הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי-1984

באמצעות התנהגות מופתית, חסידות ומסירות דתית, נוצרים קדושים בכל הדתות ואין המצב שונה לגבי היהודים והמוסלמים בצפוךאפריקה, אך שוב אנו מוצאים כאן צורות ביטוי שונות בשתי הקבוצות. אצל המוסלמים, התנהגות מופתית יכולה להקנות לאדם את התואר קדוש עוד בחייו, ואילו אצל היהודים היא רק מהווה דרך הכנה שתהווה גורם, אבל לא גורם יחיד, להפיכתו לקדוש לאחר מותו. אצל היהודים הדרישה למופת קיימת לאורך כל הקו, ואין להעלות על הדעת שיהיו אצלם תופעות הידועות אצל המוסלמים של קדושים גנבים או שיכורים, והתנהגות מינית בלתי הולמת, כמו קדושות שהיו ידועות כזונות או קדושים שקיימו יחסי מין עם נשים ברחוב. להיפך, המסורות מספרות על קדושים יהודים שהעדיפו למות ולא לשכב עם מוסלמים, כמו סול הצדיקה, ר׳ ישראל כהן ור׳ שלמה בן־תאמצות.

למדנות ומסירות דתית, מעשי צדקה תכופים וחיים צנועים ומחמירים, עם צומות תכופים וממושכים, משותפים לשתי הקבוצות כדרכים לזכות בתואר קדוש. עם זאת, אין למצוא אצל היהודים מעשים מיסטיים המיוחסים לקדושים מוסלמים, כמו למשל סידי עבדל קאדר ג׳ילאני, שעמד על רגל אחת במשך שלושים שנה, או סידי מוחמד בוסיף, שנשאר תקופות ארוכות שקוע במים עד לצווארו. גם הפרישות וההתנזרות בהר בודד, שהיא כה נפוצה ומקובלת אצל המוסלמים, אין לה אחיזה אצל היהודים.

ההתפתחות החשובה ביותר והמאפיינת ביותר את המוסלמים, היא ללא ספק זו של המסדרים הדתיים וה״זאויה״, מרכזים המשמשים מוקד לפעילות דתית וחברתית עניפה. מסדרים דתיים אלה קשורים לצופיות שהגיעה לצפון־אפריקה במאה האחת־עשרה, אך התפתחותם הורגשה במיוחד החל מהמאה השש־עשרה. דראג רואה בארגון זה של קבוצת אנשים מסביב לקדוש חי או לקדוש שנפטר, תופעה אפיקורסית חמורה, ומתאר מסדרים אלה כפרטיקולאריסטיים וקשורים למסורות עממיות שהן מרוקאיות ואזוריות באופן ייחודי.

כל מסדר דתי במרוקו מייחס איפוא לעצמו מייסד שהוא קדוש. לרוב המסדרים יש חוקים והוראות שחובה על חבריהם לקבל על עצמם ולציית להם. למרכז הבודד של מסדר כלשהו קוראים ״זאויה״. מסדרים חשובים פתחו סניפים באזורים אחרים, ולפעמים בכל צפון־אפריקה. מרכז הכולל מרכז־אם ומרכזים קטנים נוספים נקרא ״טאריקה״. צאצאיו של המייסד או אלה המייחסים את עצמם אליו, דאגו תמיד להרחבת המסדר וביססו אותו על־ידי פעולות שונות, כגון תיווך בסכסוך בין שני אנשים או בין שתי משפחות או שני שבטים, הקמת מקומות קדושים, מתן הגנה לעוברי דרך, הגנה לתושבים נגד התקפה מבחוץ, עידוד המסחר, עריכת חתונות וכו'. על־ידי פעולות אלה הקנו לעצמם מסדרים אחדים עוצמה פוליטית באזורם ואף מחוצה לו, וגרמו לפעולה נמרצת מצד השלטון המרכזי כדי לצמצם את פעילות המראבוטים והמסדרים לתפקיד דתי בלבד.

 ללא הבנת מסדרים דתיים אלה אי אפשר להבין את מקומו של הקדוש המוסלמי החי, הפועל בתוך המסדר ואשר תפקידו וסמכויותיו מוגדרים מעצם הצבתו בראש המסדר. הוא זוכה לתהילה בזכות היותו צאצא של הקדוש המייסד את שושלת־המסדר אליו הוא שייך, ולפעמים גם בזכות עצמו. עובדה זו 'קובעת במידה רבה את התכנים הקשורים לאידיאולוגיה של הערצת הקדושים אצל המוסלמים וההתייחסות אליהם.

אצל היהודים, עיקר הפולחן התרכז מסביב לקבר של קדוש שנפטר, אמנם ידועים מקרים בודדים של קדושים שזכו לתואר הזה עוד בימי חייהם, כמו ר׳ יעקב אביחצירא, ר׳ חיים פינטו, ר׳ פנחס הכהן, ר׳ רפאל אנקאווה. אצל המוסלמים, לעומת זאת, קיים אמנם פולחן חשוב ונפוץ מאוד של קדושים שנפטרו, אך לרוב מתרכז הפולחן מסביב לקדוש החי, או במסגרת המסדרים המנוהלים על־ידי צאצאיו של הקדוש המייסד. לאפיון זה יש כמובן משמעות חשובה. אין דומה קשר לאדם חי, הפיעל לפעמים בשם הקדוש הראשי שייסד את המסדר, לקשר עם אדם שנפטר. עם זאת, שניהם, החי והמת, קרובים לאלוהים לפי האמונה, ועצם קירבה זו היא מקור לברכה למבקשים.

בהקשר זה מעניין לבדוק את ההגדרות של קדושים מוסלמים שהובאו על־ידי חוקרים אחדים, ולהשוותן לאותן התכונות של הקדושים היהודים שהועלו במחקרנו.

גלנר מגדיר את האגורם כצאצא של מוחמד, נושא באראכּה, מתווך בין האדם ואלוהים, משמש כשופט בין אדם לחברו, מעניק ברכה, בעל כוח מאגי, אדם טוב וירא שמים, מציית להוראות הקוראן, עשיר, נדיב, מארח למופת, אינו נלחם ואינו מצטרף לצד לוחם. אצל הקדושים היהודים מופיעות אחדות מתכונות אלה, אך לא כשהן משולבות כמו בהגדרה שלעיל. הקדוש היהודי מתווך בין האדם לאלוהים. הוא משמש כשופט בין שני אנשים, הן בעודו בחיים, כמו ר׳ דוד בן־ברוך או ר׳ רפאל אנקאווה, והן לאחר מותו, כאשר הם נשבעים ליד קברו. הוא שומר את מצוות היהדות ואמור להיות טוב לב ומסור, אמנם לא מעטים הקדושים שידועים יותר בגלל רוגזם הרב וקללתם הקשה, כמו ר׳ חיים פינטו הקטן. הכושר להעניק ברכה במובן של מעשה נס, במיוחד בתחום הריפוי, היא התכונה החשובה והאופיינית ביותר לקדוש היהודי, וגם ברברים מחשיבים אותה כמעלה החשובה ביותר. אולם האגורם, יחד עם מוצאו השריפי, ידאג להפיץ מעשי ניסיס שעשה (וגם שלא עשה) כדי לחזק את מעמדו, דבר שאין להעלות על הדעת לגבי קדוש יהודי. לגבי העושר והאדיבות, אין לשכוח שהאגורם חי מתרומותיהם של מעריציו ושל אנשים הפונים אליו עם בקשות. עושרו הוא סימן ופונקציה להצלחתו ועוצמתו, והוא מחזק את מעמדו כאגורם. אצל היהודים, גם כאשר קדושים מסוימים חיו מתרומות, כמו ר׳ חייט פינטו הקטן ור׳ מאיר עראמה, הם ניהלו חיים צנועים ולא התכוונו להתעשר או להפגין עושר לשם חיזוק מעמדם כקדושים. יתר על כן, כאשר מדובר בקדוש שנפטר, כל ההכנסה מהתרומות מיועדת לעניים המבקרים בקבר הקדוש, וכן לעניים שבסביבה הקרובה לו. הקדוש המוסלמי אינו לוחם ואינו מצטרף לצד לוחם, לא בגלל היותו אוהב שלום, אלא מפני שהוא מסתכן באובדן קדושתו או השפעתו, עקב התנהגות פרועה או אי הצלחה באחת מפעולותיו, דברים שאין הקרוש היהודי יכול להיכשל בהם. בסיכום, אנו רואים שהקדוש המוסלמי מצטיין אמנם בתכונות מיוחדות אמיתיות או מיוחסות המבדילות אותו משאר בני אדם, וכך גם הקדוש היהודי, אבל יחד עם זה, הוא ממלא פונקציות חברתיות שונות ומוגדרות ונכשל לפעמים באותן חולשות האופייניות לבני תמותה רגילים. יוצא, איפוא, שהמשותף בין הקדוש היהודי והקדוש המוסלמי, לפי הגדרתו של גלנר, נמצא בתכונות הספציפיות הקשורות למהות הקדושה.

דרמנגם מבחין בין שני סוגי קדושים המאפיינים לפי דעתו את האיסלאם: הקדושים ה״עממיים״ והקדושים ה״רציניים״. הקדושים העממיים הם אלה המצויים לרוב בצפון־אפריקה. הם קשורים לאגדה מקומית ואינם מהווים ריאליה היסטורית ברורה. דמותם מטושטשת וסטיריאוטיפית. הם מבלים את זמנם בביצוע ניסים מדהימים: עפים ממקום למקום, שטים על שטיח בים, מורידים גשם וכיוצא באלה. הקדוש הרציני, הוא האובייקט של הספרות ההגיוגראפית, הוא דמות היסטורית, ידועה ומלומדת. הקדושים העממיים מתחרים ביניהם, הם נוחים לכעוס ופגיעתם קשה. הקדושים הרציניים מסוגלים אף הם לבצע ניסים, אך אין הם רואים בזה את עיקר תפקידם. גם אצל היהודים, ניתן להצביע על מספר דמויות היסטוריות שנהפכו לקדושים, אך אין ספק שחלק גדול של הקדושים שייכים לאותה קבוצה של קדושים עממיים שדרמנגם מתייחס אליהם אצל המוסלמים, או שאלה דמויות היסטוריות שהידיעות על חייהם אבדו, והדמיון והאגדה תפסו את מקומן.

ראוי לציין בהקשר זה, שהחלוקה ההיירארכית של הקדושים לקבוצות שונות, הידועה באיסלאם, אינה קיימת אצל היהודים. הקדושים היהודים בצפון־אפריקה התפרסמו והערצתם בקרב היהודים גדלה בהתאם למעשי הניסים שחוללו, וכך נוצרו קדושים מפורסמים יותר ומפורסמים פחות, ללא כל התחשבות במוצאם ובדרך שבה הגיעו להכרה בתור קדושים.

הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי-1984-עמ' 191-188

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר