מורשת יהדות מרוקו

סיכום

מאה שנה לאחר אירועים מטלטלים אלו, מה תוכל להיות המסקנה בעניין הפרק הטרגי הזה בקורותיהם של יהודי מרוקו? במבט לאחור, דעותיהם של המשתתפים הראשיים בתקופה ההיא מן הצד האירופי מפתיעות בתמימותן המדומה ומעוררות רושם של העמדת פנים: דיפלומטים ואנשי צבא מאשימים זה את זה בעיוורון על שלא חזו את הסימנים המקדימים לתנועת המרד. לנוכח כך עולות שאלות אחדות: איך ייתכן שהסמכות הצבאית הצרפתית בחרה להעלים עין מאותות אלו בתואנה של היעדר ׳ראיות מוצקות להישען עליהן׳? ומדוע היא הניחה לרוב הגדודים לעזוב את העיר, בעוד שאנשי המודיעין ידעו היטב שהידיעה על עזיבתם הקרובה הופצה לשבטים העוינים סביב העיר?

רייניו, ציר צרפת בטנג׳יר, הצהיר בכל תוקף שהפרעות הללו לא התחוללו בהסתת השלטונות המרוקניים או בעידודם – לטענתו המהומות היו אירוע מקרי, בעקבות סיבות צבאיות פנימיות. הייתה זו גם הדעה שהביע ג׳יימס מקיבר מקלאוד, סגן הקונסול של אנגליה בפאס, שהתכתב עם קלוד מונטיפיורי(Claude Montefiore) מן ההתאחדות האנגלית־יהודית, אבל גם היה ידיד אמת של צרפת. עמדה זו לא מנעה ממנו להביע ביקורת על הרפיון של הצבא הצרפתי לנוכח הטבח במלאח. הגנרל מואניה, המפקד העליון של הכוחות הצרפתיים בפאס, הביע דעה אחרת – הוא ביטא את נקודת המבט הצבאית וטען שהאמין למזימות הבוגדניות של המח׳זן, ואותו הוא האשים בהסתה למרד. אחדים האשימו את אולד בא מוחמד שרקי, מושל פאס אלג׳דיד, שאפשר לביזה במלאח להתרחב, ואת חאג׳ אחמד אלמוקרי, מושל פאס אלבאלי, שלא סגר את שערי המדינה כדי לחסום את ההתקוממות ולהגביל את ההתקפה לפאס אלג׳דיד. בעיקר תהו תושבי המלאח על מניעי החיילים הצרפתים, אשר במקום להצילם עקפו את שכונתם, שהייתה ממוקמת בדרכם לעיר. מדוע הם הפציצו את המלאח רק ביום השלישי למהומות במקום להתעמת עם הבוזזים בכוח הנשק?

למעשה, התהיות הללו הן רק אשליה, מכיוון שאם מחברים אותן זו לזו מתגלה מיד שדבר מכל זה לא היה תוצאה של יד המקרה, אלא פרי תכנית מחושבת.          

לפי דעתי, מראש ייעדו המח׳זן וצרפת את היהודים לשמש פורקן לתסכולה של האוכלוסייה הערבית כדי להסיט הן מן הסולטן הן מן הצרפתים את הזעם הבלתי נמנע שעמד להתפרץ כתוצאה מן הגילוי על הסכם החסות, ׳שפורסם כנגד רצון הסולטן׳!

הרכיב הראשון מתוך גורמים רבים שמובילים אותי לראות ברית סודית בין צרפת, הסולטן והמח׳זן הוא הפריקה של היהודים מנשקם על ידי הצרפתים. צעד זה מקבל ממד אחר כשנזכרים שתסריט כמעט זהה לזה של ההתקוממות התרחש בפאס רק שנה לפני כן. בהזדמנות ההיא, ולהפתעת רבים, היהודים הגנו באומץ רב על הרובע שלהם בעת מתקפת השבטים המורדים. משום כך הפעם היה צריך לוודא שהערבים יוכלו לחדור ללא עיכוב למלאח.

במובן זה יש אולי להזכיר את הפתח המסתורי שפתחו הצרפתים בחומת המלאח במרץ 1912 ושנותר ללא דלת. כלל לא היה זה צעד של רצון טוב, שמטרתו להקל על הסוחרים היהודים את הגישה למחנה דאר אלדביבג. ר׳ שאול אבן דנאן הבין זאת היטב כשסיפר שהיהודים נחרדו מן המחשבה שהדלת הפעורה, ללא מגדל הגנה, תשמש דרך גישה לפורעים הערבים איור .

למעשה, תוצאות הרסניות הרבה יותר היו עלולות להתחולל ונמנעו בזכות ההיכרות הדלה של הערבים את הטופוגרפיה של המלאח. בסופו של דבר פתח זה, שהיה ממוקם בדיוק בדרך לארמון הסולטן, במסגרת המזימה השטנית של המח׳זן ושל הצרפתים שימש דלת מילוט, שהושארה בכל זאת בעבור היהודים, כדי ׳לצמצם את הנזק׳. מקום המקלט שהעניק הסולטן לניצולים תוכנן מראש, והוא יועד להסיר מעליו כל חשד לקנוניה עם הצרפתים. כדי להעריך את כנות כוונותיו של הסולטן מולאי אלחאפיד ואת רצונו להגן על הנתינים היהודים ראוי לזכור שבתחילת שלטונו הוא כפה עליהם לעבוד בבתי המלאכה שלו, בימים הקדושים ביותר בלוח היהודי.

ממסמכים ומעדויות רבות מתברר שפתיחת הפתח זמן קצר לפני המהומות הייתה מתוכננת ומתוזמנת. רצף האירועים והקשר ביניהם רבי משמעות: עזיבתם של רוב גדודי הצבא הצרפתי, שהותירה את העיר ללא הגנה, הייתה טקטיקה שהניחה למרד להתפרץ; הסכם החסות נחתם קרוב לזמן היריד ׳האנטי־יהודי׳ של חג הטולבא; ההודעה לחיילי הטאבור על התיקונים הבלתי מקובלים – צמצום משכורתם, החובה לשאת תרמיל ותאריך עזיבתו של הסולטן – נקבעו ביום של ליקוי חמה, יום שמועד לפורענות. המרד פרץ 15 יום לאחר מכן. המרווח הזה השאיר את הזמן הדרוש להתפשטות המידע על ׳שטר המכירה׳ ועל עזיבת הסולטן בקרב תושבי הכפרים שבסביבה, שהצטרפו לבוזזי המלאח רק יום אחד לאחר תחילת המהומות. ראוי להזכיר שהסולטן, אף שאמנם קרא לצרפת לבוא לעזרתו, לפי ידיעות מסוימות הפיץ שמועות שהוא אסיר של הצרפתים ושהם ניסו להכריחו ׳למכור את רהיטיו׳ ולחתום על הסכם החסות, ולנוכח סירובו שבו אותו.

כשפרץ המרד השאירו המושלים של שכונות העיר בכוונה את שעריה פתוחים כדי שלא להפריע לזרם הפורעים, שמסעם, שוודאי המובילים התוו מראש, עבר דרך שכונות המקופחים והאספסוף. כשהגיעו לפאס אלג׳דיד הם פתחו את הדלתות של בתי הסוהר – בוודאי בעזרת השלטונות – ופנו היישר לעבר הרובע היהודי.

ככל שהפורעים התעכבו במלאח היה לרשותם של גדודי הצבא הצרפתי יותר זמן להבטיח את ביטחון האירופים. אגב, פעולת ההרס של הרובע היהודי שירתה את מטרת הצרפתים – לכן השלטונות הצבאיים הזמינו צלמים מקצועיים מקומיים, וכך המאורעות ותוצאותיהם תועדו בתמונות רבות. מתמונות אלו הפיקו פנקסי גלויות, אשר זכו לשלוש מהדורות לפחות והפיצו בעולם את רשמי האנרכייה, שרק החסות הצרפתית יכלה לחלץ את מרוקו ממנה. באותה התקופה הייתה הגלויה אמצעי תעמולה רב השפעה. נוסף לכך, בהצגת היהודים כקרבנות של הערבים יכלה צרפת לטעון בשם משימתה ההומניטרית שהיא תשמור על ביטחונם ותפסוק להם אמנסיפציה. לבסוף, ריכוז המורדים במלאח הצדיק את הפצצתו, וההרס שנוצר כתוצאה מכך אפשר תכנון עירוני מודרני, בדומה לתמורות ברובע היהודי בקזבלנקה לאחר החרבתו חמש שנים לפני כן.

לעומת זאת, הטענה שהמלאח נחרב רק בעקבות ההפצצות של הצרפתים, כפי שהציע ההיסטוריון מוחמד קנביב, היא עיוות האמת, ומטרתה להטיל את האחריות העיקרית על הצרפתים ולהסוות את החלק ההרסני, שאין להכחישו, של המוסלמים המרוקנים. קנביב אף טען שהפצצות הצרפתיות המכילות מניליט הן שהציתו את השרפות, והן שהבעירו ׳שורות שלמות של בתים׳. אלא שבהתחשב בקרבתו של הארמון השריפי והאי־דיוק של הירי בתקופה ההיא, אין לטעון שהייתה זו הפצצה שיטתית – מדובר ביריות מכוונות מטרה ופצצות תועות, כמו זו שנפלה בבית הקברות היהודי, שאם לא כן, איך אפשר להסביר שחוץ מעדות של יהודייה אלמונית, אף אחת מן העדויות של עדי הראייה האחרים אינה מזכירה את ההפצצה מטעם הכוחות הצרפתיים?

לסיכום, סביר מאוד שהשלטונות ידעו היטב שההתקוממות הייתה בלתי נמנעת. חשוב היה להם רק להסיט את זעם העם ולשכך אותו. משום כך שלטון המח׳זן, ששיתף פעולה עם השלטונות הצרפתיים, הכין בפרוטרוט תכנית שמטרתה להטות את המהומות לעבר השעירים לעזאזל המסורתיים – היהודים – שהוצעו כזבח למורדים. עם זה, כדי להגביל את היקף הטרגדיה ולמען מראית עין מוסרית, תוכננו צעדים ׳הומניטריים׳, כגון דלת המילוט והמקלט בארמון הסולטן.

משיחה אישית שלי עם אברהם בנג׳יו מטנג׳יר(נפטר ב־2010), אחיינו של אברהם בנג׳יו, שנרצח במהלך ההתקוממות, ההשערות הללו מקבלות תוקף. אכן, ב־1951 פגש אברהם בנג׳יו בפאס את המפקד רוזריו פיזני(1951-1880), זמן קצר לפני מותו. בזכות שירותו הצבאי הארוך בצפון אפריקה ובשל היכרותו העמוקה את אורחות החיים של הערבים היה הסמל פיזני אחראי על חיילי הטאבור בעת המרד ויצא ממנו ללא פגע. הוא התוודה לפני בנג׳יו ש׳צרפת פרקה את היהודים מנשקם ונתנה למורדים לעשות כרצונם׳.

היהודים, ניצולי התריתל, לא הולכו שולל: מרירותם הייתה כפולה. אלמליח כתב על תחושת היהודים כלפי הצרפתים:

אנחנו היהודים היינו קרבן החטאת של התנועה האנטי־צרפתית שפרצה בפאס, אף שהיינו חפים מפשע; צרפתים רבים נהרגו והתעללו בגופותיהם; קצינים, סוחרים הקריבו את נפשם ביום רביעי [17 באפריל 1912]; זהו אבל כבד לצרפת ולנו. איבדתי חברים יקרים שאבכה את לכתם עוד זמן רב. המכה שניחתה על קבוצה שלמה כמו המלאח שלנו היא אף איומה יותר; מכל העיר פאס, היינו היחידים שנפגעו. עובדה קשה היא שבכל פרץ של זעם עממי במרוקו נוקמים כולם את נקמתם ומשביעים את שנאתם במלאח .

לאלמליח הייתה האצילות לחבר בין האבל היהודי ובין זכר הקרבנות האירופים של הפרעות, ואילו במכתב שהפנה ז׳ורז׳ לוון(Georges Leven) לנשיא פואנקרה ב־4 באפריל 1912, הוא התחמק לחלוטין מלקשר בין אבל היהודים לבין האחריות של צרפת:

יהודי מרוקו נחשבו מאז ומתמיד בצרפת לחלוצי תרבותה […]. הם היו הסוכנים הפעילים של הקונסוליות שלה […] בהפצת ההשפעה הצרפתית וכבודה בארץ זו. קבלת הפנים שהם העניקו לחיילים הצרפתים ושביעות הרצון שהם הביעו מייסוד החסות ייעדו אותם באופן טבעי לאיבה ולנקמנות של המתנגדים למפעל הצרפתי. כך אפשר להבין את פרץ הקיצוניות והזעם הפראי שהחריבו את הרובע היהודי בפאס ויצרו אלמנות ויתומים כה רבים.

התקווה לעתיד טוב יותר תחת דגל צרפת השביתה ברבות הימים את התרעומת של יהודי מרוקו כלפי צרפת, אך כלפי האוכלוסייה המרוקנית הפצעים שנפערו בתקיפה הכוללת הזאת מעולם לא הגלידו. הקרע בין היהודים לשכניהם המוסלמים היה אף מר יותר, מכיוון שהטרגדיה אירעה רק שעות מעטות לאחר חג המימונה. בחג זה היהודים מאמצים לבוש דומה ללבושם של שכניהם המוסלמים ומחליפים עמם מתנות, המבטאות הדדיות חברתית מסוימת, שמצמצמת את הפער האתני־דתי המפריד בין שתי הקהילות. לנוכח העובדה ששליטם, שהיה אמור להיות הסמכות המגנה על הד׳ימיים, מסר אותם לידי המתפרעים הם התפכחו מכל אשליה של קיום יהודי-ערבי אזרחי משותף.

התריתל בפאס מושרש עמוק בזיכרון הקולקטיבי של יהדות מרוקו, והוא אחד הגורמים שעוררו מיד לאחר הכרזת העצמאות ב־1956 את ההגירה ההמונית של יהודי מרוקו ממולדתם, שבה התיישבו אבותיהם הרבה לפני הכיבוש הערבי. ובכן, פרק אומלל זה ממחיש את חוסר המצפון של השלטון המוסלמי, שלא היסס להתפשר – בשיתוף פעולה עם המערב הנוצרי – והקריב את נתיניו החלשים ביותר, המיעוט היהודי, למען האינטרסים שלו, כשהוא מציג את עצמו כקרבן.

הפרעות בפאס או התריתל-התרע"ב-יוסף ינון פנטון-מכון בן צבי-ירושלים התשע"ב-עמ'63-58

שט"ו – 1554 -1555

ואחר כך בא מולאי מחמד אשייך אשריף הנזכר למעלה ונלחם על תאפיללאלת ולכדה ולקח אחיו מולאי אחמד וכל בניו והוליכם עד לנהר תאדלא ושחט ארבעה בנים, אחיו מולאי זידאן ושלשה אחיו, ובא להלחם על פאס מולאי עבדאללאה בן מולאי מחמד אשייך ונשבר וברח ועזב פה את הנוודים מסוס, ומשבט רחמאנא ואלודאייא ( שבטי נוודים של עמק הסוס, הרי רחמאנא והואדיות ), עם גדול מאד שלא יספיק לו מים לשתות ולא לחם לאכול ונשארו מושלכים מחזרים על פתחי הבתים של היהודים, ומתו מהם הרבה שלא יסופר. אחר כך יצא להלחם על פאס מולאי מחמד אשייך הנזכר ויצא מולאי בוחסין כנגדו בכח רב. ונשבה מולאי בוחסין וכל מחנהו וכל הערבים (הנוודים) ביום שבת כ"ו יום לתשרי שנת שט"ו העם ולקטו וכו……..

ומן אורא דאליך ג׳א מולאי מחמד אשיך אשריף למדכור לפוק חרך עלא תאפיללת וכאדהא וכאד כאה מולאי אחמד וג׳מיע אולאדהא וסאקהום חתא לואד תאדלא ודבח ארבעה אולאד כאה מולאי זידאן ותלאתא אלדי כוואנהא וג׳א חרך לפאס מולאי עבד אללה אבן מולאי מחמד אשיך ואנכצאר והרב וכלא הינא ערב סוס ארחאמנ״א ואלואדיי״א  קאוום אין לא יסקיהא מא ולא יטעמהא מא בקאוו מסייבין יסעאוו עלא דייאר ליהוד מאת מנהון שאיין לא יקדיר יקול חאד. בעד דאליך חרך עלא פאס מולאי מחמד אשיך אלמדכור וכריג׳ מולאי בוחסין ילקאה בקווא כתירא ואתכיד מולאי בוחסין ומחלתו כולהא וגמיע לערב נהר אשבת כ״ו יום לתשרי שנת שט״ו העם ולקטו³⁶

ואלואדיי״א – שבט הנוודים של עמק הסוס, הרי רחמאנא והואדיות  

ולמחרת ביום ראשון נכנס לעיר פאס בכוח והשליך מולאי בוחסין על האשפה שבשער האריה גופו בצד זה וראשו בצד זה חתוכים, ונשאר שם מושלך כמו שמונה ימים. ואחר כך השליכו אותו בחפירה ולא זכה לקבורה, ואחרי כן שחט המלך את כל השייכים של חומות שבעיר פאס. אחר כך שחט המופתי של פאס סידי מוחמד אדקאק, ואחרי כן שחט את השאדים שלפאס סידי מחמד אטרון וסיד אטרון אחיו.

והלך מולא עבד אללאה למכנאס ושחט השייכים של החומות ושחט המופתי ובנו שמו סידי בועלי חרזוק ימח שמו וזכרו. ונתנו היהודים בזו השנה למולאי מחמד אשייך עשרים אלף ולתורכי עשרים אלף ולמולאי בוחסין עשרים ושניים אלף ונתנו שוחד למולאי אשייך קרוב לארבעת אלפים. אל שד"י יאמר לצרותינו די אכי"ר, נכתב בפרשת אלה תולדות יעקב ויוסף שנת שט"ו העם ולקטו.

ולאגדא די אלחאד דכיל לפאם בקווא אורמאוו בוחסין עלא למזבלה די באב אסבאע הווא פי ג׳יהא וראצו פי ג׳יהא מקטועה ובקא תמא מסייב קד תמן אייאם ובעאד דאליך רמאווה פי מטמור פי למרס ולא זכה לקבורה. ובעדאליך דבח אצולטאן יר״ה גמיע שייאך [כ,א] אלחומאת אלדי פאם. בעדאליך דבח אלמופתי אלדי פאם ס׳ מחמד אדקאק. בעדאליך דבח אלקוצ׳א אלדי פאם ס׳ מחמד אטרון ום׳ אטרון אכוה קאצי אנית ומסא מולאי עבד אללה למכנס ודבח שייאך אלחומאת ודבח אלמופתי ובנו איסמו ס׳ בועלי חרזוק יש״ו³⁷ ועטאוו ליהוד הי״ח פהאד לעאם למולאי מחמד אשיך עשרין אלף או לתורכי יש״ו עשרין אלף ולמולאי בוחסין יש״ו תנאיין ועשרין אלף ועטאוו אצאבון למולאי אשיך קריב ארבעין מייא. אל שד״י יאמר לצרותינו די אכי״ר. כתב פי פ׳ אלה תולדות יעקב יוסף, שנת שט״ו העם ולקטו.

והשייך שאול גם הוא ורבי אברהם אחיו, הוטל עליהם גם כן כל אחד לבדו נתנו, השי"ת ולקטו. מולאי מוחמד אשייך דרש מן היהודים שבהאלמללאח עשרת אלפים סחפא של חטים ונתפשרו עמו בארבעים ושניים אלף סוסייא. הי"ח יאמר לצרות עמו די.

בזה השבוע יום חמישי ח' לתמוז שנת יקר"ה גזר המלך מולאי מחמד אשייך על הקדוש סידי ברהם עאדיל ומת ביום החמישי. בסמטת אנשמיש והוא היה שונא ישראל עד אין תכלית. כן יאבדו אויבי ה'.

ואתכיד אשיך שאול יצ״ו הווא ור׳ אברהם יצ״ו אכיה ג׳את עליהום נתפקא במייאת מייא. ותכדו יהוד ג׳ומלה כול ואחיד אוחדו אללה ב״ה יסתר מא בקא.

טלב מולאי מחמד אשיך ליהוד אלמלאח עשרת אלף סחפא‘קמח ואתהאוודו מעאה בתנאיין וארבעין אלף סוסייא – כלומר מטבעות של סוס –  הי״ח ויאמר לצרות עמו די.

והאר אלג׳ומעא נהאר לכמיס ח׳ אייאם לתמוז יה״ל שנת יקר״ה אמאר אצולטאן מולאי מחמד אשיך ע״א עלא אלולי סי׳ ברחם עאדיל ומת פי לכמיס בדרבת אנמיש וכאן שונה ישראל עד אין תכלית במ״ר כ״י כא״י ר״ת ברוך מאבד רשעים כן יאבדו כל אויב ה׳ בפרשת אד ישי׳ר יש׳ראל א׳ת הש׳ירה הדאת.

דברי הימים של פאס-מאיר בניהו- אוני תל אביב – תשנ"ג – עמ' 55-53

מעורבות הדיפלומטים.

ב-10 ביוני 1886 כתב דרומונד האי לשר החוץ על התפרצות קנאים בפאס, שבקושי דוכאה על ידי השלטונות, והיהודים חיים בפחד ובחשש מפני שחיטה המונית.  הוא העביר לשר החוץ העתק מכתבו של הסולטאן שנשלח לוזיר הראשי סיד אמפדל גרניט על האירוע, ונאמר בין השאר שהסולטאן מבקש למנוע כל מעשה שאינו מועיל לטובת הכלל.

הוזיר הנ"ל תיאר במכתבו ב-21 ביוני את הרקע להתפרצות הקנאית נגד היהודים, כפי שדווח לו מפאס. יהודי ניסה ב-10 ( צ"ל 23 ) במאי להיכנס לבניין ממשלתי בפאס אלג'דידה ( החדשה ) ושומר הניצב בשער מטעם המושל מנע זאת ממנו. כתגובה תקפו היהודי וחבריו את השומר בסכינים ובאבנים ופצעוהו כה קשה עד שחייו היו בסכנה. הדבר עורר תגובות זעם ואיבה על ידי ההמון שהיה בקרבת מקום, והמללאח היה כמעט למאכולת אש.

לולי עזרת אללאה ופעולת השלטונות שנקטו בכל הצעדים כדי להרגיע את הרוחות של ההמון. נאסרו היהודים התוקפים האלה : שלמה בן חביב אלזיתאני ואחיו ראובן ויהודה בן ישראל. אין ספק שיהודי זה עבר את כל גבולות ההעזה והחוצפה בניסיונו להיכנס בכוח לבניין הממשלה ובמעשיו כלפי השומר. כך סיכן היהודי את חייו, כי לולי התאפק השומר והיה הורגו, הייתה הצדקה לשפיכת דמו בהתאם לחוק הדתי והאזרחי. כי מי שנכנס למקום בניגוד לפקודה, מסכן את חייו.

הסולטאן ציווה לוזיר הנ"ל להודיע את פרטי האירוע לדרומונד האי, ולציין שיהודי זה גרם לסיכון חייהם של אחיו היהודים ולולי צעדי השלטונות, כי אז היו נערכות פרעות ברובע היהודי.

ועליך לדעת על ההתנהגות של היהודים, כי אם החלשים מביניהם מתנהגים כך, איך יפעלו החזקים ? הממשלה מתנערת מכל אחריות אם היהודים לא ישנו את התנהגותם ולא יחזרו לדרך המקובלת לפי התנאים (תנאי עומר). כי התנהגותם עתה עלולה להביא עליהם אירועים שקשה יהיה למנוע אותם, וכתוצאה מזה יסבלו הם ורכושם.

תגובת השגריר הבריטי : תביעה לשמירת חיי היהודים ורכושם.

תגובת השגריר לוזיר נכתבה ב-16 ביולי על ידי וייט- White.H.E שהחליף את דרומונד האי. הוא הביע שביעות רצון מההתנהגות התקיפה של המושל בפאס במניעת פרעות ביהודים ובהגנה עליהם. יחד עם זאת הזהיר מהתוצאות החמורות אם יהודים יסבלו בגופם או ברכושם כתוצאה מהתקפות על ידי מוסלמים. הוא המליץ שיוצאו פקודות למושלים ולממונים בערים הפנימיות, לשמירה מפני כל התקוממות. מתייחס להאשמות הוזיר על " התנהגות בלתי נאותה של היהודים, המהווים מקור מתמיד של בעיות מרגיזות, בניגוד לאזרחים הנוצרים שהתנהגותם חיובית.תגובתו כמו זו של דרומונד האי בעבר, כי כל ממשלה אחראית לשמירת הסדר והשלום במדינה, וממשלת השריף אינה רשאית להתנער מאחריות להתפרעות כלשהי שתפרוץ, שבה עלולים להיפגע חייהם או רכושם של נתיניו ללא הבדל דתם. ולאחר מכן הוא עבור למקרה הנדון :

ניסין ההתפרצות של שלושה יהודים חסרי משמעת לבניין הממשלה בפאס, הוא מקרה חריג, ואין סימנים של חוסר צייתנות מצד יהודים ברחבי האימפריה. בין היהודים הרבים במדינה זו, בוודאי יש אנשים בעלי אופי שלילי, אבל אין הקהילה היהודית יכולה להיות אחראית למקרים חריגים של מיעוט. באותה מידה אין השלטונות יכולים להתנער מאחריות נוכח מעשי נקם מופרזים מצד מוסלמים, שהיהודים עלולים להיות קרבנותיהם.

 הוא ממשיך בדברי חנופה לשלטונות באומרו שממשלת מרוקו כבר הוכיחה בעבר שיש ביכולתה לנקוט בצעדים מתאימים כדי לדכא מהומות והוא משוכנע שהסולטאן בחוכמתו, בחוש הצדק ובחסדו כלפי אזרחים חלשים, יוציא פקודות חמורות לכל פקידיו כדי שיעשו את כל הדרוש לדכא תסיסה הנובעת מרגשות עממיים.

הוא עובר להצעות מעשיות כדי למנוע בעתיד מהומות אנטי יהודיות. מציע להציב חיילים במקומות שונים בעיר, בייחוד בשכונות למגורי היהודים ולהודיע מיד לשלטונות במקרה ודרוש כוח גדול יותר כדי לפזר מתפרעים.

השגריר הבריטי מקבל על עצמו את האחריות להעניש אזרחים בריטים וכאלה הנמצאים תחת חסותה, שיימצאו אשמים בהתנהגות אלימה המסכנת את השלום. ובאותה מידה יכולים השלטונות לטפל באזרחיהם ללא הבדל דת או מעמד.  

הכותב הבטיח להעביר לממשלת בריטניה תרגום המכתב שקיבל מהוזיר, ויבקש שהתוכן יועבר ל " אגודה העיקרית " של היהודים קרי " אגודת אחים ", כדי שאלה יזהירו את בני אמונתם במרוקו, ולימנע מהתנהגות שעלולה לגרום לזעם אצל המוסלמים. השגריר מסיים בתקווה שהודות לצעדים אלה, והתנהגות שקולה של הממשל בפאס, שכבר הוכיח את עצמו, לא יופר הסדר הציבורי בעתיד.

למחרת דיווח וייט לשר החוץ הבריטי על צעדיו בקשר לפרעות בפאס. להערכתו, אילולי הצעדים התקיפים של השלטונות בדיכוי המהומות, היו היהודים עלולים לסבול באופן חמור, בתיהם היו נבזזים ואולי היו נשחטים. הוא צירף תרגום מכתבו של הוזיר לענייני חוץ אמפדל גרניט מ-21 ביוני בו התלונן על התנהגות אגרסיבית של היהודים, ומתנער מאחריות למעשי נקם על ידי מוסלמים.

החלטת דיפלומטים : השלטונות חייבים לשמור על חיי היהודים ורכושם.

הוזיר שלח מכתבים זהים לכל הנציגויות הזרות. וכיוון שמאז עזיבתו של דרומונד האי, שגריר ספרד דיאוסדאדו הוא זקן הסגל הדיפלומטי, הזמין את חבריו הדיפלומטים לפגישה בביתו, כדי לדון יחדיו בתשובה שתינתן למכתבו של הוזיר.הוחלט פה אחד שהתשובות של כל הנציגים תהיינה אחידות בתוכן אבל לא זהות. ויש להודיע לוזיר אלמפדל גרניט שאין מקובלת עליהם ההנחה שהממשלה לא תישא באחריות למהומות שעלולות לפרוץ ולסכן חיי היהודים ורכושם.

וכמו שהשלטונות הוכיחו יכולתם לטפל במהומה במקרה הנדון, הרי אם יאומצו צעדים הולמים, הם יהיו מסוגלים למנוע פרעות בעתיד. למרות שעלולים להיות מקרים בהם יהודים יימצאו אשמים בהתנהגות כמו זו הנזכרת במכתבו של הוזיר, הרי אלה רק מקרים חריגים, ואין ליחסם לסימפטומים של אי קבלת מרות מצד היהודים באימפריה בכלל.

הצדקה חלקית של העוינות כלפי היהודים באשמת מלווים בריבית.

וייט שלח לשר החוץ את תרגום תשובתו לוזיר הנ"ל ברוח ההחלטה המשותפת עם שאר הדיפלומטים. הוא מסתייג מהנחת הוזיר כי התנהגותם של שלושת היהודים שתקפו את השומר, אופיינית לזו של כל הקהילה היהודית. אבל הוא חושש שהתנהגות רבים מהם מצדיקה את הסגנון בו נקט הוזיר. בהקשר לזה הזכיר לשר שדרומונד האי ציין כמה פעמים כי אם לא יינקטו אמצעים כדי למנוע עוולות על ידי יהודים, התוצאות תהיינה חמורות. והוא מנה כמה מ "חטאי" היהודים, בייחוד אלה שנהנים מחסות זרה : יחס אכזרי כלפי המאורים בתביעותיהם המופרזות לריבית. הדבר גורם לשנאה על ידי המוסלמים, שחיפשו הזדמנות לנקום בקהילה היהודית כולה. ועתה מזהיר את ממשלת מרוקו, שאם זו לא תפעל בגלל סיבוכים במדיניות בינלאומית או מרידות פנימיות, המצב עלול להביא לשחיטה כללית של יהודים ונוצרים. כי ההמונים הנלהבים לא יבחינו בין בני הדתות השונות.

יהודי פאס תרל"ג-תר"ס- 1900-1873 –אליעזר בשן-עמ'-צב-צה

שמואל הלוי אבולעפיה

נולד בטולידו בשנת ה״א ס. היה סוכן בית האוצר של דון פידרו האכזר מלך ספרד בקשטיליה. במשרה רמה זו כהן עשרים שנה והסדרים אשר הנהיג הביאו והצמיחו ברכה רבה לקופת המדינה. היה לו ארמון בטולידו אשר שמש כמרכז לכל עניני היהודים בעיר, הקים עוד היום. בימי גדולתו בנה כמה בתי כנסיות בקשטיליה. המפואר ביותר שבהם נהפך אח״כ לבית תפלה נוצרי. בכתבת ברורה שעדיין נראית בו נמצא רשום: ״חסדי ה׳ נזכיר תהלות ה׳

ככל אשר גמלגו והגדיל לעשות עמנו. הקים בתוכנו שופטים ושרים אשר הצילונו מיד אויבים וצרים. אם אין מלך בישראל לא השבית לנו גואל. הוא מעוז ומגדל אשר מיום גולת אריאל לא קם כמוהו בישראל. משלשלת היוחסין אציל מאצילי הארץ מנשיאיה ואדיריה העומדים בפרץ, אפן הגדולה יסוד המשרה והמעלה נודע שמו בישראל מיום היותו על אדמתו. לפני מלכים יתיצב להיות עומד בפרץ ודורש טוב לעמו, ראש גולת אריאל מבחר הנגידים עטרת תפארת וגדול ליהודים. אליו גויים ידרושו יבואו מאפסי ארץ לקום על נדיבות ולגדר פרץ, הוא השליט על כל הארץ האשל הגדול מבצר עוז ומגדול עלה במעלת המשרה בפי כל גבר הוקם על, יהי ה׳ אלהיו עמו ויעל. מצא חן וחסד בעיני הנשר הגדול גדל הכנפים איש המלחמה ואיש הבינים. נפל פחדו על כל העמים גדול שמו בגויים המלך הגדול אדוננו וגבירנו דון פידרו יהי אלהיו בעזרו ויגדיל הודו והדרו. יזכור לו לדון שמואל אלהים לטובה יאריך ימים לראות בנין בית עולמים. לעמד לשרת בשם ה׳ הוא ובניו כל הימים.״ הונו העצום שהיה לו הוחרם לאוצר המלכות. מסופר כי מחוץ לכספו המזומן שנערך לכדי מאה ותשעים אלף דובלון, לערך ששה מליון פרנק זהב, היו לו עוד עשרים תיבות מלאות תכשיטים וכלי כסף וזהב. נוסף לזה גם שמונים עבדים כושים. מת מתוך ענויים רבים בחדש חשון ש׳ ה״א קכ״א. על מצבתו חקוק: צדיק נבחן סבל שבט מוסר ומדרכי האל לא סר וקבל את היסורין מאהבה. בחרות אף ה׳ על בית הלוי ומאום מאסהו אדוניו מקום אשר אסירי המלך אסורים שמהו שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו. שם קרא ה' שמואל שמואל ויעלהו אליו הרמה בית אל.

יוסף אבורביע

נולד בטיטואן שנת תקצ״ח. הרביץ תורה שם. היה סופרו ומזכירו של הרה״ג הנודע לשם בעיר הנ׳יל כה״ר שמואל נהון, ואח״כ סופר ביה״ד במשך שנים רבות. מפורסם בחסידותו, ישרו וענותנותו הגדולה. עלה לירושלים בשנת תרס״ו יחד עם נכדו עמרם ויתישב בה. נפטר בשיבה טובה, ביום ה , אדר תרע״ח. השאיר כמה חדושי תורה בכ"י והם בית נכדו הנ״ל.

עמרם ב״ר שלמה אבורביע

נולד בשנת תרנ״ד בטיטואן. כבן עשר בא עם זקנו ר' יוסף אבורביע לעיה״ק ירושלים. למד בישיבת ״אור זרוע״ לאביו. אח״כ השתלם עם חותנו הרב הראב״ד יוסף חיים הכהן ז״ל. עוד בגיל רך בהיותו תלמיד ישיבה דאג לצרכי מחיתו ויעסוק בהפצת כלי קדש בין אחיו אשר בערי המערב. במשך העתים למד מלאכת סת״מ וישלה בה את ידו. בשנת תרפ״ד, הוזמן כחבר ביה״ד לעדת המערבים בירושלים, ועודנו ממשיך בכהונתו. יש לו חדושי תורה, ספר שו״ת, ספר פסקי דין, ס' כללי הש״ס, ודרושים. בהשתדלותו המאומצת זכה, כי כמה חבורים חשובים, מגדולי רבני המערב יראו אור. הוא הגיהם במסירות, הדפיסם והפיצם בין המעונינים. עוד מצעירותו הכרתיו, והוא חסיד הולך לתומו, ונהנה מיגיע כפיו בכבוד.

שלמה אבורביע

בנו בכורו של ר' יוסף אבורביע הנ״ל. הרביץ תורה בטיטואן בבית מדרשו המיוחד לו שם על שמו — מדרש שלמה. רוב רבני טיטואן כיום נמנים בין שומעי לקחו. בהתליטו לעלות לארץ, לא עזבוהו מוקיריו ותלמידיו הרבים לצאת משם, ורק עפ״י פקודת הרופא הצליח לנסוע. כל ימיו היה חלוש גו ודל וכחוש. מראהו כאיש אלקים קדוש. היה אהוב וחביב על הצבור. בירושלים ישב על התורה ועל העבודה לילה ויום. חי והתפרנס בדוחק ממה שאחדים

מתלמידיו הותיקים היו שולחים לו. הקרובים אליו הכירו את ערכו הרם, ואנכי הצעיר בתוכם. תמיד לבש גלימה ערבית פשוטה והתהלך כעני, בכדי שלא למשוך אליו תשומת לב. הוא החזיק ישיבה בביתו, בשם אור זרוע. נפטר בן נ״ג שנה, ביום י״ז תמוז תרע״ו. נשארו ממנו חדושים בש״ס, והם בכ״י בידי בנו ר׳ עמרם נ״י.

אברהם אבושדיד

מראשוני המתישבים המערבים בעיה״ק ירושלים, שביניהם נחשבים בני משפתות עמיאל, מויאל, בן שמעון וכו'. יחד עם הנזכרים לעיל התעסק בסדור עניני עדת המערבים, ובהנחת יסודות לבתי ההקדש שלה בקרבת שער יפו. בנו ר' שלמה או רחמים שלמה היה ממנהיגי עדתו אחריו.

אברהם ב״ר שלמה אבושדיד׳ ד"ר

נכדו של ר' אברהם הנ״ל. בצעירותו עלה לא"י עם הוריו והתחנך ברוח התורה. כשגדל נסע לקושטא להשתלם בלמודים, ויהי הראשון מילידי הארץ שהוכתר שם בתאר ד״ר לרפואה. שנים אחדות אח״כ שמש בבית החולים ״משגב לדך״ בירושלים כרופא המוסד. בימי מלחמת העולם מלא תפקיד רב ערך ותועלת בקרב הגולים, שגורלו הטילהו ביניהם מפאת נתינותו. אחר כבוש הארץ חזר אליה וישתתף בכל מפעל טוב ומועיל. זמן מה היה חבר ועד הקהלה ביפו תל אביב, בבית משפט השלום העברי, באגדת בני ברית, הסתדרות הרופאים ועוד. נפטר בתל אביב ביום ט' אדר תר״צ, והובל לקבורה ירושלימה.

חיים אבושדיד

חתום על שטר פשר בעניני ממונות של כוללות המערבים בירושלים. תאריך השטר הנ״ל הוא מכ״ד אייר תרכ״ג. חותמים עמו ר' מסעוד חסין וכו', ומזה מתחור כי היה מעסקני הכולל הנ״ז. (מגגזי ירושלים לר״פ גרייבםקי חוב. א)

רחמים שלמה אבושדיד

מכונה רח״ש. היה פקיד וגזבר לכוללות המערבים בירושלים בשנת תרמ״א. בה בעת נמנה בין רבניה וטובי עסקניה. עוזרו בעבודת הכוללות היה הגביר מימון עמיאל. תפקיד צבודי זה נשא על שכמו כעשר שנים. בימיו היו סכסוכים בעדתו בגלל עניני הרבנות וכיוצא. חתום בתעודות שונות עם הרב דב״ש ומשה מלכא בשגת תרל״ב, וכן בענין בתי מחסה למערכים וכו'.

אבטליון בן מרדכי

נקל לשער, שהוא הפייטן היהודי הנודע לשם, אשר בקושטא, בסוף המאה התמשית לאלף הששי, ושאחדים משיריו הנפוצים מאד בין הקהל כונסו בס׳ שירי ישראל בארץ הקדם. בהקדמת הספר הנ״ל מציין ר״ש רוזאניס איש אחד בשם אבטליון בר מרדכי מתושבי אדרינופלה בשנת תק״ב לערך. מכל מקום קשה לקבוע ולהחליט, אם זהו האיש בעצמו או אחד. נלב״ע בירושלים ט׳ אלול תרי״ב. לפי דברי ר"ש רוזאניס היה איש אחר בשם זה שנולד בקושטא ושהה זמן ידוע בצפת ולמד חוקי השירה, מפי הרב הפייטן ישראל נג׳ארה, ובסוף ימיו התישב באדרינופלה. משיריו נדפסו בס׳ שירי ישראל בארץ הקדם קושטא תרפ״א ובס׳ נעים זמירות שלוניקי תרפ״ח.

יהודי המזרח בארץ ישראל חלק ב'

המאה החמישית לאלף הששי

בתחילת המאה ההיא היו רבנים בפאס מהר״יר סעדיה אבן דנאן, ומוהר״ר עמנואל סירירו, והיה ויכוח ביניהם ובין מוהרר״י ששפורטאט רב בסאלי בשנת ת״ב (1642) והודפס בספר אהל יעקב, שאלה ח׳.

בספר עת ספוד שייסד כמוהר״ר יעב״ץ יסד קינה וכתב בתחילתה בזה״ל, לפטירת החכם השלם ד״ומ אב״ד (דיין ומצויין, אב בית דין) דמתא פיס יע׳׳א כמוהר״ר יהודה עוזיאל זלה״ה שנתבקש בישיבה של מעלה אור ליום ששי בשבת ט״ו יום לאדר שנת התמ״ט ליצירה (1689) ע״כ, מובן מאליו שאינו מוהר״ר יהודה עוזיאל החתום בתקנות לפי סדר השנים.

עוד כתוב בספר הנ״ז קינה לפטירת החכם השלם הדיין כמוהר״ר שאול אבן דנאן ז״ל שנלב״ע (שנפטר לבית עולמו) בז׳ באלול שנת התמ״ט (1689) ליצירה, ע״כ. עוד כתוב בספר הנז' קינה קוננתיה כשנתבקש בישיבה של מעלה מורינו הרב דו״מ העניו כמוהר״ר מנחם סירירו ז״ל ביום שבת קודש שבת משוש לבנו בכ״ג לחדש אדר שני שנת התס״א ליצירה (1701) ע״כ. ויסד עליו קינה בכל יום מז׳ ימי השבוע. וקינה של יום ראשון כתב בזה״ל, כשהכנסנו מטתו לבית מדרשו הוא בית הכנסת הי״ג הנקרא על שם החסיד כמוהר״ר סעדיה אבן רבוח זצוק״ל שיש בו שני פתחים, אחד במזרחו ואחד בדרומו. בית הכנסת הזה לא נתברר לי מקום תחנותה, אבל ודאי היא נחרבה שנת תפ״ד (1724) כנ״ל.

עוד כתוב בספר הנ״ז, קינה קוננתיה על תלמיד חכם חסיד וכשר ושמו הר״ר יצחק בן אלבאז ז״ל שהיה שגור בפיו ספר ש״ע (שולחן ערוך) כולו, והיה מסיימו כל שלושים יום, ונלב״ע יום ראשון בשבת ז״ך לתמוז התס״ב ליצירה (1702), עוד כתוב בספר הנר נתבקש בישיבה של מעלה מורינו החכם השלם דו״מ (דיין ומצויין) וחסיד הרב המובהק סבא דמשפטים מוהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה, בשעה א׳ מליל חמישי בשבת י״ד לכסליו שנת מפיו דעת ותבונ״ה היא שנת התס״ד (1704) לסוף מ״ח שעות לנזילות שנפל עליו ונקבר באותו לילה באשמורת הבקר בכנופייא רבה, ולא יכלו להתמהמה יען היו צריכים להטמן הקהל ביום מפני חמת המציק, וקוננתי עליו קינה זאת בליל חמישי בעת קבורתו. וייסד עליו קינות בפקידת השבוע ובפקידת החדש ובפקידת השנה. ובתחילת הקינה של פקידת השבוע כתב וז״ל, וביום ד׳ בשבת שהוא יום פקידת השבוע קוננתיה עליו ועל מדינת פיס שאבדתו ע״כ. ולפי סדר הזמנים לא זהו הרב החותם בתקנות ^.

עוד כתוב בספר הנ״ז, קינה זאת קוננתיה לשמועת ה״ה דו״מ כמוהר״ר משה ה״ן חמו זלה״ה אב״ד במתא צפרו יע״א שנלב״ע בכ״א לאלול התס״ז (1707) עוד כתוב בספר הנז' קינה לשמועת הרב החסיד כמוהר״ר דוד הכהן זלה״ה אב״ד ור״מ דמתא תיטוואן יע״א שנתבש״ם (שנתבקש בישיבה של מעלה) ביום שבת קודש י״ט יום לתמוז שנת התס״ח ליצירה (1708) ע״כ.

עוד כתוב בספר הנ״ז קינה לשמועת הרב החסיד ה״ה כמוהר״ר יצחק דילויה זלה״ה אב״ד ור״מ דמתא מארוויקוס יע״א שנתבש״מ בחדש אב שנת התע״א ליצירה (1710) ע״כ.

עוד כתוב בספר הנז' בששי בשבת י״א יום לחדש תמוז יה״ל (יהפכהו ה׳ לטובה) בשנת התע״ב (1712) נשרף על קידוש ה׳ הבחור עולה שכולה כליל ריח ניחוח לה' כהה״ר יהודה אבן צור ז״ל נ״ע הי״ן(ה׳ ינקום נקמתו) בנו של אדוני דודי הישיש ונבון הכשר יר״א (ירא אלקים) וסר מרע כה״ר משה אבן צור ז״ל יעלה לרצון על מזבחו ובית תפארתו לכפרה על כל בית אביו וכל משפחתו, וקוננתי עליו קינה זאת.

עוד כתוב בספר הנז' ביום ששי בשבת י״א לתמוז שנת התע״ב (1712) לעת ערב ג״כ נשרף הגביר הנכבד עולה שכולה כליל לגבוה כה״ר יצחק הנקרא עמארא נ״ע הי״ן. (נחו עדן, ה׳ ינקום נקמתו) וקוננתי עליו קינה זאת. עוד כתוב בספר הנז' בשלישי בשבת שני ימים לחדש אב יה״ל שנת התע״ג (1713) ליצירה נתבש״מ ה״ה דו״מ פלפלא חריפא כמוה״ר שמואל הצרפתי זלה״ה, וקוננתי עליו קינה זאת.

הרב מהר״ש הצרפתי הנ״ז הוא הרב המחבר ספר נמוקי שמואל וספר דברי שמואל, וקונטריס ערוגת הבושם, וקונטריס מעולפת ספירים. וכתבו מהריב״ע ומהריזב״ץ זלה״ה בהקדמת נימוקי שמואל, עדיין נמצא בד הבנים בניו יש״ץ כמה פסקים וחידושי דינים אשר פעל ועשה, ועוד כמה אגדות מהתלמוד אשר ייעד לקרוא בשם פתח עינים. עוד כתבו הרבנים הנז' בהסכמה הנ״ז שנתבקש הרב המחבר זלה״ה בישיבה של מעלה בן ג״ן שנים, ע ״יש.

עוד כתוב בספר הנ״ז, הה ליום המר והנמהר, יום ו׳ בשבת ו׳ ימים לאלול אחר שש שעות ביום שנת הדע״ת (1714) וסימנך כולם קדושים ובתוכ״ם ה׳ לפרט האלף הששי גרם החטא ויגדל עון בת עמי עד אשר רוח אפינו משיח ה׳ נלכד בשחיתותם, ונהרג על קדושת ה׳ ידי״ן (ידיד נפשי) רוחי ונשמתי הבן יקיר לי תלמידי החשוב החכם השלם החסד הקדוש כהה״ר משה הכהן זצוק״ל ואתו עמו אחיו הנבון כהה״ר שם טוב הכהן נ״ע, בניו של ה״ה הותיק עמיתנו בתורה ומצוות זקן שקנה חכמה כמוהר״ר נחמיה הכהן זלה״ה. וקבלתי ממנו שהר״ם הנ״ז נולד בד באדר שנת התמ״ג ליצירה (1683) וקוננתי עליו קינה זאת, וייסד עליו קינות אחרים.

ובספר ראש משביר להרב מהר״ם בירדוגו זלה״ה בדף ע״ז ע״ב, כתוב בזה״ל, מכאן ואילך נתמעטה השקידה בעוה״ר (בעונות הרבים) שגרמו לבוצינא דנהורא החסיד ז״ל; שנהרג הוא ואחיו ביום ששי חצות היום, שנת למען דע״ת כל עמי הארץ כי ה׳ הוא האלקים, הלא הוא החסיד עושה לילות כימים בלי גוזמא, ולא שח שיחת חולין כלל, עניו ישר ונאמן, הן אלה קצות שבחיו, ובפרט שהיה כאברהם אבינו ע״ה, השיב רבים מעון, מרגלית טובה תלויה בצוארו, החכם כהה״ר משה בכה״ר נחמיה הכהן זלה״ה, והנכבד גומל חסדים, מרבה צדקות, מגדל תלמידים, משיא אומללים יתומים ויתומות, כהה״ר שם טוב אחיו תנצב״ה (תהי נפשם צרורה בצרור החיים), מכאן והלאה אני כותב בלי פנאי ובלי כוונה ז״ש (זה שמי) נאום הטרוד קטן וצעיר משה בירדוגו ע״כ.

עוד כתוב בספר, עת ספוד הנז׳ נתבקש בישיבה של מעלה ה״ה כמוה״ר יוסף הצרפתי זלה״ה, אחיו של כמוהד״ר וידאל זלה״ה, אור ליום ב׳ בשבת ז״ך לחדש חשון שנת התס״ת (1707) והוא כבן ע״ה שנים ומחצה, וקוננתי עליו קינה. וגם בזה הסתיו נלב״ע ה״ה כה״ר נחמיה הכהן ז״ל, וגם נלב״ע בט״ו לשבט כהה״ר יעקב בן עטר בכהה״ר אברהם זלה״ה.

הרב מ״ז (מר זקני) מוהר״ר יוסף הנ״ז הוא אביו של מר זקנינו הרב המפורסם מוהר״ר אליהו הצרפתי זלה״ה, ומוהר״ר וידאל אחיו הנ״ז חיבר מפתח המאמרים שבתנחומא ומכילתא וספרא וספרי, והנה הוא כמוס עמדי כתב יד, ובסופו כתוב בכתב יד מ״ז הרב אליהו הנ״ז וז״ל מחבר מפתח תנחומא ופסיקתא ומכילתא וספרא וספרי הנ״ל, ה״ה הדיין המצויין חרב המובהק אדוני דודי כמוהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה, בנו של ה״ה מפתח חמש מגילות הנ״ל, נאם אליהו ע״כ.

פאס וחכמיה כרך א'-אגרת יחס פאס- ירושלים תשל"ט-עמ'114-111

מכתב קסד

פאס וחכמיה

אלעזר בן לחדב— מהמכתב הנז׳ לא נוכל לומר שהיה ת״ח. וברור שלא נוכל לזהותו עם אליעזר בן אלחדב שהזכיר הרב בן נאיים בערכו שהיה אחד מחכמי מקנאס.

מכתב קסה

רבי יחייא וויזמאן זצ״ל מו״ץ בעיר מארכש. ושמש ברבנות עם מו״ה יצחק דילויה ומו״ה אברהם בן מאמאן ז״ל.

הרב הנז׳ היה חריף גדול ונחל נובע מקור חכמה וגוזר ים התלמוד לגזרים מרוב עיונו וחריפותו וגם דלה דלה בחכמת הקבלה. נתבש״ט ש׳ תנ״ו זיע״א. עיין מלכי רבנן דף 63.

מכתב קסו

הנגיד כמה״ר אברהם מימראן — במשך ימי מלכותו של מולאי ישמעאל במאה הה׳ נמנו בני משפחת מימראן ליועציו ולנגידי היהודים. — יוסף מימראן אבי אברהם הנגיד ודניאל טולידאנו נמנו בין יועציו של ישמעאל עוד בהיותו משנה למלך בעיר מכנאס. ומשעלה למלוכה וכונן את מלכותו בעיר זו. עלתה השפעתם של אלה בכל המישורים, יוסף מימראן היה מכונה בשם השייך הגדול של היהודים בכל המלכות וריע המלך ובעל השפעה רבה עליו, והיה לו במדינה השריפית מעמד הדומה לזה של קולבר הגדול בצרפת. יוסף זה נדרס למוות ברגלי סוס משתולל לפי פקודתו של ישמעאל שרצה להיפטר בדרך זו מתביעותיו, ולאחר מותו הטראגי נתמנה בנו אברהם במקומו.

אברהם הנז׳ היה קשור בענייני פדיון שבויים וקיבל זיכיון לגבות אחוז אחד ממאה מכל הסחורות הבאות או היוצאות דרך נמלי מרוקו. אסטל הקונסול הצרפתי בסלא היה מתגורר בביתו של אברהם מימראן בזמן ביקוריו במכנאס, וכן בקר אצלו השגריר הצרפתי פראנסואה פידו וכמו כן השתתף מימראן גם בשיחות של חוזי שלום ופדיון שבויים שהתנהלו בין צרפת ופורטוגאל ובין מארוקו.

מעמדו של אברהם בחצר המלך וקשריו הרבים עם מדינות אירופה העלו את כבודו בעיני בני עמו והוא נחשב ל״נגיד המעולה״ בין חבריו הנגידים במקומותיהם. היסטוריון כופר בשם בינו אשר עמד במשך שנים בקשרים קבועים עם אברהם מימראן מתאר אותו כאדם פיקח מאוד בעל נסיון רב ואילו רצה היה ביכולתו לשרת את ענייני הנוצרים. הוא היה מקבל את השליחים שבאו בעניין פדיון שבויים ונוהג כלפיהם לפי טקסי שגרירים, הם היו מתאכסנים במלאח של מכנאס שרחובותיו מרווחים וחגויותיו מלאות כל טוב. ראה תולדות היהודים באפריקה הצפונית ח. ז. הירשברג כרך שני עמ^׳ 266—272. אברהם מימראן הנז׳ מת שלא בדרך הטבע ע״י גוי ישמעאלי אחד שנתן לו משקה עם רעל בח׳ טבת של שנת ה׳תפ״ג ליצירה ומת בליל רביעי ט״ו טבת של אותה שנה תפ״ג (1723), ראה בס׳ עת לכל חפץ דף 100

עמ׳ 2 סיפור המעשה והקינה שקונן עליו הרב יעב״ץ:

 ״איך סר שר מבחר היקומים,

נגיד ומצוה לאומים,

יחד גדולים וקטנים,

ספדו על מות איש אמונים.

ראש כל קצינים וסגנים

פועל צדק הולך תמים,

ריחו נודף כבשמים״.

גם שמעיה מימראן אחי יוסף הנז', ובניו שלמה ואברהם הצטיינו בימי מלכות ישמעאל ליועציו ולראשי היהודים.

שלמה בן שמעיה הנז' נכבד היה בעמיו ומת מיתה משונה כפי הנראה מגוף המכתב ראה נר המערב עמ׳ 167 (הנד״מ).

מכתב קסח

רבי חנניה בן זכרי. חי במאה הה׳, נולד בעיר פאס ואח״כ התיישב במכנאס והיה סופר בבי״ד. הרב הנז' היה הכם גדול מעיין גדול ואליו נגלו לשונות עמוקים. וכתב כמה פס״ד וכן העתיק ס׳ אוזן שמואל מר״ש די אבילא ז״ל ללה״ק כמ״ש הוא בעצמו בהסכמה שעשה לס׳ הגז׳. ויש ממנו פיוטים בכ״י וכן בא בהסכמה על הספר ״חפץ ה״׳ למהר״ח ן׳ עטאר וביחס הכתובה תארוהו ״החה״ש המקובל ספרא רבא בישראל״ ראה עליו במלכי רבנן בערכו.

מכתב קפד

רבי שלום אבן צור ז״ל בן רבי משה — אחד מחכמי סאלי בן דודו של הרב יעב״ץ, חי במאה הה׳ ונתבש״מ לפני שנת תפ״ז הרב הנ״ל היה פלפלא חריפא מחדדן שמעתתיה ונודע לבקי גדול בחכמת הדקדוק, העיבור והתקופות וכן משורר נשגב, נחשב בדורו בתור המדקדק הגדול שבמערב, חיבר ספר ״שיר חדש״, ופי׳ על פי׳ רש״י עה״ת, עיין עליו במלכי רבנן בנאיים דף קי״ב, נר המערב טולידנו דף רכ״א ובס׳ מוצב״י סי׳ י״ד שכתב עליו מהר״י הצרפתי ״עיר וקדיש מורי כמוהר״ר שלום ז״ל״. להרב הנז' היה בן בשם יהודה שנשרף על קידוש ה׳ בעיר מקנאס. ראה מלכי רבנן בערכו.

מכתב קפז

ביללאדור בספרדית נקראת — בילל״א די אורו (Bella de oro) כלומר יפת הזהב, ובערבית מרוקאית נקראת— חנך אזמל (לחי הגמל), ובלטינית דטורה הנטויה (Datura Mitel) והיא ממשפחת הסולניים, צמח הדטורה פוגשים בו באשפתות ובמקומות לחים בקרבת העיר והחצירות, צמח זה הוא חד שנתי גבוה ובעל עלים גדולים ופרחים לבנים מאוד (למעלה מ־15 ס״מ) העשויים כעין משפך. הפרח נפתח בשעות הערב, פרי הלקט מחולק לארבע מגורות שבהם נמצאים הזרעים, קליפת הפרי מכוסה שכיס וזיפים, העלים והזרעים מכילים חומר רעל (אטרופין היאוסקיאנין) שפוגע במערכת העצבים, בשנות השלושים קבלו שני נערים בקהילת צפרו גרגיר אחד בכל כוס תה והשתוללו שלשה ימים, עד שנודע מה הגורם לכך והרופא המטפל נתן להם חומר נגדי.

ושמעתי שהאוכלו מיבש כביכול את המוח מהליחות וכל מה שלומד או שומע נחרת בחריטה שוקעת במוח ובזה נעשה בעל זכרון. אך יש בזה סכנה גדולה, ועל כן יאמרו המושלים ״חזור חזור ואל תצטרך לבלאידור״ בלומר חזור על לימודך הרבה פעמים ובכך יהיה לימודך נחרט בראשך ולא לך הצורך להשתמש ברפואה מסוכנת זו. כאשר המחבר בהמשך מכתבו מרבה לספר עליה. אמר חכם ישמעאלי:

״אל דרס אל כתיר, ואל תנפצ'ר

יגניך מן מעג׳ון אל בלאדור

גירה אלדרס אל כתיר יגניך

מן מעג׳ון אל בלאדור אל כביר.

כלומר:

תלמד חכמה תשיגנה,

אם את פרקך חזור חזור, תלך אור,

אך לא תצטרך אל בלאדור.

מכתב קפז

רבי יוסף קונקי ז״ל מגדולי חכמי ירושלים בזמן מהר״א יצחקי. היה באלג׳יר שד״ר עבור עיה״ק ירושת״ו והוא שהודיע על טביעתו של רבי אברהם חבר שליח חברון.

הר״י הנז' היה אף במארוקו ובא בדברים עם רבי שמואל הצרפתי מפאס, ואין ספק שהתיידד עם הרב יעב״ץ. בסוף ימיו התישב בחברון ויצא משם שוב לחו״ל בשליחות צפת בשנת תע״ח.

הרב הנז׳ בא בהסכמה על הס׳ ״פרי חדש״ לר׳ חזקיה די סילדה. וחבר ספר על הסמ״ג ותשובות. ונזכר הרבה בספרי הרב חיים אבולעפיה. ראה שה״ג להחיד״א אות י סי' ע׳ וביהודי המזרח בא״י למ.ד. גאון.

מכתב קצט

רבי יעקב מאראג׳י ז״ל, רב גדול ומקובל אלהי מעיר טיטואן. חי במאה הה׳. ומו״ה החיד״א בס׳ שה״ג כ׳ וז״ל ״מהר״ר יעקב מאראג׳י רב מקובל מהמערב, הפלא והרבה לכתוב פירושים על הזהר הקדוש ואני הצעיר ראיתי פירוש האדרות מהרב ז״ל בכ״י ושמעתי מפי רב חסיד עזוזו ונפלאותיו ושהיה נצרך מאוד ומקיים התורה מעוני וכך גזרו מן השמים שאם בא לידו כסף או כלים תכף נאבד ונשאר נעור וריק שזה היה תקונו. ופעם א׳ נחלק בלשון זוהר עם הרב החסיד כמהר״א אזולאי מק״ק מארואיקוס והודו לדבריו מהר״א ז״ל והיה לו קצת השגה. ועתה ראיתי להרב מהר״ר אברהם ן׳ מוסד, ז״ל בפי׳ ההגדה שלו כ״י שכתב וז״ל: ושמעתי מאלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלהים שהיה אומר ומגלה לו כמה סודות נעלמים ועמוקים מנופת צוף מתוקים והדברים עתיקים החכם השלם המקובל האלהי כמהר״ר יעקב מאראג׳י תנצב״ה עכ״ל החיד״א.

ומו״ה משה בן מוסה בנו של הרב מהר״א הנז׳ כתב בס׳ עץ חיים כ״י וז״ל ״ואחר העיון ויחופש הדבר וימצא מפורש משם מאור הגולה רבו של אדוני אבי וביודעו ובמכירו קאמינא ה״ה הרב המובהק ה״ר יעקב מאראג׳י תנצב״ה.

מהר״י הנז׳ כתב פי׳ על ס׳ הזהר אשר מפליא בהקפו באיכותו ובכמותו ואיננו נופל מס׳ ״כתם פז״ שכ^׳ מהר״ש ן׳ לביא על הזהר. ביאורו על פרשת בראשית נקרא ״המאור הגדול״ ויש בו כשמונה מאות שבעים וששה דפים וכמה כרכים מן הפי׳ לחלק אחר של הזהר נקרא ״אמת ליעקב״ כ״י ונדפס ממנו פירוש על האידרא זוטא (וינה תרמ״ז) וכן עשה הגהות על ספר אוצרות חיים.

שמע קדושתו של הרב הנז׳ נודעת בכל המערב ונחשב לא׳ מגדולי מפרשי הזוהר עפ״י תורת האר״י. וראה בם׳ ״סובר הרזים״ כללים בחכמת הקבלה (ג׳ירבה תשי״ד) דף נ״ז ע״ב שב׳ קונטרים אשר דבר איש האלהים דין גלי רזי כמוהר״ר יעקב מאראג׳י זלה״ה ושלחה לכמוהר״ר רפאל אבן צור זלה״ה. עיין עליו במאסף ״מיכאל״ כרד ה׳ תשל״ח וס׳ גדולים צדיקים כ״י.

מכתב רמד

ר' משה דיאבלה בן רבי יצחק מעיר מכנאס היה דרשן ומרביץ תורה עשיר ונדבן נפטר לפני שנת תפ״ד.

פאס וחכמיה כרך ב'- לשון לימודים לרבי יעקב אבן צור- רבי דוד עובדיה-ירושלים תשל"ט-עמ' 245-242

עגילי־תליונים – התמונה הימנית

טנג׳ר ; כנראה סוף המאה הי״ח, ואולי לפני־כן

לדעת הצורף היהודי שהיה בעליו זהו עדי עתיק מאוד — דוגמה נדירה של עבודתם המצוינת של צורפיה היהודים של טנג׳ר

זהב, פניני־בארוק, אבני אודם ואזמרגד האורך: 22.5 ס׳׳מ אוסף פרטי, פאריס (431)

עגילי־תליונים — ׳׳עקראש״ התמונה האמצעית

פאס ; כנראה המאה הי״ז או הי״ח טיפוס עתיק, שאינו עוד בשימוש ; בצד האחורי יש דגם של שריגים ופרחים מעשה חקיקה וחירור

זהב, אבני אזמרגד, אמתיסט, אגרנט ופניני־בארוק האורך: 11.5 ס״מ

המוזיאון לאמנויות אפריקה ואוקיאניה,

פאריס

ראה : אידל, מילון, עמ׳ 9 ; בזאנסנו, תלבושות, לוח מס׳ 28 ; קטלוג "אמנות האיסלאם״, עט׳ 211

(432)

עגילי־תליונים — "חאלאקאת"-התליונים הקטנים למטה בצד שמאל

רבאט; המאה הי״ט

צורה הנפוצה לאחרונה בכל הערים

זהב; מעשה ריקוע וחיקוק ; אבני ספיר, אזמרגד, אודם ופנינה הגובה: 12 ס״מ

המוזיאון לאמנויות אפריקה ואוקיאניה,

פאריס

ראה : בזאנסנו, תלבושות, לוח 0, מס׳ 29(433)

תכשיטים אצל נשות מרוקו

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

ז׳אן בזאנסנו

פרק רביעי

הרכיבים השונים של מעמד שירת הבקשות

מעמד שירת הבקשות עבר שינויים לא מעטים מאז שהובא למרוקו ע״י השדר״ים במהלך המאה ה־17. השינויים הרבים שעבר מנהג זה הם תוצאה של תנאים היסטוריים וחברתיים שהתפתחו:

1- ראשיתו של המנהג בצפת של ימי הקבלה והאר״י הקדוש ־ המחצית השניה של המאה ה־16.

2 – יהודי מרוקו, קיבלו מנהג זה מהשדר״ים שהגיעו למרוקו מאז ראשית המאה ה־17 ועד למאה ה־19.

3 – שינויים שהוכנסו במנהג זה במרוקו מראשית המאה רד20.

בפרק זה יוצגו השנויים שעבר המנהג בשלושת התקופות דלעיל, כפי שהם באים לידי ביטוי בקבצים ״רני ושמחי״ ו״שיר ידידות״.

1. המנהג בצפת הקבליסטית

המקובלים בצפת השכימו קום כבר מחצות הליל, הם היו מאורגנים בחבורות, וכל חבורה עפ״י רצונה ובדרכה האישית קראה מזמורי תהילים ותחינות לפני הקב״ה. המקובלים שרו משיריהם של פיטנים שחיו בצפת (כמו ר׳ ישראל נג׳ארה שכתב את ספרו ״זמירות ישראל״, האר״י הקדוש ואחרים). הפיוטים היו ספוגים ברעיונות מיסטיים על הגאולה ועל המשיח הקרבים לבוא. הם גם קראו קטעים מה״זוהר״ וקטעי משניות, וזהו בעצם ״תיקון לאה״ הנאמר בשבתות ובמועדים בימים שבהם אין תחנון. הרקע של צמיחת מנהג זה היה רעיון קבלי־זירוז הגאולה דרך חזרה בתשובה ותיקון חיי הפרט כחלק מתיקון חיי הכלל. מנהג זה היה חלק מסדרה רחבה של מנהגים שפשטו בצפת ובגליל, כמו: סעודת עונג שבת, קימה בחצות לאמירת תהילים. היו אחרים שהתענו בתדירות רבה יותר, והיו גם כאלה שנטלו על עצמם סיגופים שונים. כל זה נועד לטהר את האדם וליצור את האוירה המתאימה שתזרז את בוא פעמי משיח.

2. 2. המנהג במרוקו במאות ה־19־17

השדר״ים הראשונים התחילו להגיע למרוקו בסוף המאה ה־16 וביתר שאר בעשרות השנים הראשונות של המאה ה־17. שדר״ים אלה נשאו איתם מטענים תרבותיים ורוחניים שנספגו חיש מהר בקהילות מרוקו.

אין זה פלא שמנהג הבקשות נקלט במרוקו, שהרי הוא היה אחד מהאמצעים שהשתמשו בהם המקובלים כדי לזרז את בוא הגואל. הוא מבטא בתכניו את מצבם ואת רצונם העז של יהודי מרוקו ־ לשימת קץ לצרות הגלות ולבוא הגאולה. יוצא איפוא כי התכנים בצפת שבגליל ובמרוקו חד הם.

• בתחילה, קובצי הפיוטים של ״שירת הבקשות״, שהיו קיימים בכל קהילה וקהילה, הכילו מספר מזמורי תהילים, קטעים אחדים מה״זוהר״ ובקשות לשבת בלבד.
• הקובץ ״רני ושמחי״ (1890) היה רחב יותר, ומנהג שירת הבקשות קיבל מימד רב יותר. הקובץ כלל את הפיוט ״ידיד נפש״, ברכות השחר, קטעים מה״זוהר״ ובקשות לשבת. בסוף הקובץ הופיעו גם פיוטים אחרים. ״רני ושמחי״ לא היה ערוך לפי סדרות כמו ״שיר ידידות״, כפי שאנו מכירים כיום.

המנהג במרוקו במאה ה־20

מאז שנת 1890, זמן עריכת ״רני ושמחי״ ועד לעריכת ״שיר ידידות״ בשנת 1921 עברו 31 שנה, שבמהלכן נשתקע מנהג ״שירת הבקשות״ בהוייה הדתית־תרבותית של יהודי מרוקו. כך אנו מוצאים באחת הפרשיות את המשורר סעדיה שוראקי כותב פיוט על הקימה לבקשות בליל שבת, ובו הוא מתאר את השתתפותם של בני ביתו במנהג:

אָעִיר כַּנֶּשֶׁר /קִנִּי מֵאֹשֶׁר

לאֵמֹר מִזְמוֹר שִׁיר/לְיוֹם הַשַּבָּת

העובדה כי במשך השנים הוא הפך למנהג בולט בקהילות היהודיות במרוקו הביאה את עורכי ״שיר ידידות״ להכניס סדר במנהג:

1 – החלק הקבוע נשאר, פחות או יותר, כמו ב״רני שמחי״ : ״תיקון לאה״ היה ונשאר המרכיב המרכזי בחלקו הראשון של המנהג.

2 – נקבעו הפיוטים שיש לשיר בכל שבת : הפיוט שתוכנו על השבת וקבוצת הפיוטים הנוספת שתוכנה כלל נושאים, כמו שעבוד הגלות, הציפיות לגאולה, כיסופים לארץ־ישראל, מועדים ופיוטים בנושאים שונים.

3 – צירוף הקצידה לכל סדרה שבועית.

יוצא אפוא כי ב״שיר ידידות״ המרכיב של הפיוטים בולט יותר לעומת היסודות הדתיים עד כה ־ ״תיקון לאה״, קטעי משניות, תפילות וכו'. גם בקיבצי הפיוטים הפרטיים, שהיו בכל קהילה וקהילה, המרכיב הדתי בלט יותר ואילו פיוטי הבקשות הופיעו באופן מצומצם בסוף הקובץ.

לאחר סקירה זו אציג כעת את המנהג על כל מרכיביו. לאחר הגעתם של הנוכחים לבית־הכנסת, בדרך כלל מדובר בשעה 03:30 לפנות בוקר, מתחילים את המפגש עפ״י הסדר הבא

ברכות השחר ־ כמתחייב לאחר שנתו של אדם מישראל.

״תיקון לאה״

״תיקון לאה״ חובר ע״י המקובלים של צפת באמצע המאה ה־16. זהו תיקון הגאולה והנחמה באותם ימים שבהם לא אומרים תפילות תחנון כמו בשבתות ובמועדים.

1 – קריאת שמונה מזמורים מתהילים (עפ״י הסדר הבא): מ״ב, מ״ג, כ״ד, כ״א, ס״ז.

קי״א, נ״א, קכ״ו. המשותף למזמורים אלה ־ שבח ותהילה לה׳, ישועה וגאולה.

2 – קטע תפילה מתפילת המוסף לשלוש רגלים: ״אלוקינו ואלוקי אבותינו…״.התפילה עוסקת בבקשת רחמים מה׳ שישיב עטרה ליושנה ־ שיבת ציון ובניית המקדש.

3 – משנה, מסכת ״תמיד״ פ״א, משניות א׳־ד׳: ״בשלושה מקומות…״. הקטע עוסק בעבודת הכוהן בבית המקדש.

4 – קדיש: הקדיש כאילו סוגר את המבנה הדתי של סדר ״תיקון חצות״.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט עמ' 42-40

כשם שהכרוניקות הישנות משאירים יותר סתום ממה שהם מפרשים בדבר הדרך שבה באו המוסלמים בדברים עם תושבי הערים הנכבשות, נוצרים ויהודים, כך ברורים ומפורשים הם סיפוריהם על הביצוע של שיתוף־הפעולה עם היהודים. כפי שאנו למדים מדבריהם ריכזו הכובשים את היהודים בכל מקום. הם העבירו את היהודים שנמצאו בסביבת עיר גדולה לתוכה ובעיר גופא ריכזו אותם בשכונה אחת. זה היה קל מאד בימים ההם, משום שבתים רבים היו ריקים מאדם לאחר בריחת האצילים והעשירים, ומצד שני היה זה הכרח צבאי. המחבר של כרוניקה עתיקה אומר: ״כאשר מצאו יהודים בגליל, ריכזו אותם בעיר הראשית שלו״ והיסטוריון ערבי אחר מספר: ״נהיתה זאת השיטה הקבועה של הכובשים: בכל עיר שנכבשה לפניהם ריכזו את היהודים במבצר שלה״». גם במה שנוגע להרכב של חילות המשמר הרי עדות ההיסטוריונים הערביים הקדומים ברורה וחד־משמעית. מכל הסיפורים נראה לעין מה גדול היה התפקיד שמילאו בכיבוש ספרד הנסיכים מבית ויטיצה והמפלגה בקרב תושבי ספרד הנוצריים שתמכה בהם. והנה בבואם לספר על כינון המשטר המוסלמי בערים הנכבשות מדברים הכרוניסטים הערביים על גיוס היהודים בלבד ואינם מזכירים שגם נוצרים מבני הארץ, כגון תומכי בית ויטיצה, גויסו לחילות המצב. אין זאת שיגרא דלישנא, אלא יש להאמין לסופרים הערביים. בודאי לא רצו הכובשים לסמוך על הנוצרים ולהפקיד בידיהם את השלטון

על ערים חשובות והעדיפו להרכיב את חילות המצב מבני עם אחר. זאת היתה שיטה בדוקה בידי השליטים במלכויות בנות עמים שונים משך אלפי שנים ועד היום הזה.

אין בידינו ידיעות על העזרה שהגישו היהודים לכובשים בדרכים אחרות. אולם הידיעות על גיוסם לחילות המצב בלבדן מדברות לשון ברורה. הנן מבליטות את האופי המיוחד של קיבוץ יהודי זה שלא היה דומה לו בקורותיהם של שאר קיבוצי הגולה. בארצות אחרות נהגו היהודים בדרך כלל להתגונן בשעה שהותקפו, אך השתתפות הפעילה במלחמות בין הגויים היתה מהם והלאה. זהו כלל גדול בתולדות היהודים בגולה ומקרים שונים, ההשתתפות של יהודים במהפכות וכיו״ב, אינם באים אלא לאשר את הכלל. והנה שיתוף הפעולה הצבאי בין היהודים ובין הכובשים המוסלמיים אינו מקרה מיוחד בתולדות היהודים בחצי האי האיברי, גם בדורות יותר מאוחרים לא נרתעו יהודי ספרד לחגור את החרב ולצאת למלחמה.

רגילים היו להתערב במלחמות ובעיקר להגן על הערים שבהן התגוררו. תכונה זאת מנין באה להם? האם הקנתה להם את התכונה הזאת ישיבתם הממושכת בארץ אשר תושביה אוהבי מלחמה הם מקדמת דנא ? אכן, השורשיות שלהם וקשרם עם האדמה הביאו לכך. הם ישבו בספרד לפני שבאו לשם הגוטים ובימי הפורענויות של נדידת העמים הגרמניים׳ בזמן שהאימפריה הרומית נתפוררה ובכל מקום פשטו כנופיות שודדים הצטרך כל איש להגן על עצמו בכוח הנשק. ברם, לשוני בין יהודי ספרד ובין היהודים בארצות אחרות גרמו גם סיבות אחרות, הסבה לכך העובדה שיהודי ספרד לא היו שכבה של קולוניסטים זרים אלא יסוד אוטוכ׳תוני שסיגל לו הנימוסים של שאר תושבי הארץ וחי לפי דרכם.

אוטוכ׳תונים [יוונית: autos עצמוkhthon + ארץ] יְלִידִים, צֶאֱצָאֵי הַתּוֹשָׁבִים הַקְּדוּמִים שֶׁל חֶבֶל אֶרֶץ מְסֻיָּם.

אך סיבה חשובה מזו היתה דרך חייהם והשתייכותם המעמדית. רבים מיהודי ספרד תושבי עירות היו אשר פרנסתם על החקלאות ונאלצים היו להגן על חייהם ועל רכושם בזרוע נטויה. אף בעלי האמניות שהתפרנסו מעבודת כפיים מרובים היו בקרבם. במלים אחרות: האופי של תושבי הארץ שהיהודים היו אחד מיסודותיהם המושרשים מזה והמבנה החברתי שלהם מזה גיבשו את האופי הלוחם של יהודי ספרד. כך נוצר טיפוס של יהודי שהיה מיוחד במינו בתולדות של ישראל בגולה. בעוד שברוב הארצות, הן ארצות המזרח המוסלמי, הן ארצות אירופה הנוצרית, היו היהודים מיעוט נסבל, נרדף וחסר אונים, הרי בחצי האי האיברי היה היהודי גאה ואמיץ לב, שולף חרב ומחזיק רומח, מתהלך עם מלכים ורוזני הארץ. כאלה היו יהודי ספרד משך מאות שנים וכך היו בזמן שהמוסלמים פלשו לארץ זו וכבשוה.

בני אדם מסוג זה נמצאו ראויים להיות בני ברית של עם לוחם וכובש ואמנם שיתוף־הפעולה בין המוסלמים ובין היהודים קוים בעקיבות ובהתמדה עד תום הכיבוש. אמת נכון הדבר שהכרוניסטים הערביים אינם מספרים על הגיוס של יהודים לחילות המשמר לאחר כיבוש מארידה. אולם הטעם פשוט. בשאר מסעותיו עבר מוסא בן נציר על פי רוב באזורים שהיו כמעט ריקים מיהודים ואילו על מסעות טארק בזמן ההוא אין ההיסטוריונים הערביים מרבים לספר משום שהוא הועמד בצל עם בוא מוסא לספרד.

אחרי כיבוש מארידה יצא מוסא עם הצבא שלו לטולידו ונשאר בעיר זו משך הסתיו והחורף 714/713. בהיותו בבירת ספרד הכריז מוסא בן נציר חגיגית על סיפוח הארץ אל האימפריה הכ׳ליפית וכך נגוזה התקוה של תומכי בית ויטיצה שקראו את המוסלמים אל חצי האי. בכל זאת הוסיפו להלוות אליהם במסעותיהם ולהיות להם לעזר. באביב של שנת 714 החל הצבא המוסלמי במסעות כיבוש חדשים. מוסא וגדודיו זזו לעבר צפון־מזרח. מטרתם הראשית היתה העיר סרגוסה. אחרי שנכבשה ונהרסה העיר מדינסלי, ירדו המוסלמים אל עמק האברו ובהגיעם לשערי סרגוסה לא נתקלו בהתנגדות. העיר הוסגרה לידיהם על־ ידי תושביה שהעדיפו לחיות תחת שלטונם מאשר לנסות את כוחם במלחמת יאוש או לברוח אל ההרים. משנכבשה העיר הזאת חילק המצביא המוסלמי את כוחותיו. טארק ירד בעמק האברו וערך מסע לקטלוניה, ואילו מוסא עצמו חדר לארץ הבסקים. אולם ההרים השוממים של הפרובינציה הענייה הזאת ועקשנות תושביה שארבו לפולשים מאחרי הסלעים והגאיות הטילו עליהם אימה ומוסא נאלץ לסגת.

באותו זמן הופיע מגית׳ אר־רומי, כובש קורדובה, ובידו פקודת הכ׳ליף שמוסא יחזר למזרח, לסוריה. המצביא המוסלמי לא אבה לשמוע בקול מלכו. הוא היה סבור שעליו לגמור את המלחמה ושאסור לו לצאת את הארץ ולהשאיר בה קנים של אויבים. על כן החליט שלפני צאתו לסוריה יערך עוד מסע אל אסטוריה, אותה פרובינציה הררית על חוף האוקיאנוס האטלנטי שהיתה נועדת להיות מחבוא של קנאים נוצריים. המצביא המוסלמי עלה איפוא בעמק האברו, התקדם אחר־כך בכביש רומי למרגלות הרי קנטבריה הלוך ונסוע מערבה, עד שהגיע אל העיר אסטורגה. משם פנו המוסלמים צפונה, עברו את שלשלת ההרים הגבוהים וירדו אל שפלת החוף, אל הגליל של אוביידו.

המסע דרך הרי אסטוריה לא היה קל כלל וכלל. אנשי ההרים האלה אוהבי החירות היו שהעדיפו את המות על חיי עבדות, אופאס, נסיך הכנסייה מבית ויטיצה שליוה את המוסלמים, ניסה לבוא אתם בדברים ולשדל אותם שירפו מהתנגדותם, אך לשוא. האסטורים עמדו בשלהם. הם התנפלו על המוסלמים בכל מקום שהתאים לכך. אף המה שילמו להם כמעשיהם, הרגו את אנשי הכפרים והציתו את בתיהם ובעיקר הרסו את הכנסיות וערו בהן עד היסוד. ודאי שמוסא התכון לחדור אל הקצה המערבי של חצי האי, אולם בהגיעו לעיר לוגו הופיע לפניו שליח נוסף של הכ׳ליף שדרש ממנו במפגיע לחזור אל המזרח. המצביא המוסלמי לא יכול לסרב עוד. הוא חזר לדרום בכביש המוביל מאסטורגה אל מארידה, הגיע לטולידו, אסף שם אוצרות הרבה שהיו מיועדים לכ׳ליף, המשיך את נסיעתו לקורדובה, ביקר עוד בסביליה וירד באלכ׳סיראם לאנייה שהעבירה אותו לאפריקה. כסבור היה שבבואו לחצר הכ׳ליף יתקבל בכבוד מלכים כיאה לכובש מדינה גדולה ועשירה ולא ידע שישלך לבור הכלא ויוציא בו את ימיו האחרונים…

קורות היהודים בספרד המוסלמית-א.אשתור-קרית ספר ירושלים 1966 – עמ' 17-14