ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר

בדוגמה אחרת של אפללו עולה מתאר כי עלה לישראל בגיל 11 , וכבר בימי הלימודים שלו סבל מאפליה. במקום העבודה הראשון שלו היה שליח, ובו הועסק עד גיוסו לצה״ל. לאחר שחרורו מהצבא לא קיבל סיוע בדיור, והבית היחיד שמצא לא היה ראוי למשכן לבני אדם. העולה נדד ממקום למקום, ולבסוף הגיע לאילת. אחת מיתר העבודות שעסק בהן היה לרוקן פחי אשפה שישה ימים בחודש. העולה הוסיף ואמר:

אני לא זוכר מה טעם יש לבשר. הבן הקטן שלי זכה רק שלוש פעמים לאכול בננות. כשאני חוזר לביתי מלשכת העבודה מבלי שמצאתי תעסוקה, אשתי

כועסת למעשה, אני מעדיף למות או לפחות להימלט מן העוני הזה. בקשתי פגישה עם מזכיר לשכת העבודה. אמרו לי שהוא עסוק מדי. כבר שנתיים שהוא עסוק מדי כדי להאכיל את הילד שלי. אני עוסק בעבודות משפילות בהר הכרמל, שם אני רואה ילדים אחרים אשר מבלים את חופשת הקיץ שלהם בנעימים בקייטנות. האם בני יוכל אי פעם לעשות גם כן דבר כזה? בואדי סליב הילדים ערומים למחצה ואז מצבם עודו טוב.

לישראל אפוא אין זכות למתוח ביקורת על מרוקו בגין מניעת חופש ההגירה מיהודיה. אפללו הפך את היוצרות והציג את ישראל כמדינה המגבילה את חופש תנועת היהודים. בתיאור מצבם הקשה של יהודי מרוקו בישראל והאפליה שהם סובלים ממנה הוא אמר:

אנחנו חבים את המידע הזה למספר מהגרים מרוקנים אשר הצליחו להימלט מצורת אפליה חדשה זאת. הם סיפרו שקל להיכנס לישראל אבל בלתי אפשרי לצאת ממנה, אלא אם כן נוקטים תמרונים וטכסיסים קשים ויקרים מאוד. קל מאוד להבין שהשלטונות אינם מוכנים להניח למהגרים לצאת את ישראל משום שאלה שיצאו יספרו על היחס הגרוע שנתקלו בו, וסיפורים אלה יפריכו את התעמולה הציונית במרוקו שהדגישה את היחס הגרוע [ליהודים] בארץ זו ואת הצורך להגר לישראל […] יותר מ־80%

מיהודי מרוקו היושבים בישראל החליטו לפני חודשים אחדים לצאת מן המדינה, אבל השלטונות הישראליים דורשים במקרה כזה מן המשפחות, שלא פעם הם עודדו אותן לצאת מארצות מוצאם, להחזיר את הוצאות הנסיעה והשהייה בישראל.

פרשת ואדי סליב וכל התעמולה השלילית סביבה לא יכלו לבלום את הרצון לעלייה. היו אלה ימים קשים מנשוא ליהודים במרוקו. ללא התנגדות ממשית מקרב הארמון, נקטה ממשלת איבראהים וכלי התעמולה החדש שלה, מפלגת ה־UNFP, מדיניות סוציאליסטית קשוחה שפגעה קשות באנשי עסקים יהודים ומוסלמים כאחד. נכסיהם נרשמו אצל השלטונות, בכלל זה נכסים שמחוץ למרוקו, והתעורר החשד שמא מדובר בניסיון להעברת השליטה בנכסים הללו לידי ממשלת מרוקו. בכמה מגזרים כלכליים נדחקו היהודים לשוליים, והצליחו לשרוד רק במקצועות שהמוסלמים לא יכלו לעסוק בהם מפאת חוסר השכלה. בשכבות הכלכליות הנמוכות הורגשה מדיניות הממשלה באמצעות שירות התעסוקה. למשל, כאשר מכונאי או חשמלאי יהודי חיפש תעסוקה, הוא נרשם בלשכה, ושמו צורף לרשימות מבקשי העבודה. כאשר התפנתה משרה, מצא היהודי הרבה מוסלמים לפניו, פשוטו כמשמעו, ברשימת המחכים לקבלת עבודה. ב־1960-1959 הייתה אבטלה חמורה, וסביר בהחלט שהיו עשרות מבקשי עבודה מוסלמים על כל מבקש יהודי אם ניתן את הדעת ליחסם המספרי באוכלוסייה. כיוון שכך הסיכוי של היהודי לקבל עבודה היה קלוש למדי. לאמתו של דבר, המעסיקים הודיעו למכונאים יהודים, כי הם עובדים טובים יותר, וכן לעתים הודיעו המעסיקים למכונאים יהודים מסוימים שיש אצלם עבודה פנויה, וביקשו להעסיקם, אך מלשכת התעסוקה שלחו אליהם מוסלמים, אף שלא היו מתאימים לדרישות. גם במשרות למנהל הועדפו המוסלמים מן היהודים בלשכות התעסוקה, אם כי בכמה ענפים, כמו בשירות הדואר, הם עדיין הועדפו אך ורק הודות למיומנותם וחיוניותם.

במישור הפוליטי, ניתוק קשרי הדואר עם ישראל, מעצר וחקירת יהודים ופעילי ׳המסגרת׳ ביזמת הזרועות של משטרות המכס, הגבולות והדרכים, הקמת אגף מיוחד במשטרה לטיפול בעלייה, סגירת משרדי ארגון ההגירה ׳היא״ס׳ וסניפי הקונגרס היהודי העולמי, פיקוח ממשלתי על הפעילות החינוכית והסוציאלית של ארגוני ׳הג׳וינט׳, ׳אוצר־התורה׳, ליובאביץ׳ ו׳אורט׳ והשמועות על אודות הלאמת ׳אליאנס׳ (רעיון

שהתממש חלקית בסתיו  1960), כל אלה העיבו על קשרי יהודים־מוסלמים, והגבירו את הרצון לעזוב את מרוקו. רק מעט תועלת הפיקו היהודים מן התהפוכות בצל פרישת ה־UNFP מן האסתקלאל ומן המתיחות שבין הארמון לאותה מפלגה חדשה ולממשלה שבהשפעתה. רוב היהודים, חוץ מחברים ותומכים מעטים ב־UNFPאו באסתקלאל, המשיכו להתרחק ממעורבות פוליטית; הם סלדו ממדיניות המפלגות, בין של השמאל ובין של השמרנים, ואף הכוחות הפוליטיים השונים לא השתוקקו במיוחד להשיג את תמיכת היהודים. בשלהי שנת 1959 לא היו יהודים רבים במרוקו שרצו להיות מאלה שבחרו בפלג ׳הלא נכון׳. יתרה מזאת, בזירה הפוליטית כמעט לא היה ליהודים לאן לפנות, שכן למרות הטפת תומכי האינטגרציה הרדיקליים להשתלבות לאומית מלאה, התחרו המפלגות הפוליטיות זו בזו בהבעת נאמנות לאחדות הערבית ולאינטרסים פן־ערביים ברוח הנאצריזם המזרח תיכוני. בקרב קבוצות רחבות בציבור היהודי שרר ניכור מאונס בשטחי החיים החיוניים ביותר, תחושה שהעמיקה את האי אמון שכבר נפוץ קודם לכן, לפני ואחרי העצמאות, בנוגע לאינטגרציה אמתית.

לפני דצמבר 1959 החלה מרוקו להיערך לבחירות המוניציפליות הראשונות מאז קבלת העצמאות. כאשר ביקשו השלטונות מן היהודים להירשם להצבעה בבחירות המתוכננות למאי 1960, לא נרשמו יהודי קזבלנקה. בפאס הם שאלו את המושל אם יספקו להם דוכני הרשמה נפרדים בתוך שכונותיהם כי האוכלוסייה היהודית לא רצתה להירשם בדוכנים הרגילים. ואז ׳מועצת הקהילות׳ קיבלה עליה לנהל את מערכת התעמולה להירשם לבחירות, והצליחה במידת מה. המניע של עמאר ואנשיו לעודד את ההרשמה נבע מן הרצון לעורר רושם טוב אצל הרשויות ולערער את האי האמון שלהם כלפי היהודים. ׳מועצת הקהילות׳ קיוותה שבסופו של דבר יירשמו יהודים רבים, ותשומת הלב הגוברת לרישום המצביעים תניב תוצאות חיוביות למעמדם.

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006-עמ' 413-410

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר