הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-התסמונת של הד׳ימי
התסמונת של הד׳ימי
בעולמם הנפשי הפרטי והקיבוצי של הקבוצות המדוכאות יצרו אלף־ומאתיים שנות השפלה טיפוס משותף של ניכור: תסמונת הד׳ימי. אצל הפרט הצטיינה תסמונת זו בטישטוש גמור של צלם־האדם. היחיד, שהשלים בנפשו עם קיום צמחי בלבד, חש רגש של חלישות ואזלת־יד, פועל־יוצא ממצב קבוע של אי־בטחון, כניעות ובערות. מהיותו מושפל ומופלה־לרעה הפנה כנגד הקיבוץ שלו שנאה חדורת בוז, טרוניה והרס־עצמי, ששיעור עָצמתה משתנה היה בהתאם לשיעור רצונו להתבולל בתוך הרוב. עד היום אפשר להבחין בסוג זה של ניכור בצורה חריפה אצל המיעוטים השוליים של האומה.
תכונות־היסוד של תסמונת הד׳ימי טמונות בפסיכולוגיה של תהליך מחיקתו של הצלם האנושי. הד׳ימי, כיון שנדון לקיום תת־אנושי בתנאים המסייעים לניוונו הגשמי והרוחני, הריהו רואה עצמו ומקבל עצמו כנחות־דרגה. הואיל וברי לו שאם יתקומם יהיה צפוי לעונש־מוות, אין לו ברירה אלא להשתלב במשטר, או, במלים אחרות, להיעשות ביודעים כלי חורבנו שלו. חירות זו של היחיד הפועלת נגד עצמה הריהי הצד הטראגי ביותר של הניכור.
כדבריו של פילוסוף צרפתי בן־זמננו: ״החוזה הלא־סימטרי… הוא אחד המקורות העיקריים לניכור״. בסמליות של הג׳זיה ולא דווקה במס גופו (גם המוסלמים שילמו מסים כבדים, אך מסוג אחר) יש לראות את שורש ניכורו של הד׳ימי. המנוצח חייב היה לשלם למנצח בעד הזכות להוסיף ולהתקיים במולדתו, ופרי עמלו לא די ששולם למדינה אלא נועד למימון הג׳האד ולביסוס הישגיו. משמע שהד׳ימי עבד למען השלטון המדכא אותו, ולמען העדה שלא נתנה לו דריסת־רגל בתוכה (תעודה 3, הליכי־קרב).
ברחבי הממלכה העות׳מאנית בוטלה הג׳זיה ב־1855 — יחד עם החוק שאסר על הד׳ימים לשאת נשק. על מקום המם הזה בא מס אחר, בדל, שאותו שילמו הלא־מוסלמים לבדם ובעל־כרחם חלף השירות בצבא. אך בעוד שלגבי המוסלמים היתה זו בגדר ברירת־מס, הנה לנוצרים וליהודים היה התשלום חובה והיה נקבע על־פי שומת רכושו של הפרט. לכן כאשר ביקשו הנוצרים תושבי דמשק שיגייסום לצבא וסירבו לשלם בדל, שבו ראו תחליף לג׳זיה, ראו בהם רִעאיא מרדנים שקיפחו את זכותם להגנה, ודבר זה הוא שהביא — יחד עם גורמים נוספים — לשחיטות של.1860
עוד גורם־יסוד בתהליך של מחיקת צלם־אנוש היה זכותו הגמורה של המנצח לחתוך חיים ומוות למנוצח. זכות זו, הגם שאפשר למדי להבינה בלהט הקרב, הונצחה בימות שלום מדור לדור. הד׳ימי, שניצל ממוות, חייב היה שוב ושוב לפדות את נפשו בתשלומי ממון ובמעשים של כניעה למדכא, שהואיל והִשְׁעָה באורח זמני גזר־דין של מיתה היה חושב עצמו רחב־לב (ראה תעודה 19). נוצר מעגל־קסמים שמכוחו נחשב המדכא צדיק וסובלני, ככל שהיה המדוכא מאבד צלם־אנוש ומקפח את ערכו כבן־אדם. בסופו של דבר, משנעשה המדכא שופט, קם וניצל את זכותו לחסל את קרבנו, ששוב לא עמד בו הרצון להתנגד.
הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986 –עמ'126-125