דפים מיומן-ג'ו גולן

סר אדמונד הנרי אלנבי

אלכסנדריה, המשך וסוף

ה־ 11 בדצמבר 1917 היה נר ראשון של חנוכה. מאז הצהרת בלפור, שבה, כידוע, הוענקה זכות לעם היהודי להקים לו בית לאומי בארץ ישראל. הגנרל אלנבי ופמלייתו נכנסו לירושלים ברגל, מחוות כבוד לעיר. כמעט שמונה עשר אלף איש, מארצות שונות, נפלו בשורות בעלות־הברית למען שחרור ירושלים.

עם כיבוש ירושלים, חדלה אלכסנדריה להיות מרכז הכובד של הפעילות הציונית. טרומפלדור עצמו נסע ללונדון, על פי הזמנת ז׳בוטינסקי. משם חזר ארצה, ובחורף 1920 נהרג בהתקפה ערבית על תל חי. הוא רצה להגן על הנקודה במעט כלי הנשק שהיו במקום. הוא היה אידיאליסט רומנטי, חולם אמיץ, כפי שאמר יאשה בהזדמנויות הנדירות שבהן הזכיר את ידידו. טרומפלדור היה בן 40 במותו.

ידיד אחר, ז׳אן דה מנאש, שאבי היה מדבר עליו מפעם לפעם, מיהר גם הוא לחזור ללונדון מיד עם תום המלחמה. במלחמה עצמה שהה באלכסנדריה כדי לחסוך להוריו את הדאגות. כשז׳אן חזר ללונדון, היה חיים וייצמן, שנבחר בינתיים לנשיא ההסתדרות הציונית, בעיצומו של מעשה המרכבה: הוא הכין צוותים שיהיו מסוגלים להשתתף בוועידות השלום השונות. הוא צירף את ז׳אן מנאש לצוותים והפך אותו ליד ימינו וליועצו המדיני.

באותה תקופה ביקש העולם הציוני לבסס לעצמו נוכחות פעילה בוועידות השלום. הארגונים היהודיים של בריטניה הגדולה וארצות הברית השתתפו בוויכוחים. ואגב, הלחץ שהפעיל העולם היהודי הוא שגרם למועצה העליונה של בעלות־הברית להפקיד בידי בריטניה את המנדט על ארץ ישראל; זה היה באפריל 1920. משהוקם חבר האומות, הוא אישר את ההחלטה הזאת; זה היה ביולי 1922. הטקסטים הנוגעים להענקת המנדט מדברים במפורש על כך ש״הבית הלאומי היהודי״ יוקם בפלסטינה – חזרה מדויקת, כמעט מילה במילה, על הנוסח של הצהרת בלפור.

כבר מן השבועות הראשונים שלו לצד חיים ויצמן הפך ז׳אן דה מנאש לעוזר שמקשיבים לדבריו בכובד ראש. הוא נכח בוועידות ולקח חלק פעיל, אמנם ללא שום מעמד פורמלי, בעבודת ה־ drafting committees. ועדות הגיוס האלה ניסחו החלטות שמועצת חבר האומות דנה בהן וברוב המקרים גם אישרה אותן. את מעורבותו זו חב מנאש לידידיו באוקספורד, ששמחו מאוד על עזרתו, מכיוון שהכיר היטב את הבעיות והיה פנוי להקדיש את כל הזמן שיידרש לניסוח הטקסטים, מלאכה שבמקרים רבים הייתה סבוכה למדי. הוא היה גם זה שהכין את המסמכים שוויצמן העביר למשלחות.

בשלב מסוים הבין ז'אן שתפקידו לצד ויצמן שוב לא חיוני. הוועדות עבדו בעצלתיים, והמרכיב הציוני איבד בהדרגה את חשיבותו. לז׳אן היה הרושם שהוא מבזבז את זמנו. אז החליט להפוך דף – לעזוב את העולם היהודי ואת חיי הפעילות ולהצטרף לעולם המסדרים הנוצריים. ז׳אן דה מנאש הפך לאב דומיניקני.

פגשתי את ז'אן, כשלושה עשורים מאוחר יותר, אז כבר היה האב ז׳אן דה מנאש. הוא היה פרופסור במכון ללימודים גבוהים בפריז. תחום התמחותו היה גופים בנקאיים בארצות האיסלם בימי הביניים. שלושת הסמינרים הראשונים שאירגן נשאו את הכותרת ״הבנקאים היהודים בבגדד״. הנושא עיניין אותי מאוד, וכשנכנסתי לאולם, לא היה לי צל של מושג שהמרצה הלבוש בגדי כמורה אינו אלא הברון ז׳אן דה מנאש מאלכסנדריה, האיש שצילה ברגינסקי הרעיפה עליו שבחים בזמנה, האיש שהיה ידידו של אבי. אז כבר היה מבוגר, ונראה אף קשיש מגילו. תווי פניו היו מתוחים, ראשו היה קירח לגמרי, וקלסתרו חרוש קמטים. הוא הרכיב משקפיים שעדשותיהם עבות מאוד. בדיבורו ניכרו שרידי מבטא האופייני לדוברי הצרפתית במצרים. בסוף השיעור ניגשתי לבקש ממנו ביבליוגרפיה על הנושא שלו. הוא שאל אותי מה שמי, וביקש לרשום אותו במחברת שלו. אחרי שעניתי, נעץ בי מבט מופתע. כעבור רגע, ותוך שהוא בוחן אותי מבעד למשקפיו העבים, אמר לי: ״הכרתי יעקב גולדין אחד. זה היה באלכסנדריה בזמן המלחמה, המלחמה הגדולה. הרבה זמן עבר מאז. הוא היה קצין בגדוד נהגי הפרדות״… עוד כמה פעמים בהמשך נזדמן לי לפגוש את האב ז'אן דה מנאש. שמו יופיע שוב בדפי היומן האלה.

עם תום המלחמה התכונן גם יאשה לחזרה ארצה. הוא ובתיה לבית לויצקי, שאותה פגש באלכסנדריה, החליטו להקים את ביתם בארץ ישראל. אחר כך תכפו המאורעות. גם יוסף לויצקי, שמחלתו התישה את כוחו, היה חייב לחזור הביתה. לפני כן ביקש מיאשה ובתיה למסד את יחסיהם עוד לפני שישובו ארצה. הרב הראשי של אלכסנדריה, דלה פרגולה, סידר את הקידושין בבית הכנסת הגדול שברחוב נבי דניאל. כבר למחרת היום הפליג יוסף לויצקי באונייה ליפו. צילה ברגינסקי חיכתה לו על הרציף. לפני שיצא לדרך, עידכן את יאשה בהתנהלות עסקיו, והפקיד אותם בידיו. זאת הייתה מתנת החתונה שלו לבתיה.

עם סיום המלחמה התחדשו קשרי הדואר בין לובלין לאלכסנדריה. כבר מן המכתבים הראשונים שקיבל ממשפחתו הבין יאשה שמצבם של יהודי לובלין נעשה קשה, לא רק בגלל המלחמה אלא גם בגלל הלכי הרוח האנטישמיים, שהלכו והתבררו מיום ליום. אנה, אחותו הבכורה, נקטה יוזמה ואירגנה את יציאת המשפחה מלובלין לארץ ישראל. אלכסנדריה נבחרה להיות תחנת המעבר. ליובה, צעיר האחים, היה הראשון שעזב את לובלין.

ההפלגות של בני המשפחה מלובלין היו תלויות ביכולתו הכספית של יאשה, שעבד קשה כדי להבריא את העסקים שדוד יוסף השאיר לו. במיוחד היה בעיצומו של משא ומתן על חוזה לאספקת קמח לצבא הבריטי, והוא לא היה יכול להרשות לעצמו לעזוב את אלכסנדריה בשלב זה.

ואז הגיע תורה של רודיה, צעירת דודותי, לעזוב את לובלין. רודיה הייתה אישה יפה, נבונה ותוססת. רק הגיעה לאלכסנדריה וכבר תפסה את מקומה של בתיה בניהול משק הבית, כי בתיה הייתה רתוקה למיטתה במשך כל הריונה השלישי.

יאשה הצליח להשליט סדר בעסקי לויצקי ואף לפתח אותם. בין היתר הפך להיות הספק המורשה של דברי המאפה של האחים ברמן מיורשלים. רצה המקרה ואחד מבני ברמן בא לאלכסנדריה כדי לארגן את המשלוחים. רודיה הכירה אותו שם, שבועות אחדים אחרי פגישתם, באו רודיה גולדין וזלמן ברמן בברית הנישואין. ״אהבה ממבט ראשון״ כמו שאמר יאשה, שרצה כמובן בטובת אחותו. רודיה התחילה לפעול בעניין העלאתם של בני המשפחה ארצה, והיא זו שאירגנה את עלייתם של סבתא ושאר בני המשפחה.

ביולי 1920 הטילה הספינה הבריטית ״קנטאור״ עוגן בנמל יפו. סר הרברט סמואל, יהודי ציוני, הגיע ארצה למלא את תפקיד הנציב העליון הראשון לארץ ישראל. בהנהגתו התפתחה המדינה־שבדרך. כמה חודשים אחרי בואו, באחד במאי 1921, התנפל המון ערבי חמוש בסכינים ומקלות על תל אביב. זאת הייתה התקפה ראשונה, והיא עלתה ב־47 יהודים הרוגים ומאות פצועים.

אני עצמי באתי לעולם ב־15 ביוני 1922, בבית החולים היהודי באלכסנדריה. הדוד יוסף מת חודשיים קודם לידתי, ואני נקראתי על שמו. כעבור זמן קצר עלינו – יאשה, בתיה, שולמית אחותי ואני – על הרכבת שהחזירה את המשפחה לארץ ישראל.

דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005 עמ'37-34