ארכיון יומי: 18 באוקטובר 2018


הראשונים לציון, אברהם אלמליח

מבוא

קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה

פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה.

יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את הרבנים גדולי התורה והיראה כגון: ראב״ד ור״מ, הרב המופלא, ר״מ (ריש מתא וריש מתיבתא), חסידא קדישא ופרישא, צדיק יסוד עולם, הנשר הגדול בעל הכנפים, ועוד, ועוד. ויש מי שמרחיק לכת ומבטיח שהתואר ראש״ל היה פחות־ערך מתוארים אחרים שהיו מוענקים לרבנים־ראשיים.

בזמנו של הרה״ג משה גלאנטי, האב״ד ור״מ בירושלים משנת תכ״ה (1665) ואילך, ושעליו ידובר בספרי זה, התעוררה שאלת התואר ״רב״ ומיהו האיש הראוי לשאת תואר זה. אם מפני רבוי רבנים גדולים ומפורסמים בא״י, שמרוב ענוותנותם מיאנו להתגדר על רבני עמם וסרבו לקבל את התואר ״רב״ ו״אב״ד״, או מסבה אחרת, הסכימו הרה״ג משה גלאנטי ורבני דורו שלא יוענק יותר תואר ״רב״ ו״אב״ד״, לראש הרבנים בירושלים, אלא יכנוהו בתואר פשוט יותר, הוא התואר ״ראשון לציון״. מפני כבודו הרם של הרב משה גלאנטי הסכימו הרבנים שבאו אחריו שלא יעיז שום תלמיד חכם להקרא בשם ״רב״ ומורה לעדה, אלא בשם ״ראשון לציון״! (שפת אמת לנכדו המגי״ח).

הרב אריה ליב פרומקין מחבר ספר תולדות חכמי ירושלים סובר, שהרב משה גלאנטי (המג״ן) היה הראשון שהוכתר בתואר ״ראשון לציון״. ואעפ״י שמחבר ספר זה לא הביא שום אסמכתא להשערתו זו, ואי־אפשר, איפוא, להתיחס אליה כהלכה פסוקה׳ ור׳ אליעזר ריבלין ז״ל אומר שאינו יודע מקורה של השערה זו, שלפי דעתו, לא השתמשי רבני הספרדים בתואר ״ראשון לציון״ לפני שנת התק״ן (1790) — יצא הרה״ג בן ציון עוזיאל ז״ל נגד פקפוק זה והוכיח שהרב הראשון שהשתמש בתאר ״ראשון לציון״ היה הרה״ג משה גלאנטי, כפי שאבאר במרוצת דברי בספרי זה.

בימים ההם היו, כנראה, סדרי העדה היהודים בירושלים לקויים מאד, ״ואיש הישר בעיניו יעשה״. רמז לכך אנו מוצאים בדבריו של הרב ר׳ רפאל מרדכי מלכי, ב״ליקוטים״ כפירוש על התורה שאמר: ״אני מעיד לפני הקב״ה שבזמן י״ח שנים שאני דר בעיר זו, לעולם היו קנאה ושנאת־חנם בין תלמידי חכמים זה לזה, ובין היחידים והתלמידי־ חכמים, ולא ראיתי בהסדר ותקון וישוב ביניהם, לא בתקנות ולא בדינים השייכים בין אדם לחברו ולא בשום דבר, ודומה ירושלים העיר לעיר פרוצה אשר אין לה חומה דלתים ובריח. והחנופה עד ט׳ קבין הגיעה, והתלמידי־חכמים, ובפרט הבחורים, מעיזים פניהם נגד היחידים החשובים הזקנים, והיחידים גוערים בתלמידי־חכמים, באופן שמי שיהיה בו יראת־שמים רוצה להרחיק נדוד. לכן אני אומר שתיקון הקהל וישיבת א״י ההא שיהיה עליהם חכם הקהל ועל פיו, עם שאר חשובי היחידים, ישגיחו בפרטי העיר.

מדברי הרב רפאל מרדכי מלכי אלה, ניתן לשער כי בימיו לא היה רב ראשי בירושלים ולכן הוא מציע ״שיהיה עליהם חכם הקהל״ וכר.

אז היתה הרבנות הראשית בא״י מורכבת משלשה רבנים ומשנים־עשר דיינים, שלשה בכל חדש, ואח״כ נתבטל מנהג זה, והתחילו לנהוג שכל עדה ובית־כנסת יבחרו להם חכם מיוחד שיהיה גם מורה הוראה וגם דיין.

זוכרני, שגם בירושלים היו לעדה הספרדית, מקדם קדמתא, ארבעה בתי־דין ובכל אחד מהם היו שלשה חברים קבועים: ראשון, והוא אב־בית־דין, שני ושלישי ועוד שנים נוספים שנקראו: רביעי וחמישי. כל בית־דין היה משמש שלשה חדשים בשנה, וחוזר חלילה.

הסופר המנוח משה גאון ז״ל, שמע מפי הרה״ג רבנו חנוך חסון ז״ל מחברון. כי התואר ״ראשון לציון״ היה מוענק לרבנים־הראשיים הספרדים כדי למנוע מחלוקת ביניהם, כי בזמן הרה״ג משה גלאנטי ״היו נמצאים פ״ז חכמים גדולים שלמים בתוככי ירושלים, ומפני ריבויים בעיר, הוסכם שלא יהיה יותר תואר רב אלא ״ראשון לציון״. אח״כ נשכחה הסכמה זו והיו מכתירים את הרב הראשי בשני תוארים כאחד: ״ראשון לציון״ ו״רב״, ר״מ (ריש מתא וריש מתיבתא).

יש סוברים שאחד מתלמידיו של הרה״ג משה גלאנטי, הוא הרה״ג אברהם יצחקי, נשא את התואר ״הראשון לציון״ עוד לפני הרה״ג נסים מזרחי.

מהאמור לעיל אפשר, איפוא, להסיק, שהתואר ״ראשון לציון״ הוענק לרב הראשי הספרדי בא״י, שמקום מושבו בירושלים, מימי הרה״ג משה גלאנטי ואילך, ושהראשון שזכה בתואר־מכובד זה לא היה, כפי שכתב המנות משה דוד גאון, הרה״ג נסים חיים משה מזרחי שכיהן בכהונת רב ראשי וראש״ל לא״י, בשנים תק״ח — תקי״ח (17491758) אלא הרה״ג משה גלאנטי בעצמו. אמנם, מהתואר ״ראשון לציון״ בלבד, אי־אפשר עדיין להחליט בודאות גמורה שהוא היה מוענק למועמד לרב־ראשי ביום בחירתו, ועפ״י החלטת איזה גוף־רבנים מוסמך ומאורגן, או שכל רב שישב על כסא ההוראה בירושלים היה זוכה בתואר זה. אולם, עובדה שאין להכחישה היא, שכל הרבנים הראשיים ששרתו בירושלים אחרי הרה״ג משה גלאנטי נשאו את התואר ״ראשון לציון״, ואחדים מהם היו גם מבליטים זאת בהוסיפם אותו תחת חתימת־ידם, במכתביהם הפרטיים או במסמכים פשוטים או רשמיים אחרים.

ראה הראשונים לציון, אברהם אלמליח הוצ'ראובן מס, ירושלם, תש"ל עמ' 2-1

אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

ח׳ליפות קורדובה

במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי.

״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל כך, והמדינה מנצחת כל כך,״ כתב היסטוריון ערבי מודרני בהתלהבות. הוא אף קשר לקורדובה כתרים בתור ״העיר התרבותית ביותר באירופה״ – לא שבח מופרז כל כך, שכן אירופה הנוצרית פיגרה באותו הזמן אחרי העולם הערבי בתרבותה ובדרגת עיורה. בני אומיה היו פטרונים מושבעים של אמנות ולמדנות. הם קיבצו סביבם משוררים, בלשנים, מוזיקאים, אדריכלים, קליגרפים ומלומדים, ועודדו את העילית השלטונית והחברתית ללכת בדרכם. הם ייסדו אוניברסיטה ועשרות בתי ספר, נתנו את חסותם לכתיבת ספרים והקימו ספרייה מלכותית מפוארת.

העיסוק בלשון על כל צורותיה היה תחום התרבות הנפוץ ביותר באל־אנדלוס. השירה הייתה חלק לא נפרד משגרת יומה של העילית השלטת. מן הגס ועד המעודן, מדימויים מנופחים ועד צירופים דקי הבעה של מילים ורגשות, המשוררים הערבים (ועד מהרה גם העברים) כתבו על כל דבר בשמים ממעל ובארץ מתחת – על ידידות, שאפתנות ואהבה, על מצוקות הגורל האישי ועל תענוגות המין והנאות השולחן, וגם על מטפיזיקה והמצבים הנעלים של האמונה הדתית. השירה – על כל פנים החריזה – הייתה גם אמצעי תקשורת יומיומי ושימשה בכתיבת מכתבים, בהעברת מסרים סמויים, בדברי שבח והלל, ברמיזות ובכפל לשון, ולפעמים גם בתככים ובהפצת דיבות. זה היה כלי של חיים ומוות. השירה הייתה החיים, והחיים עצמם נהיו באמצעות דימויים, מטפורות, מקצבים ומשקלים.

אין פלא אפוא שהמאה העשירית הייתה גם תור הזהב של יהודי ספרד. לא זו בלבד שיהודים־ערבים ונוצרים מסתערבים התקבלו בסובלנות, אלא הם אף מונו למשרות רמות בניהול המדינה. הח׳ליפים היו סובלניים בטבעם ובחינוכם ולא נתנו אמון בסיעות ערביות רבות עוצמה, והעדיפו להסתמך על ד׳מי חסרי כוח פוליטי. מיתוס ״ספרד של שלוש הדתות״ היה קרוב ביותר להתממש לא תחת הצלב אלא תחת הסהר של בית אומיה (ויורשיהם במאה השתים־עשרה). היהודים היו נחותים מבחינה משפטית וחברתית וכרעו תחת נטל המסים, אבל היו מוגנים בחסות מדיניותו של הח׳ליף לנהוג בהגינות במיעוטים, והורשו לקיים את דתם ולהישמע לחוקיהם האוטונומיים. הותר להם להיות בעלי קרקע, לעבוד ברוב המקצועות, להתערב בחוגי לא־יהודים ולהגר כרצונם – אם כי מעטים בלבד רצו בכך; אדרבה, המוני יהודים נהרו לתוך אל־אנדלוס כל שנות המאה העשירית. המעטים שעזבו עברו בדרך כלל לארצות הנוצריות שבצפון – לאון, קסטיליה הישנה ונווארה – שבהן היו עתה היהודים נסבלים מתוך איבה. בעקבות הסוחרים הנוצרים המסתערבים החלו היהודים להקים בארצות האלה בסיסי מסחר משלהם, שמהם צמחו לימים הקהילות היהודיות של ספרד הנוצרית. ככל שגדל עושרם ומספרם של יהודי אנדלוסיה גבר גם ביטחונם וזהותם התרבותית נעשתה מודגשת יותר, הן ביחס ללא־יהודים והן ביחס למרכזים היהודיים הוותיקים מחוץ לספרד.

כמו ברוב ארצות המוסלמים הייתה גם אל־אנדלוס חברה עירונית מאוד. בימים שבהם בערים פרנקיות מרכזיות כמו אקס לה שאפל (Aix la Chapelle), בירתו של קרל הגדול, ישבו כמה אלפי תושבים בלבד, מנו אוכלוסיהן של כרכים מוסלמיים גדולים כגון בגדאד, סמרקאנד ודמשק מאות אלפי תושבים, ובקורדובה התקרבה האוכלוסייה לחצי מיליון נפש. היו גם מרכזים עירוניים קטנים יותר, ובהם סוויליה, גרנדה, מלגה, סרגוסה וטולדו. גודלו העצום של העולם המוסלמי(״דאר אל אסלאם״) – מהודו ועד ספרד ומסמרקאנד ועד מוזמביק – העמיד לרשות המוסלמים מערכת אחידה למחצה של שפה, משפט ומטבע ואפשר מסחר בינלאומי מסועף. דינר הזהב היה מטבע מקובל בכל מקום, ולפעמים הסכימו סוחרים לקבל גם הוראות תשלום (שנקראו (Suftadja. בחסות עוצמתו של הח׳ליף הקימו המוסלמים צי סוחר שהפליג ברחבי הים התיכון (בדרך כלל לאורך החופים, מאחר שאפילו הח׳ליף לא יכול להגן עליהן מפני סערות). המוסלמים נעזרו ביהודים ובמסתערבים כדי לסחור עם הארצות הנוצריות, ובסוחרים יזמים – פעמים רבות גם הם יהודים – כדי לסחור עם הודו, סין, מרכז אסיה והמקומות המרוחקים שבפאתי דאר אל אסלאם. הסוחרים העדיפו בדרך כלל את נתיבי הים המוכרים והשלווים על פני השיירות המסורבלות ההולכות ביבשה – והיהודים העדיפו אותן עוד יותר, מפני שספינות, בניגוד לגמלים, אינן חייבות לעצור עם כניסת השבת.

זרם איתן של כסף נכנם אל אוצר הח׳ליף בזכות השגשוג הכלכלי. ההכנסה המלכותית, רובה מהיטלים ומכסים על מסחר, עמדה על מאה אלף מטילי זהב בממוצע לשנה. חסדאי אבן שפרוט, רופאו של הח׳ליף ואיש סודו הפוליטי, הוא שמביא את המספר הזה. יש לשער שחסדאי ידע על מה הוא מדבר, מפני ששימש גם בתפקיד הממונה על המכסים, שליחו ויועצו הראשי של הח׳ליף.

ראה: האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל-הוצ' כתר-2009-עמ'39-37

הערצת הקדושים- אולאד זימור

  • ר׳ אהרון הכהן(דמנאת)

    אולאד בני זמירו – סאפי

  • נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים.

עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי מעקיצות נחשים. ביקרתי שם ב־1981 ונוכחתי לראות שהשלטונות העבירו כביש דרך בית־הקברות. בפינה הרחוקה של בית־הקברות ולאחר שעוברים עמק קטן עומד מבנה בן חדר. הוא היה נעול ונפתח לפי בקשתי על־ידי השומר המוסלמי. באמצע החדר, קרוב לצד השמאלי, נמצאת המציבה, ובסוף החדר, בצמוד לקיר, יש מקום להדלקת נרות. השומר סיפר לי שהקדוש מפורסם בעזרתו לרווקות. הוא מסר עוד שבנות מוסלמיות רבות מבקשות ללון שם כדי לזכות בבעל אך הוא אינו מתיר להן. (ייתכן שהוא הוסיף את הפרט הזה רק כדי למצוא חן בעיני ולזכות בסכום כסף).

  • ״אין לנו עליו [ר׳ אהרון הכהן] שום סיפור אבל לי יש סיפור שאני שמעתי אותו מפי מוסלמי אחד. מתי? היינו רוצים לעשות ט״ו בשבט או משהו. היתה לנו חברה של רשב״י, שהיו חופרים וקוברים מתים. קניתי עגל, לקחנו שוחט ושחט. בא מוסלמי אחד ואמר לשוחט: אתה מכיר את הצדיק הזה? זה צדיק והם [המוסלמים] קוראים לו: סירי מול ברכאת. אמר לו: אתה יודע שמזמן, כך מספרים המוסלמים, באה משפחה של מוסלמים וישבה ככה ליד בית־הקברות, קצת רחוק מבית־הקברות. באה משפחה וישבה ככה שמה. היתה להם נערה סומא. היו עושים לה צרות. פעם, מסכנה, נמאס לה ונתנה את עצמה ככה לדרך. הולכת, הולכת… עד שהגיעה. לא ידעה. עד שהגיעה בדיוק ליד הקבר של הצדיק. ישבה ובכתה. פתאום היא שומעת קול, שקוראים לו מבית־הקברות: ר׳ אהרון! ר׳ אהרון! אנו מחכים לך בבית־הקברות לבוא ללמוד.״ אמר להם: תסלחו לי, אני הלילה לא בא כי יש לי פה אורחת שאני לא יכול להשאיר אותה. הוא ישב שמה ואמר לה. העביר ידו על העיניים שלה ולמחרת היא רואה. חזרה לבד. בני המשפחה ראו אותה: מה קרה ? מה קרה ? סיפרה להם כל העניין. שמחו, עשו איזה כבוד! מאותו יום והלאה הם כיבדו את המקום הזה וקוראים לו מול לברכאת״.

״אז ככה עשינו חברא של סייד אהרון הכהן. לומדים זוהר. ביום ששי הולכים לשם. כל אחד הולך. עושים סעודה. פעם היה מוסלמי ימח׳ שמו, היה שונא, שונא ממש. פעם שניים מהחברא שלנו הלכו. היה איזה מעבר מים ליד השדות [שלו], לקח עצים [ענפים] של זיתים והיה נותן [מכה] להם. הלך אחד מהם והיה מתמרמר אצל הצדיק ואומר לו: אם אתה לא תראה לנו את הנס שלך במוסלמי הזה אנחנו לא מאמינים ולא עושים. אז מה קרה לו? רק הלך הביתה, [המוסלמי] נכנסה בו רוח סערה של שטות והיה משתגע. ככה נשאר איזה שלושה ימים״.

ר׳ אהרון הכהן (אמזוגין)

  • ״פעם אחת, אבי היה חולה. לקחתי אותו לקזבלנקה. אחר־כך לקחתי אותו לוארזאזאת. שמה יש רופאים צרפתיים. ניגשתי לצדיקים הללו. בבוקר ישבנו ככה. אני חשבתי שיש מים באותו מקום, לפי דעתי ראיתי מים. לקחתי ומרחתי לאבי בכל גופו. אחר־כך הסתכלתי על המקום. אין מים. אחר־כך אבא הבריא. במשך שלושים שנה היה בריא עד שנפטר כאן… זה היה הנס שאני ראיתי במו עיני בצדיקים הללו״.

ר׳ אהרון כהן (דוכאלה)

קבור אצל האוונאת בדוכאלה בהר אלכדאר. נקרא על־ידי היהודים חזן הארון או חזן הארון כהן, ועל־ידי המוסלמים סידי קאדי חאג׳ה. לפי מסורת היהודים מוצא הקדוש מארץ־ישראל.

נערץ גם על־ידי המוסלמים.

פירוש השם הוא ״זה שעונה לבקשות״. גם דוטה וגם וואנו בדעה שאין זה שמו האמיתי של הקדוש

ר׳ אהרון מונסוניגו(פאס)

שמו המלא הוא ר׳ רפאל אהרון מונסוניגו. הוא בנו של ר׳ ידידיה משה מונסוניגו. נולד ב־ 1760 (בקירוב) ונפטר ב־1840. כבר בעת פטירתו נתקיימו ניסים.

ר׳ אהרון מוריוסף (תונדורת)

אולאד בו־חלו (בו־חלו)

קבורים על־יד דמנאת. כך מכונים קבריהם של שני צדיקים: ר׳ מוסא בן־ישי ור׳ ינאי מול למכפייא. במקום קבורים גם קדושים אחרים והם ר׳ דוד אוחנונה, ר׳ יעקב סגיר ור׳ משה אבן־חמו

משתמשים במונח ״אולאד״ (בני) כשמדובר בכמה צדיקים הקבורים באותו מקום. צדיקים אלה משתייכים לרוב לאותה משפחה, אם כי לא במקרה זה. הערכים אולאד יופיעו להלן ללא מספור כאשר כל אחד מקדושי הקבוצה מופיע בנפרד, אבל ימוספרו כאשר רק קדוש אחד מהקבוצה ידוע.

עדות של מר יצחק א׳(קזבלנקה) ואחרים; ראה מאמרי ״ספר מעשה ניסים״, שם מובאות מסורות על קדושי בו־חלו; וואנו, עמ׳ 27, ומאושאן, עט׳ 179, מביאים מסורת לפיה חולה עצבים המבקר אצל סידי מהאסר צריך לבקר אחר־כך גט באולאד בו־חלו כדי להתרפא. הוא שוכב על האבן ואם יוצאים מיס ממנה עליו לשתות מהם מיד כדי שבקשתו תיענה; פלאמאן — דמנאת, עמ׳ 108, מזכיר את שמותיהם של שני הקדושים הקבורים שם, אמנם בצורה משובשת. לפי דבריו עולים אנשי דמנאת לקברי קדושי בו־חלו אחרי סוכות.

אולאד דיין (עמק הדרע)

זאת משפחת קדושים הקבורים בעמק הדרע, אלה הם ר׳ חנניה, ר׳ יוסף, ר׳ יעקב ור׳ מרדכי דיין,

אולאד זימור (סאפי)

נקראים גם אולאד זמירו, אולאד בן־זמירו, אולאד בני זמירו ובני זמירו. לפי המסורת אלה שבעה אחים הקבורים יחד.

זה מקרה מעניין של משפחה ממגורשי ספרד, שעליה יש פרטים רבים וכן תעודות ואשר רכשה השפעה חזקה מאוד במרוקו הן בשלטון והן בקרב היהודים ונהפכה לאגדה. מקום קבורתם משמש מקום פולחן לא רק לאנשי סאפי, אלא באים אליו מכל אזורי מרוקו. נערצים גם על ידי המוסלמים.

עדות של מר מאיר ס׳(אופראן) ואחרים. ראה גם בךנאייס,עמ׳ל״א; דוטה־טריבו, עמ׳ 383; פלאמאן־ דיאספורה, II, עמ׳ 44; לסרי, עמ׳ 131, לג׳י, עמ׳ 156. וואנו, עם׳ 48-47, נותן תיאור טוב של מקום קבורתם: ,A Safi, devant la partie méridionale du rempart et au sud-ouest du Dar El Makhzen“ sur le sommet du talus bordant le côté sud de la route de Marrakech. Une maisonnette blanche avec de petites fenêtres; la porte se trouve face à la route. A l’intérieur, le sol est carrelé; les murs sont revêtus de faïences et, dans celui opposé à la porte, il existe une sorte de niche où l’on allume des bougies; de nombreuses lampes de verre suspendues par des chaînes pendent au plafond. Sur deux des côtés extérieurs de la maisonnette, on a construit un appentis en planches destiné aux pèlerins, plus une cabane à l’usage du gardien. Autour du mausolée apparaissent des surfaces maçonnées entourées de murettes basses, que l’on dit être des tombeaux. Le terrain est parsemé de rochers émergeant du sol; les juifs les blanchissent à la chaux. D’après la .”croyance populaire, il y aurait eu là un très vieux cimetière

לפי מסורת אחרת קבורים שם חכם ושבעה תלמידים שלו(עדות של מר פנחס ב׳ ממוגאדור).

על משפחת בן־זאמירו ראה מאמרו המעניין של ד׳ קורקוס, ״יהודי מארוקו מגירוש ספרד ועד אמצעה של המאה הט״ז״, מחקרים, עט׳ 318-258 ובמיוחד עט׳ 309-306. בעמ׳ 315 מופיעה תמונה של קברות ״אולאד בן זאמירו״ בסאפי.

לפי מסורות אחרות שאספתי קבריהם נמצאים גם בסאלי, בתיזנית (דרומית מאגאדיר), במראכש ובמלאח של תאבוגימת.

״הרבה אנשים באו ליד הקבר. היו אנשים חולי רוח. לקחו אותם קרוביהם כשהם קשורים בשרשראות ברזל. הלכו לסאפי והבריאו. הם שבעה אחים. הם ממשפחתו של סידי מול אל־בארז׳…״

  • ״תמיר השתטחתי על קבריהם. אבותינו סיפרו לנו שהם לא מתים, שהם יושבים מתחת לאדמה. האדמה פתחה את פיה ובלעה אותם וכל מי שביקר לירם היו אומרים לו: לך, הבקשה שלך נתקבלה. כל מי שישב אצלם שבעה ימים ולילות בקשותיו נתקבלו. כל יהודי העיר נהרו אליו״.

״אני נולדתי בסאפי. אלה שבעה חכמים הקבורים בקבר אחד. יש ציון גדול ולשם נהרו יהודים מכל הערים ואפילו מחוץ לארץ הגיעו לזיארה על קברם של בני זמירו. באים להשתטח ותפילתם מתקבלת. היה יהודי שהגיע למוות. הרופאים מסרו שאי אפשר לרפא אותו. בא וערך סעודה גדולה ואנשים אכלו ממנה במשך שבעה ימים. ביום השביעי בא אליו מישהו בחלום, חבוש ׳אל כאזה׳, עטור זקן ובידו סכין. פנה לאותו יהודי ואמר לו: החזק בסכין זו, שים אותה על המקום החולה. כך עשה ולמחרת כאשר התעורר, אמר לאביו שיותר אינו מרגיש כאבים בגופו ושהוא בריא. ביום השביעי של הסעודה. כל יהודי העיר שנולדו בסאפי מכירים את הסיפור הזה. אותו יהודי חולה לא היה תושב סאפי. הוא הגיע מעיר רחוקה״.

״גם בני זמירו הם שבעה. אמר [בני זמירו] לי [לאינפורמנט]: למה אתה שובר לי את הראש עם התרופה של הבת הזאת שאין לי. אמרתי לו: אם אין לך תרופה, שלח אותי למישהו אחר. שלח אותי לר׳ אברהם מול אנס״.

.176 סיפרה גב, לאה א׳(מראכש). מול אל־בארז׳ הוא כינויו של הקדוש ר׳ יצחק ישראל הלוי. ראה ערך עליו “Selon :48 177 מסרה אינפורמנטית ילידת סאפי. מסורת שלמה יותר מהסיפור הובאה על־ידי וואנו, עט׳ la légende, sept frères vivaient ensemble à Saf¡; ils étudiaient et priaient. Un jour une espagnole, qui les entendit parler, entra chez eux; ils disparurent alors en s’enfonçant dans le sol et, à leur place, il resta un grand bassin d’eau. Puis, on trouva au même endroit une pancarte, à l’aide de laquelle les sept frères prévenaient qu’ils étaient sous terre; on leur bâtit donc un oratoire. Depuis, ils ne cessent de faire des miracles. Mais une tradition veut que les Oulad Zmirrou soient des juifs de Grenade, émigrés au temps des grandes persécutions. Le chef de famille, le rabbin Abraham ben Zmirrou, après sa fuite d’Espagne, aurait d’abord habité Fez; en 1499, il serait venu à Safi, où il acquit très vite un ascendant considérable sur les juifs et les musulmans. Malgré l’absence de tombeaux apparents dans le sanctuaire, on affirme qu’Abraham, ses six frères et ses fils y sont inhumés"

ראה:הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו-יששכר בן-עמי- ירושלים תשל"ד-מאגנס- עמ'259-255

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר