ארכיון יומי: 22 באוקטובר 2018


שרשים יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי-Tikkun chatzot- Tikoun hatsot

 

תיקון חצות

יהודים נהגו לקום באשמורת הלילה, כדי לקונן על חורבן בית המקדש ולהביע כמיהה לשיבת ציון ולגאולת עם ישראל.

TIKOUN HATSOT

Il était de coutume de se lever au milieu de la nuit pour se lamenter sur la destruction du Temple et prier pour !,arrivée du Messie.

TIKKUN CHATZOT

It is an ancient custom In Israel to awaken at midnight, to sit on the ground and say lamentations by candlelight, for the destruction of Jerusalem, for the Holy Temple which was destroyed and for the Shchina — the Holy Spirit In exile.

ג. מסורת

מנהג עתיק בישראל לקום בחצות הלילה, לשבת על הארץ ולקונן לאור נר על חורבן ירושלים, על בית המקדש שנחרב ועל גלות השכינה.

מימי האר״י הקדוש והמקובלים ניתנה מסגרת קבועה למנהג תיקון חצות, הכוללת גם את הבכייה על ציון וגם את עבודת ה׳. ה״תיקון״ מחולק לשניים: ״תיקון רחל״ ו״תיקון לאה״. ״תיקון רחל״, הכולל פרקי תהילים, תחנונים וסליחות על גלות השכינה, נהוג לאומרו רק אור לימים ב׳ ו־ה׳, ימי התחנון שאומרים בהם ״והוא רחום״ הגדול. ואילו ״התיקון לאה״ הוא סדר לימוד מקרא, תלמוד וזוהר בכל לילה, אפילו בשבתות ומועדים וראשי חודשים. אור לימי ב׳-ה׳ אומרים ״תיקון לאה״ אחרי ״תיקון רחל״. בימי בין המצרים שבין י״ז בתמוז ותשעה באב, וכן בחודש אלול, נהגו בירושלים ובמרוקו לערוך ״תיקוף׳ גם בחצות היום.

CHAPITRE III: LA TRADITION

C'est une coutume antique de se lever à minuit pour aller s'asseoir par terre à la synagogue pleurer la destruction de Jérusalem, du Temple et la Galout de la Chékhina, la présence divine.

Les kabalistes de Safed ont donné un cadre à cette tradition du Tikoun Hatsot qui inclut à la fois les lamentations pour la destruction de Sion et les prières à Dieu.

Le Tikoun est divisé en deux: Tikoun Rahel et Tikoun Léa. Le premier comprend des versets des Psaumes, des Lamentations sur l'exil de la Chékhina et était récité généralement les lundis et jeudis. Le second, au nom de Léa, se compose de l'étude de la Bible, du Talmud et du Zohar toutes les nuits y compris le chabbat, jours de fêtes et premiers du mois. A l'aube des lundis et jeudis on étudie le Tikoun Léa après le Tikoun Rahel Pendant la période de Ben Hamésarim qui précède le 9 Ab et qui commémore le siège de Jérusalem, il était de coutume à Jérusalem et au Maroc de faire un Tikoun également à midi et pas seulement à minuit.

  1. TRADITION

The tikkun consists of two sections. "Tikkun Rachel" and "Tikkun Leah". It is customary to recite "Tikkun Rachel", which includes chapters of Psalms, prayers of supplication — tachanunim — and penitential humns — slichot — on the subject of the exile of the shchina, only during the early morning hours which precede Mondays and Thursdays. These are the days of tachanum, when the Vehu Rachum" prayer is said. "Tikkun Leah״ is an order of study consisting of the Holy Scriptures, the Talmud and the Zohar, read every night, even on Shabbat and holidays and Rosh Chodesh, the first of the Hebrew month. In the'early morning hours after midnight which precede Mondays and Thursdays "Tikun Leah״ is said following "Tikkun Rachel". During the days "Bein Hametzarim״ which fall between the 17th of Tammuz and the ninth of Av, and during the month of Elul, the custom in Jerusalem and Morocco was to conduct a "tikkun״ also at high noon.

משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן

תקריות בין יהודים ובין מוסלמים

כפי שפורסם ב־JC ב־11 בדצמבר 1863 לפי מידע מטנג׳יר, שמלבד מן העלילה בסאפי היו גם תקריות בין יהודים למוסלמים. יהודי התיז בוץ בטעות על פניו של מוסלמי, משרתו של קונסול ספרד. לפי דרישתו של הקונסול נדון היהודי למלקות. הכתב כתב במסקנה שמוטב שמונטיפיורי ייסע למדריד ולא למרוקו.

רשמיו של מבקר בריטי

בריטי ששמו רוברט ספנסר ווטסון (1911-1837) (Robert Spencer Watson), שביקר במרוקו בשנות ה־70 של המאה ה־19, כותב שקיבל מכתב המלצה מסר משה מונטיפיורי לרב הראשי של מרוקו [בתקופה זו לא היה רב ראשי, הכוונה לחכם חשוב, אולי הרב הראשי של טנג׳יר בן ג׳ו], והיא שימשה המלצה מועילה ליהודים בכל מקום שעבר בו בארץ הזאת. ליהודים כאן מחויבות לאישיות הזאת, שעשתה מאמץ למען היהודים בשנת 1863 כשהיו תחת עננה כבדה.

וכאן הוא מספר את סיפור העלילה בסאפי: ספרדי בסאפי מת מוות פתאומי, וכנראה הורעל. סגן הקונסול של ספרד עמד על הצורך לחקור את המקרה חקירה יסודית. נער יהודי בן 14 הודה לאחר עינויים שהשתמש ברעל, וסיבך עשרה או אחד עשר יהודים בעניין. אחד מהם עבר עינויים, אבל התעקש שאינו יודע כלום. גם הנער חזר בו מהודאתו כשפסקו העינויים. הוא נידון למוות, והשני נשלח לטנג׳יר כדי להוציאו להורג שם. שאר הנאשמים בפרשה נאסרו, והיה חשש שגורלם יהיה כגורל האחרים.

בספר שפורסם בשנת 1884 נזכר יעקב ויזמאן, נער בן 14, שלא עמד בעינויים, והודה שהשתמש ברעל. מחמת העינויים הסגיר עוד 11 יהודים, שכביכול אשמים ברצח. שמונה נאסרו, ושלושה נשלחו לטנג׳יר. יהודי אחר, ושמו אליהו לאלוש, עונה, ולאחר שתמו העינויים, חזר בו מהודאתו, ולמרות זאת הוצא להורג.

בספר על יהודי טנג׳יר פורסמו פרטים על הפרשה המבוססים על הפרוטוקולים של הנהגת הקהילה בטנג׳יר

ב־30 ביולי 1863 מת סניור Montilla, גובה מכס ספרדי בסאפי, לאחר מחלה של 5-3 ימים. סגן קונסול ספרד בעיר חשד במשרתו היהודי ששמו יעקב בן יהודה עכן, יליד מוגדור. לכן הלה נאסר באשמת ההריגה והולקה. סגן הקונסול הציע לשחררו אם יסגיר יהודים אחרים. הנער הודה לאחר ייסורים שאליהו לאלוש היה שותפו לרצח. לאלוש היה נשוי, אב לשני ילדים ותומך יחיד באביו העיוור. הוא עונה עינויים אכזריים יותר. הם הסגירו עוד שני יהודים: מכלוף אפלאלו וצאידו. לפי האשמה גנב עכן אקדח ושעון בעת שחלה המוכס. אשה הרה שמכרה חלב למוכס נאסרה, ולאחר מכן שוחררה. משפחות הנאסרים הפגינו מול מסגד למען שחרורם, אבל לשווא. כשברח לאלוש, משפחתו נאסרה והולקתה. סגן הקונסול של צרפת ששמו Gámbaro, שייצג גם את קונסול בריטניה קארסטנסן בהיעדרו, הסגיר את הבורח. סגן קונסול ספרד בסאפי בתמיכתו של שגריר ספרד בטנג׳יר, מרי קולון, לחץ על הקאדי המקומי לדון את לאלוש למוות. הרב של סאפי, ר׳ סעדיה רבוח, ביקר את עכן בכלא, וגילה שעכן נאלץ להודות. על כן פנה הרב לקאדי בשאלה: ׳האם כל העלמא של מרוקו פסקו פסק דין מוות על כל יהודי מרוקו?׳ כאשר היו עכן ולאלוש אמורים להיות נידונים למוות, דיווח שגריר ספרד שהיהודים האלה הוצאו להורג בפקודת הסלטאן לפי צו מלכותי.

ב־14 בספטמבר נכרת ראשו של עכן בסאפי בלא משפט. הרב רבוח לא הורשה לבקר אותו כדי לומר ׳שמע ישראל׳. לאלוש, שטען לחפותו, נשלח לטנג׳יר לפי דרישת שגריר ספרד, והוצא שם להורג בפומבי ב־13 בספטמבר 1863 בלא משפט לאחר שאמר ׳שמע ישראל׳. גם מכלוף אפלאלו וצאידו הוצאו להורג. חלקו של שגריר ספרד במעשה התברר לאחר מכן. שני צעירים מטנג׳יר – אלקאים ובן הרוש – זרקו בלא כוונה בוץ על משרתו המוסלמי של השגריר. כשאיים המוסלמי עליהם בעונש, שאלוהו: ׳האם אתה עומד להורגנו כמו את היהודים בסאפי?׳ לפיכך אחד הולקה, ושניהם נאסרו לפי דרישת המשרת. כששמע שגריר ספרד על המאורע, פקד להלקותם ותבע שלא ישוחררו עד שיחליפו את בגדיהם האירופאים ללבוש האופייני ליהודים בממלכה. דוד סרוסי מסאפי כתב למשה פארינטה כדי שיתערב למען הנאסרים. ההנהגה שביקשה ללמוד היטב את הפרטים, חקרה את המקרה, והתברר שלאלוש נתין של בריטניה. היו להם יחסים טובים עם דרומונד האי ולא אבו לקלקלם.

נסכם את הגרסאות השונות לעלילה: משרתו היהודי של המת היה נער בן 14, ושמו אליהו בנילוש [אולי בן ילודן, ולפי מקור אחר, המשרת היה יעקב בן יהודה ויזמאן, בן 24. הוא הואשם בהרעלת אדוניו באמצעות רעל במזון, ולא נערכה נתיחה לאחר המוות. הוא הכחיש, אבל לאחר עינויים אמר את שמם של עשרה יהודים, ששמו מעניו בפיו כדי להפלילם, ואף הודה שהרג ׳עשרה נוצרים או מאה כרצונכם׳. בעקבות כך תבע קונסול ספרד מן הממשל המרוקאי לחקור את הפרשה, וזה סירב. אך הסלטאן העניק לנציגה של ספרד חירות גמורה. על כן נסע שגריר ספרד בטנג׳יר, מרי קולון, לסאפי לחקור את הנושא. בידו הייתה פקודה מהסלטאן למושל העיר. השגריר התייעץ עם הקאדי ועם מושל העיר. השגריר קרא את הודאתו של הנער ודרש לגזור דין מוות עליו ועל שלושה יהודים אחרים. הקאדי התנגד כי הנער הודה בעינויים. אבל לבסוף נאלץ הקאדי לחתום על פסק דין מוות נגד הנער ונגד עוד יהודי ששמו אליהו בנליש. רוב הנאשמים בפרשה נכלאו, אבל איש לא הודה במעשה. נאשם אחד הוא בן עשרים, יליד רבאט ושמו אלקאים, ואחר – בן 22, יליד מראכש ושמו בן הרוש.

לפי גרסה אחרת, הואשמו שבעה יהודים בהריגת הספרדי, בהם שלוש נשים. אחד היהודים הודה שהרג עשרה נוצרים, ולכן הותז ראשו. הכול נידונו למוות בלא חקירה. שניים כבר הומתו; אחד הנאשמים הובל לטנג׳יר, ושם עונה, הודה ונידון למוות. יהודי טנג׳יר פנו לשגריר ספרד והציעו לו שישלמו כופר נפש לאשת הפקיד הספרדי כדי שיורה השגריר לשחרר את הנאסרים. יהודי טנג׳יר גם פנו לשגריר צרפת ולשגריר איטליה, ובאמצעותם הציעו לשגריר ספרד שישלמו לאשת המוכס שנפטר ולבניו כל שנה כל סכום שתקבע ממשלת ספרד, אך לשווא. הנאשם הובל לבית מטבחיים; יהודים פנו אליו והציעו לו שיתוודה על פשעו, אך הוא סירב. אמר ׳שמע ישראל׳, וראשו נכרת. ויהודים אחרים עדיין במאסר.

הרקע הפוליטי לעלילה

הפרשה קשורה לניצחונה של ספרד על מרוקו בתיטואן ולחובת הסלטאן לשלם לספרד [כנאמר בפרק הקודם]. ממשלת ספרד הציבה מוכסים שיגבו מקצת דמי המכס בתור תשלום שהתחייבה מרוקו לשלם לה תמורת החזרת תיטואן לשליטת הסלטאן. סבורים ששני היהודים בסאפי נהרגו, משום שספרד לא קטפה את כל פרות ניצחונה בשנת 1860 במלחמה על תיטואן, וכעת היא כופה על מרוקו להרוג את שני היהודים כדי להשפילה. דרומונד האי מחה מחאה בלתי רשמית, וכך עשו הקונסולים של צרפת ואיטליה בטנג׳יר. קונסול בריטניה בסאפי טען שהנער בחסותו, הואיל והוא מתוניס, שהיא חלק מהאימפריה העת׳מאנית. בספרות הדנה על מרוקו ועל יהודיה במאה ה־19 רואים בפרשה עלילה חסרת כל יסוד ראלי.

ההדים והתגובות בעולם היהודי ובמדינות אירופה ואמריקה

הידיעה הגיעה אל האגודות היהודיות בצרפת, אל נשיא כי״ח, אדולף כרמייה, אל בריטניה וגם אל ארה ״ב. Board of Delegates of American Israelites, המוסד שמייצג את היהודים בניו יורק, פנה למשרד החוץ ולקונסול ארה״ב בטנג׳יר מק מאת (Mc Math), וזה קיבל הוראה משר החוץ סווארד (Seward) למנוע הישנות מקרים של אכזריות ברברית כלפי יהודים. סווארד היה בטוח שכל שאר הנציגים של אירופה יפעלו בנידון. הקונסול דיווח לוושינגטון שהשגריר של ספרד עוין את היהודים. לדבריו, יחסו של הסלטאן כלפי היהודים ידידותי, אבל הוא נכנע למידע מוטעה של פקידיו וללחציה של ספרד.

מלך איטליה, ויקטור עמנואל, כתב לשגרירו בטנג׳יר, דמרטין (Chevalier d’Martine), שיתאמץ עם שאר סגני הקונסולים שלו במרוקו לסייע למונטיפיורי בשליחותו, וימליץ על היהודים לפני הסלטאן. אף קיסר צרפת, נפוליון השלישי, כתב לקונסולים של צרפת במרוקו וביקשם לסייע להצלחת שליחותו של מונטיפיורי ולהגן על היהודים.

משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן-בן צבי תשס"ט-עמ' 58-55

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-מקורו של מנהג ״שירת הבקשות״

מקורו של מנהג ״שירת הבקשות״

מקורו של מנהג ״שירת הבקשות״, שהתפתח ונקלט כל כך טוב במרוקו, הוא מארץ ישראל, ולמען הדיוק – מהעיר הגלילית צפת.

התיאור הבא נותן תמונה מסוימת על מצבה של צפת. החל מהכיבוש התורכי של ארץ ישראל ב־ 1517 החל להתפתח בצפת ישוב יהודי גדול. עולה מאיטליה המבקר בצפת כותב באיגרת ששולח לאיטליה ב־ .1535

 העולה הוא סוחר יהודי קשיש בשם ר׳ דוד די רוסי.

יי.ומי שראה צפת זה עשר שנים ורואה אותה עתה, היא נפלאת בעיניו, כי בכל עת מרבים היהודים לבא ומלאכת הבגדים מתרבה בכל יום….וכל איש ואישה שיעשה בצמר בכל מלאכה, ירויח מזונותיו, ברווח……"

בצפת נפתחו אפשרויות פרנסה לרבים, דבר שהפך אותה בעיני יהודים רבים מקום שנוח להתיישב בו. לצפת נמשכים בין היתר רבים ממגורשי ספרד ובהם גם אנוסים לשעבר. הפריחה הכלכלית מביאה בעקבותיה גם לפריחה בחיי הדת.

צפת היתה קרובה לערי נמל כמו עכו וצידון, סמוכים לה מקורות מים רבים והתפתחו בה תעשיות הבדים והצמר.

היא הפכה למרכז היהודי הדתי הבולט ביותר בארץ ישראל של אמצע המאה ה־16. בצפת נפתחו מוסדות תורה ־ ישיבות ובתי־כנסת, בתי־מדרש וכוללים; חיי הרוח פרחו. נוכחותם הבולטת של מגורשי ספרד ואנוסים לשעבר הבליטה את הרעיון בדבר הגאולה הקרובה. הללו האמינו כי הסבל שעבר עליהם בספרד, כולל הגירוש, הוא סימן כי אלו הם חבלי המשיח. כך נתעוררה שאלת הגאולה בכל חריפות משמעותה.

הפגיעה המתמשכת ביהודים שבספרד ופורטוגל ־ חוקים וגזירות נגדם, תנאי מחיה מגבילים עד לגירוש הסופי ב־30 במרץ 1492 ע״י פרדיננד ואיזבלה. 150 אלף יהודים גורשו מספרד.

אמונה זו בביאת המשיח ליכדה אותם והפכה אותם לקבוצה שהצליחה לשכנע אחרים, שנתפסו אף הם לרעיון הגאולה, כי אכן קרובים ימי המשיח. כך הלך רעיון משיחי זה והתסיס את הקהילה. בצפת, התחילה לאחר זמן לבלוט דמותו של ר׳ יצחק בן ר׳ שלמה לוריא אשכנזי (1572־1534) מבין קבוצת המאמינים. הלה, נולד בירושלים והתחנך במצרים, ושם נחשף לתורת הנסתר. בגיל 36 חזר לארץ־ישראל וקבע את מושבו בצפת. בעיר זו הוא התחבר למקובלי צפת, ושם הגה את תורת הקבלה שנקראה מאוחר יותר על שמו ״הקבלה הלוריאנית״.

      יצחק לוריא למד תורה במצרים אצל ר׳ דוד בן זמרה (הרדב״ז), שהיה רבה של מצרים, והוא כנראה חשף אותו לתורת הנסתר. בתקופת שהייתו במצרים, בהיותו בגיל שמונה ועד שלושים ושש, התעמק בתורת הנסתר, שינה את התנהגותו, התבודד והתרחק מאנשים. היה תלמידו של ר׳ משה קורדובירו.

ר׳ משה קורדוברו(1570־1522) מקובל שנולד בצפת, התחבר לאר׳׳י הקדוש ונוצרה השפעה הדדית פוריה ביניהם. עסק רבות בפרשנות קבלית לספרי התנ׳׳ך ול״זוהר״ ובתקוני מוסר וכללי התנהגות יסודיים בין אדם לחברו שמטרתם לקרב את הגאולה. כתב את הספרים ״פרדס רימונים״ ו׳׳תומר דבורה״.

      סביב ר׳ יצחק לוריא נוצרה חבורת תלמידים נאמנים שהלכה אחריו לכל מקום: השתטחו על קברות צדיקים, אימצו את דבריו ואת מעשיו שהתבססו על ה״זוהר״. סימוכין לכל דבריהם ולכל מעשיהם בעתיד היו דברי רבם כי ״כל תרי״ג מצוות צריך שיקיימן אדם במעשה ובדיבור ובמחשבה״.

תורת הקבלה שהגה האר״י הקדוש (הר׳ האלוקי ר׳ יצחק או אשכנזי ר׳ יצחק) התבססה על ה״זוהר״, שהוא הספר הקלאסי של הקבלה. הזוהר עצמו מיוחס לתנא ר׳ שמעון בר־יוחאי(מאה שנייה אחה״ס), אך לפי המחקר הוא נתחבר בחלקו כנראה ע״י ר׳ משה די־ליאון בספרד (בסוף המאה ה־ 13).

      הזוהר הוא הספר הקלאסי של הקבלה ודן בהרחבה על כל הרעיונות הקבליים: תורת האלוקות, בריאת האדם, הטוב והרע, תורה ומצוות, שבת ומועד ועוד. הוא בנוי משלושה חלקים: חלק א׳ ־ פירוש על ספר בראשית (מדרש על דרך הסוד על פרשיות התורה), חלק ב׳ ־ פירוש על ספר שמות וחלק ג׳ ־ פירוש לספרי ויקרא במדבר ודברים. לזוהר יש אופי פרשני ־ דרשני,הוא אינו מסודר עפ״י הנושאים שבתורת הקבלה. הפירושים מבוארים על דרך הסוד. בפירושיו הצליח בעל ה״זוהר״ לשלב דברים מהמקרא ומהמשנה, מהאגדה ומהתפילה וממקורות נוספים, וכך הוא שוזר את כולם יחד ונותן להם מרוח הקבלה. הפירושים אינם מסודרים שיטתית, ויש בהם רעיונות שונים הקופצים מענין לענין ללא כל סדר. פרטים רבים על הזוהר ראה ב״משנת הזוהר״ לישעיה תשבי, חלק א׳, בהקדמה עמ׳ 44־17.

      קיימים חילוקי דעות ביחס לכתיבתו של ה״זוהר׳׳. אמנם מיחסת המסורת את כתיבתו לתנא ר׳ שמעון בר־יוחאי אך המחקר רואה את הדברים אחרת. המחקר מתבסס על מספר עדויות ביניהן התעודה המיוחסת לר׳ יצחק מעכו, מתוכה עולות עדויות שונות, ואחת מהן מציינת את דברי אשתו, כי ה״זוהר״ נכתב ע״י בעלה ר׳ משה די־ליאון ״מראשו ולבו מדעתו ושכלו כתב כל מה שכתב״, ובעלה יחסו לרשב״י כדי ש״ישמעו שמתוך ספר הזוהר אשר חיבר רשב״י ברוח הקודש אני מעתיקם יקנו אותם בדמים יקרים״.

תעודה זו, והדעות השונות על מידת מהימנותה, מופיעה בספרו של ישעיה תשבי ׳׳משנת הזוהר״ בע׳׳מ 38־28. כנגד גישת המחקר, מוצגת בזו גם דעת המסורת הרואה ברשב״י מחברו המלא והיחיד של ה״זוהר״. הרב ר׳ יהודה הלוי ב׳׳ספר ההקדמות״ דוחה את דעת המחקר בנידון. להלן חלק מדבריו בע״מ פ״ח־פ״ט : ״…אם היה מתברר לי בבירור גמור שמחברו הוא שם אחר, כגון ר״מ די ליאון ז״ל, וכדומה, הרי אז היה גדל אצלי מעלת האיש ר״מ די לאון ז״ל יותר מכל התנאים הקדושים, וגם רשב״י בכללם, אמנם באמת לפי מדת עומק החכמה שבספר, אם הייתי מוצא בבירור, שמחברו הוא אחד ממ״ח הנביאים, היה זה מקובל על לבי ביותר, מליחסו לאחד התנאים, ומרת׳׳ש אם הייתי מוצא שמשה רבינו קבל אותו מהר סיני מהש״ית עצמו אז היתה שוכנת דעתי לגמרי… כי כל משכיל בזוהר לא יוכל להסתפק עוד, שמחברו יוכל להיות איש פחות במעלה מהתנא רשב״י הקדוש״. משתמע מדבריו כי הכותב את הזוהר יכול להיות רק אדם ממעלת קדושים כתנא או כנביא.

הקבלה עפ״י האר״י הקדוש היא שפה המדברת על פנימיות העולם, והיא כוללת מספר רעיונות מרכזיים וביניהם ניתן למנות את תורת הצמצום, השבירה והתיקון. בתמציתיות אפשר להסביר את הרעיונות דלעיל באופן הבא: הקבלה מדברת על אורות וכלים. הכלים נועדו לקבלת האור, אין השגה של האור בלי הכלי.

הצמצום מתרחש, כאשר הכלי אינו יכול להשיג את האור בדרכו הקודמת. השבירה מתרחשת, כאשר אורות גדולים מדי באים לכלים קטנים מדי, ואז הכלי אינו יכול לסבול את האור והוא נשבר. האור זהו השפע האלוקי, הכלי זוהי הבריאה(דומם, צומח, חי ומדבר) שאמורה לקבל את השפע האלוקי. במשמעות השבירה יש משום ביטול הכלי מתפקידו, לאחר השבירה מתבצע התיקון־ הכנת כלים חדשים שיתאימו לקבל את השפע האלוקי במלואו.

מושגים אלה – הצמצום, השבירה והתיקון – מתרחשים בכל עת ותמיד אצל כל אדם. התיקון יושלם, כאשר הניצוצות מן האור האלוקי יגאלו וישובו אל מקור מחצבתן.

רעיונות אלה הועברו לחיי היומיום בצפת של אמצע המאה ה-16 והשפיעו על אורח חייהם של אנשי צפת.

המקובלים ראו את האלוקות כאור רוחני ואינסופי. לדעתם, תכלית האדם להשתדל להתעלות למדרגה הגבוהה, כדי להתקרב למקור האלוקי ולגאול את המין האנושי מן השפלות שבו הוא נמצא.

המקובלים האמינו, שביכולתם להשפיע על מה שקורה לעם ישראל בעולם ועל העולם כולו באמצעות קיום מצוות ואורח חיים מיוחד. כדי לזרז את בוא המשיח הם הקפידו על קיום המצוות ונזהרו מלחטוא. הם למדו תורה בקביעות ובדבקות, התפללו באדיקות, החמירו בקיום מצוות, ערכו קבלת שבת בחיק הטבע, יצאו למסעות סגופים בהרים המושלגים של צפת, השתטחו על קברות צדיקים, צמו לעיתים תכופות וערכו תיקונים – קריאת פרקי תהלים ומשניות – בחצות הליל. המקובלים האמינו כי צורת חיים שלמה זו תשמש דוגמא לאחרים. הם ילמדו ממנה כיצד יש לנהל חיים כאלה. צורת חיים זו תזרז בודאי את הגאולה.

      היו עורכים גם תיקון ליל שבועות ־ לימוד במשך כל הלילה, כשהם לבושים בגדים לבנים, נוהג זה התפשט אחר כך בכל העולם היהודי והוא מתקיים עד ימינו.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-עמ' 25-22

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר