי על רדידים וצניפים, על בגדים ועל כתלי הבית. השפחות היו מקעקעות חרוזי שיר על בשר לחייהן על חזיהן ועל ברכיהן, והפסוקים היו משתקפים מבעד לשמלות המשי הדקות.

מתפלת נוחם לתשעה באב.

נחם אדוני אלהינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים
ואת העיר האבלה והחרבה והבזויה והשוממה –

האבלה – מבלי בניה, החרבה – ממעונותיה, הבזויה – מכבודה

והשוממה – מאין יושב

והיא יושבת וראשה חפוי כאשה עקרה שלא ילדה

ויבלעוה לגיונות ויירשוה עובדי פסילים —

ויטילו את עמך ישראל לחרב ויהרגו בזדון חסידי עליון
על כן ציון במר תבכה וירושלים תתן קולה
לבי לבי על חלליהם מעי מעי על הרוגיהם.

אנשי כנסת הגדולה.

תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו

וקבצנו במהרה מארבע כנפות הארץ לארצנו.

השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה ומלֹך עלינו מהרה

אתה ה׳ לבדך ברחמים בצדק ובמשפט. —

תשכון בתוך ירושללם עירך כאשר דברת וכסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין
ובנה אותה בנין עולם במהרה בימינו.

את צמח דוד עבדך במהרה תצמיח וקרנו, תרום בישועתך
כי לישועתך קוינו כל היום.

ואתה ברחמיך הרבים תחפץ בנו ותרצנו, ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים.

ר׳ יוחנן בן נורי: מלכות שדי.

ובכן: תן כבוד לעמך תהלה ליראיך ותקוה טובה לדורשיך
ופתחון פה למיחלים לך —
שמחה לארצך, ששון לעירך וצמיחת קרן לדוד עבדך
ועריכת נר לבן ישי משיחך במהרה בימינו —
ותמלך אתה אדוני לבדך על כל מעשיך
בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר מקדשך
ככתוב בדברי קדשך: ימלך יהוה לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה.

יצחק ב״ר אברהם אברהב

חי בספרד במאה הי״ד לספירה הרגילה. רוב שנותיו עסק במסחר אך קבע עתים לתורה ודרש ברבים. חבר שלשה ספרים ואלה הם: א. ארון העדות, נזכר בהקדמה לספרו מנורת המאור. ב. שלחן הפנים כנ״ל. ג. מנורת המאור, חברו בשנת ה״א ס׳—ס׳ לערך. כולל ז׳ חלקים הנקראים נרות. תכנו. לקוטים מש״ס, אגדות ומדרשים. ביתר דיוק: אסף של דברי מוסר ודרך ארץ וכללי המצוות מלוקטים מאגדות שני התלמודים והרבה מדרשים. הספר נועד ״לקטנים ולנערים ולזקנים ולשלמים ולריקנים לאנשים ולנשים״, וזכה לתפוש מקום חשוב בספרות המוסר העממית. נדפס בפעם הראשונה בקושטנדינא, שנת רב חסד (רע״ד), ועד מהרה נפוץ בישראל ותורגם לקשטילית, אשכנזית ויודית. נראה הדבר, כי היו לרב הזה קשרים אמיצים עם א״י וישובה, או שחי בה זמן מה ואח״כ יצאה. הרב חיים הלוי הורוויץ בספרו חבת ירושלים, מביא מהקדמת ס׳ ״עמק המלך״, שביה״כ של האריז״ל בצפת ושל מהר״י אבוהב היו סמוכים זה לזה, ונחרבו ברעש בשנת תקי״ח. מקץ שנים אחדות נבנה שוב ונודע בשם ביה״כ הגדול ובו ס״ת המיוחס לו ״ואין מוצאים אותה לקרות בה רק ג׳ פעמים בשנה, ר״ה, יוה״כ, ושבועות.״ אח״כ מוסיף : ״בהיותי בצפת (לפני שנת תקצ״ז) נגנבה הס״ת, ומאת ה^' היתה שהתקוטטו הגנבים עליה, והחזירוה למקומה. והס״ת היא של האדם הגדול המפורסם בפוסקים וספרי מוסר בע״ס מנורת המאור. עוד זאת. אחר הרעש אמרו לטלטל הס״ת של מהר״י אבוהב לביהכ״נ הגדולה, וטהרו וקדשו עצמם עשרה אנשים בטבילה ונשאו אותה לשם, ולא השלימו שנתם, ומתו כלם. והעמידוה בהיכל מיוחד עם הס״ת של הגאון המקובל מהר״ר סלימן אוחנא ז״ל.״ אוצר הספרים לבן יעקב, אות מ. סי^, 1443.

יצחק אברהב

יליד ספרד בשנת ה״א קצ״ג. היה רב בטולידו. הרביץ שם תורה הרבה והוחזק לגדל הדור. תלמידו ר׳ אברהם זכות בע״ס ״היוחסין״ קוראהו: ״חכם וחסיד חריף ומחודד״. גם ר״י קארו בשו״ע או״ח, ס״י קמ״א, הזכירו בשם ״רבנו הגדול״. מסופר כי היה סומא בעינו האחת. בערב גרוש ספרד יצא עם שלשים מנכבדי היהודים לפורטוגל, לבקש מאת המלך יואן השני זכות ישיבה בארצו בשביל המגורשים. הוא עצמו התישב בפורטו, וכפי עדות ר״י מיטראני היה חשוב מאד בעיני מלך פורטוגל. נפטר בפורטו מקץ ז׳ ירחים אחרי הגרוש, בסוף שנת רנ״ג. בין תלמידיו נמנו: ר׳ משה דאנון, מהר״י בירב, דון יצחק אברבנאל, ואחרים.

חבוריו: א. פירוש לביאור רמב״ן על התורה. נדפס בקושטנדינא ש׳ רפ״ה ב. נהר פישון.
דרושים על התורה ושאר כתבי הקדש ומאמרי רז״ל, קושטנדינא רצ״ה. ב שיטות על קצת מסכתות
דתלמוד, ויניציה שס״ח, ווילמרשדורף תע״ו. ד. ביאור על פירש״י על דתורה כ״י. גנזי אוקספורד.
ד- פרושים על ד׳ הטורים, שהרב חיד״א ראם בכ"י. ו. קובץ שו״ת כ״י. ז. רשימת ספרים. ר׳ אוצה״ס
ר. סי׳ 260. שם נזכר עזבונו הכולל ח״׳י ס״י, שע׳ג ספרים נדפסים, ונ״ג בשאר לשונות אמשטרדם תנ״ג.

יצחק ב״ר דוד אבוהב

יליד קשטרו בפורטוגל, בשנת שס״ה (1605). הוריו היו אנוסים שם, ואח״כ ברחו לספרד. נודע גם בשם די פונסיקו. תלמיד הרב יצחק עוזיאל. מרבני אמשטרדם במאה הי״ז. בן זמנו ועמיתו של ר׳ מנשה בן ישראל, המפורסם בספריו ודעותיו. נחשב בין בוני קהלת
היהודים באמשטרדם והצטיין כדרשן נעלה. שמש במשרות חשובות שונות. מעיר זו עבר בשנת ה״א ת״ב עם קבוצת מהגרים לברזיליה, שהיתר. בעת ההיא ברשות ממשלת הולנד, בכדי ליסד שם קהלה יהודית ולהיות לה לרב. מקום מושבו בארץ החדשה היה פרנמבוקו.

הערת המחבר: אמר הכותב. בהיותי בשנת תרפ״ט בברזיל, חקרתי ודרשתי אחרי שרידי הישוב היהודי בערים הללו, ולצערי לא נשאר זכר. זקני הארץ ספרו לי, כי שמעו מאבותיהם על רדיפתם את הזרים, וקרה שפעם שחטו כמה עשרות משפחות של יהודים באחת העירות הסמוכות לסאו־פאולו, בכדי להפטר מהם בבת אחת. ע"כ

בעקב המלחמות הממושכות שהתנהלו שם בין המתישבים הפורטוגיזים ובין המתישבים ההולנדים סבלו המהגרים היהודים צרות צרורות. הר״י אבוהב בהקדמת ספר ״שער השמים״ לר^, אברהם די הירידה אשר תרגמו מספרדית לעברית (וכן את חבורו השני בית אלהים) יספר על המנוסה מארץ זו כדברים האלה: ״כי הוציאנו מכור הברזיל ממצרים, כאשר הציקונו האויבים בלעג וקלס לסביבותינו, מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימת מות, ובאלף החמישי וארבע מאות (1642) עברו על האומה החשובה כמה וכמה תלאות לא יכילון ספרים ומגילות. פשט הגדוד וישטחו
להם שטוח בשדה וביער, זה יעט אל השלל וזה הנפש צודה. אלה נהרגו ואלה מחוסר כל נאספו אל אבותם, ואנחנו נשארנו במתי מעט צפויים להרג ולבזיון. האוכלים למעדנים ערב להם לחם יבש וגם הוא אזל מכליהם, ואחרי כמה צרות רבות ורעות קלות וחמורות, קל מן שמיא נפל, כלה גרש יגרשו אותם, זעיר שם זעיר שם, ערומים דחפים שבו דרך אניות בלב ימים, המחנה הנשאר לפלטה, ואני בתוך הגולה…״ ושוב מוצאים אותו מכהן ברבנות
באמשטרדם. בשנת תט״ז (1656) היה בין מחרימי ברוך שפינוזה, יחד עם הרב שאול מורסיירה. לעומת זה התיחס באהדה לתנועת ש״צ, דוגמת כמה רבנים גדולים בני תקופתו. הציץ לתוך אור מתעה זה ולא נפגע. מליץ ומשורר בלשון העברית. חבר כמה שירים ופיוטים, דרשות והספדים. מהם נדפסו ורובם נמצאים עדיין בכ״י. בין שאר סגולותיו יש להזכיר כי היה מזמר נעים ומטיב נגן בנבל. בהשתדלותו נבנה בשנת תל״ה בית הכנסת הגדול של הספרדים באמשטרדם. נלב״ע באמשטרדם, ביום כ״ז אדר. ב. שנת תנ״ג (1693) בהיותו בן פ״ח שנה. על מצבתו חרות« שפט את ישראל שבעים שנה.

יצחקו ב״ר מתתיה אבוהב

יליד אמשטרדם. רב במאה הי״ז. מחכמי קהלת היהודים הפורטוגיזים שם. כתב לבנו ספר מוסר בפורטוגיזית הדן על כללי האמונה ויראת ה׳ שנדפס באמשטרדם שגת 1680. כן חבר עוד ספרים שנשארו בכ״י, ביניהם מחזה על חלום יוסף וגדולתו, וקובץ מאמרים בפילוסופיא שתכליתו להגן על הדת היהודית בפני טענות חכמי הנוצרים. נפטר באמשטרדם ברבע
הראשון של המאה הי״ח.

עמנואל אבוהב

יליד עיר פורטו בפורטוגל בשנת שט״ו לערך. נכדו של הרב יצחק אבוהב הראשון.מאימת ד״אנקויזיציה עזב את עיר מולדתו ויתישב באיטליה. ידע שפות ומדעים והצטיין בתור נואם ומטיף. בשנת 1603 התיצב בפני הסינט בוינציה להגן על אחיו היהודים ולזכותם מאשמה, כי העלילו עליהם שאינם נאמנים למולדת. בערוב ימיו, היה בדעתו לעלות לארץ, ולהשתקע בצפת. בה חשב להדפיס את ספריו אשר חבר, אך שאיפתו זו לא נתקימה. נפטר
בוינציה ש׳ שפ״ח (1628). די״י לנר׳ו — שפ״ר, כרד ח. עם. 268.

הערות המחבר: אנציקלופדיה אשכל, הוצאה עברית, כרך א. עם. 94. באוצה״ס ז. סי׳ 117 צוין ספרו זכר רב בכ״י, הכולל תפלות ודויים ותחנות שחברו בברזיליה שנת הת״ו, שירים ותשבחות … ובאור מלאכת הדקדוק בלשון
צח ובקצרה.        

לאחר כמה שנות גורות, ורדיפות וענויים שאין לתארם במלים, נוסדה בשנת תרפ״ו קהלת יהודים בפורטו, ובה מכהן רב אחד משאלוניקי שהוזמן באפן מיוחד לשם כדי לחנך את האנוסים לשעבר בדרכי היהדות. כן נבנה שם בית כנסת מפואר, ויוצא לאור גם שבועון יהודי בפורטוגיזית, בשם "הלפיד״ בעריבת נשיא העדה בארום באסטו המכונה בן ראש.

חבוריו: א. רשימת מיסדי ההלכה לפי סדר הזמנים. נדפס בשנת שפ״ט באמשטרדם.

ב. לוח תמידי לקביעת השנים. ג. ספר מבצר האמת, להוכיח שכל טענות שונאי ישראל על התלמוד
הן מחמת העדר ידיעת תכנו. ד. שלמון השכל, על ערכם של גרי הצדק.