קהילה קרועה-יהודי מרוקו והלאומיות-ירון צור-המרוקנים הלאומיים והיהודים

אגודת האחוות המרוקניות לא היתה אגודה לאומית מרוקנית. מתמערבים מוסלמים ויהודים מילאו בה תפקיד מסוים, אך מרכז הכובד שלה היה בשכבת המתיישבים הצרפתים הליברלים והקתולים. מבחינה זו התאימה האגודה לשכבה האמידה של המתערבים היהודים, שראתה את עצמה קשורה עמוקות לצרפת אך גם למרוקו. יהודים אלה לא היו עיוורים לסימני החולשה של המעצמה הקולוניאלית ולהתגברות הכוחות הלאומיים. האגודה החדשה יכלה להיות לדידם, כמו לליברלים הצרפתים, מעין ניסיון לפשר בין שתי אהבות גדולות שהיחסים ביניהן עומדים על סף קריסה והידרדרות. לרוע המזל האמצעים שהציעה אגודת האחוות המרוקניות לתיקון היחסים במרוקו היו בשלב זה דלים ומעורפלים. נוער פירט אותם באחד מגיליונותיו: הם כללו רשימה גדולה של פעולות משותפות בתחום התעמולה והפילנתרופיה. אך הציבור הרחב והאליטות העיקריות של תושבי מרוקו לסוגיהם לא האמינו עוד באמת ובתמים בשיתוף בין עמים וגזעים. ריח המדורה שהצית המאבק הלאומי עמד באוויר. המסר התרבותי והחברתי של האחוות המרוקניות לא נקלט, והאגודה מילאה בעיקר תפקיד פוליטי בקידום רעיון העצמאות.

חולשת המסר של האחוות המרוקניות ניכרה גם בדפי נוער. אמנם בחודשים הראשונים לקיומה של האגודה שימש העיתון אחד מביטאוניה המרכזיים, אך לקראת סוף הופעתו, במחצית השנייה של 1952, נעלמו אט אט סממני תעמולתה של האגודה מגיליונותיו. נוער חזר לשאת את האופי המקורי שלו, אופי יהודי נאו־בדלני ופרו־ציוני בלבד. ייתכן מאוד שמאחורי הקלעים של העיתון התנהל מאבק בין טולדאנו לבין הנכבדים הפרו־ציונים שיזמו את הוצאת העיתון והיו אחראים למימונו. טולדאנו היה ידוע בנטיותיו השמאלניות כאשר מונה לעורך נוער, ומן הסתם קיננו בלבו רגשות פרו־לאומיים מרוקניים כבר באותה עת. עם זאת, מאחר שנודע בהמשך דרכו הציבורית כאדם עקיב ובעל יושר פנימי, אין ספק שהוא היה בה בעת גם פרו־ציוני – אחרת מן הסתם לא היה יכול לערוך את העיתון כפי שערך. הוא ייצג בדיוק אותה זהות יהודית שכיחה בארצות המערב: יהודי שהוא בה־בעת פרו־ציוני ופטריוט מקומי – אותה תרכובת שלא הלאומיים בארצות ערב ולא הציונים המושבעים היו מוכנים לקבלה, בוודאי לא משנות הארבעים ואילך, בשל השפעת הסכסוך הישראלי־הערבי. מבחינת טולדאנו הזדהות עם האחוות המרוקניות ומתן פורקן במסגרת זו לנטיותיו הפטריוטיות לא היו כרוכים בתמורה עמוקה. לעומת זאת, דיוקנם של האישים הקובעים האחרים בהנהלת נוער הלם הרבה יותר את הדגם השכיח בתקופה זו, דגם של נאמנות לצד לאומי אחד בלבד בסכסוך הישראלי הערבי. גם רגשותיהם הפרו־צרפתיים של אותם אישים היו כנראה חזקים יותר, הם גם לא היו שותפים לנטיות החברתיות הרדיקליות של טולדאנו. לתקופה מסוימת הם נשבו בקסם רעיון האחוות המרוקניות, ואולם עם גבור המתח הלאומי לקראת סוף 1952, ואולי עם גבור הלחץ של השלטונות על נוער, הם החזירו את העיתון למסלולו הקודם. ממילא שמו השלטונות עין על נוער בשל הפן הציוני שלו; תמיכה בלאומיות המרוקנית בוודאי לא הועילה לשמו הטוב בנציבות, ומי יודע אם הרפתקת האחוות המרוקניות לא תרמה גם היא לכך שהעיתון פסק מלהופיע בשלהי 1952, פחות או יותר במקביל לסגירת ביטאוני המפלגות הלאומיות הערביות.

שולית ככל שהיתה פרשת האחוות המרוקניות במהלך הכולל של תולדות יהודי מרוקו היא המחישה, לצד תופעות אחרות, את הפוטנציאל הדינמי של התפתחות זהותם הלאומית. בלב ההנהגה הפרו־ציונית במרוקו חלה תזוזה, ולו זמנית, ליתר הבנה והזדהות עם התנועה הלאומית המרוקנית. ברור שדינמיות כזו לא היתה אפשרית בכל מגזרי החברה אלא רק או בעיקר במגזר המתמערב. תהליכי חילון ועומק מסוים של תרבות אירופית היו חיוניים לצורך זה, ואלה היו חסרים במגזר הילידי. אשר לאנשי המגזר האירופי, הזדהותם הלאומית נקבעה מזמן ונדיר היה למצוא בתוכם מי שהיו מוכנים או יכולים להמירה. מכאן ששכבת המתמערבים, רק היא יכולה היתה למלא את תפקיד המפתח בעידוד ההתקרבות ללאומיות המרוקנית בקרב יהודי מרוקו. אופייני הדבר שכל היהודים בין יוזמי האחוות המרוקנית באו למעשה ממגזר זה.

היה מן הסתם קשר בין התמורה שהשתקפה בנוער לבין ירידת קרנה ש­ישראל בתפוצה המרוקנית ושפל בעלייה שהסתמן בשנים 1950־1954. התנועה הלאומית המרוקנית נאבקה בחזון הכלכלי, התרבותי והפוליטי שהציעו הן הקולוניאליזם האירופי והן המדינה היהודית. בשנים אלו נחלש כוח הפיתוי ש­ישראל, ואילו עתידם של הצרפתים במרוקו החל להצטייר כפחות בטוח. נדרשה אפוא הערכה מחודשת של יחסי היהודים המקומיים עם הכוחות הלאומיים ההתקרבות אליהם היתה יחסית בלבד ולא יציבה, אך אין להמעיט בחשיבותה. אפילו יעקב רפאל בן־אצראף, מעמודי התווך של הפעילות הפרו־ציונית במרוקו מאז שנות העשרים של המאה, נמנה עם מייסדי האחוות המרוקניות. באותה תקופה היו גם הארגונים היהודיים הזרים, כולל הג׳וינט, מוכנים לשקול סטייה מן המדיניות המקורית שלהם – להכין רבבות יהודים לעלייה בלבד – ולשים דגש על הכשרת הנוער גם לחיים במרוקו. במילים אחרות, נוצרה הזדמנות למפנה — נקיטת יחס חיובי לאוריינטציה המרוקנית. שליחים ישראלים הי­ו ערים לכך: אחרי הדחת הסולטאן באוגוסט 1953 הם הופתעו מכך שההידרדרות במצב הביטחוני איננה מובילה להתגברות הלחצים לעלייה. והם אף התמרמרו על כך שהבורגנות היהודית המקומית רואה את עתידה במרוקו.

המפנה שהיה אולי אפשרי ביחסים בין התנועה הלאומית ליהודים לא התרחש, בין היתר בשל מחדלי המנהיגים הלאומיים. אלה לא היו רגישים דיים לפוטנציאל התנודות ביחס היהודים לאוריינטציה המרוקנית ולא פיתחו מדיניות חיובית, ברורה ונחרצת כלפי המיעוט היהודי בשנות האכזבה מישראל והשפל בעלייה. קשה לדעת אם מדיניות כזאת היתה נושאת פירות, אך השתיקה והערפול ודאי שלא הועילו. יתר על כן, היחס החשדני והאמביוולנטי כלפי היהודים, עירוב המגמות השילוביות והמסתייגות והרמוניזציה של הציונות, שאפיינו את המפלגות הלאומיות, עודדו את היהודים להמשיך לראות בהן כוח מאיים. מלבד זאת גם לא ניכר מאמץ מצד התנועה הלאומית להקל על ההמונים המוסלמים את המעבר המושגי, הרוחני, אל עולם האחדות הלאומית, שבו היהודים הם אחים, לא ״אחרים״. במרוקו נהנה המחנה הלאומי המוסלמי משיתוף פעולה פורה בין מתמערבים למשכילים ולאנשי דת, והתמזל מזלם של הלאומיים שגם סמלה של מרוקו הישנה, הסולטאן, הצטרף אליהם והפך למנהיגם מושך ההמונים. ואולם מן הסתם בשל היחס החשדני והאמביוולנטי של הלאומיים כלפי היהודים לא נעשה ניסיון של ממש לרתום את המערכת הדתית שהיתה תחת השפעתם לפעול לשיפור יחסם של ההמונים ליהודים. רק הסולטאן נקט לכאורה צעדים בכיוון זה, אך באופן מתון ולעתים בצורה שהשתמעה לשני פנים, כמו בשנת 1948.