שערי רצון…. אלי שפר….

שערי רצון….

אלי שפר….

בספר "שערי רצון" מביא אותנו המחבר אל מחוזות ילדותו ואגב כך נפרש לעיני הקורא עולמם של הילדים היהודים במרוקו, חוויותיהם, משחקיהם וההתמודדות שלהם בימי שלווה ובימי פוגרום.

המחבר מוביל את הקורא, בחן רב ובדֹק של חיוך, דרך תחנות בחייו של ילד יהודי במרוקו, החל מן הבית בו התגורר , דרך ה'צלא' והרבי, דרך ביה״ס "אליאנס" , על כלליו הנוקשים ועל העידוד למצוינות.

בספר "שערי רצון" מספר המחבר מזווית ראייה של ילד על הקשיים שהיו נחלת היהודים שביקשו לעלות לישראל, על הסלקציה שקרעה משפחות , על שיטת פיצול משפחות ועל היציאה החשאית של יהודים רבים בספינות מעפילים כנגד הסכנות בים והחשש מפני השילטונות.

בחלקו השני של הספר מספר המחבר ביד רגישה ואוהבת על חוויותיו של תלמיד עולה חדש במעברה ובשיכון העולים, על מכשולים שעמדו לו בדרך ועל הקשיים בהם התמודדו הוריו , כמו עולים רבים אחרים, אשר השאירו חותם מכריע בתור חלוצים בנגב.

המחבר מעיד על עצמו כי בזכות הרבה כַּפִיוֹת של אהבה לה זכה בבית יכלו לצמוח בו תעצומות נפש של נכונות להתמודד בעקשנות ובהתמדה כדי להגשים לו בארץ חלום ושמכל התלאות אשר היו במסע הארוך הזה נותר בו רק טעם של מתיקות ושביעות רצון, ושבשום מקום אחר בעולם לא יכול היה להתגשם.

 

היום האחרון ללימודים.

אהבנו במיוחד את היום האחרון ללימודים. הסתדרנו ליד שער בית הספר, תלינו את התיקים  מלפנים ותופפנו עליהם בסרגלים ובמה שבא ליד.

שַׂמֵח תַּלמיד, שמח תלמיד

הגיע החופש לתמיד

שלום, שלום ולא להתראות

למבחן, להכתבה ולמחברות

מחוץ לבית הספר נשתולל

נָשִׁיר, נִשְׁבֹּר וְנִתְהוֹלֵל.

זה לא היה שיר שנכתב מראש וכל תלמיד יכול היה להוסיף שורה משלו. היו שהוסיפו הצעה לצאת דרך החלונות ובהזדמנות זו גם לשבור את השמשות והיו שהגזימו והציעו להתנקם במורה הקשוח ושנכתוב עליו משהו בלוח….

כן… גיבורים בדיבורים…. ורק מחוץ לכותלי בית הספר…. במציאות זה היה שונה בתכלית . היתה משמעת, היתה תלבושת אחידה, היתה יראת כבוד כלפי המורים אך גם יראה מפני עונשים. התלמידים חיכו בכיתה לתחילת כל שיעור ועמדו דום עם כניסת המורה . כדי להגיע אל שולחן המורה הכל יכול, הכל יודע היה צורך "לעלות" אליו , כלומר לעלות על בימה שהיתה לאורך כל הלוח ובקצה הבימה עמד שולחן המורה.

לבימה היה תפקיד נוסף והוא לגרום לתלמיד פיק ברכיים. תלמיד הוזמן אל הבימה בדרך כלל כדי לדקלם בעל פה את "הדיקלום היומי". היו הרבה כאלה, כמו למשל המשלים של לה-פונט״ן, או תקצירים לכל יחידת לימוד שהודפסו במיוחד לכך בספרי הלימוד, על מנת שנוכל לדקלם אותם בכיתה. כיוון שלא ידעת מתי תוזמן אל הלוח היית חייב להתכונן לכל שיעור, שאם לא כן היית צפוי לגערה הגונה, אם לא למעלה מזה. היו מקרים, אמנם חריגים, שהמורה נזקק לסרגל הארוך ששימש בדרך כלל כדי להצביע על הלוח או המפה, אלא שהפעם כדי להשאיר סימנים אדומים על קצות האצבעות של התלמיד שהדיקלום נעתק בפיו או שכלל לא טרח להתכונן. אסור היה לך לשכוח את כל הקטעים שלמדת בעל פה כי היה מבחן בסוף כל חודש ולא ידעת על איזה קטע תיבחן. עוד אספר לכם על מפגש מביך שהיה לי בעינ״ן זה.

שלא תהיינה אי-הבנות, אהבנו ללכת לבית הספר, אהבנו ללמוד, כל אחד לפי יכולתו, אהבנו את החצר בהפסקות ובמיוחד את מתקני הספורט כמו עמודי המתח שעליהם התנדנדנו, את הקורה להליכה בשיווי משקל, וסתם לרוץ ללא מטרה ולהשמיע מצהלות ילדים.

בהפסקה חילקו לנו כוס שוקו חם למי שרצה. הכוס הזאת החזיקה אותנו עד השעה 12.00 .

 בהפסקת הצהריים שנמשכה כשעה ורבע נהגנו ללכת הביתה לאכול ולשוב להמשך הלימודים עד השעה ארבע אחר הצהר״ם. אבל….

לפעמים ויתרנו על ארוחת הצהר״ם רק כדי לצפות בקרב האבנים הגורלי שיכריע למי שייכת החלקה החקלאית שנראתה תמיד ירוקה והפרידה בין בית הספר היהודי לבין בית הספר המוסלמי. התקריות של ידוי אבנים היו בין התלמידים הבוגרים משני בתי הספר, בעוד אנחנו הצעירים יותר שימשנו את תפקיד הקהל המעודד . שמחנו במיוחד כאשר "כוחותינו" הניסו את "האויב" והשתלטו על שטח המריבה. בסופו של יום , היתה החלקה החקלאית זרועה באבנים, למגינת ליבו של בעל החלקה.

 

חוויות כתלמיד בבית ספר "אליאנס"

בבית הספר שלי למדו רק בנים. מעבר לחומה עמד בית הספר לבנות ולמרות היותו סמוך לבית ספרנו ולמרות שאחותי למדה בו, מעולם רגלי לא דרכה בו. בניין בית הספר "אליאנס" לבנים היה בנין ארוך, כל פתחי הכיתות פנו אל חצר גדולה. היציאה מן הכיתה היתה אל פרוזדור ארוך שחיבר בין כל הכיתות ושלוש מדרגות הפרידו בין הפרוזדור לבין מגרש המסדרים.

בכל בוקר עמדתי עם חברי לכיתה, כמו שאר הכיתות, בטורים ובזוגות. המסדרים גרמו לתלמידים להזדרז לפני נעילת שערי בית הספר. מי שאיחר נאלץ להמתין בפרוזדור בית הספר לבירור. לא יודע כיצד טיפלו בהם, כי מעולם לא איחרתי לבית הספר. לאחר מספר הודעות המנהל, צעדו התלמידים עם תיק בית הספר על הגב, לפי התור אל כיתותיהם. מיד לאחר בדיקת נוכחות התפנתה המורה לבדוק בהתאם לצורך את התלבושת האחידה שהייתה אמורה להיות נקייה ומגוהצת, או את הציפורניים או ניקיון הראש. נהגנו להניח את כפות הידיים על השולחן ולכופף מעט את הראש על מנת שהמורה תוכל להגביה קבוצת שיערות באמצעות עיפרון ארוך. לאחר שנרשמו שלוש הערות לתלמיד הוא נאלץ להביא את הוריו. תכיפות הבדיקות הלכה ופחתה ככל שעלינו כיתה.

הפרוזדור היה גם המקום בו חיסנו אותנו בכתף השמאלית, חיסון שהשאיר סימן על כתפי עד היום הזה. כל הכיתה נעמדה בשורה וכל אחד ניגש בתורו לקבלת החיסון. יותר משכאבה הדקירה הצחיקו אותנו עיוותי הפנים של חברים לכיתה לפני הדקירה ולאחריה. החיסון נתן אותותיו, חלק נעדרו יום או יומיים. ואני? כלום אפשר להעלות על הדעת שאעדר מלימודים? לא רציתי להפסיד לימודים, כי גם ככה הפסדתי מספיק ימי לימוד.

הסיבה להיעדרותי מבית הספר למספר ימים נבעה ממחלה שנקראת אבעבועות רוח. בהתחלה הופיעו על שתי רגלימעין כתמים קטנים אדומים ושטוחים ולאחר מכן בלטו מעל פני העור. הכתמים הפכו לשלפוחיות מלאות בנחל שקוף שהופך בהדרגה למוגלתי. בשלב זה ההורים לא שלחו אותי לבית הספר מחשש שאדביק ילדים אחרים. בשלב האחרון השלפוחיות מתכסות בגלד ומתחילות להתייבש עד אשר נעלמות. שלב זה היה הכי קשה עבורי כיוון שהבגד נדבק לפצעים וגובר הרצון לגרד. בימים כאלה ההורים לקחו אותי למרפאה כדי שימרחו לאורך שתי רגלי שיכבה עבה של משחה צהובה כדי לזרז את התייבשות הפצעים. הצטרכתי לשכב מספר ימים כשלצידי ספרי הלימוד שהיו אז החבר הטוב ביותר שלי.

לפעמים שמעתי נשים ערביות שבאו לתפור בגד אצל אמא בבית . הן הסבבירו לאמא כ׳ הפצעים הן תולדה של השפעת ה״ג'נון" כלומר הרוחות ויש לעשות משהו להגנת הילד. כעבור כשעה חזרה ערביה אחת אלינו לאחר שהלכה לשוק בו מציעים לכל דכפין צמחי רפואה לצד קמיעות. הערביה שבה עם שקית מלאה בצמחים ששימשו לקטורת והבטיחה שהדבר ירגיע את הרוחות. הערביה הבעירה את הצמחים בתוך כלי והקטורת הדיפה ריח והרבה עשן. הערביה מילמלה משהו לג'נון בשעה שאמא מילמלה תפילה לאליהו הנביא. מיד לאחר שיצאו מן החדר מיהרתי לפתוח את החלון , לפחות שאוכל לנשום.

אבא נהג לבוא בזמן העבודה לבקר אותי ולספר לי סיפור כדי להשכיח ממני את הכאב. אלה היו סיפורים שמוסר השכל היה חבוי בהם. כך למשל:

  • בוא ואספר לך הפעם סיפור אמיתי על ערמומי שפגש פיקח ….

לא אלאה אתכם בסיפור אלא רק אומר שאבא רצה להזהיר אותי מפני איש ערמומי , שהוא בעל תככים וחורש מזימות . לעומת זה, הפיקח יודע להתחמק מתכסיסי הערמומי משום שהפיקח עיניו פקוחות וחדות. אולם, וכאן בא האווווולם הגדול , שאהב אבא להשמיע כדי למשוך תשומת לב, אולם האדם החכם עולה על הפיקח. והוסיף לטעון:

  • אתה עוד תפגוש בחייך את החכם ואליו תדבק וממנו תלמד. יש אפילו אימרה האומרת – 'הפיקח מצליח לצאת ממצבים קשים, שחכם יודע לא להיכנס אליהם".

אבא הושיט את ידו בעדינות אל ידי שניסתה להתגנב מתחת לסדין לגירוד קל, איחל לי רפואה שלמה והותיר אותי עם מחשבות שהשכיחו ממני את הכאבים לזמן מה.

מיד לאחר שיצא , חשבתי לעצמי – למה לא להיות גם פיקח וגם חכם? ומה רע להיות פיקח שאינו חושש לנסות דברים בעוד שהחכם חושש לנסותם. ביום שלמחרת , לפני שאבא התחיל בסיפור חדש אמרתי לו מה אני חושב על הפיקח והחכם ואבא ענה לי :

  • דע לך , בחכם תמצא את הפיקחות ואילו בפיקח לא תמיד תמצא את החוכמה. זה ההבדל !
הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר