ארכיון יומי: 10 בנובמבר 2018


סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-כתב עוזיאל חזן-צייר רפאל אבוקסיס

הקמעות, צורותיהם ומבנ״הם:

ישנם קמעות חומריים, הזרים בדרך כלל ליהדות, וקמעות שבכתובים, קמעות שכוחם המאגי בטיב החומר ממנו הם עשויים ובמקורו של חומר זה. אחרים כוחם בכתוב בהם. הקמעות החומריים עשויים מאברי בעלי חיים, מצמחים ומפירות, מתכשיטים, פיסות קלף, שיער, שרידי אדם שניספה באסון ועוד. הקמעות נועדו לתליה על הקיר, לענידה על הצוואר או לצרירה בכים.

צורותיהם וציוריהם הם: מגן דוד, מנורה ושבעת הקנים, דמויות של מלאכים, צורת ה״חמסה״, אותיות וחותמות מאגיות, מטבעות עתיקים ועוד. החומרים: נחושת, כסף, זהב, קלף, נייר, חרס וכדומה. הקמעות החומריים, בעיקר אלה מהתקופות הקדומות, שייכים יותר לתחום עבודת האלילים והאמונות התפלות מאשר לתחום האמונה וכוח הנסתר.

כוחם של הקמעות הכתובים, להבדיל, טמון בשמות ההויה המסתוריים הכתובים בהם, באמונה באלוהים, ובכוח השפעת כותביהם. עוצמתם נובעת מהאמונה ב״מילות הכוח״, שיסודן במיסטיקה ובקבלה, ובצירופי אותיות חסרי מובן. מילים אשר חלקן מצוי בשימוש אלפי שנים, ועומדות הן בכוח קדמוניותן וקדושתן ובהשראת האלוהים עליהם. לתורת השמות הקדושים יסוד נוסף, והוא: חיפוש קשרי גימטריה בין השמות לפסוקים, לתפילה ועוד. הדבר לא רק סייע לשמור על הגרסה המדויקת של השמות אלא אף נתן להם משמעויות נסתרות ו״כוונות״. כאלה הם למשל האותיות המצויות בתוך התפילין, המזוזה והאורים־ ותומים.

התפילין: שתי קופסאות שמניחים בתפילת שחרית על הראש והזרוע ובתוכן, כתובות על קלף, ארבע פרשיות מן התורה: ״קדש לי״(שמות יג), ״והיה כי יביאך״(שם), ״שמע״(דברים ו׳), ״והיה אם שמע״(דברים יא).יחו ל

בהמזוזה: מגילת קלף עליה כתובות שתי הפרשיות: ״שמע ישראל״(דברים ו, ד־ט), ״והיה אם שמע״(דברים יא/ יג-כא), ויסודה באמונה הבלתי מעורערת באל אחד, בתורתו ובמצוותיו.

אורים ותומים: הגורל המקודש, שעל ידו הודיע הכהן בבית־המקדש על הכרעת האלוהים, בתשובה על שאלת הדורש אותו. בגורל זה שימשו שתי אבנים קטנות, שבהן נתגלה כוח אלוהי במתן אות ומופת לטובה ולרעה. על פי מסורת חז״ל, האבנים היו נתונות בתוך כיס(חושן), שעל האפוד אותו לבש הכהן.

קמעות נרתיקים: קיימים בצורות של מיכלים־גלילים ובהם נתון קלף הקמע הכתוב. הגליל נחתם במכסה, ומראהו ומבנהו כמראה המזוזה. הנרתיקים עשויים מפח או מברזל ומיעוטם מכסף וזהב. הם מעוטרים בצמחים או בצורות גיאומטריות ונחקקים בהם כתובות קמע. אחדים מעוטרים בלוחות־הברית, בסמל המנורה ובמצנפת הכהן הגדול. קמעות מתכת היו קיימים כבר בימים קדומים, בצורת טסי נחושת למשל. על אלה נכתבו מילות הרזין והם שימשו כקמעות לכל דבר, או כעדיים. הם נתלו על קירות הבתים והיו לנוי, לברכה ולשמירה כאחת.

אצל הנוצרים מקובל קמע דמוי דג, שכן שם הדג ביוונית: איכתוס – הוא ראשי התיבות של ״ישו המשיח בן האלוהים המושיע״. צלבים שימשו ומשמשים אף הם כקמעות, עם או בלי תמונות של קדושיהם. בימי הביניים ייחסו הנוצרים כוח מאגי לקמעות יהודיים ונזקקו לעיתים לשירותי כותביהם,  כמו המזוזה שנקבעה בשער טירתו של הארכיהגמון מזלצבורג במאה ה־14. מקובלים וכמרים נוצרים נהגו להוסיף כתב עברי לקמעותיהם. קמע שכזה נכתב באותיות עבריות בתוספת המילה ״מכבי״ באותיות לטיניות ועבריות, בין האותיות צוירו לב ודמות ישו הצלוב. החומרים שבקמעות אלה כונו ע״י הנוצרים בשם ״היסודות בני האלמוות״, רמז לכוחם המאגי העומד לעד.

אפילו חתימה יכלה לשמש כקמע. בצפת היו מצויים כתבי יד וספרים בחתימת ידו של ר' דוד חיים אזולאי, החיד״א -1806-1724 שהיה כותב קמעות נודע בימיו. החתימה שימשה כקמע, ותיירים ומבקרים נהגו לקנות את החתימה או את הספרים, עד שנתרוקנה הספרייה בצפת מספריו של החיד״א.

תכנם של הקמעות והשימוש בהם למטרות שונות:

השם המפורש: הידועים והבולטים ביותר בין הקמעות הכתובים הם הקמעות המציינים את שם השם, מתוך אמונה בכוחם המאגי של שמות האלוהים: אאא(אהיה אשר אהיה – שמות ג, יד), אדני, שדי, אלוהים, ה׳ צבאות; ראשי תיבות של המשפט ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״, אהדונהני, אהיה, אדוני אלוהי ישראל, יי׳, יה, יהוה, בס״ד(בסייעתא דשמייא), באל שדי, יוי, יהו צבאות, יוהך, אבי יהודה.

ספר רזיאל

הקמעות והתרופות מיוחסים לעיתים ללחש מלאכי שמים, עפ״י ספר רזיאל המלאך, או ״רזיאלה״. ספר רזיאל חינו ספר של קבלה עיונית ומעשית, שעל פי המסורת הועבר מאלוהים לרזיאל המלאך וממנו לאדם הראשון, שמסרו' לנח, ומשם התגלגל מדור לדור דרך אברהם ומשה ועד שלמה המלך. הספר נקרא כך משום שהוא מוסר רזים וסודות לבני אדם. רזיאל נקרא גם אכרזיאל וגליצור. המלאך נזכר לראשונה בספר חנוך הסלאווי(ג-10), שם נאמר כי שני המלאכים שהעלו את חנוך היו: ״האחד שמואל והשני רזיאל״. הוא נזכר גם בתרגום לספר קהלת על הפסוק ״כי עמך השמיים יוליך את הקול״ ובמדרש רבה(ברכה פ׳ יא).

נוסח הספר נמצא בידינו כיום, אך לא ידוע היכן המקור. עם הזמן התווספו לספר חלקים שונים מהזוהר ומדברי הקבלה.

הרזים שהוא מוסר: להצלחה, ברכה, ילדים מוצלחים, הצלה מפגע רע ומרוחות רעות ומכשולים, להצלחה כלכלית לבריאות ועוד.

הסודות והישועה קשורים למצוות התורה, להדלקת נרות קודש, לטהרה וכן מעצם הקריאה בו.

סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-כתב עוזיאל חזן-צייר רפאל אבוקסיס-2014 עמ' כ-כד

עקיבא אזולאי-איש ירושלים – ״אבו דאוד״, "אבן אל ערב״

״אבו דאוד״, "אבן אל ערב״

מדברי עקיבא

״מאז ומתמיד אהבתי לרקום יחסים כנים בין חברים, ללא הבדל חברה, עדה ועם. בזכות יחסים אלה קיבלתי בשובי ארצה תפקיד פיקטיבי של הממונה על השרברבים היוצאים לעבודות חוץ. הייתי משוטט בכפרים, קונה נשק ממבריחים בדואים. תחום עבודתי היה מיריחו עד שכם, ובמקביל עסקתי בריכוז מידע מודיעיני על הכפרים הערביים. בשנת 1936 התגייסתי לנוטרות, והייתי בין הגפירים הראשונים בירושלים. מתוך 500 מועמדים נבחרו 34 נוטרים. רוב פעילותי התרכזה סביב ערביי ירושלים, אשר כינוני ״אבו דאוד״, ״אבן אל ערב״. קיבלנו רובים, והופקדתי לשמור על שתי תחנות חצץ בבית וגן. נשארתי מופקד על תחנות אלה עד שהגעתי לדרגת סמל.

גויסתי למחלקה הערבית. במפתיע קיבלתי הוראה מ״ההגנה״ שעלי להתגייס לצבא הבריטי. הוראה שנייה: להיפגש בבית קפה עם סמל ערבי, שיניח את ה״קולפק״ על השולחן. המטרה הרשמית של פגישה זו הייתה שאעבוד בהנחת קו המים מראש העין לירושלים ומעין פרה לירושלים. באותה תקופה מילאתי תפקיד של סגן מפקד אזור גבעת שאול. בלילות עסקתי בהגנה מפני הערבים, ובימים עבדתי יחד אתם. ואכן, עבדתי בהנחת קו המים, אך המשימה העיקרית הייתה להעתיק את מגורי ללטרון, כדי שיתאפשר לי להיכנס למחנה הריכוז בלטרון באמתלה של אספקת מים.

במחנה לטרון רוכזו כל אסירי מחתרות ישראל, ובהם יהודים שעלו ארצה בעלייה בלתי ליגלית, שלא היה בידיהם כל מסמך המאשר שהותם בארץ. בעיקר היו אלה יהודים מצבא אנדרס, יהודים פולנים שערקו מהצבא הפולני ובאו להתיישב בארץ. עם היכנסי למחנה הריכוז לטרון הייתי מקבל תמונות או פילם של האסירים, מפתח אותם ודואג שיסופקו להם תעודות זיהוי, כדי שיהיו מוגנים באמצעותם. ארבע תחנות סיפקו לירושלים מים, כאשר שני יהודים בלבד עובדים בהן. העברתי שדר ל״הגנה״, שאם הם רוצים לאבטח את הדרך לירושלים, רצוי כי יעסיקו יהודים נוספים בתחנות. בזכות הקשר שלי עם ראשי כנופיות ערביות הצלחנו להשתיל יותר יהודים. בזכות השוחד ששיחדנו את מנהלי התחנות הערביות, וכן בשל האמון שרחשו לי הערבים, אותם יהודים שהצטרפו לעבוד בתחנות הם שפעלו להגנתה של הדרך לירושלים. המים סופקו לירושלים עד פרוץ מלחמת השחרור, גם ליישובים מעלה־החמישה וקריית ענבים, שאליהם הובלו סולר וגופרית. אף שהאויב הבחין בנו ולא פסק להפגיז אותנו מכיוון נווה אילן, בוצעה המלאכה בשלמותה. עלי לציין את העזרה שהתקבלה מערביי אבו גוש, שאתם עמדתי בקשרים הדוקים. התפקיד היה קשה ומסוכן. עבדנו יום ולילה והופגזנו לא פעם אחת, ולא פעם אחת נאלצתי לסוכך בגופי ממש על הרתך, אשר השקיתיו קוניאק, כדי שיאזור אומץ וכוח וימשיך בעבודתו. בלט באופן מיוחד היחס החברי בעבודה ושיתוף פעולה בין חבר לחבר. הכול ידעו מה מצבו של כל חבר, והיינו שותפים לטוב ולרע. היינו ידידים זה לזה, מחנה גדול של ידידים המסורים למדינה ואיש לרעהו.

"אל בורות המים"

דברי ברוך פרומקין, 12.11.84

את עקיבא אזולאי ראיתי לראשונה בשנת 1933, כאשר הניחו את צינורות הברזל מראש העין לירושלים, להעברת המים ממעיינות ראש העין לברכת המים בירושלים, ברוממה, כדי לפתור את בעית אספקת מי השתייה לעיר ולתושביה. עקיבא נמנה אז עם צוות העובדים שבהנהלת הקבלן יוחנן עזרא ז״ל, אשר עסקו בעבודה זו. בתקופתה נחשבה למפעל כביר, ענק, נוסח "מוביל המים הארצי", שהוקם לאחר הקמת המדינה, לצורך הובלת מי הכנרת לנגב ולדרום הארץ. ואכן היה זה מפעל עצום בממדיו. עבודות החפירה להנחת הצינורות נעשו במלאכת־כפיים, בידי אלפי עובדים, ברובם ערבים מהכפרים ומהיישובים שלידם, שבהם עבר נתיב החפירות.

על חלק גדול מעבודה זו, שהחלה בשער הגיא, הוא באב־אל־וואד המפורסם, שהיה לאחר שנים נתיב דמים, ניצחו הקבלן יוחנן עזרא וצוות עובדיו, ובהם עקיבא.

אנו היינו בתקופה זו נערים צעירים, ילדים, תושבי גבעת שאול, שהייתה השכונה הקיצונית במערב ירושלים, המוקפת מצפון על ידי ליפתא תחתית, מדרום־מערב – דיר יאסין, וממערב, במרחק – קולוניה, הלא היא מבשרת ירושלים. כבני נוער, טווח הפעיליות והמשחקים שלנו לא הוגבל לתחומי השכונה בלבד, אלא חרג הרחק ממנה, אל ההרים והגבעות שהקיפו את השכונה; טיול של עשרה ק״מ היה נחשב לדבר שגרתי, רגיל ומקובל. באותה תקופה חלק גדול מזמננו הפנוי בילינו באזור החפירות של הצינור, ובמיוחד בקטע שהתחיל בוואדי היוצא ממוצא ועולה בדרך הרומאית־הטורקית הישנה לגבעת שאול. ראינו את מבצע החפירות, ראינו את הנחת הצינורות הענקיים, בידיים, בכלים פרימיטיביים, שכללו מנוף ידני גדול וגזרי עצים, ראינו את חיבור הצינורות, שנעשה על ידי ריתוך והלחמה וציפוי בזפת. על עבודה זו ניצחו עקיבא וצוות עובדיו, יהודים וערבים גם יחד. ראיתי את יחסו החברי לעובדיו, את התנהגותו והשתתפותו כפועל, בכל העבודות שנעשו, לא רק כמנהל ואחראי לאנשיו, אלא כאחד העובדים, למרות שלא חייב היה לעשות כך. הייתה זו הזדהות עם חבריו לעבודה, למאמץ, לקשיים ולהצלחה – תכונה שאפיינה אותו כל ימי חייו, והיא באה לידי ביטוי בשטחי העבודה הרבים והמגוונים שעסק בהם, במפעליו הציבוריים והביטחוניים.

שכונה של אחוות לבבות

כמה מלים על השכונה גבעת שאול, שעקיבא גר בה מרבית שנות חייו עם רעייתו הנאמנה, ובה נולדו ילדיו, גדלו והתחנכו.

בשכונה זו גרו באותה תקופה כ־150 משפחות. זו הייתה שכונה מלוכדת. חלק מהתושבים עסק ועשה לפרנסתו בשכונה, ברפתות ובמשקי החלב שהקימו, אשר תנובתם הייתה משווקת לירושלים (בכלל זה תנובה). זכורים לטובה משפחות: וטנשטיין, טרנובסקי, סדובניק, גולדשטיין, זלמנוביץ, ליכטנשטיין ועוד, שהיו מפורסמות במשקי החלב ובפרות שהניבו חלב משובח, שממנו נהנו רבים מתושבי ירושלים. בשכונה היו מפעלי תעשייה רבים, חשובים, מהגדולים שבירושלים, ואולי גם בארץ, בשלב מאוחר יותר: בית החרושת לביסקוויטים ״פרומין״, מפעלי המתכת של פרידמן, תעשיית עורות ופרוות, ולהבדיל, תעשיית קלף לכתיבת ספרי תורה. בשכונה זכינו לסופר סת״ם, הלוא הוא הרב חוטר ז״ל, יהודי יקר, תלמיד חכם, דגול ואהוב, אשר ישב בתוכנו וכתב ספרי תורה.

רבים מתושבי השכונה עבדו במפעלים בשכונה, וחלק מהם עבד בירושלים. הייתה זו שכונה של אנשי עבודה ועמל, שעמלו לפרנסתם וגידלו משפחות ברוכות ילדים, ללא דרישות ובקשות לעזרה וסעד. בצנעה, בהסתפקות במה שהיה באותם הימים, מתוך שמחת חיים תוססת ובהזדהות מלאה עם כל המתרחש בארץ. כאשר הגיעו ימים גורליים לארץ וליישוב, ידעו בני השכונה לתת את חלקם ולמלא את חובתם בנאמנות ובהקרבה עד תום. בתוך שכונה זו של אחוות־לבבות, כל שמחה וחגיגה זכתה להשתתפות של כולם, של כל תושביה, על פסיפס עדותיה. בשכונה היו כ־10 בתי כנסת לתפילה; לכל עדה היה בית כנסת משלה לפי נוסח תפילתה, וכאשר הייתה שמחה וחגיגה בשכונה, הכול הוזמנו ובאו לקחת בה חלק.

בשנת 1933 התקיים טקס נישואיו של עקיבא עם בחירת לבו, אסתר־שמחה, בת אברהם חרוש, מוותיקי השכונה ומעמודי התווך שבה. זכות מיוחדת שמורה לאברהם חרוש, והיא: היותו אחד מראשוני השוטרים העבריים שהיו בארץ ישראל, ובירושלים בפרט. לא רבים היו השוטרים היהודים אז בארץ. השלטון המנדטורי-הבריטי גייס שוטרים לפי מספרם היחסי של תושבי הארץ, ובאופן טבעי היו רוב השוטרים ערבים, ומספרם של השוטרים היהודיים היה מועט, במיוחד בירושלים. זכורה לי דמותו של אברהם חרוש במדיו המצוחצחים, דק גו וגבה־קומה היה, בעל הופעה נאה, עם כובע "הקולפק״, הנעליים הגבוהות המבהיקות, החותלות, המעיל וחגורת השוטרים הנוצצת. הייתה לנו משאלת לב להיות שוטר עברי, נציג החוק בארץ ישראל כאשר נגדל, ואברהם חרוש היה בשבילנו דוגמה חיה ועורר בנו גאווה ורצון להיות כמותו.

עקיבא אזולאי-איש ירושלים מהדורה שנייה 2013- עמ'77-72

תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד – מעמד המשורר בקהילה.

מעמד המשורר בקהילה.

עבור בני זמנו היה דו בן חסין לא רק משורר אלא תלמיד חכם המקדיש מזמנו ללימוד תורה. פיוטים שנכתבו לסיום שישה סדרי משנה ולסיום מסכת או כדי להלל את מעלותיהם של נדיבים המחזיקים בידי לומד התורה מלמדים כי הוא היה חלק מחבורת לומדים קבועים שחבריה קיבלו תמיכה צנועה.

בין 1773 ל – 1781 הוא למד יחד עם רבנים אחרים במכנאס וביניהם  זכרי בן משאש, בנו מרדכי ומרדכי אצבאן, בשיעורים שקיים הרב השליח הידוע מחברון, רבי עמרם בן דיוואן הנערץ ( במיוחד עלי – הערה אישית שלי אלי פילו ) , שנאלץ לשהות בעיר בעקבות מלחמות הבלתי פוסקות בין השבטים מסביב למכנאס, והרב זכרי בן משאש אירגן עבורו ישיבה בביתו שלו, רבי עמרם בן דיוואן חתם יחד עם חכמי העיר על פסקי הלכה. דוד בן חסין הציג אותו כמלומד גדול שמוקף בכבוד רב.

המשורר מצא את נחמתו ואת שמחתו בלימוד תורה, והקדיש סדרה שלמה של פיוטים לנושא אהבת התורה ולימודה. באותה תקופה היא כתב חידושים על הש"ס המוזכרים על ידי הרבנים רפאל בירדוגו ומשה מיימרן. משוררנו היה חלק ממעמד תלמידי החכמים של הקהילה, שראתה בו אחד מרועיה הרוחניים. במרוקו של המאה השמונה-עשרה הגבולות בין הרבנים לבין הפייטנים מטושטשים למדיי, שכן כמעט כל החכמים היו משוררים לעת מצוא. ההסכמות הרבות לספרו מאת הרבנים הידועים ביותר בפאס, במכנאס ובמראכש מציגות את דוד בן חסין כתלמיד חכם, ראוי וגדול בתורה. רבי משה מיימרן זיכה אותו בתואר צדיק, ובסוף חייו נחשב דוד בן חסין אחד מן החכמים הראויים לחתום על תקנות העיר. הפיוטים שנכתבו לכבודו בחייו וההספדים שחוברו לאחר מותו תקנ"ב – 1792 – מעידים על יוקרה רבה שממנה נהנה במרוקו זמן רב לפני פרסום היצירה הספרותית שלו בדפוס. האגדות והמסורות המסופרות עליו אחרי מותו מציגות אותו כצדיק מחולל נסים וכמי ששוקד על התורה יומם ולילה.

                הכנת כתב יד " תהילה לדוד.

בסביבות שנת תק"מ ( 1780 ), שנת בצורת קשה, בשעה שסבל עם בני משפחתו מחרפת רעב ששררה במרוקו, חי דוד בן חסין בתקוה כי יזכה לפרסם את יצירתו. הוא כינס את פיוטיו והרכיב קובץ של כ 200 שירים שהיו בהישג ידו. לקובץ זה הוא נתן את השם " תהילה לדוד " , הרומז לשמו להזדהותו עם ספר תהילים ועם דוד המלך, כפי שמעידים דברי הקדמתו.

כתב היד היה מוכן כבר בשנת תקמ"ב ( 1782 ), וזה התאריך המצוין ברוב ההסכמות של המהדורה הראשונה. הפיוט הראשון המובא בראש הספר בין ההקדמות מוקדש לחכם שלמה שלם, הרב הראשי של הקהילה הספרדית באמסטרדאם, חובב פיוטים, שפייטנו מקווה לזכות בתמיכתו בהדפסת " תהילה לדוד ". למרבה הצער נפטר חכם זה בשנת תקמ"א ( 1781 ). כתב היד היה מונח למעלה מ 25 שנים עד להופעתו בדפוס. נראה כי כתב היד לא יצא ממכנאס לאמסטרדאם, אלא בשלב מאוחר יותר, לאחר שנת תקמ"ז ( 1787 . העיכוב הזה מוסבר בכך שהמשורר חיפש תומכים שיוכלו לממן את הפרסום כפי שמעידות הפניות, ההסכמות השונות, או הפיוטים, וכן השיר שהוקדש לנדבנים שהיו מוכנים לעזור להדפיס את יצירתו. דוד בן חסין גם מעתיר ברכות על איש חסדו רחב הלב, שלמה אסבאג, " אשר הבטיחני גדולה הבטחה שישתדל בכל עוז להוציא משפט הספר הזה לאורה לאידפוסו בדרא… "

כאמור , זכה דוד בן חסין להסכמות עתירות שבח במיוחד מגדולי רבני מרוקו ומרבני עירו, מכנאס, ובתוכן גם זו של גיסו רפאל בירדוגו וחתנו בינימין לכרייף וכן של משה מיימרן, המשבח מאוד את שירת משררנו אשר "רוח ה' נוססה בו יודע נגן אף גילת ורנן" ומבקש מן הקוראים לתרום בעין יפה כדי לסייע לפרסום " תהילה לדוד ". ידידו חיים סירירו מפאס הקדיש לו שיר שבח, וצירפו לדברי ההסכמות.

                פרסום " תהילה לדוד "

כבר בשנת תק"ם  (1780 ) החליט דוד בן חסין לפרסם את יצירתו באמסטרדאם, כפי שעולה מן הפיוט שהקדיש לחכם שלמה שלם. ( מזמור שיר תרון לשון אלם)

במאה השמונה-עשרה הפכה אמסטרדאם למרכז חשוב לדפוס העברי. ספרים רבים בנושאים מגוונים נדפסו שם והופצו בכל רחבי העולם היהודי. באמסטרדאם גם פעל חוג של משוררים יהודים בעידודו של החכם שלמה שלם ושל המשורר דוד פרנקו מנדס. יש להניח שמסיבה זו קיווה דוד בן חסין לזכות בסיוע ראוי ובהכרה בכוחו כמשורר. 

אך על פי שכתב היד "תהילה לדוד" אשר ככל הנראה הופקד בידיו של שלמה אסבאג, שפעילותו המסחרית הביאה אותו באופן קבוע לביקורים באירופה, יצא ממכנאס בסביבות תקמ"ח (1788 ), הוא ראה אור בבית ההוצאה "פרופס" רק בשנת תקס"ז ( 1807 ), חמש עשרה שנה לאחר מותו של המחבר, למעשה כשהגיע כתב היד לדפוס הוא כבר היה במצב לא טוב. המגיה ש " תהילה לדוד משה אדרעי ( 1774 – 1842 ) מתנצל במבוא שלו שהתקשה מאוד לערוך את הספר, כדי להוציאו לאור, גם אם עשה זאת באהבה, מכיוון שכתב היד הוכן לפני שנים רבות, ומשום כך מילים ואותיות רבות נמחקו ונטשטשו.

גם לאחר כינוס הקובץ המשיך דוד בן חסין לכתוב שירה עד סוף ימיו, כפי שמעידה הקינה הגדולה על המללאח של מכנאס בשנת תק"ן ( 1790 ) – אל עוברי דרך אקרא -, וכך נתקבצו ארבעים וארבעה שירים שלא נכללו במהדורת אמסטרדאם, ומהם הוא בנה קובץ חדש וקרא לו "שתיל דוד". קובץ שירים זה נכלל, בסופו של דבר במהדורת קזבלנקה. 

שלמה אסבאג נפטר בסביבות שנת תק"ן ( 1790 ) אבל שלושה מבין ידידיו בעלי יכולת, שהוזכרו בעמוד הראשון של "תהילה לדוד" המשיכו ביזמתו והוציאו לאור את ספרו של רבי דוד בתקס"ז.

מהדורה ראשונה וצנועה זו הופצו, ככל הנראה, במספר קטן של עותקים, ונחלה הצלחה רבה ועד מהרה אזלה מן השוק. הופעת השירים בדפוס סייעה לפרסומם ולתפוצתם במרוקו ואף בקהילות ישראל האחרות. רבי יוסף משאש מזכיר את העובדה ש "אערוך מהלל ניבי" היה מוכר אפילו בפולין.

בהקדמה למהדורת קזבלנקה, המהדורה השנייה של " תהילה לדוד " מציין רבי אהרון בן חסין, דור חמישי לרבי דוד בן חסין, את הצלחת המהדורה של אמסטרדאם ואת העובדה שהדפיסו ממנה עותקים ספורים שהפכו לנדירים, ומשום כך לא סיפקה כלל את דרישות הציבור.  השימוש הרב שנעשה בעותקים המעטים של מהדורת אמסטרדאם פגם בהם וקשה היה לקרוא בהם. לכן החליט אהרון בן חסין בסביבות תר"ץ ( 1930 ) לאסוף תרומות כדי להדפיס מחדש את "תהילה לדוד". הספר יצא לאור בקזבלנקה ב- 1931 בידי יהודה רוזן. כאמור, שילב רבי אהרון בן חסין במהדורתו ארבעים ורבעה שירים מתוך כתב היד " שתיל דוד ", שירים שלא הודפסו במהדורת אמסטרדאם, ואף צירף מספר פיוטים משלו.

עם זאת נראה כי נעלמו ממנו הקינה הארוכה של דוד בן חסין על רדיפות היהודים בתקופת שלטונו של הסולטאן יזיד ושלושה פיוטים שכתב דוד בן חסין כדי ללוות את האזהרות. יש לציין שגם המהדורה של קזבלנקה קצרה הצלחה רבה ואזלה במהירות.

העתקה של מהדורת קזבלנקה נתפרסם על ידי רבי שמואל בן עמרם. מהדורה זו כמעט שאינה מוכרת והופצה אך מעט. הספר שלפנינו מבקש להגיש לקורא את המהדורה האקדמית הראשונה של יצירתו הפיוטית של רבי דוד בן חסין.

תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד תשנ"ט-עמ' 44-41 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר