ארכיון יומי: 5 באוקטובר 2018


יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-נושאי התקנות

נושאי התקנות

סולידריות קהילתית: על פי הדין, השותפות בקהילה מתבטאת במסים, ואין הקהילה נושאת באחריות משפטית אם אחד מחבריה נפל קורבן לעלילה ויש לשלם כדי להצילו, או השלטון מטיל מם שרירותי על יחיד. אבל לפי תקנה שהתקינו בפאם בשנת ת״ץ (1730), בהסכמת בית הדין והקהל, כל הקהילה נושאת בעול: כל קנס והטלה שיוטלו על איזה יחיד מפורעי המס דוקא, הרי יד כל הקהל שוה בה בגופם ובממונם, ולא יפרע הנתפס אלא חלק העולה לו בתוך הקהל בפנקס המס. (יעב״ץ, ׳מוצב״י; ח״ב, סי׳ קעה; שרת יהודה אבן עטר, סי׳ קבה) הסכמה זו התקבלה גם על ידי חכמי צפרו(עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 99).

הגנת הדייר וחזקת היישוב: תקנות הקהל באו להבטיח שאדם שרכש חזקה בדירה או בחנות, לא יוכל זולתו להוציאו על ידי כך שיציע לבעל הנכם סכום גבוה יותר כדמי שכירות. תקנות בנידון תוקנו בפאס החל בשנת שסייג(1603) ואילך. על רקע פיתויים להסגת גבול, ׳יען כי רבו המתפרצים בזמן הזה ומעבירים את הדרך על בעלי החזקות׳, תוקנה תקנה בשנת תפ״ט(1729) בלשון זו:

אין שום ישראל רשאי לשכור מהגוי ובאי כוחו שום בית או חנות שיש לישראל חברו בהם חזקה עד שיטול רשות מבעל החזקה. (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ שיא)

באותה שנה תוקנה תקנה בדיוק בלשון זו גם במכנאם. אם במשך שלוש שנים לא ניצל השוכר את זכותו לגור בה, הוא איבד את חזקתו, וכל הקודם זוכה. כדי לזכות בחזקה היה צורך שהשוכר יצהיר על רצונו בפני עדים וישלם את דמי השכירות. אם המלך גירש את היהודים ממקומם, הם איבדו חזקתם, וכמו כן תקנת החזקה לא חלה על מי שמורד במלכות.

במכנאס תוקנה בתקנ״ז(1797), ושוב בשנה אחריה, תקנה להגנת הדייר, לפיה אסור היה לבעל דירה להוציא את השוכר אותה כדי להשכירה לאחר, וגם לא אם בעל הדירה רצה לגור בה, וגם אסור היה להעלות את דמי השכירות עד תום שנה.

בצפרו תוקנה תקנה ברוח זו בתפ״ז(1727) והוזכרה כאשר מישהו ניסה לעבור עליה (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 63, 170). ר׳ מרדכי בירדוגו(נפטר 1762) כתב: ׳תקנת חזקת הישוב שנתיסד מקדמונינו פה פאס ואבתרייהו גרירי(אחריהם נגררים) כל קהילות המערבי(׳דברי מרדכי׳, סי׳ ז).

שמירה על פקודת המלכות: עבירה של יהודי אחד העובר על פקודה מלכותית היתה עלולה לסכן את הקהילה, ומצבים כאלה חייבו התערבות בית הדין והנהגת הקהילה. ההחלטה, מלווה באיום חרם, הוכרזה ברחובות על ידי כרוז. ב־1824 יצאה פקודה על ידי הסולטאן עבד ארחמאן השני(1822־1859), שהנותן יי״ש או יין לגוי יתחייב בראשו, וכספו יוחרם, ׳ושגם ראשי חעם יחיו חייבים׳, כלומר, לא רק העבריין ייענש אלא גם מנהיגי הקהילה. ואז

נקבצו כל הבית דין והקהל בכנופיא גדולה ונידו והחרימו בחרמות ונידויים שאין להם שיעור לכל מי שימכור ייייש או יין לשום גוי או לשום יהודי החשוד למכור לגוי. וסבבו בשוק בבתים ובחצירות וכרוזא קרי בחיל בתרועה וקול שופר על כל זה ושמעו כל העם וקיבלו ולא היה אדם שפרץ גדר. (יעקב בירדוגו, 1783־1843, ׳שופריה דיעקב׳, אהע״ז, סי׳ מה)

הותקנו גם תקנות נגד לבוש מפואר, כדי לא לנקר עיני הגויים. בתרל״ח (1878) הותקנו תקנות נגד המוסרים, והותר גם להורגם. ספק אם ביצעו זאת, אבל התקנה מלמדת על היחס למוסרים.

תפקידי הקהילה

על הקהילה הוטלו תפקידים שונים: תשלום מס גולגולת באופן קולקטיבי לשלטונות, ותשלום מסים שרירותיים; תשורות לסולטאן ולממשל המקומי בחגים מוסלמיים ובאירועים משפחתיים; תשלום לשומרי השער של המלאח; בניית חומה או תיקונה סביב המלאח; פינוי האשפה, התקנת צינורות ותיקונם להבאת מים למלאח; דאגה לילדי זוג גרוש – 'אם לא רצתה האם שיהיו בניה עמה אחר שגמלתן אחד זכרים ואחד נקבות הרשות בידה ונותנת אותה לאביהם או משלכת אותם לקהל אם אין להם אב, והם מטפלים בהם אחד זכרים ואחד נקבות׳(שרע אהע״ז, סי׳ פב, ח); דאגה לנצרכים מקומיים, לקיומם ולקבורתם, ביניהם תלמידי חכמים, אלמנות, יתומים, חולים; דאגה לעניים מחוץ לקהילה, לשחרור אסירים מקומיים, שהיו לעתים קורבנות של עלילות שווא, ולפדיון שבויים גם אם אינם בני הקהילה.

היו קהילות בעלות רכוש קרקעי, כמו בתים או חנויות. במכנאס היה נהוג שכל הבונה חנות נותן לקהילה שליש או רבע ממנה. בעת מצוקה נאלצה הקהילה למכור חלק מרכוש זה. בית הדין במכנאס, באישורם של ראשי הקהילה, החליט בשנת תקכ״ח (1768) למכור חנויות של הקהילה לאנשים פרטיים, כדי לממן את המסים המוטלים על הקהילה. בהחלטה נאמר, שהקונים רשאים להשכיר, למשכן, להוריש או למכור רכוש זה. קהילות היו מוכרות חזקות על חצר או חנות.

רכוש מסוג אחר היה זה שניתן להקדש על ידי אנשים או נשים בעודם בחיים, או שציוו שיוקדש לאחר מיתתם. כך היו ממונים פקידים שתפקידם היה לנהל את הרכוש ולהשביחו על ידי השכרתו, וכך מימנו הוצאות שונות, כגון מסים ומטרות סוציאליות. לפי תקנה בפאס בשס״ג(1603) אין למכור אדמות הקדש, אף אם הקהל נזקק לכסף לצורך תשלום מסים, אלא אם יקנו קרקע אחרת שממנה ירוויחו יותר; אבל מותר היה למשכן אותה לשנה בלבד. כמו כן הוסכם באותה שנה, שאין חזקה לשוכרים קרקע הקדש, והדבר איפשר להשכיר למרבה במחיר. לעתים קרה שרצו לשנות את היעד שלמענו הקדיש המקדיש למטרה ציבורית, או במקרה שבני משפחתו של המקדיש נקלעו למצוקה. והדין היה שאין לשנות אפילו למען ארץ־ישראל.

אחד ממקורות ההכנסה היה קנסות שהוטלו על עבריינים (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ צד). אבל עיקר ההכנסות היה מבוסס על השתתפות במסים ובהיטלים על מצרכים. סביב נושאים אלה התעוררו מחלוקות, והודות לכך מצויים דיונים בספרות התשובות.

ראה:יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-הוצ' הקיבוץ המאוחד 2000 – עמ' 89-87

יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן

מגורשי ספרד בתלמסאן

בעקבות גירוש היהודים מספרד בשנת רנ״ב (1492), נהרו פליטים רבים לצפון אפריקה, גם לעיר תלמסאן הגיעו והתיישבו בה. בין המגורשים נמצאו תלמידי חכמים רבים, אנשי אשכולות, רופאים, מקובלים והוגי דעות. חרפת הרעב והמצוקה הרבה שמצאה את המגורשים בצפון אפריקה, אילצה רבים מהם להמשיך בנדודיהם או לשוב על עקבותיהם לספרד, במחיר כבד של המרת הדת. תיאור חי של מצוקה זו מצוי בפתיחה לקינה על הגירוש שחיבר אחד המגורשים, ר׳ שלמה הלוי בקראט:

"ומכללם באנו למלכות תלמסאן כשנים עשר אלף נפש. ויפל מן העם בעת ההיא כשלשת אלפי איש פגרים מתים מרוב הדאגה. ושאריתם בשוקים וברחובות ערום הלכו בלי לבוש, נעו עברי״ם בחוצות חבקו אשפתות. ויחזק עליהם הרעב בשנה ההיא, כי עצור עצרנו ונלאו נשוא, וחזרו מהם רבים אין מספר למלכות קשתאלה, וימירו את כבודם. וכן קרה לבאים מהם למלכות פורטוגאל ולבאים למלכות פאס…

יהודים תושבי המקום סייעו למגורשים, אף על פי שגם הם התקשו למלא את כל מחסורם. אחד האישים שנרתמו לעזור למגורשים היה הנגיד רבי אברהם בן סעדון. הוא הפך את ביתו לבית ועד לחכמים פליטי המגורשים, אף עודד אותם בעבודתם הספרותית. ואכן נכתבו יצירות ספרותיות על פי בקשתו ולכבודו. חכמים רבים העלו את תרומתו על נס וגמלו לו בשירי הלל.

להלן אחד השירים שכתב רבי אברהם אבן זמרה. השיר נועד לחריטה על רימוני כסף שתרם הנגיד, לספרי התורה שהכניס לבית הכנסת שבנה בעיר אוהראן:

אלו בניתי לשר הנגיד הר׳ אברהם סעדון י״א להחקק בתפוחי כסף שהקדיש לספרי תורות לבית הכנסת שבנה בוהראן

נחנו כתרים נתונים                                 גולות לראשי ספרים

הקדש לבית התפילה                               אנו לשם אל מסורים

 נדבת נגיד עם ורועם                              אברם לשלם נדרים

אל בית תפילה אשר הוא                                 הקים בְּוָהְרָאן והרים.

ר׳ עלאל בן סידון, קרובו של ר׳ אברהם ומי שכיהן אחריו בנגידות, גם הוא עזר הרבה למגורשים ולקהילה, ולא פעם הציל את יהודי תלמסאן מעלילות דם. יהודי העיר הוקירו את האיש ועד היום נוהגים לעשות לו השכבה בבתי הכנסת בשבתות, וקושרים לו בה תוארים נעלים. מנהג זה התקיים עד לחיסול הקהילה. בתלמסאן מצוי בית כנסת על שם הרב עלאל בן סידון, ואפילו אחד מרחובות העיר קרוי ״סידון, כנראה על שמו. בספר מרכבת המשנה לרבי יוסף אלאשקר שובץ שיר שחיבר ״המשכיל הה״ר מימון בן סידון על זה הספר מרכבת המשנה וספר צפנת פענח״., ייתכן שהוא ממשפחתו של ר׳ עלאל.

יצירתם הרוחנית של חכמי תלמסאן

המגורשים שהתיישבו באלג׳יריה הצליחו להעמיד מתוכם שושלות של חכמים. בין אלה נודעו המשפחות אנקאווא, גאביזון, כלץ, שוראקי, ששפורטאש, קנשינו, אבן טאווה, אלאשקר ועוד. היצירה הרוחנית העשירה של חכמים אלה הפכה את העיר תלמסאן למרכז תורני חשוב. בזכות פועלם של דורות חכמים, זכתה העיר לכינוי ״ירושלים הקטנה״.

ואולם גורלה של היצירה הרוחנית שנכתבה באלג׳יריה בכלל ובתלמסאן בפרט, היה דומה לגורל היצירה הרוחנית של כל חכמי צפון אפריקה. רובה ירדה לטמיון בצוק העתים והפרעות, ורק מיעוט קטן זכה לראות אור בדפוס. חלקה עדיין מפוזר בכתבי יד שבלו ומרחפת עליו סכנת כליה.

מיצירתם של חכמי תלמסאן מתקופת הגאונים ועד אחרי פרעות קנ״א (1391), לא הגיע לידינו שום חיבור. רק מספר זעום של חיבורים שנכתבו מדור קנ״א ואילך נדפסו וידועים לנו היום. ואלה הם.-שער כבוד ה' לרבינו אפרים אנקאווא,-הליכות עולם להרה״ג רבי ישועה הלוי; משיח אלמים להרה״ג רבי יהודה כלץ זצ״ל, ועומד השכחה להרה״ג רבי אברהם גאבישון.

משפחת אלאשקר בצפון אפריקה

מוצאה של משפחת אלאשקר, הוא מהעיר סיביליה שבקטלוניה. נראה שהשם נגזר מן המילה הערבית ״אלשגר״ שפירושו אדמוני. וייתכן שהמשפחה נקראת כך על שם אבי המשפחה שהיה אדמוני(ג׳ינג׳י). בהקדמה לספרו דרך עץ החיים מזכיר רבי יוסף שלושה דורות מבני משפחתו, ומלמדנו כי התורה והחכמה עברו במשפחה מדור לדור: ״יוסף בן החכם ה״ר משה ברב החכם הרופא הה״ר יהודה בן החכם הרופא הה״ר שמואל זלה״ה״.

יחוס זה בשינויים קלים מופיע בחתימת רוב ההקדמות לחיבוריו. להלן דבריו בחתימת ההקדמה לספרו רפואת הנפש:

ואני הצעיר יוסף בר״כ החכם הרופא ה״ר משה אלאשקר בר״כ החכם הרופא ה״ר יהודה אלאשקר ז״ל, הבא מגזירת אשבילייא לקצה ארץ ספרד, והיא העיר אשר על שפת הים מאלקה. ומשם טלטלנו הש״י [=השם יתברך] אחר שיצאנו ועזבנו בתינו וממונינו ובאנו לעיר תלמסאן עם גירוש היהודים אשר בקשטילייא. ובכאן חברנו אלו הספרים, עם דוחק הזמן מצורף לצרות אשר הם תכופות עלינו, הש״י יאמר לצרותינו די, ויקיים בנו מקרא שכתוב אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו(תה׳ צד, יב).

רבי יוסף מתאר שמשפחתו נעקרה ממקום יישובה פעמיים. פעם ראשונה בגזרת סיביליה, בה עקרה משפחתו ממרכז ספרד, כלומר מספרד הנוצרית, לקצה ארץ ספרד דהיינו לתוך ספרד המוסלמית לעיר מלאגה. וזה יכול היה להיות בפרעות קנ״א, שבהן נמלטו על נפשן משפחות יהודיות רבות מספרד הנוצרית לתוך ספרד המוסלמית, לצפון אפריקה ולמקומות אחרים. וסביר יותר שהמדובר בגירוש היהודים מסיביליה שהיה בשנת רמ״ג(1483). נראה כי המשפט ״הבא מגזירת אשיבלייא״ חוזר על ר׳ משה אבי ר׳ יוסף, בעוד ר׳ יוסף עצמו נולד במלאגה. לאחר כמה עשרות שנים נאלצה המשפחה לצאת שוב לגולה, וזה היה סמוך לגירוש רנ״ב (1492). לאחר שהמלכים הקתולים פרננדו ואיזבלה כבשו את כל שטחי ספרד המוסלמית, והחילו גם על מקומות אלה את גזירת הגירוש. משפחת אלאשקר עזבה את ספרד המוסלמית ונדדה לצפון אפריקה. ריהטת דבריו כאן ובמקומות אחרים מראה שגם ר׳ יוסף היה בין הבאים בגירוש.

הערת המחבר: גירוש היהודים מסיביליה מוזכר בצו הגירוש. על הגירוש מסיביליה, ראה י׳ בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, תל אביב 1965, עט׳ 410. ושם בעט׳ 408, מזכיר שבשנת 1481 הרבה מיהודי סיביליה היגרו לספרד המוסלמית.

ראה: יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-הו' אורות המגרב תשע"ד-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן –עמ'49-47

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר