מורשת יהדות מרוקו

חוזה החסות – בין צרפת למלך מרוקו

כיבושה של מרוקו שהתחיל בשנת 1907, הוכר ע״י חוזים בינלאומיים בשנת 1912. ב-30 במרס 1912 נחתם בפאם הסכם חסות בין מרוקו לצרפת, ובו תשעה סעיפים, עליו חתם הסולטאן עבד אלחאפט׳. בין הפרטים של ההסכם: מרוקו תהיה עצמאית. צרפת והצרפתים רק מגינים על הארץ, עוזרים ומייעצים. ממשלת צרפת והסולטאן מסכימים שיש ליצור במרוקו משטר חדש, שכולל רפורמות אדמיניסטרטיביות ומשפטיות. השלטון ישמור על הדת של כל קהילה, וכל המנהגים שלהם יישמרו. הנושאים הקשורים לדת ואמונה, כולל היהודית, הושארו בידי המלך. ממשלת צרפת תתיעץ עם ממשלת ספרד לגבי האינטרסים שלה. הנציב העליון הצרפתי אחראי על עניני החוץ והבטחון. צרפת התחייבה לכבד את הדת המוסלמית ואת יוקרתו של המלך. לפיו הסולטאן ממשיך בתפקידו בתור שליט מרוקו, וממונה על כל נושאי הפנים של הארץ. ואילו בפועל כל סמכויות השלטון הועברו לידיו של הנציב העליון הצרפתי, ולעתים בצורה משפילה. למשל, הזכות לפרסם צוים ולחתום על הסכמים מטעם המלך, מבלי להתיעץ אתו כלל. כל צו נחתם על ידי הסולטאן, בתוספת חתימתו של הנציב העליון. היהודים נתונים למרותו של הסולטאן כבעבר. הסכם החסות שכלל תשעה סעיפים חתום ע״י הסולטאן עבד אלחאפט׳. ארה״ב סירבה להכיר ב-1912 בחסותה של צרפת על מרוקו. בנובמבר 1912 נערך הסכם בין צרפת לספרד, בו צרפת הכירה באזור הספרדי של מרוקו.

השתלטות הצרפתים על מרוקו ארכה 22 שנים, עד שהכוחות האופוזיציוניים דוכאו, והוסכם על חלוקת הסמכויות בין הממשל של צרפת ובין הסולטאן של מרוקו. בסעיף הראשון נאמר כי המשטרה היא תחת פיקוחו של הסולטאן, והשוטרים יגויסו מבין האוכלוסיה המקומית. [למעשה] תהליך כיבושה של מרוקו בידי צרפת נמשך תשעים שנה. החל בתבוסת צבא מרוקו בקרב בעמק אסלי שבגבול אלגיריה באוגוסט 1844, עד הכנעת עמק התאפילאלת בדרום מזרחה של מרוקו בשנת 1934.

הנציב העליון הראשון של צרפת על מרוקו

הנציב הראשון על מרוקו המרשל ליוטי שכיהן מ-28 באפריל 1912 עד 26 בספטמבר 1925, עמד בראש הצבא הצרפתי, שלחם נגד שבטים מרדניים. כוחותיו הקריבו כ-56 אלף קרבנות בשנת 1912, ובשנה אחריה כ-70 אלף וב-1914 63 אלף חיילים. הנציב הראשון של מרוקו לא ראה בעין יפה את המתיישבים הצרפתים שבאו למרוקו לשם ניצול כלכלי. ובעת הזאת ירד כוחו של הסולטאן משנה לשנה.

הממשל הצרפתי שלט בפועל רק מ – 1918

בפועל החל הממשל הצרפתי לפעול אחרי תום מלחמת העולם הראשונה ב-1918. בזמן הזה התחיל הממשל לארגן את המחלקות השונות של משטר החסות. בתקנה לארגון הקהילות נאמר, כי רק יהודים בעלי נתינות מרוקנית יוכלו להיות חברים בועד הקהילה. היה תחום פנוי בפני היהודים דוברי הספרדית בקזבלנקה והוא הפעילות הציונית. שיטת הממשל של צרפת הוגדרה על ידי הנציב הראשון ב-1920 כ׳ארץ השומרת על מוסדותיה, מושלת ומנהלת את עצמה באמצעות הגופים שלה, תחת פיקוח של מעצמה אירופית׳.

בדו״ח שנתי שנכתב ב-28 בנובמבר 1909 בקזבלנקה, שנשלח לנשיא של חברת כי״ח, נכתבו הדברים הבאים:

עד לפני שנים ספורות, לא כל כך הכירו את שמה של קזבלנקה. נמל קטן ונעלם בחופה המערבי של מרוקו, לא עורר תשומת לב בשום דבר מיוחד, או בולט בעיני זרים. מלבד שלושת חודשי הקיץ, תקופת היצוא של תבואת הדגנים, בהם התעוררה פעילות מסוימת. בשאר ימות השנה שלטה בה מין מלנכוליה ומונותוני ותלאה. מלבד זאת, המזח הקשה שהוא אינו ידידותי לזרים, הפך כעין שותף לפאנאטיות המאורית. חוסר הבטחון ששלט בנמל, הרחיק ממנו כל מי שהעלה בדעתו לנסוע לעיר זאת, על מנת לחפש בה את מזלו הטוב.

בחודשים יולי-אוגוסט 1907 מספר הצרפתים שגרו בעיר הסתכם בקושי לכ-300. החדירה הצרפתית השלווה לא רק גרמה לשינוי הנוף, אלא גם הגדילה במידה רבה את חשיבותה המסחרית. המעוף הרחב אשר האירופאים שותפים בה הוא עתה כזה, שמותר לצפות שמעתה צפוי לה עתיד יפה ביותר. אף שהעיר טנג׳יר נשארת מקום מפגש של תיירים ובירת הדיפלומטיה של מרוקו, הפכה קזבלנקה לבירת המסחר. בהיותה אחד המחוזות העשירים ביותר של האימפריה השריפית, מפותחת ופוריה יותר. ומותר לומר, כי מאז שצבא צרפת משליט בה סדר ורגיעה, גדלה ההגירה של אירופאים לעיר, והתבטל המצב הבלתי יצרני שמקורה באבטלה. איש אינו מטיל ספק שבעתיד הקרוב יהווה נמל זה את קרן העושר של השריף. המזח מפותח במלא הקצב, מחסני הסחורות צומחים כפטריות לאחר הגשם. בנקים מארצות שונות פותחים בה סניפים. רחובות שהיו בעבר ריקים, מתמלאים אדם. מבנים חדשים צומחים, והגל האנושי המדלג מעל החומה, כובש את הפרברים.

אומדנים על מספר האירופאים והיהודים בעיר, בשנת 1900 חיו בה כ-4.000 תושבים. ב-1907 1.500 אירופאים, ומספר היהודים עלה ל-6.500. מקומיים (מוסלמים) 22 אלף – ס״ה כ-30 אלף אלף תושבים בקזבלנקה. לפי ספר שיצא לאור בשנת 1903 היו בקבלנקה כחמשת אלפים יהודים. בשנת 1907 חיו בקזבלנקה בערך 5000 יהודים, מתוך 25 אלף תושבים.

עלייה במחירי המחיה

זרם הגידול באוכלוסיה, הביא אתו גם עלייה בעלות המחיה. מחירי הירקות, הבשר ומצרכי היסוד הוכפלו. כוח העבודה התייקר, שכר הדירה מופקע. השפע הביא לירידה בערך ההומניטריות, הרווחה הכלכלית מתפתחת. אחינו בני ישראל בפרט מוצאים את מחייתם בנוחות, ומספר רב מהם התעשר באמצעות מכירת קרקעות, שהיו בידם לפני האירועים של שנת 1907. הסוחרים נהנים מחופש ומבטחון כלכלי, הם נהנים מספקולציה במחירי הנכסים. כל היהודים, אפילו אלה שלא שפר גורלם, חבים הוקרה לצרפת, על שיפור גורלם ועל הרווחה שזכו בה.

לקזבלנקה אבד אופייה הזעיר, המקומי והמרוקאי. היא עברה שינוי מוחלט, ולא מעטים מצטערים על כך. המולת המסחר גירשה את השלוה, ואת החן בבטלה. האדרה הנינוחה הפואטית. כל המלנכוליה של ערבי הסתו נעלמה. רעש המשאיות גובר על קולו של המואזין, החומר ניצח את האידיאל. צורכי הגוף, הצמאון לעושר המיתו את הרוח ואת נפש האדם. תושבי קזבלנקה המוקסמים מעגל הזהב, שכחו את הבורא. הציויליזציה האירופאית חדרה, סביבות העיר הקרובות צחיחות, וערומות עד כדי כך, שלולי משב הרוח הימי המחייה, היית חושב שאתה בשולי מדבר הסהרה. הגינות המעטות שקישטו את העיר, נעלמו, ובמקומן הוקמו על ידי צבא צרפת שיכונים למגורי היחידות הצבאיות החונות בעיר.

בניית מסילת – ברזל מקזבלנקה מזרחה

חברה צרפתית-ספרדית משותפת, קיבלה זיכיון לבנות מסילת רכבת מקזבלנקה. מזרחה מהעיר היה בית קברות מוסלמי עתיק, למרות מחאות, בנתה החברה את המסלול דרך בית הקברות. כתוצאה מכך אירעה התנגשות בין עובדים אירופאים ובין מוסלמים מחוץ לקזבלנקה, הצרפתים הפגיזו את קזבלנקה ואלפי מאורים נהרגו. חיילים צרפתים השתתפו בכיבושה של קזבלנקה ורבאט, דרישות לפינוי הצבא לא נענו.

בנייתה של רשת מסילות ברזל לרכבת החלה ב-1911 ואילך, לראשונה בקו קזבלנקה – רבאט. אחר כך מקזבלנקה לפאם ולמראכש. ביוני 1921 נגמרה המסילה המחברת את קזבלנקה עם אוג׳דה, ואת מראכש עם קזבלנקה עד תוניס. בשנת 1925 היו 1660 ק״מ בהכנה. בשנת 1938 נגמרו המסילות באורך של 1753 ק״מ, המחברות את הערים החשובות של מרוקו זו לזו. לבניית המסילה הושקעו שלושה ביליון פראנק.

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח – עמ' 28-26

השתמדותו של יצחק אלחראר במוגאדור ב־1932 ־

מסמכים ופרשנותם: פסק דין הלכתי וביצועו בחסות השלטון הקולוניאלי

יוסף שיטרית

מבוא

יצחק אלחראר לא היה היהודי הראשון ולא האחרון שהתאסלם במרוקו בכלל ובמוגאדור/ אסווירה בפרט. קדמו לו הרבה יהודים יחידים, בייחוד צעירים שהסתכסכו עם הוריהם או שנקעה נפשם מן המגבלות שהם חשבו שהחיים בקהילה היהודית מטילים עליהם. הם המירו את דתם כדי לזכות בחופש מדומה או כדי לסמל את המרד הקיצוני שלהם בסמכותם של ההורים והמשפחה היהודית בכלל. היו יחידים ואף משפחות שלמות שהתאסלמו, במיוחד בעתות מצוקה ומחסור, בימי בצורת למשל, כדי להציל את נפשותיהם ולחיות ממעשי הצדקה שזימנה או הבטיחה להם החברה המוסלמית.

הערות המחבר: עניין זה של התאסלמות יהודים צעירים במרוקו מצא לו ביטוי מפורש באחד משירי ה׳ערובי׳ ששרו הנשים היהודיות במרוקו בערבית יהודית במשך דורות רבים, ובו אזהרה מפני הקנטה וגרימת צער לבחורים, שמא ימרדו בהורים וימירו את דתם. את השיר הקלטתי מפי נשים שונות מאזור דמנאת, ואני מביא אותו כאן בתרגומו לעברית:

אימא אהובה, אל תדברי אלי בגערה.

הבחור, אם תדברי אתו כך, ייכנס השטן בלבו.

באחד הלילות ישכון בלבו צער,

וישליך את עצמו לקצבה ולאזמור;

יוריד את הכיפה, הו גברתי, ויעטה עליו את הברדס.

במקרים כאלה של התאסלמות מרצון לא יכלו המשפחות לעשות כלום כדי להשיב את בניהן לחיק היהדות, אלא השלימו בעל כורחן עם ההחלטה הקיצונית שלהם והתאבלו עליהם כאילו הסתלקו מן העולם. הן ידעו שלאחר התאסלמותם הפומבית לא נותרה להם דרך חזרה ליהדות, שכן דתם החדשה אסרה זאת עליהם והענישה את העוזבים הסרבנים בעונש החמור ביותר, עונש מוות. הרשויות המוסלמיות במרוקו, כמו ביתר ארצות האסלאם, דאגו היטב לקיים צו זה והרתיעו בכך את כל אלה שהתחרטו וחזרו בהם בינם לבין עצמם.

ראו למשל את מה שקרה לסול חטשואל מטנג׳יר ב־1834. מוסלמים העלילו עליה שהיא אמרה את ה׳שהאדה׳ כסימן לרצונה להתאסלם, וראשה נערף משום שחזרה בה כביכול מכוונתה זו. ראו על כך א׳ בשן, ׳תעודות חדשות על סוליכה הצדיקה׳, פעמים, 117 (סתיו תשס״ט), עמ׳ 171-167; וכן י׳ שיטרית, אתוס ומיתוס בתרבות יהודי מרוקו – שירי סוליקה הצדיקה (בהכנה).

 כל הדברים האלה אמורים בהתאסלמותם מרצון של יחידים או של משפחות. לעומת זאת על אלה שהתאסלמו מאונס, נשים וילדים לרוב, שעד לתחילת המאה העשרים הם נלקחו בשבי במלחמות בין שבטים ברבריים או ערביים, ניסו המשפחות והקהילות להיאבק, לרוב בלא הצלחה, כדי להציל את הנפשות מציפורני הדת השלטת הכפייתית. גם ניסיונות אלה התקיימו בעיקר בסוף המאה הי״ט, כשיד מעצמות אירופה כבדה על מרוקו והמשלחות הקבועות או הזמניות של המדינות השתדלו אצל המלכים כדי לפעול לשחרור היהודים השבויים.

השוו א׳ בשן, ׳גירוש יהודים משלשה כפרים בהרי האטלס בתחילת 1891׳, בתוך א׳ בשן, ממזרח שמש עד מבואו – פרקים בתולדות יהודי המזרח והמגרב: חברה וכלכלה, לוד תשנ״ו, עמ׳ 360-347 (התאסלמות, עמ׳ 364-363 וכן במפתח העניינים); א׳ בשן, ׳הריגת יהודי ע״י מושל אנטיפה שבמארוקו בעקבות עלילה על יחסי מין עם מוסלמית 1881-1880׳,

 ככלל, יש מקום לטעון שההתאסלמות מאונס או מרצון ליוותה את יהדות מרוקו מאז התבססותו של האסלאם בחבל ארץ זה ועד להתפזרות הקהילות ברבע השלישי של המאה העשרים; והוא הדין למעשה בכל קהילות ישראל ששכנו במרחב הערבי והמוסלמי. אלא שמעט מאוד מחקרים יוחדו עד כה לתופעה חשובה זו שפגעה קשות בחייהן של משפחות ושל קהילות שלמות במרחב הזה ואף דיללה קהילות או חיסלה אותן כליל. גם באשר לכל אותם אלפי יהודים שהמירו את דתם במשך הדורות והיו למוסלמים לא ידוע לנו הרבה על קליטתם ועל השתלבותם בחברה המוסלמית.

            גם אחרי השתמדותו של יצחק אלחראר ב־1932 ידועים לנו מקרים של יהודים שהתאסלמו במוגאדור, אך מקרים אלה, שהתרחשו עד ערב התפזרותה של הקהילה בשנות השישים של המאה העשרים, היו בעיקר של בחורות יהודיות שהכירו צעירים מוסלמים או פותו בידיהם ונישאו להם; הן וצאצאיהן נבלעו אפוא בתוך האוכלוסייה המוסלמית ורק בני משפחתן הקרובים ביותר שמרו אתן לפעמים על קשר, שלרוב היה רופף.

בשנות התשעים של המאה העשרים הקלו הקשרים הדיפלומטיים למחצה שקיימו ישראל ומרוקו על נשים ממוצא יהודי שהתאסלמו והתחתנו בנערותן עם מוסלמים וילדו להם ילדים לבוא לארץ ואף לעלות אליה. לפעמים עלו אתן לארץ גם בעליהן או ילדיהן.

 מפי זקני הקהילה שמעתי גם על התאסלמותה של צעירה יהודייה שהכתה גלים בקהילה בתחילת המאה העשרים, ואף חובר עליה שיר בזמנו. שמה של הצעירה היהודייה היה ׳בנת דואן' (בת דוואן) על פי שם משפחתה, והלחן של השיר הזה משמש, כמו שנראה להלן, בשיר שחיבר אברהם חיים הלוי, בן הקהילה, על פרשת השתמדותו של יצחק אלחראר.

שלא כמו פרשיות דומות בעבר, השמד של יצחק אלחראר תועד במסמכים מגוונים. לרשותנו עומדים נוסח תלונתה המקורית של אשתו בפני בית הדין הרבני במוגאדור ופסק הדין שפסק זה לטובתה, וכן חלק מן ההתכתבות שהתנהלה בעניין זה עם שלטונות הפרוטקטורט על סירובו של הבעל למלא אחר פסק הדין. כן התגלה לי הדיון העיתונאי שהתנהל סביב פרשה זו בעיתונים הצרפתיים והיהודיים, דיון שחרג הרבה מעבר לדיון ההלכתי המוגדר שהיה לו בתחילה. נבקש להביא כאן את כל הטקסטים האלה במקורם ואת תרגומם לעברית ולדון בהם, גם מבחינת העמדות השונות והמנוגדות הבאות בהם לידי ביטוי וגם מבחינת הכוחות והגופים הקהילתיים והחוץ־קהילתיים שהיו מעורבים בפרשה. כן נביא את שיר הקצידה שכתב אברהם חיים הלוי בן מוגאדור על הפרשה ונדון בדרכי תיאורו ודיווחו. למקורות אלה שבכתב נוספו גם מקורות שבעל פה, שהקלטתי בשנות השמונים של המאה שעברה מפיהם של זקני קהילת מוגאדור, שנחשפו לפרשה בצעירותם וזכרו, אם בדיוק יתר או במעומעם, את פרטיה ואת גלגוליה.

בהסתמך על המקורות העומדים לרשותנו, השאלות שיעניינו אותנו כאן נוגעות אפוא לעניינים האלה:

• תפקודם ופעולתם של המוסדות היהודיים החדשים שהקים השלטון הקולוניאלי במרוקו במאי 1918 והחלו לפעול מעט זמן לאחר מכן, היינו בית הדין הרבני האזורי במוגאדור מכאן ובית הדין הרבני הגבוה מכאן.
• ניסיונות ההתחמקות של המשתמד עצמו מביצוע פסק הדין לתשלום הכתובה והמזונות ופנייתו לגורמים מוסלמיים וצרפתיים לשם כך.
• התשומות הביורוקרטיות והפוליטיות של הממשל הקולוניאלי המרכזי והמקומי בהוצאתו לפועל הסופית של פסק הדין.

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-מוסד ביאליק-תשע"ח-עמ'413-411

שבת תולדות

להוֹדוֹת מַה טוב כהיום

לַייָ כי שבת היום:

יוֹם בּו שָׁבַת מִכָּל מִפְעָל/יוֹצֵר תֵּבֵל וְחוּג מַעַל

עַל כֵּן גָּבַר וְהֻקַּם עַלֱ/שֵׁשֶׁת יָמִים אַךְ זֶה הַיּוֹם: לַייָ:

עֹז לו צבי וְתִפְאָרָה/אוצר חֶבְיוֹן מָלֵא אוֹרָה

וגם בו נפש יְתֵרָה/עָשָׂה יְיָ זֶה הַיּוֹם: לַייָ:

קושר הַנְּשָׁמוֹת בִצְרוֹר/הַחַיִּים, וְרֹאשׁ מר־דְּרוֹר

מקרא קדש חֹפֶשׁ דְּרוֹר/וקראתם בְּעֶצֶם היום: ליי:

בעבוּר זה שוכן סְנֶה/הוריד המן במחנה

יוֹם השִּׁשִּׁי לֶחֶם מִשְׁנֶה/עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם: לַייָ:

הַדּוּר דָּגוּל בְּכָל־פֵּאוֹת/יוֹם זֶה לַייָ צ-בָּאוֹת

ונהר הַסַמְבַּטְיוֹן לאות/וּלְמוֹפֵת, כי קדוש היום: ליי:

לעם קרובו הנחילו/לקדשו ולהבדילו

וקרבן מוסף צוה לו/חק לעשות כדת היום: ליי:

וְאַשְׁרֵיכֶם עַם נִכְבַּדְתֶּם / וְּבֶזֶבד טוֹב זֶה נִזְבַּדְתֶּם 
כִּי בִּגְלַל מִצְוָתוֹ, אַתֶּם/נִצָּבִים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם: לַייָ:

ישמרכם אַ-לְ כְּאִישׁוֹן בַּת/עַיִן, וחסרו בַּל יֹשֶׁבֶת 
וּלְעוֹלָם שִׂכְלוֹ שַׁבָּת/תִמְצְאוּן אוֹתוֹ כְּהַיּוֹם: לַייָ:

כנפי שחר

הנושא: שבת קודש.

וחוגג מעל – כיפת הרקיע שממעל. אוצר חביון — חמדה גנוזה. קושר… השבת צורר נשמות שומריו בצרור החיים וכו'. ונהר הסמבטיון לאות… שמושך אבנים כל ימות החול, ובשבת הוא נח (סנה׳ סה:). ובזבד טוב — מתנה טובה.

אעירה שחר הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-שבת תולדות-פיוט לשבת