השתמדותו של יצחק אלחראר במוגאדור ב־1932 ־ יוסף שיטרית
פרשת יצחק אלחראר כמבחן למשחק הכוחות הפוליטי במרוקו בשנים 1932־1933
לכאורה, תיאור רצף האירועים בפרשת התאסלמותו של יצחק אלחראר כפי שהוצג כאן אינו מעלה עניינים חריגים או בלתי שגרתיים ומיוחדים. למעשה, מהלכי הפרשה כולה מראשיתה באביב 1932 ועד סיומה בקיץ 1933 יכולים לשמש מקרה מבחן למשחקי הכוחות הפוליטיים והחברתיים שהתקיימו במרוקו בעת ההיא. בשנים אלו השלים הפרוטקטורט 
הצרפתי את מלוא היערכותו ונוכחותו במרוקו לאחר שאחרוני השבטים הברבריים שמרדו בצבא הצרפתי, בייחוד אלה שפעלו במזרח המדינה ברכס הסרע׳ו Sargho, נכנעו לצבא הצרפתי וקיבלו עליהם את עול השלטון הקולוניאלי. בכך הושלם תהליך ה׳פסיפיקציה׳ של מרוקו, היינו ההשתלטות על כל חבלי הארץ. ואולם מנגד, בעקבות מה שנקרא ׳הט׳היר הברברי׳ של 1930, שביקש לנתק את האוכלוסיות דוברות הברברית מן האוכלוסיות דוברות הערבית ולתקוע טריז ביניהן, בין היתר על ידי הכרה רשמית במסורת המשפט הברברי שבעל פה, התחילו באותה עת לצוץ ולהתארגן חוגי צעירים לאומניים שניסו לקשור קשרים עם חוגים לאומניים בארצות ערב הרחוקות כמו מצרים וערב הסעודית. כפי שנראה להלן, גם חוגים צרפתיים שהתנגדו מאז ומתמיד למדיניות הקולוניאלית של צרפת בכלל ובמרוקו בפרט החלו להשמיע את דברם בפרהסיה מתוך ניסיון להתחבר לחוגי הצעירים המוסלמים ולעזור להם בבירור ובגיבוש של האוריינטציות הלאומניות שלהם.
אשר לקהילות היהודיות ולבתי הדין הרבניים שלהן, שהיו עיקר הרפורמות שהחליט עליהן הפרוטקטורט לשיפור מעמד היהודים במרוקו, הם זכו אז ליציבות ולפעילות שבשגרה מזה יותר מעשר שנים במתכונתם החדשה. מעמד היהודים לא היה מבוסס עוד על מסורת ה׳דימה׳ המוסלמית, שקבעה הגבלות והשפלות על היהודים ובכללן תשלום ה׳ג׳זיה׳, אף שה׳ד׳ימה׳ לא בוטלה באופן רשמי, אלא רק הושתקה בשיח הפוליטי הצרפתי. לעומת זאת, תמורת הכרה מסוימת בזכויות היהודים למעמד אזרחי בדומה לזה של המוסלמים, איבדו היהודים את האוטונומיה המשפטית שהיתה להם עד אז. תחום הפסיקה של בתי הדין הרבניים הצטמצם לענייני אישות ולענייני ירושות, אך מונה גם בית דין רבני גבוה ברבאט ששימש ערכאה גבוהה ומרכזית לערעורים בעבור כל בתי הדין הרבניים, שהיו אז חמישה במספר. אשר לעניינים האזרחיים והפליליים, היהודים נאלצו להופיע בפני הערכאות של ה׳מח׳זן, היינו הממשל המוסלמי, שהיה מקביל כביכול לממשל הצרפתי אך למעשה היה כפוף לו. הן מינוי הדיינים והן סדרי פעולתם התקינים והביורוקרטיים של בתי הדין הרבניים היו נתונים מעתה לפיקוחם הישיר של השלטונות הצרפתיים, המקומיים והמרכזיים. הפיקוח נעשה הן במישרין הן באמצעות שירותי המפקח על המוסדות היהודיים שהתמנה ב־1919 וריכז את הטיפול בענייני היהודים מטעם שלטון הפרוטקטורט. בראש שירותים אלה שהיו מסונפים למשרד העניינים השריפיים הועמד יחיא זגורי, שקיבל את אמונם של השלטונות הצרפתיים ועשה את דברם.
הערת המחבר: ב־1945 הוקמה מועצת הקהילות היהודיות שהורכבה מראשי הוועדים הקהילתיים ובראשה הועמד מזכיר המועצה, ובשנים 1947־1954 התכנסה מועצת הרבנות של קהילות יהודי מרוקו בראשותו של הרב הראשי וראש אב בית הדין הגבוה לערעורים, שהיה אז ר׳ שאול אבן דנאן. על מוסד מועצת הרבנות ומפעליה ראו מ׳ עמאר, א׳ עצור ום׳ גבאי(עורכים),ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו, מועצת הרבנות במרוקו, ירושלים תש״ם; א׳ בשן, ׳בתי הדין ומועצת הרבנים במרוקו תש״ז-תשט״ר, בתוך א׳ בשן, מחקרי אליעזר – אסופת מאמרים ומחקרים בנושאי הפזורה היהודית הספרדית בארצות המזרח והמגרב, לוד תשס׳׳ז, עמ׳ 454-443.
אשר לקהילות היהודיות, הט׳היר של מאי 1918 קבע שיעמדו בראשן ועדים של חמישה עד עשרה מכובדים – לפי גודל הקהילה – מבני הקהילות שיטפלו בענייני הפולחן הדתי, בענייני צדקה ורכוש ההקדש, אך לא היה להם כל מעמד פוליטי בעיני השלטונות מבחינת ייצוג הקהילות והכוונתן הפוליטית. הפרוטקטורט דאג שהיהודים והקהילות היהודיות יורחקו מכל פעילות פוליטית – גלויה וסמויה. האמנציפציה שחסידי הפרוטקטרט ה׳ממוערבים׳ או ה׳מצורפתים׳ מבין היהודים קיוו שיהודי מרוקו יזכו בה תחת שלטון צרפת לא קמה ולא עלתה, ובמקומה בא הפיקוח הצמוד על המוסדות היהודיים, הגם שמבחינה רשמית לפחות חדל שלטון הפחד וההשפלות שהיהודים היו רגילים בו עד לפרוטקטורט.
זהו בקצרה הרקע הפוליטי והחברתי שבו התנהלה פרשת התאסלמותו של יצחק אלחראר, וכל הסדרים הקהילתיים, הכוחות הפוליטיים וההתארגנויות החדשות שנמנו כאן השתתפו באופן כלשהו בהכוונתה, בהתפתחותה ובסיומה. המסמכים הדנים בפרשה ויובאו בהמשך בליווי דברי פרשנות קצרים נכתבו כולם בידי סוכנים רשמיים, ביורוקרטיים, עיתונאיים או תרבותיים. הם מאירים את הדמויות הפועלות ואת ההתרחשויות מנקודות ראות שונות ומקדם־הנחות שונות. בין הנפשות הפועלות היו יצחק אלחראר ובני משפחתו, אך רק את אשתו ואותו אנו שומעים, אם במישרין ואם בעקיפין. לבעלי בריתו החדשים במוגאדור אין זכר בתיעוד הכתוב, לבד מן הקאדי (מסמכים ח, י), אך קיומם אינו מוטל בספק. הכוונה קודם כול לאהובתו המוסלמית, שהתיעוד בעל פה שאספתי ושירו של יצחק הלוי (מסמך י) מעמידים אותה במרכז הפרשה ורואים בה את הגורם העיקרי שחולל אותה וכנראה גם כיוון אותה לאחר שאשתו הגישה את קובלנתה לבית הדין הרבני.
מן המסמכים מצטייר יצחק אלחראר כאדם נחרץ ונמרץ, שגילה זה עתה את אור האמונה המוסלמית והפך למקנא לה ולפועל מכוחה. בשום מסמך רשמי שנכתב עליו או שהיה שותף בכתיבתו(כמו מסמך ח) אין הוא מזכיר במישרין או בעקיפין לא את אהובתו המוסלמית ולא קרובים מוסלמים אחרים במוגאדור. עד לגירושיו הכפויים מאשתו היהודייה הוא התמיד בהצגת עמדתו כמיוסדת כולה על ענייני אמונה עקרוניים ועל בחירתו החופשית בדרך חיים חדשה ולא על עניינים רומנטיים או חומריים. על פי הצהרתו בבית הדין הרבני ושרשרת הפעולות שהוא נקט לביסוס עמדתו הוא ראה את עצמו כמוסלמי לכל דבר ועניין ברגע שהצהיר בפומבי על המרת דתו, ולכן כפר מלכתחילה בסמכות בית הדין הרבני וסירב למלא את קביעותיו(מסמכים ב, ג, ח, ט). כל פניותיו וכל מעשיו מאז מתן פסק הדין כוונו להשגת מטרה עקרונית זו מבחינתו, אך בני הקהילה היהודית שעקבו אחרי הפרשה מקרוב ומרחוק היו משוכנעים שמניעיו ותוקפנותו נבעו בעיקר משיקולים כלכליים ורומנטיים, שכן סכום הכתובה שהיה עליו לשלם לאשתו היהודייה היה גבוה ונקבע לחמשת־אלפים מטבעות זהב ספרדיים (מסמך ג). בעניין זה הוא זכה כנראה לתמיכה ולעידוד ניכרים מבני משפחתו וקרוביו החדשים מקרב המוסלמים במוגאדור, והם כיוונו אותו להיוועץ במכובדים ממוגאדור ולאחר מכן ברבאט כדי לחזק את עמדתו ולהיפטר מתשלום הכתובה. הוא הגיע אל פקידים בכירים במשרדי המח׳זן ברבאט, והם הביעו את אהדתם ונתנו לו בתחילה את חסותם; הם אף ניסו להדריך אותו ולכוון את צעדיו המשפטיים, אך לבסוף נאלצו להיכנע בגלל עמדתם הנחרצת של אנשי הפרוטקטורט (מסמכים ח, ט). גם פנייתו לערכאה המוסלמית העליונה במרוקו, המלך בכבודו ובעצמו, לא התקבלה והוא הוחזר לטיפולם של פקידים במח׳זן(מסמך ח).
מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר עמ' 418-416