מורשת יהדות מרוקו

^{בדוגמה אחרת של אפללו עולה מתאר כי עלה לישראל בגיל 11 , וכבר בימי הלימודים שלו סבל מאפליה. במקום העבודה הראשון שלו היה שליח, ובו הועסק עד גיוסו לצה״ל. לאחר שחרורו מהצבא לא קיבל סיוע בדיור, והבית היחיד שמצא לא היה ראוי למשכן לבני אדם. העולה נדד ממקום למקום, ולבסוף הגיע לאילת. אחת מיתר העבודות שעסק בהן היה לרוקן פחי אשפה שישה ימים בחודש. העולה הוסיף ואמר:}

^{אני לא זוכר מה טעם יש לבשר. הבן הקטן שלי זכה רק שלוש פעמים לאכול בננות. כשאני חוזר לביתי מלשכת העבודה מבלי שמצאתי תעסוקה, אשתי}

כועסת למעשה, אני מעדיף למות או לפחות להימלט מן העוני הזה. בקשתי פגישה עם מזכיר לשכת העבודה. אמרו לי שהוא עסוק מדי. כבר שנתיים שהוא עסוק מדי כדי להאכיל את הילד שלי. אני עוסק בעבודות משפילות בהר הכרמל, שם אני רואה ילדים אחרים אשר מבלים את חופשת הקיץ שלהם בנעימים בקייטנות. האם בני יוכל אי פעם לעשות גם כן דבר כזה? בואדי סליב הילדים ערומים למחצה ואז מצבם עודו טוב^.

לישראל אפוא אין זכות למתוח ביקורת על מרוקו בגין מניעת חופש ההגירה מיהודיה. אפללו הפך את היוצרות והציג את ישראל כמדינה המגבילה את חופש תנועת היהודים. בתיאור מצבם הקשה של יהודי מרוקו בישראל והאפליה שהם סובלים ממנה הוא אמר:

אנחנו חבים את המידע הזה למספר מהגרים מרוקנים אשר הצליחו להימלט מצורת אפליה חדשה זאת. הם סיפרו שקל להיכנס לישראל אבל בלתי אפשרי לצאת ממנה, אלא אם כן נוקטים תמרונים וטכסיסים קשים ויקרים מאוד. קל מאוד להבין שהשלטונות אינם מוכנים להניח למהגרים לצאת את ישראל משום שאלה שיצאו יספרו על היחס הגרוע שנתקלו בו, וסיפורים אלה יפריכו את התעמולה הציונית במרוקו שהדגישה את היחס הגרוע [ליהודים] בארץ זו ואת הצורך להגר לישראל […] יותר מ־80%

מיהודי מרוקו היושבים בישראל החליטו לפני חודשים אחדים לצאת מן המדינה, אבל השלטונות הישראליים דורשים במקרה כזה מן המשפחות, שלא פעם הם עודדו אותן לצאת מארצות מוצאם, להחזיר את הוצאות הנסיעה והשהייה בישראל.

פרשת ואדי סליב וכל התעמולה השלילית סביבה לא יכלו לבלום את הרצון לעלייה. היו אלה ימים קשים מנשוא ליהודים במרוקו. ללא התנגדות ממשית מקרב הארמון, נקטה ממשלת איבראהים וכלי התעמולה החדש שלה, מפלגת ה־UNFP, מדיניות סוציאליסטית קשוחה שפגעה קשות באנשי עסקים יהודים ומוסלמים כאחד. נכסיהם נרשמו אצל השלטונות, בכלל זה נכסים שמחוץ למרוקו, והתעורר החשד שמא מדובר בניסיון להעברת השליטה בנכסים הללו לידי ממשלת מרוקו. בכמה מגזרים כלכליים נדחקו היהודים לשוליים, והצליחו לשרוד רק במקצועות שהמוסלמים לא יכלו לעסוק בהם מפאת חוסר השכלה. בשכבות הכלכליות הנמוכות הורגשה מדיניות הממשלה באמצעות שירות התעסוקה. למשל, כאשר מכונאי או חשמלאי יהודי חיפש תעסוקה, הוא נרשם בלשכה, ושמו צורף לרשימות מבקשי העבודה. כאשר התפנתה משרה, מצא היהודי הרבה מוסלמים לפניו, פשוטו כמשמעו, ברשימת המחכים לקבלת עבודה. ב־1960-1959 הייתה אבטלה חמורה, וסביר בהחלט שהיו עשרות מבקשי עבודה מוסלמים על כל מבקש יהודי אם ניתן את הדעת ליחסם המספרי באוכלוסייה. כיוון שכך הסיכוי של היהודי לקבל עבודה היה קלוש למדי. לאמתו של דבר, המעסיקים הודיעו למכונאים יהודים, כי הם עובדים טובים יותר, וכן לעתים הודיעו המעסיקים למכונאים יהודים מסוימים שיש אצלם עבודה פנויה, וביקשו להעסיקם, אך מלשכת התעסוקה שלחו אליהם מוסלמים, אף שלא היו מתאימים לדרישות. גם במשרות למנהל הועדפו המוסלמים מן היהודים בלשכות התעסוקה, אם כי בכמה ענפים, כמו בשירות הדואר, הם עדיין הועדפו אך ורק הודות למיומנותם וחיוניותם.

במישור הפוליטי, ניתוק קשרי הדואר עם ישראל, מעצר וחקירת יהודים ופעילי ׳המסגרת׳ ביזמת הזרועות של משטרות המכס, הגבולות והדרכים, הקמת אגף מיוחד במשטרה לטיפול בעלייה, סגירת משרדי ארגון ההגירה ׳היא״ס׳ וסניפי הקונגרס היהודי העולמי, פיקוח ממשלתי על הפעילות החינוכית והסוציאלית של ארגוני ׳הג׳וינט׳, ׳אוצר־התורה׳, ליובאביץ׳ ו׳אורט׳ והשמועות על אודות הלאמת ׳אליאנס׳ (רעיון

שהתממש חלקית בסתיו  1960), כל אלה העיבו על קשרי יהודים־מוסלמים, והגבירו את הרצון לעזוב את מרוקו. רק מעט תועלת הפיקו היהודים מן התהפוכות בצל פרישת ה־UNFP מן האסתקלאל ומן המתיחות שבין הארמון לאותה מפלגה חדשה ולממשלה שבהשפעתה. רוב היהודים, חוץ מחברים ותומכים מעטים ב־UNFPאו באסתקלאל, המשיכו להתרחק ממעורבות פוליטית; הם סלדו ממדיניות המפלגות, בין של השמאל ובין של השמרנים, ואף הכוחות הפוליטיים השונים לא השתוקקו במיוחד להשיג את תמיכת היהודים. בשלהי שנת 1959 לא היו יהודים רבים במרוקו שרצו להיות מאלה שבחרו בפלג ׳הלא נכון׳. יתרה מזאת, בזירה הפוליטית כמעט לא היה ליהודים לאן לפנות, שכן למרות הטפת תומכי האינטגרציה הרדיקליים להשתלבות לאומית מלאה, התחרו המפלגות הפוליטיות זו בזו בהבעת נאמנות לאחדות הערבית ולאינטרסים פן־ערביים ברוח הנאצריזם המזרח תיכוני. בקרב קבוצות רחבות בציבור היהודי שרר ניכור מאונס בשטחי החיים החיוניים ביותר, תחושה שהעמיקה את האי אמון שכבר נפוץ קודם לכן, לפני ואחרי העצמאות, בנוגע לאינטגרציה אמתית.

לפני דצמבר 1959 החלה מרוקו להיערך לבחירות המוניציפליות הראשונות מאז קבלת העצמאות. כאשר ביקשו השלטונות מן היהודים להירשם להצבעה בבחירות המתוכננות למאי 1960, לא נרשמו יהודי קזבלנקה. בפאס הם שאלו את המושל אם יספקו להם דוכני הרשמה נפרדים בתוך שכונותיהם כי האוכלוסייה היהודית לא רצתה להירשם בדוכנים הרגילים. ואז ׳מועצת הקהילות׳ קיבלה עליה לנהל את מערכת התעמולה להירשם לבחירות, והצליחה במידת מה. המניע של עמאר ואנשיו לעודד את ההרשמה נבע מן הרצון לעורר רושם טוב אצל הרשויות ולערער את האי האמון שלהם כלפי היהודים. ׳מועצת הקהילות׳ קיוותה שבסופו של דבר יירשמו יהודים רבים, ותשומת הלב הגוברת לרישום המצביעים תניב תוצאות חיוביות למעמדם.

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006-עמ' 413-410

הטיפול המשפטי בפרשה והתהודה הציבורית שנודעה לה

טיפולו של בית הדין הרבני בהשתמדותו של יצחק אלחראר

בית הדין הרבני במוגאדור מונה על פי המתכונת החדשה של בתי הדין הרבניים במרוקו, כפי שנקבעה בצו המלכותי של מאי.1918  הוא נערף בהרכבו החדש בשנת 1922, לאחר התלבטויות רבות והתייעצויות שונות בין גורמי השלטון הצרפתי החדש וראשי הקהילה היהודית, שתוארו במקום אחר. משנת 1922 שימש ר׳ אברהם בן שושן אב בית הדין, ולידו כיהנו ר׳ משה בן שמחון ור׳ דוד כנאפו כדיינים מן השורה. הרכב זה הוא שדן בעניינו של יצחק אלחראר ובפרשת השתמדותו.

יצחק אלחראר היה בעל בעמיו בקהילת מוגאדור, איש נשוא פנים ותלמיד חכם, שהיה לו רכוש במוגאדור. בין היתר היה לו בית מרחץ (׳חמאם׳) שהציע את שירותיו ליהודים ולמוסלמים, לגברים ולנשים, כמובן בימים נפרדים ובשעות נפרדות. הן על פי עדויות בעל פה שאספתי והן על פי שירו של אברהם הלוי, הוא מינה צעירה מוסלמית לפקח על כניסת הנשים לבית המרחץ ולגבות מהן את דמי הכניסה. בתוף כדי המשא ומתן עם הצעירה הוא התאהב בה, וכדי לשאתה לאישה החליט להתאסלם. באותו הזמן היה בן חמישים שנה. על פי הקובלנה שהגישה מזל אשתו ביום 7 באפריל 1932 (א׳ בניסן תרצ״ב) לבית הדין במוגאדור (מסמך א להלן), היא מבקשת את התערבותו של בית הדין לזימון בעלה, שהמיר את דתו, כדי שייעשה אתה דין צדק בעניין תשלום סכי הכתובה, מתן הגט ותשלום דמי המזונות לחמשת ילדיהם המשותפים. היא מודיעה את החלטתה הנחרצת שלא היא ולא ילדיה אינם מסכימים להמיר את דתם ולהתלוות אל הבעל והאב בחייו החדשים. בתלונתה היא גם מתארת את השתלשלות תהליך ההשתמדות כפי שהיא היתה עדה לו, ומספרת שלפני שהמיר את דתו העמיד פני חולה באחד מלילות השבת, בטענה שהוא חש בלבו, וביקש ממנה שתרתיח לו מים בשבת כדי לסעוד אותו. היא אמנם מחתה והתפלאה על כך שהוא דורש ממנה לחלל שבת, אולם נאלצה להישמע לו ועשתה כדרישתו. למחרת, השכם בבוקר, הוא התלבש ויצא מן הבית. לאחר מכן נודע לה שהוא המיר את דתו. בית הדין הורה לזמן את הבעל ליום 11 באותו החודש, היינו ארבעה ימים בסך הכול אחרי הגשת התלונה. על פי מכתב ששלח בית הדין(מסמך ד להלן) למפקח על העניינים האזרחיים (Contrôleur Civil), היינו הממונה הצרפתי מטעם הפרוטקטורט על השירותים העירוניים במוגאדור ובכללם השירותים המשפטיים, לא נענה יצחק אלחראר לזימון זה, ובית הדין מבקש מן השלטונות לאלץ את הנתבע להיות נוכח ביום 17 במאי כדי שישמיע את דברו ויגיב על הטענות שהועלו נגדו. הוא הופיע בתאריך החדש ואישר שהמיר את דתו. בית הדין הסביר לו שהוא אוסר עליו להיכנס מיום זה לביתו ושעליו לעמוד בהתחייבויותיו כלפי אשתו וילדיו. הנתבע סירב לתת גט לאשתו ולשלם לה את כתובתה ואת מזונות ילדיו משום שהוא עדיין מאמין שיצליח לשכנע אותם להתלוות אליו בחייו הדתיים החדשים. הוא הצהיר שאף את הקצבה שהיה מעניק לאשתו עד אותו היום בסך חמישה־עשר פרנק ליום הוא יפסיק לתת לה משום שאין הוא מכיר בצדקתו של פסק הדין(מסמכים ב, ג להלן). כמתחייב מסדרי בית הדין כפי שנקבעו בט׳היר של מאי 1918, פנה בית הדין הרבני אל המפקח הצרפתי על העניינים האזרחיים וביקש ממנו שיאכוף את ביצוע פסק הדין על יצחק אלחראר (מסמך ה להלן).

מן המסמכים שברשותנו עולה שהנתבע ערער על פסק דין זה בפני בית הדין הרבני הגבוה היושב ברבאט, שבראשו עמד ר׳ רפאל אנקאווה, שנחשב גם לרב הראשי של מרוקו, אך גם ערכאה זו אישרה את פסק הדין הראשון וקבעה שעל יצחק אלחראר למלא את חובותיו כפי שנקבעו בבית הדין הרבני במוגאדור (מסמך ו להלן). גם לאחר פסיקה חדשה זו הוא סירב להיענות לצו בית הדין וניהל במוגאדור ולאחר מכן ברבאט פעילות ענפה להשגת שחרורו מחובת הביצוע של פסק הדין הרבני. הוא פנה לשם כך הן אל פקידים צרפתים בכירים במנהל הפרוטקטורט הן אל אנשי ממשל מוסלמים ששירתו במח׳זן, היינו המנהל המוסלמי שהיה אמור להוציא לפועל את החלטות הריבון(המלך) ושלטונו ונמצא למעשה בהשגחת הצרפתים ובפיקוחם (מסמך ח להלן).

יצחק אלחראר טען שכיוון שהוא מוסלמי חדש אין הוא חייב למלא אחרי פסיקת בית הדין הרבני. כדי לקבל גושפנקה לסירובו להישמע למשפט היהודי ולפעילותו המיליטנטית בנדון הוא פנה בתחילה אל השופט המוסלמי של מוגאדור, הקאדי, אך זה שיתף פעולה עם השלטונות הצרפתיים והמליץ למתאסלם החדש להנמיך את רמת הציפיות שלו. ברבאט הוא פנה גם אל פקידים מוסלמים בכירים בממשלת המח׳זן ואף אל המלך אך זה הפנה אותו אל שר בממשלתו(מסמך ח ומסמך י להלן). תחילה התלהבו כנראה המכובדים המוסלמים ממנו ומאקט ההמרה שלו ועודדו אותו להמשיך בדרכו, אך לבסוף נאלצו להיכנע להחלטת הפקידים הצרפתים הבכירים, שחייבו את יצחק אלחראר למלא אחרי פסק הדין של בית הדין הרבני (מסמך ח). לנגד עיניהם של הפקידים הצרפתים עמד כיבוד מעמדם העצמאי של בתי הדין הרבניים בדונם בענייני אישות ובענייני ירושות, והם עשו הכול כדי להוציא לפועל עיקרון משפטי זה, שנקבע בצ׳היר של מאי 1918, במסגרת המעמד החדש שהם העניקו ליהודים בשלטון הפרוטקטורט. לאחר השתהות של יותר משנה וניסיונות אין ספור להיפטר מקיום פסק הדין, נאלץ יצחק אלחראר בלית בררה לשלם את הכתובה ואת המזונות. הוא גם נתן גט לאשתו כשהוא עטוף בטלית בבית הכנסת (מסמך י, מקורות בעל פה), כדי לסמן שאף על פי שהמיר את דתו הוא עדיין נחשב ליהודי בעיני ההלכה.

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר עמ' 415-414

Ainsi les valeurs morales et les principes sociaux et humains se transmettent de père en fils. L'essentiel se situe lors de la plus tendre enfance et dès les premiers jours dans la maison paternelle. Se transmettent alors les concepts éternels de la reconnaissance d'autrui. Et c'est par la force parentale qu'apparaît pour la première fois l'image divine retranscrite grossièrement dans le matériel de ce bas monde.»Ecoute les principes moraux de ton père et n'abandonne pas la Torah de ta mère», ceci est une règle importante dans la théorie du devoir culturel de l'homme.

Et ainsi que l'écrit le Rav Ben-Tsion Firer paix à son âme, dans son livre "Hegyonah chel Torah", au sujet de la Paracha Kitetse «La tradition est comme l'artiste sculptant la dimension spirituelle et morale de la société. Le respect des parents et l'acceptation de leurs enseignements, bien que ne représentant en fait qu'une mitsva parmi les autres, déterminent les autres commandements de la Torah que l'on se doit d'accomplir».

C'est pourquoi il nous incombe d'inculquer aux générations suivantes les traditions ancestrales dont nous nous sommes imprégné chez notre père, notre maître. Et avec l'aide de D.ieu nous pourrons perpétuer le mérite de nos pères car: «Leur sagesse restera à jamais».(Avot)

Le deuxième objectif concerne un plus grand nombre de personnes. Il s'agit de l'obligation que nous avons tous de transmettre le récit des sages et de nos ancêtres, car c'est ce qui permet d'atteindre un accomplissement des commandements plus complets, et empêche ainsi l'oubli du passé. Ainsi, tel que cela apparaît dans le midrash tanhouma (Pinhas, 2) D.ieu accorde une grande importance à la transmission dans ce monde des récits de nos sages. On peut rapporter le verset des Proverbes : «la mémoire du juste est une bénédiction» et le malbim l'explique de cette façon : la mémoire du juste est bénie, car on se souviendra de lui de génération en génération, et on le bénira.

Mais un tel travail s'avère difficilement réalisable. La pudeur et la modestie de ces justes rendent les quelques témoignages que nous possédons incomplet. C est pour cela, que selon les références que j'avais à ma portée, certains chapitres sont plus développés que d'autres.

J'ai pu joindre aux écrits quelques images des Grands de la Torah ainsi qu il est dit : «tes yeux pourront voir tes guides» (Isaie, 30 ; 20). Car, selon le hida, dans son livre « midbar quedemot», «celui qui regarde le portrait d'un sage bénéficiera d'une grande aide». Ce concept est également évoqué dans le Zohar, Parashat Mishpatim, lorsque le Rav Abba se trouvait confronté à une vision de Rav Shimon et qu'il en ressentait tout le bénéfice. Le Ari écrit également que lorsqu'un élève est en difficulté, s'il dessine le portrait de son Rav, il sera aidé et il jouira d'une plus grande compréhension face aux textes.

J'ai eu la chance et l'honneur d'avoir pu certains soirs, pendant des années, étudier le Talmud et le «Choulhan Arouh» avec mon père, mon maître Rav Yehoshoua Mamane Chelita. J'ai ainsi pu bénéficier de la sainteté qui régnait dans sa maison car j'étais même présent au moment ou il priait, au moment ou il se prosterner avec humilité, comme un esclave devant son maître. Tout au long de cette étude, les portes de notre Torah se sont ouvertes devant moi, et j'ai tiré des enseignements que nous offrent les histoires de nos ancêtres, de nos justes et de leur morale. Toute cette éducation spirituelle se déroulait dans la riche bibliothèque ou trônait le portrait de son père Rav Rafaël Mamane, de mémoire bénie, dont je porte fièrement le nom et dont je pouvais admirer la pureté émanent de son visage.

C'est tout cela qui me poussa à enquêter sur l'histoire de nos pères et à la concentrer par écrit. Je vis en mon père l'exemple d'une Rabanout sincère et vraie impliquée concrètement notamment au sujet de l'implantation sur notre Terre Sainte que D.ieu «a créée, non pour demeurer déserte, mais pour être habitée». (Isaie, 45 ; 18).

Le fait d'avoir déjà écrit un texte au sujet de la dynastie familiale m'a beaucoup aidé. Mais ce qui m'a le plus apporté, ce sont les livres d'histoire tels que»Tiferet banim avotam» «kehilat sefrou» ou même des textes écrits par mes ancêtres eux-mêmes et qui ont été conservés jusqu'à aujourd'hui. J'ai nommé cet ouvrage «am ram» afin que le titre résume l'essence et l'objectif du livre. Ce titre rappelle également le grand Rav Rafaël Amram Mamane à qui je dédie ce livre. De la même façon, comme tous les ouvrages à sujet sacré, le titre fait également référence à son auteur, puisque j'ai l'honneur d'avoir hérité du nom de Rafaël Amram.

Je tiens à remercier mes parents, mon père, mon maître, Rav Yeoushoua Mamane chelita, et ma mère la sainte Hanna Myriam que sa mémoire soit benie, de !n'avoir éduqué et fait grandir selon les principes du judaïsme et de la Torah et de m'avoir accompagné et soutenu lors de l'écriture de cet ouvrage. Que D.ieu bénisse et rallonge ses jours et lui accorde la santé et la sérénité, Amen.

Je remercie et béni également ma chère épouse, Hanna, qui m'a accompagné, soutenu, et conseillé durant mon travail d'écriture. Que D.ieu nous accorde le mérite de voir nos fils et nos petit-fils grandir dans le chemin de la Thora et devenir des justes, ainsi que notre fille et nos petites-filles, pures et vertueuses, dans la santé et le bonheur, Amen.

Je prie pour que nos ancêtres, nos Justes, soient présents aux côtés de l'Etemel, et que nous méritions une prochaine libération, complète et miséricordieuse,Amen.

עם ר"ם-שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם-ק"ק צפרו מאת הרב ד"ר רפאל עמרם ממן- עמוד 5 בחלק בצרפתית