ארכיון יומי: 6 בנובמבר 2018


שנים מקרא ואחד תרגום-Two Torah readings and one of Onkelos' translation

 

שנים מקרא ואחד תרגום

יהודי קורא פרשת השבוע, בערב שבת, שנים מקרא ואחד תרגום.

 

ORIGINAL ET TRADUCTION

Le tableau représente un Juif lisant la paracha de la semaine un Vendredi soir en hébreu et en araméen.

TWO TORAH READINGS AND ONE OF ONKELOS' TRANSLATION

החכמים העמידו את לימוד התורה מעל לכל — ״ותלמוד תורה כנגד כולם״(פאה א׳, א׳).

לדעת ר׳ מאיר, אפילו גוי שעוסק בתורה, הרי הוא ככהן גדול(סנהדרין נ״ט-א). אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בלימוד תורה (אבות ף, ב׳).

 

Pour les rabbins l'étude de la Tora est au-dessus de tout, l'étude de la Tora comptant autant que tous les autres commandements. Pour Rabbi Méir même un goy qui s'adonne à l'étude de la Tora a autant de mérite que le Grand Prêtre (.Sanhédrin, 50-59-1). "L'homme libre est uniquement celui qui s'adonne à l'étude de la Torah" (Abot, 6:2).

The wise men of Israel placed the Importance of Torah study over all other matters — "And the study of Torah Is above all things" (Peah, 1.1). Even a non-Jew who studies Torah, is a Cohen Gadol (Sanhedrin 59). There Is no free man except the man who is occupied with the study of Torah (Avot 6)

שרשים יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו -משה גבאי – 1988

פיוט לפרשת תולדות מתוך הספר אעירה שחר כרך א' להרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל  עמ' קסד-ה-ו

לדוד שיר ומזמור –

 

 פיוט למעלת ירושלים הבנויה. סימן לדוד בן חסין חזק בר אהרן.

פיוט לפרשת תולדות מתוך הספר אעירה שחר כרך א' להרב חיים רפאל שושנה וזוק"ל 

 

לְדָוִד שִׁיר וּמִזְמוֹר בְּתֹף וּמְצִלְתַּיִם,

יְסוֹדָתוֹ עַל הַר מּוֹר צְבִי יְרוּשָׁלַיִם.

 

דִּירַת קֹדֶשׁ נִבְחָרָה מִמֶּנָּה תֵּצֵא אוֹרָה,

זוֹ תּוֹרָה מְפֹאָרָה הַבַּת יְרוּשָׁלַיִם.

 

וּבָהּ יַחַד נִמְצָאוֹת כָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת נָאוֹת,

כִּי אֱלֹהִים צְבָאוֹת בָּחַר בִּירוּשָׁלַיִם.

 

דִּרְשׁוּ לָאֵל קַוּוּ לוֹ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלּוֹ,

הִתְפַּלְּלוּ שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלַיִם.

 

בְּחַסְדָּךְ שׁוֹכֵן סְנֶה כְּמֵאָז אוֹתִי תִקְנֶה,

תְּרַחֵם צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם.

 

נוֹרָא תְּהִלּוֹת עוֹשֶׂה פֶלֶא קַבֵּץ נִדְחֵי שֶׂה,

פְּזוּרָה יִשְׂרָאֵל סְ-בִיבוֹת יְרוּשָׁלַיִם.

 

חֲכָמִים מְחֻכָּמִים גְּדוֹלִים וַעֲצוּמִים,

רַבִּים וְכֵן שְׁלֵמִים יָשְׁבוּ בִירוּשָׁלַיִם.

 

סַנְהֶדְרִין בַּהֲמוּלָּה יוֹשְׁבֵי גֹרֶן עֲגֻלָּה,

עִמָּם כָּל הַכָּתוּב לַ-חַיִּים בִּירוּשָׁלַיִם.

 

יְשׁוּעָתְַךָ קִוִּינוּ יִשָּׁמַע בְּאַרְצֵנוּ,

פִּצְחוּ יַחְדָּיו רַנְּנוּ חָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם.

 

נִין לְיִשַּׁי הַלַּחְמִי יְבַשֵׂר לְבַת עַמִּי,

בָּא אוֹרֵךְ עוּרִי קוּמִי שְׁבִי יְרוּשָׁלַיִם.

 

חַזֵּק עַם מָךְ רְפָא אֵל יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל,

וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל גָּאַל יְרוּשָׁלַיִם.

 

בְּגִיל וּבָעַלִּיזוּת נִזְכֶּה יַחַד לַחֲזוֹת,

מֵרֹב אָדָם פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלַיִם.

 

רַב טוּב שָׁמָּה אֶשְׂבְּעָה מִמַּעַיְינֵי הַיְּשׁוּעָה,

עוֹמְדוֹת רַגְלֵינוּ בִשְׁעָ-רַיִיךְ יְרוּשָׁלַיִם.

 

אַל תֶּחֱרַשׁ אַל תִּדֹּם לְגּוֹיִם שָׂרְפוּ הֲדוֹם,

גַּם תִּזְכֹּר לִבְנֵי אֱדוֹם אֶת יוֹם יְרוּשָׁלַיִם.

 

הָהָר חָמַד לְשִׁבְתּוֹ שָׁם יַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ,

בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ בְּתוֹ-כֵכִי יְרוּשָׁלַיִם.

 

רָנּוּ פִּצְחוּ זַמְּרוּ הָרִים שְׂאוּ בַּשְּׂרוּ,

קִרְאוּ שָׁלוֹם דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַיִם.

 

נְקָמָה חֲגוֹר שַׁנֵּס כִּימֵי צֵאתִי מֵחָנֵס,

נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל כַּנֵּס בּוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם.

פיוט לפרשת תולדות מתוך הספר אעירה שחר כרך א' להרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל 

עמ' קסד-ה-ו

הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-התסמונת של הד׳ימי

התסמונת של הד׳ימי

בעולמם הנפשי הפרטי והקיבוצי של הקבוצות המדוכאות יצרו אלף־ומאתיים שנות השפלה טיפוס משותף של ניכור: תסמונת הד׳ימי. אצל הפרט הצטיינה תסמונת זו בטישטוש גמור של צלם־האדם. היחיד, שהשלים בנפשו עם קיום צמחי בלבד, חש רגש של חלישות ואזלת־יד, פועל־יוצא ממצב קבוע של אי־בטחון, כניעות ובערות. מהיותו מושפל ומופלה־לרעה הפנה כנגד הקיבוץ שלו שנאה חדורת בוז, טרוניה והרס־עצמי, ששיעור עָצמתה משתנה היה בהתאם לשיעור רצונו להתבולל בתוך הרוב. עד היום אפשר להבחין בסוג זה של ניכור בצורה חריפה אצל המיעוטים השוליים של האומה.

תכונות־היסוד של תסמונת הד׳ימי טמונות בפסיכולוגיה של תהליך מחיקתו של הצלם האנושי. הד׳ימי, כיון שנדון לקיום תת־אנושי בתנאים המסייעים לניוונו הגשמי והרוחני, הריהו רואה עצמו ומקבל עצמו כנחות־דרגה. הואיל וברי לו שאם יתקומם יהיה צפוי לעונש־מוות, אין לו ברירה אלא להשתלב במשטר, או, במלים אחרות, להיעשות ביודעים כלי חורבנו שלו. חירות זו של היחיד הפועלת נגד עצמה הריהי הצד הטראגי ביותר של הניכור.

כדבריו של פילוסוף צרפתי בן־זמננו: ״החוזה הלא־סימטרי… הוא אחד המקורות העיקריים לניכור״. בסמליות של הג׳זיה ולא דווקה במס גופו (גם המוסלמים שילמו מסים כבדים, אך מסוג אחר) יש לראות את שורש ניכורו של הד׳ימי. המנוצח חייב היה לשלם למנצח בעד הזכות להוסיף ולהתקיים במולדתו, ופרי עמלו לא די ששולם למדינה אלא נועד למימון הג׳האד ולביסוס הישגיו. משמע שהד׳ימי עבד למען השלטון המדכא אותו, ולמען העדה שלא נתנה לו דריסת־רגל בתוכה (תעודה 3, הליכי־קרב).

ברחבי הממלכה העות׳מאנית בוטלה הג׳זיה ב־1855 — יחד עם החוק שאסר על הד׳ימים לשאת נשק. על מקום המם הזה בא מס אחר, בדל, שאותו שילמו הלא־מוסלמים לבדם ובעל־כרחם חלף השירות בצבא. אך בעוד שלגבי המוסלמים היתה זו בגדר ברירת־מס, הנה לנוצרים וליהודים היה התשלום חובה והיה נקבע על־פי שומת רכושו של הפרט. לכן כאשר ביקשו הנוצרים תושבי דמשק שיגייסום לצבא וסירבו לשלם בדל, שבו ראו תחליף לג׳זיה, ראו בהם רִעאיא מרדנים שקיפחו את זכותם להגנה, ודבר זה הוא שהביא — יחד עם גורמים נוספים — לשחיטות של.1860

עוד גורם־יסוד בתהליך של מחיקת צלם־אנוש היה זכותו הגמורה של המנצח לחתוך חיים ומוות למנוצח. זכות זו, הגם שאפשר למדי להבינה בלהט הקרב, הונצחה בימות שלום מדור לדור. הד׳ימי, שניצל ממוות, חייב היה שוב ושוב לפדות את נפשו בתשלומי ממון ובמעשים של כניעה למדכא, שהואיל והִשְׁעָה באורח זמני גזר־דין של מיתה היה חושב עצמו רחב־לב (ראה תעודה 19). נוצר מעגל־קסמים שמכוחו נחשב המדכא צדיק וסובלני, ככל שהיה המדוכא מאבד צלם־אנוש ומקפח את ערכו כבן־אדם. בסופו של דבר, משנעשה המדכא שופט, קם וניצל את זכותו לחסל את קרבנו, ששוב לא עמד בו הרצון להתנגד.

הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986 –עמ'126-125

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר