ארכיון יומי: 21 באוקטובר 2018


עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

יצחק בן שמש משדה חמד מספר :

" הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט.

זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו….

בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים את מצוות הצלת נפשות במלואה.

טעם מיוחד היה לי להימצא בקירבתו של יהודה גרינקר. הוא ידע להדביק בי הלהט והחשק לעבודה קשה זו שהפכה לעבודת קודש ממש. המשימה הייתה קשה ומפרכת, עבדנו עד כלות כוחנו. והיו זמנים שעבדנו יומם ולילה ללא מנוחה.

יהודה הרגיש שהקרקע בוערת מתחת לרגלי היהודים במרוקו ומשום כך לא נרתע לא ממעצורים ולא מהמכשולים הרבים שעמדו בדרכו בכדי להגיע למקומות ששום שליח אחר לא הגיע אליהם. הוא ראה עצמו כחלוץ לפני המחנה. תודות למרצו ולרצונו העז הוא ידע לסלול לפניו את הדרך אשר תביאו למחוז חפצו לכל מקום ובכל התנאים.

היהודים במרוקו בכלל ותושבי הכפרים בפרט ראו בו את הדמות האמיתי של "שליח" מירושלים. שמגעו עם היהודים הכפריים הוא גילה אהבה יהודית אמיתית. בינו ובינם לא היה כל חיץ מלאכותי. הוא שר ורקד איתם, הדביק אותם בשמחתו הכנה, בלהטו ובאמונתו.

דמותו וחזונו של יהודה גרינקר לא ימושו לעולם מזיכרוננו.

מפי מאיר חברוני (חרבון).

" ניהלתי את סניף מחלקת העלייה במראקש ובתור שכזה יצא לי להכיר שליחים רבים שבאו מישראל בענייני עלייה. מעטים היו השליחים אשר היכרתי מסוגו של יהודה גרניקר. היו לו תכונות רבות ומיוחדות שהבליטו אותו מאחרים. המושג "שליחות" לא היה בשבילו סתם מושג. הוא ידע להכניס בו תוכן ועניין. המטרה והתפקיד אשר לשמם הוא נשלח לא משו אף רגע מנגד עיניו, הוא התייחס אליהם בדחילו ורחימו.

עבודתו הייתה מפרכת והוא עשה אותה ללא לאות, עבד בשבתות ובחגים ביום ובלילה, בזמן ששליחים אחרים יצאו לבידור, לביקורים ולטיולים.

הוא היה סמל ומופת של איש עבודה. על מצב בריאותו הרופף התגבר במרץ ובחריצות האמפיינים אותו. על השאלה ממה מתפרנסים היהודים בארץ ישראל היה עונה : "רק מהעבודה". כי כתוב בתורה ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וביום השביעי שבת…..הווה אומר שאין להתחיל השבוע מיום המנוחה, אלא לעבוד שישה ימים ולסיים את השבוע ביום המנוחה, כי מנוחה מגיעה לאדם העובד.

דמותו של יהודה גרינקר השתרעה עמוק במוחם של היהודים הכפריים, הואיל והוא ידע לרכוש את אמונם ולהוריד כל מחיצה אפשרית בינו לבינם. הוא ידע לדבר עם כל אחד בשפתו – שפת הלב. עם אנשים פשוטים שוחח על חקלאות וענייני עבודה, עם רבנים – על התנ"ך והתלמוד. פעם ישב עם הרב מח'לוף אבוחצירא, אב בית דין רבני במראקש, שניהם שקעו בלימוד ובחידודי תורה, הרב לחש באוזני "זה תותח יצוק מברזל טהור מראשו ועד כפות רגליו"

הוא לא ידע פחד מהו, שום מכשול לא יכול היה לעצור בעדו. פעם הלכתי איתו למשרדו של קצין צרפתי כדי לקבל רישיון לבקר באחד הכפרים. הקצין לא הסתיר ממנו הסכנה הכרוכה בשליחותו. גרינקר נתן לו שיעור בציונות וסיפר לו על בעיות העלייה והקליטה. הקצין הפך ל "ציוני" ונתן האישור המבוקש, אך ביקש לעשות עבודה בשקט כדי לא לעורר זעמם של הערבים. בהגיענו לפנות ערב לכפר נתקלנו לפתע בהמון ערבים ובידם מקלות וחרבות עצרו בעדנו ומנעו מאתנו להיכנס לכפר. לא עזר לנו הרישיון כי הערבים טענו כי כאן שולט השיך הערבי ולא הקצין הצרפתי. בנס הגיעה בינתיים קבוצת יהודים שתיווכה בינינו ולאחר דין ודברים אופשר לנו ללון בכפר ולעזוב אותו בבוקר השכם.

תחבולה זו עזרה לנו במשך הלילה הספקנו לעשות את מלאכתנו שלשמה באנו.

מדברי חנה ברוש סרדי.                                                                             

עיתונאית ומורה אשר ניהלה אולפן לעברית בקזבלנקה.

" יהודה גרינקר היה שונה מכל השליחים שפעלו במרוקו ושאותם הכרתי. הוא ראה ייעוד ומטרה נעלה בשליחותו, ולכן התייחס אליה בחרדה וברצינות והשקיע בה כוחות ומרץ ללא גבול. חייו היו חיי צנע, לא חיפש נוחות בעבודתו. לא התפנק לגבי אמצעי התחבורה בסיוריו בדרכים לא דרכים. על פי רוב הוא הלך ברגל או רכוב על בהמה.

ליוותה אותו תמיד ההרגשה משחכים לו אי שם, שמצפים לבואו בכיליון עיניים. כי אצלו קיננה התחושה כי בהצלת נפשות הוא עוסק והסכנה הנשקפת לו ולביטחונו היא כאין וכאפס לעומת זו הנשקפת ליהודי מרוקו כולם ולאנשי הכפרים בפרט.

כך למשל קרה לו פעם לנסוע בגשם שוטף וברוחות עזות עם נהג ערבי….בדרכם נתקלו במחסום שהערבים העמידו כמארב לצרפתים. הנהג נבהל ונפחד וביקש לחזור על עקבותיו. אך יהודה הפציר בו להישאר, ירד מהמכונית, ומשנוכח לדעת כי אין איש בסביבה פירק המחסום והמשיך בדרכו.

כאשר הגעתי לקזבלנקה מצאתי אותו באותו מלון שבו התגוררתי. לעתים רחוקות הייתי רואה אותו במלון כי תמיד היה בנסיעות. הוא הצטיין בהופעתו הפשוטה והעממית. הוא שוחח עם אנשים כאח אל אחים וללא כל רגש של עליונות והתנשאות.

הוא התחבב על כל אלה שבא במגע אתם והם נמשכו אחריו. אין תימה כי בעיני היהודים הכפריים הוא נראה כדמות פלאית, שליח ההשגחה העליונה אשר בא לבשר הגאולה והישועה " .

עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו- תשל"ג-112-110

חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

מצוקת גדרה ויסוד המעלה

לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב אל פינסקר: ״טוב להיוואש כלה מגדרה. להעביר את הקולוניסטים לפתח תקוה ולהעביר שמה גם את העצים לבנין חמישה בתים למושב להם.״

הצעת ויסוצקי קוממה את הביל״ויים נגדו, חוללה סערה בישוב, נתפרסמה מעל דפי עיתונות התקופה ונדחתה על הסף על־ידי כל חברי הנהלת ״מזכרת משה״. ואמנם פעולתו הראשונה של מויאל כראש הוועד הפועל של ״חובבי ציון״ ביפו, כאמור, היתה להחזיר לביל״ויים את התמיכה החודשית בלי לקבל על כך את הסכמת שולחיו. כמו־כן סיפק להם כלי עבודה וזרעים לעיבוד חלק מאדמתם. אולם בכך לא היה די. במכתב מיום ז׳ אלול תרמ״ה אל מויאל מתארים הביל״ויים את מצבם ומשטחים בפניו את בקשותיהם בדברים הבאים:

״.״ נדבר הפעם ממצבנו הנוכחי… אין בגדרה כי אם בית אחד קטן ככף איש ובו אנחנו יושבים עשרה אנשים, איש על כתף רעהו, כי קצר המצע מהשתרע וצר הבית מהכיל את כולנו… יש לנו גם חמור אחד. וזולת זאת אין דבר, ובכל זאת ׳גדרה׳ בין המושבות תמנה ואנחנו בין עובדי האדמה! אחינו חובבי ציון התעוררו עתה לייסד את גדרה… אתה ידעת מצב עבודת האדמה בארץ הזאת וידעת מה דרוש לעובד אדמה למען יחיה מאדמתו; ואם יתנו לנו עתה רק שליש מהנחוץ, נתרושש ונזרע רק שליש מאדמתנו, הנחיה בזה ? הלא הקומץ לא ישביע את הארי ואנחנו רק למשל ולשנינה נהיה בפי כל רואינו… הנאכל לחם חסד, אם יש לאל ידנו להוציא לחם מן הארץ בכבוד ? ועתה שלושה הנה בקשותנו:

א. יעשו לנו לע״ע [לעת עתה] בית אחד לשניים שניים, אבל יתנו לכל אחד היכולת לעבד את חלקת אדמתו כולה… ואל יאמרו עלינו רווקים אתם. ערירים אנחנו היום, אבל לא נוכל להיות עוד חיים כאלה… ב. יתחילו בבנין הבתים כי כשל כוח הסבל ולא נוכל עוד לשבת בבית קטן כבתינו…

ג. ימהרו בחפירת הבאר כי בלעדיה מה נשתה ? והפלאחים לא יתנו לנו מים… אם לא נתן להם אדמתנו באריסות… ובשנה הזאת אם לא יחפרו באר על אדמתנו, אז עלינו או למות בצמא או לעזוב את גדרה…״

מויאל, שהעריץ את החלוצים האידיאליסטים האלה מראשית בואם ארצה, עודד אותם גם עתה על נחישותם ודבקותם במטרה, הפנה את בקשותיהם להנהלת המזכרת והמריצה למלאן. אולם פנייתו לא זו בלבד שחושבה ריקם, אלא אף הואשם מויאל בכך, שהוא מבכר את הביל״ויים על־פני מתיישבים אחרים.

ללא אמצעים לא היה יכול מויאל אפילו להשיג את הרשיון לבניין הבתים בגדרה עד כה עלה בידו למנוע את הרס המעט שנבנה במושבה ולדאוג לאספקת מים למושבה. למרות זאת אין מויאל מתייאש וממשיך בהשתדלויותיו מתוך אמונה שיעלה בידו להציל את מושבת הביל״ויים – על אף כל המכשולים.

תמונה זו עולה ממכתב מיום ז׳ כסליו תרמ״ו, ששלח מויאל אל פינסקר להלן:

״מיום שהשגתי מכבודו את ההרשאה על ׳גדרה׳… על כל צעד וצעד נפגוש חתחתים ומכשולים. אין מושבה שיסדו אחינו באה״ק עד היום הזה אשר הקיפוה מכשולים ממכשולים שונים כ׳גדרה׳, אבל המסובבים האלה נובעים ויוצאים ממקור שתי סיבות: א. האדמה אשר נקנתה בגדרה היא היא הנפש והרוח של הכפר הנ׳ז[כר]. האדמה הזאת לוקחה מאת האיכרים ע״י תחבולות שונות. ה׳ פוליבער הצרפתי – הלוה בריבית לבני הכפר, וכה עלו והשתרעו החובות על צואריהם, עד כי נאלצו לתת אדמתם מחיר נושים, אם כי מבלעדי האדמה הזאת אי אפשר להם להתקיים אפי׳[לו] שנה אחת. והנה כל עוד שה׳[אדון] פוליבער היינה] בעל האדמה לא הרגישו הפלחים בכובד אסונם, יען הוא היה נותן להם האדמה בחכירה, אבל עתה: אחרי אשר נוכחו הפלחים לראות כי אחינו בעצמם יעבדו את האדמה וכי לא ישיגו עתה את האדמה בחכירה… עתה נלחצים הם לעמוד על נפשם, כי מאין יביאו לחמם, לכן לא יפלא עוד אם בני הכפר גדרה יפזרו אבני נגף וצורי מכשול על דרך התפתחותה המושבה… בחושבם פן אולי יקוצו אחינו בזה וילכו להם למקום אחר. ב. פחת ירושלים [שהוחלף בינתיים] הצר והמשטין… הוא אשר הסית את הממשלה בנו ובכל דבר הישוב ובכל עת יחתה גחלים על ראשינו… הפחה הזה נטה עתה עיניו רק על ׳גדרה׳ אחרי אשר מכל פעולותיו ותחבולותיו לנגד הקולוניזאציאן יצא וידיו על ראשו… כאשר גויי הכפר כשראו כי לא צלח להם להרוס את הרפת הקטן וכו' החליטו לבלי תת מים מהבאר להביל״ויים. הצרה הזאת דיה היתה בשעתה להחריד אותי ואת הביל״ויים, כבר קניתי עבורם סוסים, ומה יעשו האדם והבהמה בלי מים… ביני ביני [רצ״ל: על דעת עצמי] פעלתי אצל כפר בית שיד-הרחוקה מגדרה כחצי שעה-כי יניחו לאנשי לקחת מים מבארם. ובכן מובילים הביל״ויים לפי שעה מים מבאר בית שיד. ביום א׳ ש״ז [שבוע זה] ציויתי על הביל״ויים, כי יחפרו שנית רפת גדול באדמה… וב״ה [בעזרת השם] כי תמול נגמר עשית הרפת. תמול בא אלי הק׳נונסול] הצרפתי… כי ׳הפחה מירושלים הגיש אליו כתב קבלה על אחד מחוסי בצל צרפת, שמו אברהם מויאל, אשר יבנה בתים בגדרה נגד חוקי הממשלה מבלי בקש רשיון על זה׳. הבשורה הזאת שימחה את רוחי. מזה אראה כי נפל לב הפחה בקרבו, וע״כ [על כן] חשה [י] על מרמה רגלו, להמיט עלי עוון אשר לא עשיתי, למען יצדק אצל הק׳[ונסול] הצרפתי. אנכי מהרתי והשבתי כדברים האלה: ׳הן בהיותי מורשה וחוכר את אדמת גדרה אשר יושביה הם חמישה צרפתים ונקבתי אותם בשמות… עם משרתיהם, וכל אחד מהם מוכרח לחיות מעבודת האדמה, ממילא מובן כי דרוש לזה רפתים, בתים, וכאשר יש לי רשיון על בניין בתים שם (כוונתי בזה על הרשיון שהשיג ה׳ פוליבער המוכר) ובכוח הרשיון הזה חפצתי… לחפור רפת באדמה, אבל הפחה שלח אנשי חיל לסתום את הבור הזה, וגם הסית בנו את יושבי הכפר עד כי אין אנו בטוחים בחיינו. עד היום לא בניתי אפי׳[לו] אבן אחד, ורק עלילות דברים הושמו עלי. ולכן אני מבקש מכבוד הק׳ כי ישתדל לבקש מהפחה רשיון חדש-אם הרשיון הראשון לא יועיל-על בניין הבתים הדרושים לנו, אשר מבלעדיהם לא נוכל לחיות וכו׳ וכו׳. וגם הק׳ מעזה העיד על דברי ונראה מה יולד.

אלה הם המקרים הסוערים עלינו. ה׳ ברחמיו יגן עלינו ועל מעבידנו. תקותי חזקה כי אי״ה בקרב אוכל לבשר לכבודו בשורות טובות…״

לא פחות נואש היה מצב המתיישבים ביסוד המעלה. רוכשי האדמה לא השכילו להשיג אישור לבעלותם על הקרקע מאת הממשלה, ובמקום זה הסתפקו בקבלת שטר קניין כתוב בעברית. עוד בהיותו בארץ שלח ויסוצקי את פינס ליסוד המעלה להסדיר את עניין הבעלות, אך כשמצא פינס שההסדר יעלה 250 נפוליון, אסר עליו ויסוצקי להביאו לידי גמר. ״ובעוד חובבי ציון מתדיינים ביניהם אודות הכ­ורעות רוח, נסתבכו ענייניה של יסוד המעלה עד אין מרפא. יושביה המעטים [כעשר משפחות] לא יכלו לעבוד את אדמתם כראוי מאין להם בתים לגור שם. ללא רשיון מן הממשלה לא יכלו לתמוך בידם בדבר שאין בו ממש, כי מה בצע בתמיכה בשעה שהעיקר, העבודה חסרה להם. זאת ראה מויאל והחליט ״לקרוא דרור להקולוניא מאת מוכרה בכל מאמצי כוח…״ תחילה ניסה מויאל להסדיר את עניין החוזה באמצעות קונסול צרפת בצפת, שהמוכר (יעקב חי עבו) שימש סגנו, בלי שהדבר יעלה ל״חובבי ציון״ בתשלום נוסף. משלא עלה הדבר בידו, היה נאלץ לבקש ״ממזכרת משה״ את הסכום הנדרש לשלמונים במשרדי הטאבו ולבעל־האדמה, כד לגשת לבניין הבתים במושבה שסכנת גירוש איימה על מתיישביה. אך ויסוצקי התנגד לרעיון זה של מויאל בכל תוקף, ואף האשים אותו בבזבוז מיותר של כספ־ המזכרת והטיל דופי במיהמנותו.

נוכח התנגדותו התקיפה של ויסוצקי ואוזלת־היד של ״חובבי ציון״ בחילוץ שתי המושבות-גדרה ויסוד המעלה-ממצוקתן, הגה מויאל רעיון להעביר ליסוד המעלה את ביל״ויי גדרה הנמרצים ולהושיב את אנשי יסוד המעלה בפתח־תקוה, שם לא יצטרכו להתחיל הכל מחדש.

גם בפתח־תקוה ביקש מויאל לתקן את המשגה שעשה ויסוצקי, כאשר פיזר את כספי התמיכה לפרוטות ״לזה להשלמת ביתו, ולזה הדלתות והחלונות ולזה הרצפה. וכד׳ ״, בעוד שתושבים אחרים נותרו ללא קורת גג. לפיכך הציע מויאל לפינסקר לתקן מעוות זה כך שהקולוניאליסטים החסרים בתים יבנו להם ״חובבי ציון״ בתים ובתמורה יתחייבו המתיישבים לשלם ל״חובבי ציון״ שכירות מדי חודש במשך עשר שנים, וכעבור מועד זה יעברו הבתים לבעלותם. גם המתיישבים, שבנו את בתיהם על אדמת ״חובבי ציון״, יתחייבו במשכנתא על בתיהם. ״ובאופן כזה יהיו חובבי ציון בטוחים אשר הכסף שהוציאו על הבתים יושב לקופתם״. הצעות אלה ותכניותיו האחרות של מויאל לייסד מושבות חדשות נגדעו בעודן באבם בעיצומה של עבודתו. חצי שנה בלבד לאחר מינויו לראש הוועד הפועל של ״חובבי ציון״ בארץ, עם מותו הפתאומי ביום י״ב טבת תרמ״ו (20 בדצמבר 1885), בדמי ימיו, והוא בן 36 שנים.

חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-עם עובד 1991-עמ' 96-94

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר