ארכיון חודשי: נובמבר 2018


הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-התסמונת של הד׳ימי

התסמונת של הד׳ימי

בעולמם הנפשי הפרטי והקיבוצי של הקבוצות המדוכאות יצרו אלף־ומאתיים שנות השפלה טיפוס משותף של ניכור: תסמונת הד׳ימי. אצל הפרט הצטיינה תסמונת זו בטישטוש גמור של צלם־האדם. היחיד, שהשלים בנפשו עם קיום צמחי בלבד, חש רגש של חלישות ואזלת־יד, פועל־יוצא ממצב קבוע של אי־בטחון, כניעות ובערות. מהיותו מושפל ומופלה־לרעה הפנה כנגד הקיבוץ שלו שנאה חדורת בוז, טרוניה והרס־עצמי, ששיעור עָצמתה משתנה היה בהתאם לשיעור רצונו להתבולל בתוך הרוב. עד היום אפשר להבחין בסוג זה של ניכור בצורה חריפה אצל המיעוטים השוליים של האומה.

תכונות־היסוד של תסמונת הד׳ימי טמונות בפסיכולוגיה של תהליך מחיקתו של הצלם האנושי. הד׳ימי, כיון שנדון לקיום תת־אנושי בתנאים המסייעים לניוונו הגשמי והרוחני, הריהו רואה עצמו ומקבל עצמו כנחות־דרגה. הואיל וברי לו שאם יתקומם יהיה צפוי לעונש־מוות, אין לו ברירה אלא להשתלב במשטר, או, במלים אחרות, להיעשות ביודעים כלי חורבנו שלו. חירות זו של היחיד הפועלת נגד עצמה הריהי הצד הטראגי ביותר של הניכור.

כדבריו של פילוסוף צרפתי בן־זמננו: ״החוזה הלא־סימטרי… הוא אחד המקורות העיקריים לניכור״. בסמליות של הג׳זיה ולא דווקה במס גופו (גם המוסלמים שילמו מסים כבדים, אך מסוג אחר) יש לראות את שורש ניכורו של הד׳ימי. המנוצח חייב היה לשלם למנצח בעד הזכות להוסיף ולהתקיים במולדתו, ופרי עמלו לא די ששולם למדינה אלא נועד למימון הג׳האד ולביסוס הישגיו. משמע שהד׳ימי עבד למען השלטון המדכא אותו, ולמען העדה שלא נתנה לו דריסת־רגל בתוכה (תעודה 3, הליכי־קרב).

ברחבי הממלכה העות׳מאנית בוטלה הג׳זיה ב־1855 — יחד עם החוק שאסר על הד׳ימים לשאת נשק. על מקום המם הזה בא מס אחר, בדל, שאותו שילמו הלא־מוסלמים לבדם ובעל־כרחם חלף השירות בצבא. אך בעוד שלגבי המוסלמים היתה זו בגדר ברירת־מס, הנה לנוצרים וליהודים היה התשלום חובה והיה נקבע על־פי שומת רכושו של הפרט. לכן כאשר ביקשו הנוצרים תושבי דמשק שיגייסום לצבא וסירבו לשלם בדל, שבו ראו תחליף לג׳זיה, ראו בהם רִעאיא מרדנים שקיפחו את זכותם להגנה, ודבר זה הוא שהביא — יחד עם גורמים נוספים — לשחיטות של.1860

עוד גורם־יסוד בתהליך של מחיקת צלם־אנוש היה זכותו הגמורה של המנצח לחתוך חיים ומוות למנוצח. זכות זו, הגם שאפשר למדי להבינה בלהט הקרב, הונצחה בימות שלום מדור לדור. הד׳ימי, שניצל ממוות, חייב היה שוב ושוב לפדות את נפשו בתשלומי ממון ובמעשים של כניעה למדכא, שהואיל והִשְׁעָה באורח זמני גזר־דין של מיתה היה חושב עצמו רחב־לב (ראה תעודה 19). נוצר מעגל־קסמים שמכוחו נחשב המדכא צדיק וסובלני, ככל שהיה המדוכא מאבד צלם־אנוש ומקפח את ערכו כבן־אדם. בסופו של דבר, משנעשה המדכא שופט, קם וניצל את זכותו לחסל את קרבנו, ששוב לא עמד בו הרצון להתנגד.

הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986 –עמ'126-125

הד'ימים במגרב ובמצרים- בת יאור- הדימים-1986-יחס דת האסלאם לדתות האחרות

  1. 14. הד׳ימים במגרב ובמצרים (1301)- אבן אל-נקאש

בחודש רַגַ׳ב אל־פַרְד בשנת 700 (1301) בא וזיר של המערב [המגרב] לקאהיר בדרכו לעליית־הרגל ונועד עם הסולטאן אל־מלכּ אל־נאצר מוחמר אבּן־קלאוּן(מלך 1294, 1299 ו־1341-1309), המושל, האמיר סַלַאר, והאמיר רוּכּן אל־דין בַּייבּרס אל־ג׳אשַנְגִיר, שהעתירו עליו מתנות נהדרות וקיבלוהו בכבוד שאין למעלה ממנו. הם שוחחו עמו על מעמד הנוצרים והיהודים בארצו, שבה בני־אדם מסוג זה שרויים בחרפה ובקלון. הנה כי כן, אין מתירים להם לרכוב על סוס ולא לעבוד ברשויות־הציבור. זאת ועוד, הוא הביע את מורת־רוחו מן העובדה שהד׳ימים של מצרים לובשים מחלצות ושהם רוכבים על פרדים, סוסות וסוסים יקרים גם נחשבים ראויים לשמש בכהונות החשובות ביותר, ובכך הם נוטלים להם שררה על המוסלמים. הוא הוסיף שחוזה־החסות (ד׳ימה) שלהם פקע תקפו בשנת 600 להיג׳רה (1203) והוסיף והעלה עוד הרבה והרבה השגות באותה רוח.

הערת המחבר: רג׳ב ״הבודד״. בשנה המוסלמית ארבעה חדשים שנחשבים חדשים קדושים: שלושה באים בזה אחר זה והם ד׳ו אל קַעְדה(11), ד׳ו אל חִגַ׳ה(12), מֻחַרם(1), וחודש אחד, רַגַ׳ב(7), בודד הוא ונקרא על כן ״אל־פרד״, היחיד, הבודד. ע"כ

הדברים האלה עשו רושם על נכבדי הממלכה ובפרט על האמיר רוּכּן אל־דין בייברס אל־ג׳אשנגיר ושאר האמירים. פה־אחד הכריזו שאם ישררו תנאים דומים במצרים יחזק הדבר עד למאד את הדת [המוסלמית]. הנה כי כן אספו את הנוצרים ואת היהודים ביום־החמישי ה־20 לחודש רג׳ב והודיעום כי לא יעסיקום עוד לא ברשויות הציבור ולא בשירות האמירים; כי חובה עליהם להחליף צניפיהם — צניף כחול לנוצרים, אשר יחגרו חגורה [זוּנאר] מיוחדת למתניהם, וצניפים צהובים ליהודים. כך נגזרה על הנוצרים והיהודים בקאהיר ובמצרים שיבה מכאיבה אל העבר. לשווא התאמצו ראשי שתי העדות להעביר את רוע הגזירה בפנותם על המפורסמים בחסידותם, אנשי־שם וחשובי הפקידות, אף הציעו להם סכומים נכבדים. אך ההצעות האלו לא נתקבלו בשום־פנים ולא עוד אלא שהצווים הוצאו לפועל במשנה־חומרה. האמיר רוכן אל־דין בייברס אל־ג׳אשנגיר הוחזק אחראי להגשמתם. כנסיות מִצר [קאהיר העתיקה] וקאהיר נסגרו ושעריהן נסתמו בקרשים. עד לכ״ב בחודש רג׳ב כבר היו כל היהודים חובשים לראשיהם צניפים צהובים והנוצרים צניפים כחולים; ואף אם רכבו על גבי סוס, נאלצו לרכוב כשאחת מרגליהם אסופה תחתיהם. אחרי־כן פוטרו הד׳ימים מרשויות הציבור ומן התפקידים שמילאו אצל האמירים. לאחר־מכן אסרו עליהם לרכוב על סוסים ופרדים. בסופו של דבר התאסלמו רבים מהם, ובמיוחד אמין אל־מֻלַכּ מֻסְתַוְפִי אל־צֻחְבָּה.

הסולטאן פקד לשלוח הוראות לכל הגלילות שנוספו למדינותיו באחרונה והיו בהם בתים בבעלותם של יהודים ונוצרים, שיהרסו את כל הבתים הגבוהים ממשכנות המוסלמים שסביבם עד שיגיעו לגבהם של אלה. יתר על כן, כל הד׳ימים אשר להם חנות קרובה לחנותו של מוסלמי ינמיכו את המצטבה (הבימה שלפני החנות) שלהם כדי שתהיה זו של המוסלמים גבוהה משלהם. יתר על כן, הוא יעץ להקפיד על מנהג תגי־ההפלייה (עִ׳אַר) כמקובל מכבר.

השליח [אל־בַּרִיד] שהביא את הפקודות האלו הגיע לדמשק באחד בחודש שעבאן וביום־השני שלאחריו, השבעה בחודש, קראו והשמיעו את הכללים (שרוּט, ״תנאים״) שהוטלו על הד׳ימים של דמשק במעמד הנאיבּ של הסולטאן, האמירים והקאדים. האמירים הסכימו להדיח את הד׳ימים מן מהכהונות שהיו בידיהם, ופורסמו ברבים הצווים האוסרים עליהם לרכוב על סוס ועל בהמת־משא. ואז בכ״ה בחודש ההוא הושמע צו המשנה־למלך (הנאיב) בדמשק, ועל־פיו נגזר על הד׳ימים לעדות סימני־הפלייה על ראשיהם: כחול היה האות לנוצרים, צהוב ליהודים, ואדום לשומרונים. יצא הצו וביום־הראשון שלאחר־כך סיגלו להם אפוא כל היהודים את הצבע שנקבע להם. אכן יפה היה המראה! הנוצרים והשומרונים עשו אף הם כמותם, השבח והתהילה לאללה!

אל־בריד — שם כולל לשירות הדואר המלכותי, ששימש בעיקר לקיום קשר מהיר ויעיל בין הפרובינציות המרוחקות של הממלכה לבין המרכז בקאהיר.

ואז החלה המלאכה בהרס כנסיותיהם, בעיקר אלו שבקאהיר. לכבוד המאורע הזה כינסו העולמא, חכמי־דת־ודין והקאדים אספו מועצה, ומספרים אפילו שהקאדי אבן אל־רפעה, הנאיב (של ראש) המשפט במצרים, כבר חיבר פתוה המתירה להרוס את הכנסיות. אולם אחרי דיונים ממושכים וויכוח לוהט על הנושא במועצת העולמא נשא את דברו קאדי אל־קדאח [ראש הקאדים במצרים], תקי אל־דין, אבן דקיק אל־עידל והשמיע פתוה בה נאמר כי אין לגעת בכנסיות אלא אם כן יוכח כי נבנו בזמן האחרון, רק אם תוברר עובדה זו צריך יהיה להרסן. כשאני לעצמי [אבן־נקאש], אני סבור כי פתוה זו יש למנותה עם השגגות ששגה קאדי אל־קדאת זה (ירחמה אללה). חוץ מזה ידוע הוא כמי שלא התעמק במדעי המסורות ובידיעת הנוהלים שנחקקו בעת כיבושי המוסלמים בארצות הכופרים שנכבשו בכוח־הזרוע או נכנעו. בשאר דברים, באשר להבנה, ביאור וניתוח מעמיק של ביטויים שונים (בקוראן ובסונה), היה השיח׳ תקי אל־דין, ים גדול אשר, כמאמר המשל, לא יכול איש לרדת עד חקרו. (כרך יח, עמ' 490-482) ***

אבן אל־נקאש (נפ׳ 1362), פתוה…

אבן דקיק אל־עיד, ראש הקאדים של האסכולה השאפעית במצרים משנת 695 / 1295. שמו המלא תקי אל־דין מוחמר בן מג׳ד אל־קשיוי אל־סנפלוטי. נולד ב־625 / 1228 ונפטר בשנת 702 / 1302, בתפקידו כראש הקאדים. (מקריזי, שם, עם׳ 948).

*י* הפרשה מתוארת בפרוטרוט אצל מקריזי, סלוּךּ, כרך א׳ חלק ג׳(הוצ׳ מ׳ זיאדה), קאהיר, 1970, עמ׳ 909 והלאה

הד'ימים במגרב ובמצרים- בת יאור- הדימים-1986 עמ'165-164

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב

מנהג הבקשות עובר למרקש ולמוגדור

בסוף המאה ה־18 יורדת טטואן ממעמדה כעיר מובילה ביהדות מרוקו ובהתפתחות הפיוט של יהודי מרוקו. ההגמוניה עוברת לערי הדרום מרקש ומוגדור.

בערים אלה זוכים היהודים לאוזן קשבת מצד השליטים. הם נהנים גם בערים אלה מחופש דת ומיחס טוב. על רקע זה פורחת היצירה היהודית בתחום הפיוט. הדחף לכך ניתן גם ע״י יהודים שעזבו את טטואן והתישבו במוגדור, שם קיבלו זכויות מסחר מועדפות, כדי לעזור בפיתוחה של העיר.

מנהג ״שירת הבקשות״ מתפתח היטב במרקש ובמוגדור. ערים אלה הפכו מעין אבן שואבת לפיטנים רבים לעבור ולהתגורר בהן. היצירה האמנותית בתחום הפיוט הפכה לעירנית מאוד: פיוטים רבים נכתבו ונערכו באוספים פרטיים, כתבי יד עברו מיד ליד, כתבי יד של פיטנים מוכרים מהעבר הועתקו ושימשו את הפיטנים במרקש ובמוגדור, וחלק בולט מהפיוטים שבאוספים השונים היו מבוססים על המקאמת האנדלוסיים.

במחצית המאה ה־19 פעל במרקש המשורר שלמה כהן, שביסס את הפיוטים הרבים של ״שירת הבקשות״ על רצפים מוסיקליים אנדלוסיים ערביים.

דחיפה זו של המוסיקה האנדלוסית לעולם התרבותי של יהודי מרוקו תרם בין השאר השלטון במרוקו. מלכי מרוקו בסוף המאה ה־18 כיוונו את הטעם המוסיקלי של בני האדם לעבר המוסיקה האנדלוסית. אחרי מותו של הפיטן שלמה כהן, קמו אחריו תלמידיו שהמשיכו בשיטתו וחזקו את המסורת שהחל בה.

שיטתו זו של שלמה כהן התפשטה והגיעה גם לפאס, לסאפי ולטרודנט. במקנס חובר קובץ הפיוטים ״הטיבו נגן״ עפ״י שיטתו של שלמה כהן. למרות זאת, שיטתו לא צלחה לחלוטין ־ המנגינות של המוסיקה האנדלוסית מסובכות ומורכבות, ולא תמיד ניתן להצמידן לפיוטים עבריים. המשוררים חיפשו לחנים אחרים ל״שירת הבקשות״.

גם מוגדור היתה תוססת בתחום זה של הפיוט. בעיר חי הצדיק ר׳ חיים פינטו(נפטר ב־1840) שהיה בין מחברי הפיוטים לערבי ״שירת הבקשות״.

על רקע תוסס ועירני זה אפשר להבין את התפתחותו של מנהג ״שירת הבקשות״. ערבי "שירת הבקשות״ הפכו למוקד תרבותי בערים אלה. קובץ הפיוטים ״רני ושמחי״ נערך במוגדור ב־1890, והוא שימש את החבורות שקמו ל״שירת הבקשות״.

מנהג ״שירת הבקשות״ מגיע לקזבלבקה

פעילות עירנית זו, במרקש ובמוגדור, מתחילה בראשית המאה ה־19 ונמשכת עד 1930.

בשנה זו עוברת ההגמוניה לקזבלנקה. ב־1912 צרפת כובשת את מרוקו, והשלטון הצרפתי קיבל הכשר מכוח הסכם הפרוטקטוראט שנחתם ב־ 30 במרץ 1912 בין מרוקו לצרפת. תאריך זה מסמן גם ראשיתו של עידן חדש במרוקו. בואה של צרפת פותח בפניה של מרוקו את האופקים המופלאים של העולם החדש, שעד עתה לא היה מוכר לתושבי מרוקו. חידושי המדע, התרבות, הכלכלה ופלאי המודרניזציה בכלל מחוללים שינויים הדרגתיים במרוקו לקראת התחדשות והתמערבות כללית.

חדירתה של צרפת לערי מרוקו בראשית המאה ה־20 הביאה למהפך רב פנים בעיר המרכזית קזבלנקה. מימי הפלישה הצרפתית הופכת קזבלנקה לאבן שואבת הגירה בלתי פוסקת מכל ערי מרוקו. כתוצאה מכך היא גדלה, התפתחה והתרחבה בקצב שלא נודע כמוהו בכל עיר אחרת לפני כן. מעיר נמל קטנה ונידחת בחוף המערבי של מרוקו הפכה קזבלנקה למרכז תעשייתי, מסחרי ותרבותי משגשג; העיר קיבלה צביון אירופי עם כל פיתויי הכרך המודרני. פיתויים אלה משכו אליה מהגרים מרחבי מרוקו, מצפון אפריקה ומאירופה, ביניהם גם מהגרים יהודים.

קזבלנקה, שהפכה לעיר מושכת הגירה, משכה אליה גם הגירה יהודית בלתי פוסקת. המהגרים היהודים מגיעים מכפרי הדרום ומערי מרוקו הפנימיות כמו פאס ומקנס בצפון ומוגדור ומרקש בדרום. עד מהרה מתרכזת בקזבלנקה הקהילה היהודית הגדולה ביותר בהשאירה מאחוריה את ערי הפנים המסורתיות.

הטבלה הבאה מצביעה על התפתחות האוכלוסיה הכללית בקזבלנקה (כולל מוסלמים, יהודים וזרים)34

זרים יהודים מרוקניים מוסלמים מרוקניים סה״כ אוכלוסיה שנה
500 4.000 16.000 20.500 1897
1.000 5.000 19.000 25.000 1907
20.158 9.000 30.000 59.000 1913
28.000 75.000 1917
35.283 13.010 48.790 97.083 1921
34.984 19.490 52.134 106.608 1926
55.291 19.960 85.167 160.418 1931

מהתפתחותה של קזבלנקה, כפי שהיא משתקפת בטבלה, קל להבין את התפתחותם של החיים היהודיים. קזבלנקה הפכה להיות צומת העצבים של החיים היהודיים. בעיר זו היו מרוכזים כמעט כל הארגונים היהודיים: מוסדות חסד, סעד ותורה שנוסדו ע״י גופים בינלאומיים, לאומיים או עירוניים. לשם מגיעים אישים פעילים ושליחים יהודיים חשובים, ומשם יוצאת הבשורה לכל יהודי מרוקו.

ההגירה הרבה של יהודים, כולל ממוגדור (שהיתה עיר מרכזית בתחום זה של ״שירת הבקשות״), איפשרה פתיחתם של מוסדות חינוך יהודיים־ישיבות, מוסדות תורניים, בתי־ספר וכמובן בתי־כנסת רבים. בבתי־הכנסת קיבל מנהג ״שירת הבקשות״ תנופה מואצת בשנות ה­סל ועד ראשית שנות ה־60, והרבה בזכותו של משורר ופיטן בשם ר׳ דוד בוזגלו.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט עמ' 39-36

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי*אורות המגרב-תשע"ט

ספר שו"ת

תנא דבי אליהו

למ"ר המה״ג מעו"מ, איש האשכולות, שושלת היוחסין, סבא דמשפטים, בנש״ק הרה״ג וכו'

כמוהר״ר רבי אליהו הצרפתי זצוק״ל וזיע״א

ראב״ד מקודש בעיר פאס, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים נתבש״ם ביום ששי כ״ו אלול שנת תקס״ה(1805)

רואה אור לראשונה מכתבי יד

ליקט ערך וההדיר, הוסיף מראי מקום, הארות ומבוא מקיף על משפחת הצרפתי בעיר פאס וחכמיה

ע״ה משה עמאר הי״ו בלא״א שלמה ומ״א רחל מ״כ

בהוצאת

אורות יהדות המגרב המכללה האקדמית אשקלון

בשערי ספר

לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם (קהלת ג, א)

מה אשיב לה׳ כל תגמולוהי עלי, ששם חלקי בנעימים, כי בימי חָרְפִּי הנחני להתאבק בתורתם של רבותינו חכמי המערב. אשר פרי רוחם ועמלם הרוחני, יצירתם הגדולה בכל מגווני מדעי היהדות, כמעט כולה נותרה בכתובים, וברבות הימים רובה הגדול ירד לטמיון. כיום שאריות ואודים מתורתם, פזורים בספריות ברחבי תבל או בידיים פרטיות, וגם אלה מיום ליום הם אוזלים – בלים וכלים, וזועקים הצילו, הצילו!! ׳מיִּ־יִתֵּן אֵפוֹ וְיִכָּתְבוּן מִלָּי, מִי־יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ. בְּעֵט־בַּרְזֶל וְעֹפָרֶת לָעַד בַּצוּרֵ יָחְצבוּן׳ (איוב יט, כד-כה).

זכותם עמדה לי לשמוע את זעקתם המנהמת כיונה, ומימי נערותי נתתי לבי להציל מעט מהמעט מתורתם, בהם עשרות רבות של חיבורים מכתביהם בכל מגווני מדעי היהדות, לההדירם ולהלבישם מחלצות, בצירוף מקורות והערות, מבואות מקיפים המאירים באור יקרות, את תולדותיהם ותולדות קהילותיהם, תקופתם ופעולם. הספרים שהוצאנו עד כה הפכו לאבן פינה בחקר יהדות מרוקו ומורשתה. הם משמשים רבנים ובני תורה, חוקרים וסטודנטים הרוצים לדעת או לחקור תורתם ותולדותיהם של הקהילות היהודיות במרוקו. במרבית המקרים חיבורים אלו הם תעודת הזהות היחידה של קהילות עתיקות יומין ועליהן, כי זה התיעוד הבסיסי שהגיע לידינו.

הפעם אודה את ה' בהביאי במקהלות עם מביכורי יצירתו ההלכתית של רבנו הגדול רבי אליהו הצרפתי זצ״ל, אשר למד לפני הרה״ג רבי שמואל בן אלבאז ורבנו חיים בן עטר – מחבר ספר ׳אור החיים׳ על התורה; שימש את גדולי הדור שקדמוהו הרה״ג רבי יעקב אבן צור ובית הדין של חמש, זצוקלה״ה. לאחר פטירתם הוא נחשב לגדול חכמי ההלכה, פוסק הדור והדרו בתקופתו, אליו הופנו שאלות ובעיות הלכתיות, מכל רחבי מרוקו ביקשו את חוות דעתו הלכה למעשה, ועל פיו נהגו. הוא כיהן ברבנות בעיר פאס משנת תק״י עד שנת תקס״ה(1750־1805).

זה שנים רבות שנתתי דעתי לטפל בתורתו של רבנו הרא״ה זצ״ל בתחום ההלכה, והתחלתי לאסוף את תשובותיו אחת לאחת, מתוך אוספי כתבי יד וספרי דפוס. עד שהופיע ידידי ורעי כה״ר דוד-ישראל תורג׳מן הי״ו, בעצתו של הרה״ג רבי אהרן מונסונייגו שליט״א, ובקשה בפיו לסייע בהוצאה לאור של אחד מספרי רבינו אליהו הצרפתי זצוקלה״ה. דבר זה זירז אותי להתחיל בההדרת התשובות שבידי.

בשלב ראשון חשבתי אם אצליח להוציא כרך אחד מתשובותיו ולהציב גלעד לשיטתו ההילכתית ולפסיקותיו, יהיה הישג גדול. אולם זכות רבנו עמדה לנו וזרם תשובותיו הולך ונגלה לנגד עינינו אחת לאחת, כשכל תשובה צועקת הנני, הציליני מתהום הנשיה. מיום ליום הקובץ הלך וטפח למאוד, לכן החלטתי לתחום ולחתום את הכרך ראשון ולהעביר חלק מהתשובות לכרך שני.

כיום אנו מגישים לציבור את הכרך הראשון מתשובותיו, אשר אנו קבענו את שמו ל׳תנא רבי אליהו׳, וזה על פי התואר שבו תיארוהו חכמי דורו. תואר זה מיפיע גם בשושלת היוחסיון של משפחת הצרפתי, הנוהגים לרשום אותה בשטרי הכתובות. ואנו עוסקים בהשלמת הכרך שני, ובטוחים בזכות רבנו שתעמוד לנו להגיע גם להוצאת כרך שלישי ואולי יותר. כי הרא״ה היה כתלפיות בדורו, וכל הדבר הקשה הביאו אליו. הוא כתב מאות רבות של תשובות, פסקי הלכה וחידושי דינים, אשר הולכות ונגלות לפנינו מיום ליום. הוספנו לזה, מחקר מקיף על חכמי משפחת הצרפתי בעיר פאס, מהמאה הט׳׳ו ועד לשלהי המאה הי״ח, סוף תקופתו של רבנו הרא׳׳ה.

במשך עבודתי נעזרתי באישים ובמוסדות בחומר וברוח: ד״ר וידאל הצרפתי הי״ו, אשר מסר בידי קובץ תשובותיו של הרא״ה שהיו אצלם במשפחה; הרה״ג רבי ידידיה מונסונייגו זצ״ל, ראב׳׳ד של העיר פאס ורב ראשי ליהדות מרוקו, מסר לי בזמנו קובץ קטן מתשובותיו אשר היה אכול עש וטחב. מספר תשובות העתקתי מאוספי הספריה הלאומית ומכון לתצלומי כת״י שע׳׳י; העתק מקובץ תשובות של חכמי מרוקו שהיה באוסף משפחת אבן דנאן, נמסר לי ע״י מר יצחק אבן דנאן נ״י בה״ר שמואל זצ׳׳ל; קבלתי מאוסף ישיבת ׳אהבת שלום' עותק מקונטרס ובו מספר תשובות מרבנו הרא׳׳ה. כמו כן נעזרתי במקורות נוספים, לכולם התודה והברכה, וזכות רבנו הרא״ה תעמוד להם. כאמור, לא כל החומר שברשותי נכלל בכרך שלפנינו.

חמרא למאריה וטיבותה לשקייה, הוא ידידי ורעי כה״ר דוד-ישראל וגורג׳מן הי״ו, אשר היה הכח המניע במצוה גדולה זו, הנחשבת למת מצוה, ושכרה גדול עשרת מונים ממצות כתיבת ספר תורה. וזכות רבינו אליהו תעמוד לו ולמשפחתו להתברך בכל מילי דמיטב, בכל, מכל, כל בגשמיות וברוחניות, אכי״ר.

התודה והברכה לראשי המכללה האקדמית אשקלון: פרופ׳ שלמה גרוסמן ־ הנשיא, פרופ׳ שמעון שרביט – הרקטור ודר׳ פנחס חליואה – המנכ״ל, אשר הוקירו את המפעל החשוב ונתנו ידם להוצאה משותפת.

עד עכשיו אוצר בלום זה היה טמון ברשות היחיד, מקום שאין יד אדם מגעת. מכאן ולהבא הרי תורה מונחת בקרן זוית וכל הרוצה ליטול יבא ויטול, כל אחד מה שלבו חפץ. יהי רצון חפץ ה׳ בידינו יצלח, ונזכה להימנות בין מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, אכי״ר.

כעתרת המתעסק בקדשים

הצב״י משה עמאר ס״ט

בלא״א שלמה ומ״א רחל מ״כ

הרבה טרחנו ועמלנו, כדי להאיר את אישיותו ופעולו של רבינו הרא׳׳ה, משפחתו ותורתו, ללמוד וללמד לגדולים ולקטנים. אך אנו מבקשים ודורשים, שכל מי שיצטט או יזכיר דברים וחידושים ממה שליקטנו, ההדרנו, חקרנו וניסחנו מתולדות רבינו ומתורתו, להזכיר את הדברים בשם אומרם, כולל דברים שאנו הזכרנו מספרים אחרים, ועל זה נאמר ׳ויראת מאלהיך אני ה״. והוא הדין לגבי כל מה שההדרנו ופירסמנו מכתבי יד מתורתם של רבותינו חכמי המזרח והמערב, וחידשנו בתולדותיהם ובנושאים אחרים. מאחר שאיסור חמור זה נפרץ גם על ידי כמה מלובשי איצטלא קטני המוחין, אשר בגסות רוחם שולחים ידם לתוך עמלם הרוחני של אחרים, ומנכסים אותו לעצמם. והיו כאלה אשר גזלו ספר שלם וניכסו אותו לעצמם, וכל זה כדי שייראו בעיני אחרים לחוברי חבר, ורי״ע. מאחר שנגע זה הולך ופושה, נאלצנו להעיר ולעורר. כבר אמרו חז׳׳ל: ׳כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם/ וזכות רבותינו תגן באלף המגן, בעד ההולכים בתמים, אכי״ר.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי*אורות המגרב-תשע"ט

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי

מבוא למנהגי תאפילאלת / סג׳למאסא

על חשיבות המנהגים נכתב רבות, ואין לך ספר מספרי המנהגים שאינו מקדיש עמודים או פרקים שלמים לחשיבות המנהג לדורותיו. כולם נשענים על הפסוק ׳אל תטש תורת אמך׳. בכלל כל אלה גם מנהגי מרוקו.

ידוע ניסיונו של מרן הרב עובדיה יוסף זלה׳׳ה לאחד את מנהגי ישראל בדורנו, ובייחוד את מנהגי הקהילות הספרדיות, תחת פסקי ההלכות של השלחן ערוך, בסימן של ׳החזרת העטרה לישנה׳ ועל פי הכלל ׳לכו אל יוסף ואשר יאמר לכם תעשו. הכוונה היא לציות לסמכות של מרא דאתרא בארץ ישראל, הוא מרן ר׳ יוסף קארו. ניסיון זה נתקל בהתנגדות, ולפעמים גם בחשדנות, בטענה של ביטול מנהגי הקהילות וזלזול בהם.

אף על פי שניסיון זה לא השיג את יעדו המלא, בינתיים הביא ברכה לעולם המחקר בצורת חיבור ספרי מנהגים למיניהם, בבחינת ׳קנאת סופרים תרבה חכמה׳. אלה נתווספו על ספרי מנהגים קודמים או קדומים המתארים מנהגים קדומים בארץ ישראל ומנהגים חדשים בארצות המערב: מנהגי מרוקו, ג׳רבא, תוניס, לוב, מצרים, תוגרמא, אשכנז ותימן.

אנו עדים לחיבור ספרות מנהגים ענפה בעשורים האחרונים בצורת ספרים וקונטרסים המתארים את מנהגי מרוקו, מעין קיצורי שלחן ערוך של המנהגים הקשורים למעגל החיים, למעגל השנה ולמעגל המשפחה ומבססים את דבריהם על ספרי מנהגים קדומים, כמו ׳נוהג בחכמה׳ על מנהגי פאס לר׳ יוסף בן נאיים; ׳נהגו העם׳ על מנהגי צפרו לר׳ דוד עובדיה; ספריהם של חכמי משאש, ר׳ יוסף ור׳ שלום, על מכנאס, וקיצורי חיבוריהם דוגמת ׳ילקוט שמ״ש׳ ו׳הוד יוסף חי׳ וקיצור שלחן ערוך לר׳ ברוך טולידנו. על אלה יש להוסיף חיבורי מנהגים לקהילות אחרות מצפון אפריקה: ׳ברית כהונה׳ לר׳ משה הכהן על מנהגי ג׳רבא, ׳עלי הדס׳ לר׳ דוד סטבון על מנהגי תוניס ו׳נחלת אבות׳ על מנהגי לוב.

לעומת החיבורים המוקדשים לקהילות ייחודיות כמו פאס, צפרו, מכנאס וכר נתחברו גם חיבורים כלליים על כלל קהילות מרוקו: א. החלוץ ההולך לפני המחנה הוא ׳נתיבות המערב׳ לר׳ אליהו ביטון מתשנ״ח, ומהדורה חדשה ומורחבת מתשס״ו. ב. ההולך בעקבותיו, ספר ׳עטרת אבות׳ לר׳ משה חיים סויסה ולמסייעיו. ג. האחרון המאסף לכל המחנות הוא ׳משולחן אבותינו׳ לר׳ מאיר עטיה, משנת תשע׳׳ה. שלושתם חיבורים מקיפים המנסחים את מנהגי מרוקו למעגלותם: מעגל השנה ובית הכנסת, מעגל החיים והמשפחה ועוד, ושלושתם מלווים במקורות.

להלן כמה ממאפייניהם: זכות ראשונים לחיבור מקיף לכלל מנהגי מרוקו שמורה ל׳נתיבות המערב', המלווה בשתי עמודות של הערות בחלקו השני של העמוד: ׳נותן טעם׳ – כשמו כן הוא, מסביר את טעמי המנהגים, ו׳אל המקורות׳ המסמיך את המנהגים ומשעינם על מקורות רחוקים וקרובים. אלא שהחיבור מנסה להקיף בפירוט רב את מנהגי מרוקו בלי להבחין בין הקהילות השונות: בין פאס לבין מכנאס ובין שתיהן לבין מראכש ועוד, כאילו לכולן מנהגים אחידים. זאת ועוד, המחבר אינו נחרץ בסיכום המנהג, וברבים מן המנהגים לאחר שניסח את מנהג היסוד כביכול מוסיף: ׳ויש נוהגים׳, ולפעמים אף ממליץ כיצד לנהוג, דבר המערער את המנהג הקובע.

החיבור השני, ׳עטרת אבות׳, חוזר על ניסוח מנהגים שנסקרו כבר על ידי קודמו, ׳נתיבות המערב׳, אבל יתרונו הגדול הוא בצמידות למקורות הרבים המלווים כל מנהג, אישושו ואימותו עד גמירא, ועליו אפשר לומר: ׳אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת׳. בתצוגה העשירה של המקורות הרבים שהוא מביא לכל מנהג הוא מסייע הן לקורא המשכיל והן לחוקר, כפי שגם אנו נעזרים בו בחיבורנו החדש.

החיבור האחרון, ׳משולחן אבותינו׳, אף על פי שהוא חוזר על שני קודמיו, הרי אין בית מדרש ללא חידוש. המהדורה מפוארת ועשויה בצורת שאלה ותשובה העשויה למשוך את לב הקורא, ויש בה פרטים משלימים.

הצד השווה לשלושתם הוא החזרה על אותם מנהגים, ולפעמים באותו סדר, כאשר שלושתם אינם מתמקדים בקהילה זו או אחרת ואינם מנסים לראות את ההבדלים בין הקהילות, אלא תופסים את כל קהילות מרוקו כאילו היו חטיבה אחת המתנהלת על פי מנהגים שווים ומשותפים. כך גם החיבור ׳יהדות מרוקו – הוויי ומסורת׳ מאת רפאל בן שמחון – אף על פי שהמחבר הוא יליד מכנאס וההוויי שהוא מתאר נטוע כולו בחברה המכנאסית, לא כבש את עטו ונתן לספרו שם מקיף, ׳יהדות מרוקו', במקום ׳יהדות מכנאס׳, אף על פי שלכל קהילה הוויי משלה. כולם כאחד אינם מנסים גם להבחין בין מנהגי המגורשים למנהגי התושבים. על כל אלה ייאמר: ׳תפסת מרובה לא תפסת', וכל המכליל גורע.

חיבור חדש נוסף הוא ׳מנהגי עלמ׳׳א׳ המתמקד במנהגים ייחודיים במרוקו שיצא עליהם קטרוג, והוא מנסה להצדיקם ולהוכיח ממקורות רבים את טעמם ותוקפם.

כל החיבורים הנ״ל מתארים מנהגים השווים לכל נפש ולכל קהילה, בבחינת ׳והיו לאחדים בידיך', במובן אחידים, ומנסים תמיד למצוא צידוק למנהג גם כאשר הבסיס אינו חזק ביותר.

ספרות המנהגים תצא נשכרת, היא וקהילותיה, אם כל חוקר יתמקד בחקר של קהילה אחת. באופן זה כל קהילה תזכה לסקירה ייחודית במנהגיה, ועל ידי זה נוכל לדעת מה הייחודי לכל קהילה ומה המשותף לכל הקהילות. רק לאחר המחקר הפרטני אפשר לחבר ספר מנהגים מקיף שבו יפורטו שוב המנהגים לפי קהילות: בצפרו נהגו כך, בפאם נהגו כך, במכנאם נהגו כך ובתאפילאלת נהגו כך. כל עוד לא נעשה מחקר פרטני לכל קהילה, יש להתייחם לחיבורי המנהגים המקיפים בעירבון מוגבל, אף על פי שרב המשותף על המפריד. כאן המקום לציין את הערתו של הרשל״צ הרב שלמה עמאר בהסכמתו ל׳נתיבות המערב׳ מכ״ח סיוון תשנ״ח:

וזאת למודעי שארץ מרוקו היא גדולה ורחבת־ידים, ויש בה קהלות קהלות, קטנות וגדולות, ויש בה ישוב יהודי מימות המלך שלמה ע״ה… ואחר מופלג עוד באו רבים מגלות ספרד, והתיישבו שם ובנו קהלות נפרדות, עד שהיו מנהגים חלוקים זה מזה אפילו בעיר אחת, וכמו בעי״ת פאם שבה היו בתיכ״ג של המקומיים ליד בתיכ׳׳נ של המגורשים, והיו ביניהם שינויים גדולים בהרבה תחומים בעניני תפילה ושחיטה ובדיקה… וגם מרחק גדול מעיר לעיר, וגם השינויים גדולים, ולא הרי מראכש כהרי פאס, ולא הרי פאס כהרי מקנס וצפרו, ולא זה וזה כהרי רבאט וסאלי, ועוד כהנה רבות, מלבד הערים הפזורים ורובי כפרים לאין קצבה…

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי -2018- עמ' 12-10

קהילה קרועה-יהודי מרוקו והלאומיות-ירון צור-המרוקנים הלאומיים והיהודים

אגודת האחוות המרוקניות לא היתה אגודה לאומית מרוקנית. מתמערבים מוסלמים ויהודים מילאו בה תפקיד מסוים, אך מרכז הכובד שלה היה בשכבת המתיישבים הצרפתים הליברלים והקתולים. מבחינה זו התאימה האגודה לשכבה האמידה של המתערבים היהודים, שראתה את עצמה קשורה עמוקות לצרפת אך גם למרוקו. יהודים אלה לא היו עיוורים לסימני החולשה של המעצמה הקולוניאלית ולהתגברות הכוחות הלאומיים. האגודה החדשה יכלה להיות לדידם, כמו לליברלים הצרפתים, מעין ניסיון לפשר בין שתי אהבות גדולות שהיחסים ביניהן עומדים על סף קריסה והידרדרות. לרוע המזל האמצעים שהציעה אגודת האחוות המרוקניות לתיקון היחסים במרוקו היו בשלב זה דלים ומעורפלים. נוער פירט אותם באחד מגיליונותיו: הם כללו רשימה גדולה של פעולות משותפות בתחום התעמולה והפילנתרופיה. אך הציבור הרחב והאליטות העיקריות של תושבי מרוקו לסוגיהם לא האמינו עוד באמת ובתמים בשיתוף בין עמים וגזעים. ריח המדורה שהצית המאבק הלאומי עמד באוויר. המסר התרבותי והחברתי של האחוות המרוקניות לא נקלט, והאגודה מילאה בעיקר תפקיד פוליטי בקידום רעיון העצמאות.

חולשת המסר של האחוות המרוקניות ניכרה גם בדפי נוער. אמנם בחודשים הראשונים לקיומה של האגודה שימש העיתון אחד מביטאוניה המרכזיים, אך לקראת סוף הופעתו, במחצית השנייה של 1952, נעלמו אט אט סממני תעמולתה של האגודה מגיליונותיו. נוער חזר לשאת את האופי המקורי שלו, אופי יהודי נאו־בדלני ופרו־ציוני בלבד. ייתכן מאוד שמאחורי הקלעים של העיתון התנהל מאבק בין טולדאנו לבין הנכבדים הפרו־ציונים שיזמו את הוצאת העיתון והיו אחראים למימונו. טולדאנו היה ידוע בנטיותיו השמאלניות כאשר מונה לעורך נוער, ומן הסתם קיננו בלבו רגשות פרו־לאומיים מרוקניים כבר באותה עת. עם זאת, מאחר שנודע בהמשך דרכו הציבורית כאדם עקיב ובעל יושר פנימי, אין ספק שהוא היה בה בעת גם פרו־ציוני – אחרת מן הסתם לא היה יכול לערוך את העיתון כפי שערך. הוא ייצג בדיוק אותה זהות יהודית שכיחה בארצות המערב: יהודי שהוא בה־בעת פרו־ציוני ופטריוט מקומי – אותה תרכובת שלא הלאומיים בארצות ערב ולא הציונים המושבעים היו מוכנים לקבלה, בוודאי לא משנות הארבעים ואילך, בשל השפעת הסכסוך הישראלי־הערבי. מבחינת טולדאנו הזדהות עם האחוות המרוקניות ומתן פורקן במסגרת זו לנטיותיו הפטריוטיות לא היו כרוכים בתמורה עמוקה. לעומת זאת, דיוקנם של האישים הקובעים האחרים בהנהלת נוער הלם הרבה יותר את הדגם השכיח בתקופה זו, דגם של נאמנות לצד לאומי אחד בלבד בסכסוך הישראלי הערבי. גם רגשותיהם הפרו־צרפתיים של אותם אישים היו כנראה חזקים יותר, הם גם לא היו שותפים לנטיות החברתיות הרדיקליות של טולדאנו. לתקופה מסוימת הם נשבו בקסם רעיון האחוות המרוקניות, ואולם עם גבור המתח הלאומי לקראת סוף 1952, ואולי עם גבור הלחץ של השלטונות על נוער, הם החזירו את העיתון למסלולו הקודם. ממילא שמו השלטונות עין על נוער בשל הפן הציוני שלו; תמיכה בלאומיות המרוקנית בוודאי לא הועילה לשמו הטוב בנציבות, ומי יודע אם הרפתקת האחוות המרוקניות לא תרמה גם היא לכך שהעיתון פסק מלהופיע בשלהי 1952, פחות או יותר במקביל לסגירת ביטאוני המפלגות הלאומיות הערביות.

שולית ככל שהיתה פרשת האחוות המרוקניות במהלך הכולל של תולדות יהודי מרוקו היא המחישה, לצד תופעות אחרות, את הפוטנציאל הדינמי של התפתחות זהותם הלאומית. בלב ההנהגה הפרו־ציונית במרוקו חלה תזוזה, ולו זמנית, ליתר הבנה והזדהות עם התנועה הלאומית המרוקנית. ברור שדינמיות כזו לא היתה אפשרית בכל מגזרי החברה אלא רק או בעיקר במגזר המתמערב. תהליכי חילון ועומק מסוים של תרבות אירופית היו חיוניים לצורך זה, ואלה היו חסרים במגזר הילידי. אשר לאנשי המגזר האירופי, הזדהותם הלאומית נקבעה מזמן ונדיר היה למצוא בתוכם מי שהיו מוכנים או יכולים להמירה. מכאן ששכבת המתמערבים, רק היא יכולה היתה למלא את תפקיד המפתח בעידוד ההתקרבות ללאומיות המרוקנית בקרב יהודי מרוקו. אופייני הדבר שכל היהודים בין יוזמי האחוות המרוקנית באו למעשה ממגזר זה.

היה מן הסתם קשר בין התמורה שהשתקפה בנוער לבין ירידת קרנה ש­ישראל בתפוצה המרוקנית ושפל בעלייה שהסתמן בשנים 1950־1954. התנועה הלאומית המרוקנית נאבקה בחזון הכלכלי, התרבותי והפוליטי שהציעו הן הקולוניאליזם האירופי והן המדינה היהודית. בשנים אלו נחלש כוח הפיתוי ש­ישראל, ואילו עתידם של הצרפתים במרוקו החל להצטייר כפחות בטוח. נדרשה אפוא הערכה מחודשת של יחסי היהודים המקומיים עם הכוחות הלאומיים ההתקרבות אליהם היתה יחסית בלבד ולא יציבה, אך אין להמעיט בחשיבותה. אפילו יעקב רפאל בן־אצראף, מעמודי התווך של הפעילות הפרו־ציונית במרוקו מאז שנות העשרים של המאה, נמנה עם מייסדי האחוות המרוקניות. באותה תקופה היו גם הארגונים היהודיים הזרים, כולל הג׳וינט, מוכנים לשקול סטייה מן המדיניות המקורית שלהם – להכין רבבות יהודים לעלייה בלבד – ולשים דגש על הכשרת הנוער גם לחיים במרוקו. במילים אחרות, נוצרה הזדמנות למפנה — נקיטת יחס חיובי לאוריינטציה המרוקנית. שליחים ישראלים הי­ו ערים לכך: אחרי הדחת הסולטאן באוגוסט 1953 הם הופתעו מכך שההידרדרות במצב הביטחוני איננה מובילה להתגברות הלחצים לעלייה. והם אף התמרמרו על כך שהבורגנות היהודית המקומית רואה את עתידה במרוקו.

המפנה שהיה אולי אפשרי ביחסים בין התנועה הלאומית ליהודים לא התרחש, בין היתר בשל מחדלי המנהיגים הלאומיים. אלה לא היו רגישים דיים לפוטנציאל התנודות ביחס היהודים לאוריינטציה המרוקנית ולא פיתחו מדיניות חיובית, ברורה ונחרצת כלפי המיעוט היהודי בשנות האכזבה מישראל והשפל בעלייה. קשה לדעת אם מדיניות כזאת היתה נושאת פירות, אך השתיקה והערפול ודאי שלא הועילו. יתר על כן, היחס החשדני והאמביוולנטי כלפי היהודים, עירוב המגמות השילוביות והמסתייגות והרמוניזציה של הציונות, שאפיינו את המפלגות הלאומיות, עודדו את היהודים להמשיך לראות בהן כוח מאיים. מלבד זאת גם לא ניכר מאמץ מצד התנועה הלאומית להקל על ההמונים המוסלמים את המעבר המושגי, הרוחני, אל עולם האחדות הלאומית, שבו היהודים הם אחים, לא ״אחרים״. במרוקו נהנה המחנה הלאומי המוסלמי משיתוף פעולה פורה בין מתמערבים למשכילים ולאנשי דת, והתמזל מזלם של הלאומיים שגם סמלה של מרוקו הישנה, הסולטאן, הצטרף אליהם והפך למנהיגם מושך ההמונים. ואולם מן הסתם בשל היחס החשדני והאמביוולנטי של הלאומיים כלפי היהודים לא נעשה ניסיון של ממש לרתום את המערכת הדתית שהיתה תחת השפעתם לפעול לשיפור יחסם של ההמונים ליהודים. רק הסולטאן נקט לכאורה צעדים בכיוון זה, אך באופן מתון ולעתים בצורה שהשתמעה לשני פנים, כמו בשנת 1948.

 

Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo

La nature de la mission et des délégués d’Israël

Lorsque cette tâche a été confiée au Mossad, il a fallu choisir les hommes capables de l'accomplir. Il a fallu faire un choix rigoureux des personnes, leur donner les connaissances nécessaires, leur enseigner les principes de la vie clandestine, et surtout, il fallait qu'ils s'identifient complètement à leur mission.

Le Mossad a choisi ses Agents essentiellement au sein de deux groupes: les coopératives agricoles et l'armée. Mais il ne faut pas oublier que certains excellents délégués vinrent d'autres milieux.

Dans les coopératives agricoles, et surtout dans les mouvements kibboutziques, il y avait des francophones originaires d'Afrique du Nord, et de plus on y trouvait une tradition de service des institutions nationales. Quant à l'armée, elle avait des officiers qui apprirent le métier déjà durant leur service, et doués du sens du commandement, deux qualités indispensables à toute opération aussi compliquée.

Ces agents étaient donc munis des données de base nécessaires. Le Mossad leur enseigna les sujets qu'ils allaient devoir affronter, puis la vie – très dure – allait leur faire acquérir l'expérience.

Les négociations pour arracher ces gens de leur travail et de leur cercle social n'étaient pas faciles. Il fallait beaucoup de patience, de conviction et de persévérance. Avec le temps, s'est formé un groupe de personnes dévouées à la cause, quelquefois même passionnément. Comme dans toute bataille difficile et dangereuse, là aussi il y a eu une sélection naturelle. Parmi ceux qui ont été envoyés, certains n'ont pas tenu le coup, et ceux qui n'étaient pas assez forts sont repartis ou ont été rappelés. Quant à ceux qui sont restés, ils se sont mesurés aux difficultés et aux déceptions qui ne manquaient pas, et en sont sortis renforcés.

Les exigences de la Mission et les règles de la clandestinité

Les Agents d'Israël n'étaient pas seuls à préparer la population à l'autodéfense et à l'Alyah. Avec eux, et sous leur direction, travaillait l'élite de la jeunesse juive au Maroc, mais les agents d'Israël étaient "le levain de la pâte", et il leur appartenait de faire bouger l'ensemble de la population. Une petite partie de ces agents étaient, on l'a vu, d'origine nord-africaine, mais la plupart d'entre eux se trouvaient dans un pays qu'ils connaissaient très peu, au sein d'une population qui leur était inconnue. Même leurs frères juifs pour lesquels ils étaient venus, avaient une mentalité très différente de la leur. Ces agents devaient adopter une nouvelle identité, se transformer en non-juifs, citoyens de différents pays du monde, changer leur manière de vivre, et renoncer à toute vie sociale. Il leur était interdit d'être vus en compagnie de personnes appartenant au groupe qu'ils étaient venus préparer à l'auto défense et à l'Alyah.

D'un côté, ils étaient en quelque sorte les agents d'un pays étranger, travaillant en coulisse et cherchant à passer inaperçus, et de l'autre, leur tâche consistait à œuvrer au sein de leur peuple, afin que leur activité soit concrète et que leur personnalité israélienne puisse rayonner sur ceux qui étaient en contact avec eux. Bien sûr, quelques personnes seulement entrèrent en contact avec le commandant de la Misguéret au Maroc. Le cloisonnement exige qu'un individu ne connaisse que peu de personnes de la même organisation, par crainte d'un "éboulement" au cas où l'un des membres du groupe serait arrêté. Les agents du Mossad devaient donc agir en secret. En examinant ce grand mouvement de l'Alyah du Maroc vers Israël de 1956 à 1963, on ne peut ignorer le fait que des milliers d'activistes qui ont œuvré dans la clandestinité ont traversé ces épreuves de manière professionnelle, et que leur dévouement à la cause de l'Alyah et la confiance qu'ils ont faite à des inconnus qui leur ouvraient la voie vers Israël ont été remarquables.

Les délégués d'Israël agissaient dans les quartiers juifs par l'intermédiaire d'activistes qui y vivaient et leur servaient  d"yeux et d'oreilles.

Neuf ans de ce travail clandestin ont prouvé de manière évidente qu'une synthèse et une interaction satisfaisantes avaient été trouvées. Ce qu'il y avait de particulier à cette clandestinité avait permis à ce travail d'acquérir la tension mentale qui poussait ces jeunes gens à l'Alyah, et à ceux qui exécutaient cette Alyah le sentiment de mission accomplie. On retrouvait dans ce travail en commun les conditions qui n'étaient pas sans rappeler l'épopée de la Hagana à la veille de la création de l'Etat d'Israël.

Nous avons décrit l'arrière-plan du travail des délégués d'Israël et des militants. Le lecteur connaît maintenant les conditions dans lesquelles ils allaient travailler, mais il nous faut aussi parler des organismes qui étaient à la tête de ces travaux, l'Agence juive et le Mossad.

Il existe un document montrant comment le département d'immigration de l'Agence juive (que nous appellerons dorénavant le département d'immigration) et le Mossad se sont unis pour une action commune. Ce document contient plusieurs articles décrivant comment un organisme civil et un organisme des services de renseignement quasi-militaire doivent fonctionner pour accomplir ensemble cette mission historique de grande envergure. Il est évident que la rédaction finale de cet accord a fait suite à des négociations sur le rôle et sur les responsabilités de chacune des parties, mais l'accord lui-même et le style des relations qui l'ont suivi pendant toutes ces années témoignent de la conscience qu'avaient aussi bien le département d'immigration que le Mossad de la nécessité de faire le maximum à la réussite d'une coopération sincère.

On peut affirmer aujourd'hui que non seulement l'opération elle-même en a tiré le plus grand profit et qu'avec le temps des relations harmonieuses de confiance mutuelle se sont développées entre ces deux organismes. Ces bonnes relations ont sans aucun doute joué un rôle important dans le dévouement des protagonistes, élément essentiel à la confiance que les Juifs de la diaspora accordent aux délégués d'Israël.

L'Etat d'Israël a un charme qui attire le cœur de tous les Juifs, il jouit auprès d'eux d'un énorme crédit – mais celui-ci n'est pas inépuisable. Pour le conserver, les délégués d'Israël doivent investir toutes leurs forces afin d'obtenir leur confiance et justifier ce crédit. Il leur faut sans cesse semer afin de pouvoir récolter. C'est ce qu'ont fait les membres de la Misguéret au Maroc, et c'est la raison pour laquelle l'ensemble des Juifs de ce pays ont accordé une confiance illimitée aux "sionistes"

et les ont suivis les yeux fermés. C'est seulement parce qu’ils ressentaient cette confiance que les émigrants ont pu suivre des chemins difficiles, et accepter la promiscuité et l'atmosphère suffocante, la peur des services de police surveillant les routes, les nuits dans des abris précaires. C'est cela seulement qui leur a permis d'accepter le passage de la frontière clandestinement, la mer agitée et les nuits sombres et silencieuses. Tout cela n'a pas été accompli par des héros entourés de gloire, mais par des hommes, des femmes et des enfants comme vous et nous.

Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo Juillet 2007-page 73-76

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר

בדוגמה אחרת של אפללו עולה מתאר כי עלה לישראל בגיל 11 , וכבר בימי הלימודים שלו סבל מאפליה. במקום העבודה הראשון שלו היה שליח, ובו הועסק עד גיוסו לצה״ל. לאחר שחרורו מהצבא לא קיבל סיוע בדיור, והבית היחיד שמצא לא היה ראוי למשכן לבני אדם. העולה נדד ממקום למקום, ולבסוף הגיע לאילת. אחת מיתר העבודות שעסק בהן היה לרוקן פחי אשפה שישה ימים בחודש. העולה הוסיף ואמר:

אני לא זוכר מה טעם יש לבשר. הבן הקטן שלי זכה רק שלוש פעמים לאכול בננות. כשאני חוזר לביתי מלשכת העבודה מבלי שמצאתי תעסוקה, אשתי

כועסת למעשה, אני מעדיף למות או לפחות להימלט מן העוני הזה. בקשתי פגישה עם מזכיר לשכת העבודה. אמרו לי שהוא עסוק מדי. כבר שנתיים שהוא עסוק מדי כדי להאכיל את הילד שלי. אני עוסק בעבודות משפילות בהר הכרמל, שם אני רואה ילדים אחרים אשר מבלים את חופשת הקיץ שלהם בנעימים בקייטנות. האם בני יוכל אי פעם לעשות גם כן דבר כזה? בואדי סליב הילדים ערומים למחצה ואז מצבם עודו טוב.

לישראל אפוא אין זכות למתוח ביקורת על מרוקו בגין מניעת חופש ההגירה מיהודיה. אפללו הפך את היוצרות והציג את ישראל כמדינה המגבילה את חופש תנועת היהודים. בתיאור מצבם הקשה של יהודי מרוקו בישראל והאפליה שהם סובלים ממנה הוא אמר:

אנחנו חבים את המידע הזה למספר מהגרים מרוקנים אשר הצליחו להימלט מצורת אפליה חדשה זאת. הם סיפרו שקל להיכנס לישראל אבל בלתי אפשרי לצאת ממנה, אלא אם כן נוקטים תמרונים וטכסיסים קשים ויקרים מאוד. קל מאוד להבין שהשלטונות אינם מוכנים להניח למהגרים לצאת את ישראל משום שאלה שיצאו יספרו על היחס הגרוע שנתקלו בו, וסיפורים אלה יפריכו את התעמולה הציונית במרוקו שהדגישה את היחס הגרוע [ליהודים] בארץ זו ואת הצורך להגר לישראל […] יותר מ־80%

מיהודי מרוקו היושבים בישראל החליטו לפני חודשים אחדים לצאת מן המדינה, אבל השלטונות הישראליים דורשים במקרה כזה מן המשפחות, שלא פעם הם עודדו אותן לצאת מארצות מוצאם, להחזיר את הוצאות הנסיעה והשהייה בישראל.

פרשת ואדי סליב וכל התעמולה השלילית סביבה לא יכלו לבלום את הרצון לעלייה. היו אלה ימים קשים מנשוא ליהודים במרוקו. ללא התנגדות ממשית מקרב הארמון, נקטה ממשלת איבראהים וכלי התעמולה החדש שלה, מפלגת ה־UNFP, מדיניות סוציאליסטית קשוחה שפגעה קשות באנשי עסקים יהודים ומוסלמים כאחד. נכסיהם נרשמו אצל השלטונות, בכלל זה נכסים שמחוץ למרוקו, והתעורר החשד שמא מדובר בניסיון להעברת השליטה בנכסים הללו לידי ממשלת מרוקו. בכמה מגזרים כלכליים נדחקו היהודים לשוליים, והצליחו לשרוד רק במקצועות שהמוסלמים לא יכלו לעסוק בהם מפאת חוסר השכלה. בשכבות הכלכליות הנמוכות הורגשה מדיניות הממשלה באמצעות שירות התעסוקה. למשל, כאשר מכונאי או חשמלאי יהודי חיפש תעסוקה, הוא נרשם בלשכה, ושמו צורף לרשימות מבקשי העבודה. כאשר התפנתה משרה, מצא היהודי הרבה מוסלמים לפניו, פשוטו כמשמעו, ברשימת המחכים לקבלת עבודה. ב־1960-1959 הייתה אבטלה חמורה, וסביר בהחלט שהיו עשרות מבקשי עבודה מוסלמים על כל מבקש יהודי אם ניתן את הדעת ליחסם המספרי באוכלוסייה. כיוון שכך הסיכוי של היהודי לקבל עבודה היה קלוש למדי. לאמתו של דבר, המעסיקים הודיעו למכונאים יהודים, כי הם עובדים טובים יותר, וכן לעתים הודיעו המעסיקים למכונאים יהודים מסוימים שיש אצלם עבודה פנויה, וביקשו להעסיקם, אך מלשכת התעסוקה שלחו אליהם מוסלמים, אף שלא היו מתאימים לדרישות. גם במשרות למנהל הועדפו המוסלמים מן היהודים בלשכות התעסוקה, אם כי בכמה ענפים, כמו בשירות הדואר, הם עדיין הועדפו אך ורק הודות למיומנותם וחיוניותם.

במישור הפוליטי, ניתוק קשרי הדואר עם ישראל, מעצר וחקירת יהודים ופעילי ׳המסגרת׳ ביזמת הזרועות של משטרות המכס, הגבולות והדרכים, הקמת אגף מיוחד במשטרה לטיפול בעלייה, סגירת משרדי ארגון ההגירה ׳היא״ס׳ וסניפי הקונגרס היהודי העולמי, פיקוח ממשלתי על הפעילות החינוכית והסוציאלית של ארגוני ׳הג׳וינט׳, ׳אוצר־התורה׳, ליובאביץ׳ ו׳אורט׳ והשמועות על אודות הלאמת ׳אליאנס׳ (רעיון

שהתממש חלקית בסתיו  1960), כל אלה העיבו על קשרי יהודים־מוסלמים, והגבירו את הרצון לעזוב את מרוקו. רק מעט תועלת הפיקו היהודים מן התהפוכות בצל פרישת ה־UNFP מן האסתקלאל ומן המתיחות שבין הארמון לאותה מפלגה חדשה ולממשלה שבהשפעתה. רוב היהודים, חוץ מחברים ותומכים מעטים ב־UNFPאו באסתקלאל, המשיכו להתרחק ממעורבות פוליטית; הם סלדו ממדיניות המפלגות, בין של השמאל ובין של השמרנים, ואף הכוחות הפוליטיים השונים לא השתוקקו במיוחד להשיג את תמיכת היהודים. בשלהי שנת 1959 לא היו יהודים רבים במרוקו שרצו להיות מאלה שבחרו בפלג ׳הלא נכון׳. יתרה מזאת, בזירה הפוליטית כמעט לא היה ליהודים לאן לפנות, שכן למרות הטפת תומכי האינטגרציה הרדיקליים להשתלבות לאומית מלאה, התחרו המפלגות הפוליטיות זו בזו בהבעת נאמנות לאחדות הערבית ולאינטרסים פן־ערביים ברוח הנאצריזם המזרח תיכוני. בקרב קבוצות רחבות בציבור היהודי שרר ניכור מאונס בשטחי החיים החיוניים ביותר, תחושה שהעמיקה את האי אמון שכבר נפוץ קודם לכן, לפני ואחרי העצמאות, בנוגע לאינטגרציה אמתית.

לפני דצמבר 1959 החלה מרוקו להיערך לבחירות המוניציפליות הראשונות מאז קבלת העצמאות. כאשר ביקשו השלטונות מן היהודים להירשם להצבעה בבחירות המתוכננות למאי 1960, לא נרשמו יהודי קזבלנקה. בפאס הם שאלו את המושל אם יספקו להם דוכני הרשמה נפרדים בתוך שכונותיהם כי האוכלוסייה היהודית לא רצתה להירשם בדוכנים הרגילים. ואז ׳מועצת הקהילות׳ קיבלה עליה לנהל את מערכת התעמולה להירשם לבחירות, והצליחה במידת מה. המניע של עמאר ואנשיו לעודד את ההרשמה נבע מן הרצון לעורר רושם טוב אצל הרשויות ולערער את האי האמון שלהם כלפי היהודים. ׳מועצת הקהילות׳ קיוותה שבסופו של דבר יירשמו יהודים רבים, ותשומת הלב הגוברת לרישום המצביעים תניב תוצאות חיוביות למעמדם.

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006-עמ' 413-410

השתמדותו של יצחק אלחראר במוגדור ב-1932-יוסף שטרית

הטיפול המשפטי בפרשה והתהודה הציבורית שנודעה לה

טיפולו של בית הדין הרבני בהשתמדותו של יצחק אלחראר

בית הדין הרבני במוגאדור מונה על פי המתכונת החדשה של בתי הדין הרבניים במרוקו, כפי שנקבעה בצו המלכותי של מאי.1918  הוא נערף בהרכבו החדש בשנת 1922, לאחר התלבטויות רבות והתייעצויות שונות בין גורמי השלטון הצרפתי החדש וראשי הקהילה היהודית, שתוארו במקום אחר. משנת 1922 שימש ר׳ אברהם בן שושן אב בית הדין, ולידו כיהנו ר׳ משה בן שמחון ור׳ דוד כנאפו כדיינים מן השורה. הרכב זה הוא שדן בעניינו של יצחק אלחראר ובפרשת השתמדותו.

יצחק אלחראר היה בעל בעמיו בקהילת מוגאדור, איש נשוא פנים ותלמיד חכם, שהיה לו רכוש במוגאדור. בין היתר היה לו בית מרחץ (׳חמאם׳) שהציע את שירותיו ליהודים ולמוסלמים, לגברים ולנשים, כמובן בימים נפרדים ובשעות נפרדות. הן על פי עדויות בעל פה שאספתי והן על פי שירו של אברהם הלוי, הוא מינה צעירה מוסלמית לפקח על כניסת הנשים לבית המרחץ ולגבות מהן את דמי הכניסה. בתוף כדי המשא ומתן עם הצעירה הוא התאהב בה, וכדי לשאתה לאישה החליט להתאסלם. באותו הזמן היה בן חמישים שנה. על פי הקובלנה שהגישה מזל אשתו ביום 7 באפריל 1932 (א׳ בניסן תרצ״ב) לבית הדין במוגאדור (מסמך א להלן), היא מבקשת את התערבותו של בית הדין לזימון בעלה, שהמיר את דתו, כדי שייעשה אתה דין צדק בעניין תשלום סכי הכתובה, מתן הגט ותשלום דמי המזונות לחמשת ילדיהם המשותפים. היא מודיעה את החלטתה הנחרצת שלא היא ולא ילדיה אינם מסכימים להמיר את דתם ולהתלוות אל הבעל והאב בחייו החדשים. בתלונתה היא גם מתארת את השתלשלות תהליך ההשתמדות כפי שהיא היתה עדה לו, ומספרת שלפני שהמיר את דתו העמיד פני חולה באחד מלילות השבת, בטענה שהוא חש בלבו, וביקש ממנה שתרתיח לו מים בשבת כדי לסעוד אותו. היא אמנם מחתה והתפלאה על כך שהוא דורש ממנה לחלל שבת, אולם נאלצה להישמע לו ועשתה כדרישתו. למחרת, השכם בבוקר, הוא התלבש ויצא מן הבית. לאחר מכן נודע לה שהוא המיר את דתו. בית הדין הורה לזמן את הבעל ליום 11 באותו החודש, היינו ארבעה ימים בסך הכול אחרי הגשת התלונה. על פי מכתב ששלח בית הדין(מסמך ד להלן) למפקח על העניינים האזרחיים (Contrôleur Civil), היינו הממונה הצרפתי מטעם הפרוטקטורט על השירותים העירוניים במוגאדור ובכללם השירותים המשפטיים, לא נענה יצחק אלחראר לזימון זה, ובית הדין מבקש מן השלטונות לאלץ את הנתבע להיות נוכח ביום 17 במאי כדי שישמיע את דברו ויגיב על הטענות שהועלו נגדו. הוא הופיע בתאריך החדש ואישר שהמיר את דתו. בית הדין הסביר לו שהוא אוסר עליו להיכנס מיום זה לביתו ושעליו לעמוד בהתחייבויותיו כלפי אשתו וילדיו. הנתבע סירב לתת גט לאשתו ולשלם לה את כתובתה ואת מזונות ילדיו משום שהוא עדיין מאמין שיצליח לשכנע אותם להתלוות אליו בחייו הדתיים החדשים. הוא הצהיר שאף את הקצבה שהיה מעניק לאשתו עד אותו היום בסך חמישה־עשר פרנק ליום הוא יפסיק לתת לה משום שאין הוא מכיר בצדקתו של פסק הדין(מסמכים ב, ג להלן). כמתחייב מסדרי בית הדין כפי שנקבעו בט׳היר של מאי 1918, פנה בית הדין הרבני אל המפקח הצרפתי על העניינים האזרחיים וביקש ממנו שיאכוף את ביצוע פסק הדין על יצחק אלחראר (מסמך ה להלן).

מן המסמכים שברשותנו עולה שהנתבע ערער על פסק דין זה בפני בית הדין הרבני הגבוה היושב ברבאט, שבראשו עמד ר׳ רפאל אנקאווה, שנחשב גם לרב הראשי של מרוקו, אך גם ערכאה זו אישרה את פסק הדין הראשון וקבעה שעל יצחק אלחראר למלא את חובותיו כפי שנקבעו בבית הדין הרבני במוגאדור (מסמך ו להלן). גם לאחר פסיקה חדשה זו הוא סירב להיענות לצו בית הדין וניהל במוגאדור ולאחר מכן ברבאט פעילות ענפה להשגת שחרורו מחובת הביצוע של פסק הדין הרבני. הוא פנה לשם כך הן אל פקידים צרפתים בכירים במנהל הפרוטקטורט הן אל אנשי ממשל מוסלמים ששירתו במח׳זן, היינו המנהל המוסלמי שהיה אמור להוציא לפועל את החלטות הריבון(המלך) ושלטונו ונמצא למעשה בהשגחת הצרפתים ובפיקוחם (מסמך ח להלן).

יצחק אלחראר טען שכיוון שהוא מוסלמי חדש אין הוא חייב למלא אחרי פסיקת בית הדין הרבני. כדי לקבל גושפנקה לסירובו להישמע למשפט היהודי ולפעילותו המיליטנטית בנדון הוא פנה בתחילה אל השופט המוסלמי של מוגאדור, הקאדי, אך זה שיתף פעולה עם השלטונות הצרפתיים והמליץ למתאסלם החדש להנמיך את רמת הציפיות שלו. ברבאט הוא פנה גם אל פקידים מוסלמים בכירים בממשלת המח׳זן ואף אל המלך אך זה הפנה אותו אל שר בממשלתו(מסמך ח ומסמך י להלן). תחילה התלהבו כנראה המכובדים המוסלמים ממנו ומאקט ההמרה שלו ועודדו אותו להמשיך בדרכו, אך לבסוף נאלצו להיכנע להחלטת הפקידים הצרפתים הבכירים, שחייבו את יצחק אלחראר למלא אחרי פסק הדין של בית הדין הרבני (מסמך ח). לנגד עיניהם של הפקידים הצרפתים עמד כיבוד מעמדם העצמאי של בתי הדין הרבניים בדונם בענייני אישות ובענייני ירושות, והם עשו הכול כדי להוציא לפועל עיקרון משפטי זה, שנקבע בצ׳היר של מאי 1918, במסגרת המעמד החדש שהם העניקו ליהודים בשלטון הפרוטקטורט. לאחר השתהות של יותר משנה וניסיונות אין ספור להיפטר מקיום פסק הדין, נאלץ יצחק אלחראר בלית בררה לשלם את הכתובה ואת המזונות. הוא גם נתן גט לאשתו כשהוא עטוף בטלית בבית הכנסת (מסמך י, מקורות בעל פה), כדי לסמן שאף על פי שהמיר את דתו הוא עדיין נחשב ליהודי בעיני ההלכה.

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר עמ' 415-414

עם ר"ם-שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם-ק"ק צפרו מאת הרב ד"ר רפאל עמרם ממן

Ainsi les valeurs morales et les principes sociaux et humains se transmettent de père en fils. L'essentiel se situe lors de la plus tendre enfance et dès les premiers jours dans la maison paternelle. Se transmettent alors les concepts éternels de la reconnaissance d'autrui. Et c'est par la force parentale qu'apparaît pour la première fois l'image divine retranscrite grossièrement dans le matériel de ce bas monde.»Ecoute les principes moraux de ton père et n'abandonne pas la Torah de ta mère», ceci est une règle importante dans la théorie du devoir culturel de l'homme.

Et ainsi que l'écrit le Rav Ben-Tsion Firer paix à son âme, dans son livre "Hegyonah chel Torah", au sujet de la Paracha Kitetse «La tradition est comme l'artiste sculptant la dimension spirituelle et morale de la société. Le respect des parents et l'acceptation de leurs enseignements, bien que ne représentant en fait qu'une mitsva parmi les autres, déterminent les autres commandements de la Torah que l'on se doit d'accomplir».

C'est pourquoi il nous incombe d'inculquer aux générations suivantes les traditions ancestrales dont nous nous sommes imprégné chez notre père, notre maître. Et avec l'aide de D.ieu nous pourrons perpétuer le mérite de nos pères car: «Leur sagesse restera à jamais».(Avot)

Le deuxième objectif concerne un plus grand nombre de personnes. Il s'agit de l'obligation que nous avons tous de transmettre le récit des sages et de nos ancêtres, car c'est ce qui permet d'atteindre un accomplissement des commandements plus complets, et empêche ainsi l'oubli du passé. Ainsi, tel que cela apparaît dans le midrash tanhouma (Pinhas, 2) D.ieu accorde une grande importance à la transmission dans ce monde des récits de nos sages. On peut rapporter le verset des Proverbes : «la mémoire du juste est une bénédiction» et le malbim l'explique de cette façon : la mémoire du juste est bénie, car on se souviendra de lui de génération en génération, et on le bénira.

Mais un tel travail s'avère difficilement réalisable. La pudeur et la modestie de ces justes rendent les quelques témoignages que nous possédons incomplet. C est pour cela, que selon les références que j'avais à ma portée, certains chapitres sont plus développés que d'autres.

J'ai pu joindre aux écrits quelques images des Grands de la Torah ainsi qu il est dit : «tes yeux pourront voir tes guides» (Isaie, 30 ; 20). Car, selon le hida, dans son livre « midbar quedemot», «celui qui regarde le portrait d'un sage bénéficiera d'une grande aide». Ce concept est également évoqué dans le Zohar, Parashat Mishpatim, lorsque le Rav Abba se trouvait confronté à une vision de Rav Shimon et qu'il en ressentait tout le bénéfice. Le Ari écrit également que lorsqu'un élève est en difficulté, s'il dessine le portrait de son Rav, il sera aidé et il jouira d'une plus grande compréhension face aux textes.

J'ai eu la chance et l'honneur d'avoir pu certains soirs, pendant des années, étudier le Talmud et le «Choulhan Arouh» avec mon père, mon maître Rav Yehoshoua Mamane Chelita. J'ai ainsi pu bénéficier de la sainteté qui régnait dans sa maison car j'étais même présent au moment ou il priait, au moment ou il se prosterner avec humilité, comme un esclave devant son maître. Tout au long de cette étude, les portes de notre Torah se sont ouvertes devant moi, et j'ai tiré des enseignements que nous offrent les histoires de nos ancêtres, de nos justes et de leur morale. Toute cette éducation spirituelle se déroulait dans la riche bibliothèque ou trônait le portrait de son père Rav Rafaël Mamane, de mémoire bénie, dont je porte fièrement le nom et dont je pouvais admirer la pureté émanent de son visage.

C'est tout cela qui me poussa à enquêter sur l'histoire de nos pères et à la concentrer par écrit. Je vis en mon père l'exemple d'une Rabanout sincère et vraie impliquée concrètement notamment au sujet de l'implantation sur notre Terre Sainte que D.ieu «a créée, non pour demeurer déserte, mais pour être habitée». (Isaie, 45 ; 18).

Le fait d'avoir déjà écrit un texte au sujet de la dynastie familiale m'a beaucoup aidé. Mais ce qui m'a le plus apporté, ce sont les livres d'histoire tels que»Tiferet banim avotam» «kehilat sefrou» ou même des textes écrits par mes ancêtres eux-mêmes et qui ont été conservés jusqu'à aujourd'hui. J'ai nommé cet ouvrage «am ram» afin que le titre résume l'essence et l'objectif du livre. Ce titre rappelle également le grand Rav Rafaël Amram Mamane à qui je dédie ce livre. De la même façon, comme tous les ouvrages à sujet sacré, le titre fait également référence à son auteur, puisque j'ai l'honneur d'avoir hérité du nom de Rafaël Amram.

Je tiens à remercier mes parents, mon père, mon maître, Rav Yeoushoua Mamane chelita, et ma mère la sainte Hanna Myriam que sa mémoire soit benie, de !n'avoir éduqué et fait grandir selon les principes du judaïsme et de la Torah et de m'avoir accompagné et soutenu lors de l'écriture de cet ouvrage. Que D.ieu bénisse et rallonge ses jours et lui accorde la santé et la sérénité, Amen.

Je remercie et béni également ma chère épouse, Hanna, qui m'a accompagné, soutenu, et conseillé durant mon travail d'écriture. Que D.ieu nous accorde le mérite de voir nos fils et nos petit-fils grandir dans le chemin de la Thora et devenir des justes, ainsi que notre fille et nos petites-filles, pures et vertueuses, dans la santé et le bonheur, Amen.

Je prie pour que nos ancêtres, nos Justes, soient présents aux côtés de l'Etemel, et que nous méritions une prochaine libération, complète et miséricordieuse,Amen.

עם ר"ם-שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם-ק"ק צפרו מאת הרב ד"ר רפאל עמרם ממן- עמוד 5 בחלק בצרפתית

סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-כתב עוזיאל חזן-צייר רפאל אבוקסיס

הקמעות, צורותיהם ומבנ״הם:

ישנם קמעות חומריים, הזרים בדרך כלל ליהדות, וקמעות שבכתובים, קמעות שכוחם המאגי בטיב החומר ממנו הם עשויים ובמקורו של חומר זה. אחרים כוחם בכתוב בהם. הקמעות החומריים עשויים מאברי בעלי חיים, מצמחים ומפירות, מתכשיטים, פיסות קלף, שיער, שרידי אדם שניספה באסון ועוד. הקמעות נועדו לתליה על הקיר, לענידה על הצוואר או לצרירה בכים.

צורותיהם וציוריהם הם: מגן דוד, מנורה ושבעת הקנים, דמויות של מלאכים, צורת ה״חמסה״, אותיות וחותמות מאגיות, מטבעות עתיקים ועוד. החומרים: נחושת, כסף, זהב, קלף, נייר, חרס וכדומה. הקמעות החומריים, בעיקר אלה מהתקופות הקדומות, שייכים יותר לתחום עבודת האלילים והאמונות התפלות מאשר לתחום האמונה וכוח הנסתר.

כוחם של הקמעות הכתובים, להבדיל, טמון בשמות ההויה המסתוריים הכתובים בהם, באמונה באלוהים, ובכוח השפעת כותביהם. עוצמתם נובעת מהאמונה ב״מילות הכוח״, שיסודן במיסטיקה ובקבלה, ובצירופי אותיות חסרי מובן. מילים אשר חלקן מצוי בשימוש אלפי שנים, ועומדות הן בכוח קדמוניותן וקדושתן ובהשראת האלוהים עליהם. לתורת השמות הקדושים יסוד נוסף, והוא: חיפוש קשרי גימטריה בין השמות לפסוקים, לתפילה ועוד. הדבר לא רק סייע לשמור על הגרסה המדויקת של השמות אלא אף נתן להם משמעויות נסתרות ו״כוונות״. כאלה הם למשל האותיות המצויות בתוך התפילין, המזוזה והאורים־ ותומים.

התפילין: שתי קופסאות שמניחים בתפילת שחרית על הראש והזרוע ובתוכן, כתובות על קלף, ארבע פרשיות מן התורה: ״קדש לי״(שמות יג), ״והיה כי יביאך״(שם), ״שמע״(דברים ו׳), ״והיה אם שמע״(דברים יא).יחו ל

בהמזוזה: מגילת קלף עליה כתובות שתי הפרשיות: ״שמע ישראל״(דברים ו, ד־ט), ״והיה אם שמע״(דברים יא/ יג-כא), ויסודה באמונה הבלתי מעורערת באל אחד, בתורתו ובמצוותיו.

אורים ותומים: הגורל המקודש, שעל ידו הודיע הכהן בבית־המקדש על הכרעת האלוהים, בתשובה על שאלת הדורש אותו. בגורל זה שימשו שתי אבנים קטנות, שבהן נתגלה כוח אלוהי במתן אות ומופת לטובה ולרעה. על פי מסורת חז״ל, האבנים היו נתונות בתוך כיס(חושן), שעל האפוד אותו לבש הכהן.

קמעות נרתיקים: קיימים בצורות של מיכלים־גלילים ובהם נתון קלף הקמע הכתוב. הגליל נחתם במכסה, ומראהו ומבנהו כמראה המזוזה. הנרתיקים עשויים מפח או מברזל ומיעוטם מכסף וזהב. הם מעוטרים בצמחים או בצורות גיאומטריות ונחקקים בהם כתובות קמע. אחדים מעוטרים בלוחות־הברית, בסמל המנורה ובמצנפת הכהן הגדול. קמעות מתכת היו קיימים כבר בימים קדומים, בצורת טסי נחושת למשל. על אלה נכתבו מילות הרזין והם שימשו כקמעות לכל דבר, או כעדיים. הם נתלו על קירות הבתים והיו לנוי, לברכה ולשמירה כאחת.

אצל הנוצרים מקובל קמע דמוי דג, שכן שם הדג ביוונית: איכתוס – הוא ראשי התיבות של ״ישו המשיח בן האלוהים המושיע״. צלבים שימשו ומשמשים אף הם כקמעות, עם או בלי תמונות של קדושיהם. בימי הביניים ייחסו הנוצרים כוח מאגי לקמעות יהודיים ונזקקו לעיתים לשירותי כותביהם,  כמו המזוזה שנקבעה בשער טירתו של הארכיהגמון מזלצבורג במאה ה־14. מקובלים וכמרים נוצרים נהגו להוסיף כתב עברי לקמעותיהם. קמע שכזה נכתב באותיות עבריות בתוספת המילה ״מכבי״ באותיות לטיניות ועבריות, בין האותיות צוירו לב ודמות ישו הצלוב. החומרים שבקמעות אלה כונו ע״י הנוצרים בשם ״היסודות בני האלמוות״, רמז לכוחם המאגי העומד לעד.

אפילו חתימה יכלה לשמש כקמע. בצפת היו מצויים כתבי יד וספרים בחתימת ידו של ר' דוד חיים אזולאי, החיד״א -1806-1724 שהיה כותב קמעות נודע בימיו. החתימה שימשה כקמע, ותיירים ומבקרים נהגו לקנות את החתימה או את הספרים, עד שנתרוקנה הספרייה בצפת מספריו של החיד״א.

תכנם של הקמעות והשימוש בהם למטרות שונות:

השם המפורש: הידועים והבולטים ביותר בין הקמעות הכתובים הם הקמעות המציינים את שם השם, מתוך אמונה בכוחם המאגי של שמות האלוהים: אאא(אהיה אשר אהיה – שמות ג, יד), אדני, שדי, אלוהים, ה׳ צבאות; ראשי תיבות של המשפט ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״, אהדונהני, אהיה, אדוני אלוהי ישראל, יי׳, יה, יהוה, בס״ד(בסייעתא דשמייא), באל שדי, יוי, יהו צבאות, יוהך, אבי יהודה.

ספר רזיאל

הקמעות והתרופות מיוחסים לעיתים ללחש מלאכי שמים, עפ״י ספר רזיאל המלאך, או ״רזיאלה״. ספר רזיאל חינו ספר של קבלה עיונית ומעשית, שעל פי המסורת הועבר מאלוהים לרזיאל המלאך וממנו לאדם הראשון, שמסרו' לנח, ומשם התגלגל מדור לדור דרך אברהם ומשה ועד שלמה המלך. הספר נקרא כך משום שהוא מוסר רזים וסודות לבני אדם. רזיאל נקרא גם אכרזיאל וגליצור. המלאך נזכר לראשונה בספר חנוך הסלאווי(ג-10), שם נאמר כי שני המלאכים שהעלו את חנוך היו: ״האחד שמואל והשני רזיאל״. הוא נזכר גם בתרגום לספר קהלת על הפסוק ״כי עמך השמיים יוליך את הקול״ ובמדרש רבה(ברכה פ׳ יא).

נוסח הספר נמצא בידינו כיום, אך לא ידוע היכן המקור. עם הזמן התווספו לספר חלקים שונים מהזוהר ומדברי הקבלה.

הרזים שהוא מוסר: להצלחה, ברכה, ילדים מוצלחים, הצלה מפגע רע ומרוחות רעות ומכשולים, להצלחה כלכלית לבריאות ועוד.

הסודות והישועה קשורים למצוות התורה, להדלקת נרות קודש, לטהרה וכן מעצם הקריאה בו.

סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-כתב עוזיאל חזן-צייר רפאל אבוקסיס-2014 עמ' כ-כד

עקיבא אזולאי-איש ירושלים – ״אבו דאוד״, "אבן אל ערב״

״אבו דאוד״, "אבן אל ערב״

מדברי עקיבא

״מאז ומתמיד אהבתי לרקום יחסים כנים בין חברים, ללא הבדל חברה, עדה ועם. בזכות יחסים אלה קיבלתי בשובי ארצה תפקיד פיקטיבי של הממונה על השרברבים היוצאים לעבודות חוץ. הייתי משוטט בכפרים, קונה נשק ממבריחים בדואים. תחום עבודתי היה מיריחו עד שכם, ובמקביל עסקתי בריכוז מידע מודיעיני על הכפרים הערביים. בשנת 1936 התגייסתי לנוטרות, והייתי בין הגפירים הראשונים בירושלים. מתוך 500 מועמדים נבחרו 34 נוטרים. רוב פעילותי התרכזה סביב ערביי ירושלים, אשר כינוני ״אבו דאוד״, ״אבן אל ערב״. קיבלנו רובים, והופקדתי לשמור על שתי תחנות חצץ בבית וגן. נשארתי מופקד על תחנות אלה עד שהגעתי לדרגת סמל.

גויסתי למחלקה הערבית. במפתיע קיבלתי הוראה מ״ההגנה״ שעלי להתגייס לצבא הבריטי. הוראה שנייה: להיפגש בבית קפה עם סמל ערבי, שיניח את ה״קולפק״ על השולחן. המטרה הרשמית של פגישה זו הייתה שאעבוד בהנחת קו המים מראש העין לירושלים ומעין פרה לירושלים. באותה תקופה מילאתי תפקיד של סגן מפקד אזור גבעת שאול. בלילות עסקתי בהגנה מפני הערבים, ובימים עבדתי יחד אתם. ואכן, עבדתי בהנחת קו המים, אך המשימה העיקרית הייתה להעתיק את מגורי ללטרון, כדי שיתאפשר לי להיכנס למחנה הריכוז בלטרון באמתלה של אספקת מים.

במחנה לטרון רוכזו כל אסירי מחתרות ישראל, ובהם יהודים שעלו ארצה בעלייה בלתי ליגלית, שלא היה בידיהם כל מסמך המאשר שהותם בארץ. בעיקר היו אלה יהודים מצבא אנדרס, יהודים פולנים שערקו מהצבא הפולני ובאו להתיישב בארץ. עם היכנסי למחנה הריכוז לטרון הייתי מקבל תמונות או פילם של האסירים, מפתח אותם ודואג שיסופקו להם תעודות זיהוי, כדי שיהיו מוגנים באמצעותם. ארבע תחנות סיפקו לירושלים מים, כאשר שני יהודים בלבד עובדים בהן. העברתי שדר ל״הגנה״, שאם הם רוצים לאבטח את הדרך לירושלים, רצוי כי יעסיקו יהודים נוספים בתחנות. בזכות הקשר שלי עם ראשי כנופיות ערביות הצלחנו להשתיל יותר יהודים. בזכות השוחד ששיחדנו את מנהלי התחנות הערביות, וכן בשל האמון שרחשו לי הערבים, אותם יהודים שהצטרפו לעבוד בתחנות הם שפעלו להגנתה של הדרך לירושלים. המים סופקו לירושלים עד פרוץ מלחמת השחרור, גם ליישובים מעלה־החמישה וקריית ענבים, שאליהם הובלו סולר וגופרית. אף שהאויב הבחין בנו ולא פסק להפגיז אותנו מכיוון נווה אילן, בוצעה המלאכה בשלמותה. עלי לציין את העזרה שהתקבלה מערביי אבו גוש, שאתם עמדתי בקשרים הדוקים. התפקיד היה קשה ומסוכן. עבדנו יום ולילה והופגזנו לא פעם אחת, ולא פעם אחת נאלצתי לסוכך בגופי ממש על הרתך, אשר השקיתיו קוניאק, כדי שיאזור אומץ וכוח וימשיך בעבודתו. בלט באופן מיוחד היחס החברי בעבודה ושיתוף פעולה בין חבר לחבר. הכול ידעו מה מצבו של כל חבר, והיינו שותפים לטוב ולרע. היינו ידידים זה לזה, מחנה גדול של ידידים המסורים למדינה ואיש לרעהו.

"אל בורות המים"

דברי ברוך פרומקין, 12.11.84

את עקיבא אזולאי ראיתי לראשונה בשנת 1933, כאשר הניחו את צינורות הברזל מראש העין לירושלים, להעברת המים ממעיינות ראש העין לברכת המים בירושלים, ברוממה, כדי לפתור את בעית אספקת מי השתייה לעיר ולתושביה. עקיבא נמנה אז עם צוות העובדים שבהנהלת הקבלן יוחנן עזרא ז״ל, אשר עסקו בעבודה זו. בתקופתה נחשבה למפעל כביר, ענק, נוסח "מוביל המים הארצי", שהוקם לאחר הקמת המדינה, לצורך הובלת מי הכנרת לנגב ולדרום הארץ. ואכן היה זה מפעל עצום בממדיו. עבודות החפירה להנחת הצינורות נעשו במלאכת־כפיים, בידי אלפי עובדים, ברובם ערבים מהכפרים ומהיישובים שלידם, שבהם עבר נתיב החפירות.

על חלק גדול מעבודה זו, שהחלה בשער הגיא, הוא באב־אל־וואד המפורסם, שהיה לאחר שנים נתיב דמים, ניצחו הקבלן יוחנן עזרא וצוות עובדיו, ובהם עקיבא.

אנו היינו בתקופה זו נערים צעירים, ילדים, תושבי גבעת שאול, שהייתה השכונה הקיצונית במערב ירושלים, המוקפת מצפון על ידי ליפתא תחתית, מדרום־מערב – דיר יאסין, וממערב, במרחק – קולוניה, הלא היא מבשרת ירושלים. כבני נוער, טווח הפעיליות והמשחקים שלנו לא הוגבל לתחומי השכונה בלבד, אלא חרג הרחק ממנה, אל ההרים והגבעות שהקיפו את השכונה; טיול של עשרה ק״מ היה נחשב לדבר שגרתי, רגיל ומקובל. באותה תקופה חלק גדול מזמננו הפנוי בילינו באזור החפירות של הצינור, ובמיוחד בקטע שהתחיל בוואדי היוצא ממוצא ועולה בדרך הרומאית־הטורקית הישנה לגבעת שאול. ראינו את מבצע החפירות, ראינו את הנחת הצינורות הענקיים, בידיים, בכלים פרימיטיביים, שכללו מנוף ידני גדול וגזרי עצים, ראינו את חיבור הצינורות, שנעשה על ידי ריתוך והלחמה וציפוי בזפת. על עבודה זו ניצחו עקיבא וצוות עובדיו, יהודים וערבים גם יחד. ראיתי את יחסו החברי לעובדיו, את התנהגותו והשתתפותו כפועל, בכל העבודות שנעשו, לא רק כמנהל ואחראי לאנשיו, אלא כאחד העובדים, למרות שלא חייב היה לעשות כך. הייתה זו הזדהות עם חבריו לעבודה, למאמץ, לקשיים ולהצלחה – תכונה שאפיינה אותו כל ימי חייו, והיא באה לידי ביטוי בשטחי העבודה הרבים והמגוונים שעסק בהם, במפעליו הציבוריים והביטחוניים.

שכונה של אחוות לבבות

כמה מלים על השכונה גבעת שאול, שעקיבא גר בה מרבית שנות חייו עם רעייתו הנאמנה, ובה נולדו ילדיו, גדלו והתחנכו.

בשכונה זו גרו באותה תקופה כ־150 משפחות. זו הייתה שכונה מלוכדת. חלק מהתושבים עסק ועשה לפרנסתו בשכונה, ברפתות ובמשקי החלב שהקימו, אשר תנובתם הייתה משווקת לירושלים (בכלל זה תנובה). זכורים לטובה משפחות: וטנשטיין, טרנובסקי, סדובניק, גולדשטיין, זלמנוביץ, ליכטנשטיין ועוד, שהיו מפורסמות במשקי החלב ובפרות שהניבו חלב משובח, שממנו נהנו רבים מתושבי ירושלים. בשכונה היו מפעלי תעשייה רבים, חשובים, מהגדולים שבירושלים, ואולי גם בארץ, בשלב מאוחר יותר: בית החרושת לביסקוויטים ״פרומין״, מפעלי המתכת של פרידמן, תעשיית עורות ופרוות, ולהבדיל, תעשיית קלף לכתיבת ספרי תורה. בשכונה זכינו לסופר סת״ם, הלוא הוא הרב חוטר ז״ל, יהודי יקר, תלמיד חכם, דגול ואהוב, אשר ישב בתוכנו וכתב ספרי תורה.

רבים מתושבי השכונה עבדו במפעלים בשכונה, וחלק מהם עבד בירושלים. הייתה זו שכונה של אנשי עבודה ועמל, שעמלו לפרנסתם וגידלו משפחות ברוכות ילדים, ללא דרישות ובקשות לעזרה וסעד. בצנעה, בהסתפקות במה שהיה באותם הימים, מתוך שמחת חיים תוססת ובהזדהות מלאה עם כל המתרחש בארץ. כאשר הגיעו ימים גורליים לארץ וליישוב, ידעו בני השכונה לתת את חלקם ולמלא את חובתם בנאמנות ובהקרבה עד תום. בתוך שכונה זו של אחוות־לבבות, כל שמחה וחגיגה זכתה להשתתפות של כולם, של כל תושביה, על פסיפס עדותיה. בשכונה היו כ־10 בתי כנסת לתפילה; לכל עדה היה בית כנסת משלה לפי נוסח תפילתה, וכאשר הייתה שמחה וחגיגה בשכונה, הכול הוזמנו ובאו לקחת בה חלק.

בשנת 1933 התקיים טקס נישואיו של עקיבא עם בחירת לבו, אסתר־שמחה, בת אברהם חרוש, מוותיקי השכונה ומעמודי התווך שבה. זכות מיוחדת שמורה לאברהם חרוש, והיא: היותו אחד מראשוני השוטרים העבריים שהיו בארץ ישראל, ובירושלים בפרט. לא רבים היו השוטרים היהודים אז בארץ. השלטון המנדטורי-הבריטי גייס שוטרים לפי מספרם היחסי של תושבי הארץ, ובאופן טבעי היו רוב השוטרים ערבים, ומספרם של השוטרים היהודיים היה מועט, במיוחד בירושלים. זכורה לי דמותו של אברהם חרוש במדיו המצוחצחים, דק גו וגבה־קומה היה, בעל הופעה נאה, עם כובע "הקולפק״, הנעליים הגבוהות המבהיקות, החותלות, המעיל וחגורת השוטרים הנוצצת. הייתה לנו משאלת לב להיות שוטר עברי, נציג החוק בארץ ישראל כאשר נגדל, ואברהם חרוש היה בשבילנו דוגמה חיה ועורר בנו גאווה ורצון להיות כמותו.

עקיבא אזולאי-איש ירושלים מהדורה שנייה 2013- עמ'77-72

תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד – מעמד המשורר בקהילה.

מעמד המשורר בקהילה.

עבור בני זמנו היה דו בן חסין לא רק משורר אלא תלמיד חכם המקדיש מזמנו ללימוד תורה. פיוטים שנכתבו לסיום שישה סדרי משנה ולסיום מסכת או כדי להלל את מעלותיהם של נדיבים המחזיקים בידי לומד התורה מלמדים כי הוא היה חלק מחבורת לומדים קבועים שחבריה קיבלו תמיכה צנועה.

בין 1773 ל – 1781 הוא למד יחד עם רבנים אחרים במכנאס וביניהם  זכרי בן משאש, בנו מרדכי ומרדכי אצבאן, בשיעורים שקיים הרב השליח הידוע מחברון, רבי עמרם בן דיוואן הנערץ ( במיוחד עלי – הערה אישית שלי אלי פילו ) , שנאלץ לשהות בעיר בעקבות מלחמות הבלתי פוסקות בין השבטים מסביב למכנאס, והרב זכרי בן משאש אירגן עבורו ישיבה בביתו שלו, רבי עמרם בן דיוואן חתם יחד עם חכמי העיר על פסקי הלכה. דוד בן חסין הציג אותו כמלומד גדול שמוקף בכבוד רב.

המשורר מצא את נחמתו ואת שמחתו בלימוד תורה, והקדיש סדרה שלמה של פיוטים לנושא אהבת התורה ולימודה. באותה תקופה היא כתב חידושים על הש"ס המוזכרים על ידי הרבנים רפאל בירדוגו ומשה מיימרן. משוררנו היה חלק ממעמד תלמידי החכמים של הקהילה, שראתה בו אחד מרועיה הרוחניים. במרוקו של המאה השמונה-עשרה הגבולות בין הרבנים לבין הפייטנים מטושטשים למדיי, שכן כמעט כל החכמים היו משוררים לעת מצוא. ההסכמות הרבות לספרו מאת הרבנים הידועים ביותר בפאס, במכנאס ובמראכש מציגות את דוד בן חסין כתלמיד חכם, ראוי וגדול בתורה. רבי משה מיימרן זיכה אותו בתואר צדיק, ובסוף חייו נחשב דוד בן חסין אחד מן החכמים הראויים לחתום על תקנות העיר. הפיוטים שנכתבו לכבודו בחייו וההספדים שחוברו לאחר מותו תקנ"ב – 1792 – מעידים על יוקרה רבה שממנה נהנה במרוקו זמן רב לפני פרסום היצירה הספרותית שלו בדפוס. האגדות והמסורות המסופרות עליו אחרי מותו מציגות אותו כצדיק מחולל נסים וכמי ששוקד על התורה יומם ולילה.

                הכנת כתב יד " תהילה לדוד.

בסביבות שנת תק"מ ( 1780 ), שנת בצורת קשה, בשעה שסבל עם בני משפחתו מחרפת רעב ששררה במרוקו, חי דוד בן חסין בתקוה כי יזכה לפרסם את יצירתו. הוא כינס את פיוטיו והרכיב קובץ של כ 200 שירים שהיו בהישג ידו. לקובץ זה הוא נתן את השם " תהילה לדוד " , הרומז לשמו להזדהותו עם ספר תהילים ועם דוד המלך, כפי שמעידים דברי הקדמתו.

כתב היד היה מוכן כבר בשנת תקמ"ב ( 1782 ), וזה התאריך המצוין ברוב ההסכמות של המהדורה הראשונה. הפיוט הראשון המובא בראש הספר בין ההקדמות מוקדש לחכם שלמה שלם, הרב הראשי של הקהילה הספרדית באמסטרדאם, חובב פיוטים, שפייטנו מקווה לזכות בתמיכתו בהדפסת " תהילה לדוד ". למרבה הצער נפטר חכם זה בשנת תקמ"א ( 1781 ). כתב היד היה מונח למעלה מ 25 שנים עד להופעתו בדפוס. נראה כי כתב היד לא יצא ממכנאס לאמסטרדאם, אלא בשלב מאוחר יותר, לאחר שנת תקמ"ז ( 1787 . העיכוב הזה מוסבר בכך שהמשורר חיפש תומכים שיוכלו לממן את הפרסום כפי שמעידות הפניות, ההסכמות השונות, או הפיוטים, וכן השיר שהוקדש לנדבנים שהיו מוכנים לעזור להדפיס את יצירתו. דוד בן חסין גם מעתיר ברכות על איש חסדו רחב הלב, שלמה אסבאג, " אשר הבטיחני גדולה הבטחה שישתדל בכל עוז להוציא משפט הספר הזה לאורה לאידפוסו בדרא… "

כאמור , זכה דוד בן חסין להסכמות עתירות שבח במיוחד מגדולי רבני מרוקו ומרבני עירו, מכנאס, ובתוכן גם זו של גיסו רפאל בירדוגו וחתנו בינימין לכרייף וכן של משה מיימרן, המשבח מאוד את שירת משררנו אשר "רוח ה' נוססה בו יודע נגן אף גילת ורנן" ומבקש מן הקוראים לתרום בעין יפה כדי לסייע לפרסום " תהילה לדוד ". ידידו חיים סירירו מפאס הקדיש לו שיר שבח, וצירפו לדברי ההסכמות.

                פרסום " תהילה לדוד "

כבר בשנת תק"ם  (1780 ) החליט דוד בן חסין לפרסם את יצירתו באמסטרדאם, כפי שעולה מן הפיוט שהקדיש לחכם שלמה שלם. ( מזמור שיר תרון לשון אלם)

במאה השמונה-עשרה הפכה אמסטרדאם למרכז חשוב לדפוס העברי. ספרים רבים בנושאים מגוונים נדפסו שם והופצו בכל רחבי העולם היהודי. באמסטרדאם גם פעל חוג של משוררים יהודים בעידודו של החכם שלמה שלם ושל המשורר דוד פרנקו מנדס. יש להניח שמסיבה זו קיווה דוד בן חסין לזכות בסיוע ראוי ובהכרה בכוחו כמשורר. 

אך על פי שכתב היד "תהילה לדוד" אשר ככל הנראה הופקד בידיו של שלמה אסבאג, שפעילותו המסחרית הביאה אותו באופן קבוע לביקורים באירופה, יצא ממכנאס בסביבות תקמ"ח (1788 ), הוא ראה אור בבית ההוצאה "פרופס" רק בשנת תקס"ז ( 1807 ), חמש עשרה שנה לאחר מותו של המחבר, למעשה כשהגיע כתב היד לדפוס הוא כבר היה במצב לא טוב. המגיה ש " תהילה לדוד משה אדרעי ( 1774 – 1842 ) מתנצל במבוא שלו שהתקשה מאוד לערוך את הספר, כדי להוציאו לאור, גם אם עשה זאת באהבה, מכיוון שכתב היד הוכן לפני שנים רבות, ומשום כך מילים ואותיות רבות נמחקו ונטשטשו.

גם לאחר כינוס הקובץ המשיך דוד בן חסין לכתוב שירה עד סוף ימיו, כפי שמעידה הקינה הגדולה על המללאח של מכנאס בשנת תק"ן ( 1790 ) – אל עוברי דרך אקרא -, וכך נתקבצו ארבעים וארבעה שירים שלא נכללו במהדורת אמסטרדאם, ומהם הוא בנה קובץ חדש וקרא לו "שתיל דוד". קובץ שירים זה נכלל, בסופו של דבר במהדורת קזבלנקה. 

שלמה אסבאג נפטר בסביבות שנת תק"ן ( 1790 ) אבל שלושה מבין ידידיו בעלי יכולת, שהוזכרו בעמוד הראשון של "תהילה לדוד" המשיכו ביזמתו והוציאו לאור את ספרו של רבי דוד בתקס"ז.

מהדורה ראשונה וצנועה זו הופצו, ככל הנראה, במספר קטן של עותקים, ונחלה הצלחה רבה ועד מהרה אזלה מן השוק. הופעת השירים בדפוס סייעה לפרסומם ולתפוצתם במרוקו ואף בקהילות ישראל האחרות. רבי יוסף משאש מזכיר את העובדה ש "אערוך מהלל ניבי" היה מוכר אפילו בפולין.

בהקדמה למהדורת קזבלנקה, המהדורה השנייה של " תהילה לדוד " מציין רבי אהרון בן חסין, דור חמישי לרבי דוד בן חסין, את הצלחת המהדורה של אמסטרדאם ואת העובדה שהדפיסו ממנה עותקים ספורים שהפכו לנדירים, ומשום כך לא סיפקה כלל את דרישות הציבור.  השימוש הרב שנעשה בעותקים המעטים של מהדורת אמסטרדאם פגם בהם וקשה היה לקרוא בהם. לכן החליט אהרון בן חסין בסביבות תר"ץ ( 1930 ) לאסוף תרומות כדי להדפיס מחדש את "תהילה לדוד". הספר יצא לאור בקזבלנקה ב- 1931 בידי יהודה רוזן. כאמור, שילב רבי אהרון בן חסין במהדורתו ארבעים ורבעה שירים מתוך כתב היד " שתיל דוד ", שירים שלא הודפסו במהדורת אמסטרדאם, ואף צירף מספר פיוטים משלו.

עם זאת נראה כי נעלמו ממנו הקינה הארוכה של דוד בן חסין על רדיפות היהודים בתקופת שלטונו של הסולטאן יזיד ושלושה פיוטים שכתב דוד בן חסין כדי ללוות את האזהרות. יש לציין שגם המהדורה של קזבלנקה קצרה הצלחה רבה ואזלה במהירות.

העתקה של מהדורת קזבלנקה נתפרסם על ידי רבי שמואל בן עמרם. מהדורה זו כמעט שאינה מוכרת והופצה אך מעט. הספר שלפנינו מבקש להגיש לקורא את המהדורה האקדמית הראשונה של יצירתו הפיוטית של רבי דוד בן חסין.

תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד תשנ"ט-עמ' 44-41 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר