ארכיון חודשי: נובמבר 2018


דבדו עיר הכהנים- תולדות קהילה במרוקו ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד-אליהו מרציאנו

 

פרק 16: פיוטים

פיוט ר׳ סעדיה אדאתי

ר׳ סעדיה אדתי אשרי יולדתו, פספאנייא היתה דירתו, ופנאדור היא קבורתו, ועלינו תגן זכותו.

ר׳ סעדיה אור המנורה, בצרור החיים היא צרורה, נשמתו הטהורה בישיבה של מעלה שורה, נהנה מזיו השכינה.

ר׳ סעדיה צ׳ווי עינייא, בזכותו רבי יחייד לבלייא, עלינא וועלא ליהוד די פדנייא, ויג׳ינא למשיח ואליה.

ר׳ סעדיה צווי לאה תמשי קול אולייה, ותגי בחאג׳תהא מוקדייא, זכותו תדרג עלייא.

במתיבתא דרקיעא, לכבודו שפתי אביעה, מלא משאלותי אל גדול דעה, ובטל מעלנו גזירה רעה.

ר׳ סעדיה מן גירוש קשטיליא, חין גזרו על ליהוד לפניא, ווהווא מן עשרא די כרג׳ו דגייא, פלמרכב רקבו בלא בחרייא.

ר׳ סעדיה בחכמה הוא מלא, בפרדס הוא יורד ועולה, ומתורתו לאחרים משקה ודולה, ובכתר שם טוב הוא מתעלה.

ר׳ סעדיה הווא מעא סחאבו, צוורו מרכב פלחיט וורקבו, ובאמר אלא׳ה ג׳א לבחר תחתו ווהרבו, כל וואחד די פאיין קאן מקתובו.

ר׳ סעדיה בחיים חיותו, לא ימוש מתוך ישיבתו, ומשפט וצדקה הורה לעדתו, הוא וכל בני חברתו.

וותהרס למרכב וובקא ידור, התא ג׳א לנאדור, וצאפט ליהוד באש ידפנו לגנדור, ומה ביה גיר לגוי בלחדור.

ומאת ה׳ היתה סיבה, קמו בני עוולה באיבה, והרגו מהם כמה אלפי רבבה, ורובם שרפו פלג'אבא.

חין סמעו לאומות האד למסאלא, קאלו נקותלו לגוי בתאפלא, ווצבט נזל עליהום מן אלאה תעאלא, ווהרבו קלהום ברפלא.

ר׳ סעדיה כחמה פניו יאיר, פנאדור וחביריו פדזאייר, דבדו ותלמסאן יגביר, עליהום סומכים בני העיר.

ופליל גאת חג׳רא מן ג׳בל מוג׳ודא, חסהא קיץ רעאד מדרדבא, וומא הרסת וולא עמלת כרבא, לקבר צדיק משאת בלהיבא

הבאים סעודה יעשו, על קברו רחמים יבקשו, ורחוקים אליו יידרושו, מבקשי פניו לא יחשו.

ישראל בצדיק ישמחו, צהלה ורינה ישיחו, חיים תן להם כי בך בטחו, קבצם לציון ושם ינוחו.

יא רבי עמל פי אוג׳ה תורה, פך ישראל מן כל הייא צרה, ווג׳מע קומי די פי כל הארא, לבית לקודש הייא למועתארא.

(כ״י שמעון די יוסף מרציאנו)

 

פיוט לכ׳ התנא רשב״י:

סימן מסעוד אצרף חזק.

מלך ישורון, עלה לחברון, ר׳ אהרן, קדוש הוא.

סידנא סידנא, יא מולא מירון, דימא קון מעאנא, יא רבי שמעון.

 

ספרים ארבע, הדפיס וטבע, תורתו קבע, אני קבע אני ה׳.

זאנא זאנא בעצאתו כדרא, וונתי יא רבי שמעון יא מול לחברה.

 

עשו הסכמות, חכמים רשומות, ארבע ארצות, בחר ה׳. סידנא, סידנא…

ואלה שמותם, ספר יעקב איש תם, פתוחי חותם, קודש לה׳. זאנא, זאנא…

דורש טוב שמו, אהוב בעמו, רבים יחכמו, מוסר ה׳. סידנא סידנא…

אחריו יגידו, אמר תלמידו, משפטיך יעידו, עדות ה׳. זאנא, זאנא…

צדיק וישר, כל טוב לא חסר, מלך וגם שר, בקהל ה׳. סידנא, סידנא…

רבי ומורי, הוא רץ כצבי, שפט טוב יורה, הלבה מסיני. זאנא, זאנא…

פעולת ההא, אמר בן האהא, ובעת ההיא, יאמר ה׳. סידנא, סידנא…

חייבים בכבודו, אמר תלמידו, יעידו יגידו, עדות ה'. זאנא, זאנא..

 

זכרו לברכה, זיFה וזכה, ראיתי כבה, עדות ה׳. סידנא, סידנא…

קדוש קדוש, מלא וגדוש, באוצר בלום, בקהל ה׳. זאנא, זאנא…

 

פיוט לכבוד אבא מארי, סימן אני שמואל מרציאנו

אני אשיר בשירי, לכבוד אבא מארי, שמו אליהו מורי, עטרת ראשי ונרי,

מה טוב טעמו ונאומו, יהיה אלקיו עמו.

שדי ישמור אותו, לו ולכל בני ביתו, מכל צרה יציל אותו, עד מלאת ימי זקנתו,

מה טוב וכו׳

מלן נשגב ועליון, יושב בסתר עליון, יזכה לראות את אפיריון, עם בוא אליהו וינון,

מה טוב וכו׳

ושדי יצליחו בבל קנינו, וכל אויביו יתן לפניו, יזכה לראות בני בניו, עם כל ישראל חביריו,

מה טוב וכו׳

אב רחמן תעזרהו, ומכל צרה תצילהו, ובטובך הגדול תסעדהו, בביאת משיח מבשרנו,

מה טוב וכו׳

לירושלים תעלה אותו, עם בל בני בריתו, לראות ארץ נחלתו, ולמלאת תאוותו,

מה טוב וכו׳

מלך מי כמוך, ואין עור בלעדיך, הטיבה ה׳ לחוסיך, ולי אני עבדיך,

מה טוב וכו׳

רחמן רחם עלינו, והשב נקם לשבננו, הקמים תמיד עלנו, בכל עת לכלותינו,

מה טוב וכו׳

ציון השב על כנו, ובית המקדש על מכונו, ויהודה ישוב למעונו, אל ארץ ארמונו,

מה טוב וכו׳

ה׳ אלקיך פדני, ומכל צרה גאלני, וביראתך הדריכני, ובדרך הטוב תנחני,

מה טוב וכו׳

אל אתה לא אל חפץ ברשע, סלח לי על כל פשע, בי אני מלא רשע, ואתה צדיק נושע,

מה טוב וכו׳

נא עליון השיבנו, אל ארצנו וזבולנו, הסר מעלנו חשבנו, כי אתה הוא אבינו,

מה טוב וכו׳

וקרב לנו קץ הישועה, והשמיענו תרועה, יושב הכרובים הופיעה, קיים לנו השבועה,

מה טוב וכו'

דבדו עיר הכהנים- תולדות קהילה במרוקו ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד-אליהו מרציאנו-תשע"ב – עמ' 156-152

דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005

מתל אביב לביירות

בתל אביב של 1931 היה המשבר הכלכלי בעיצומו. שפל שרר ברחבי הארץ. יאשה היה מחוסר עבודה. חברת היבוא־יצוא שהוא היה מנהלה המסחרי מאז שובו ממצרים נאלצה לסגור את שעריה. סבתא שרה, שנישאה מחדש זמן קצר אחרי שהגיעה לפלסטינה, גרה בביירות. בית המלון של בעלה השני, שלום רבינוביץ׳, ניצב על המצוק הצופה לים, ושימש מועדון למושבה הרוסית של ביירות. שרה ביקשה מיאשה להצטרף אליהם. רוב המבקרים הקבועים במלון היו מנהלים של מפעלים או חברות. היא הציגה את בנה יאשה לאורחיה.

ידידות נקשרה בינו לבין אחד, מסייה בזרגי. בזרגי הציע ליאשה משרה בחברת ״זינגר״ למכונות תפירה, שהוא היה מנהלה האזורי. יאשה ידע שפות, והיה לו ניסיון טוב בניהול. זמן קצר אחרי שנכנס לתפקיד, הפך להיות מועמד לניהול סניף ״זינגר״ בדמשק, משרה שהייתה עתידה להתפנות רק כעבור שנה.

בתיה החליטה לנצל את השנה הזאת להעברת המשפחה לביירות, לרישום הילדים לבית ספר, ״שיתרגלו לסביבה החדשה״. הדרך הפשוטה ביותר להגיע לביירות הייתה באוטובוס שיצא מחיפה מוקדם בבוקר והגיע ליעדו לקראת סוף היום.

אבל לבתיה היו רעיונות משלה. המשפחה תיסע דווקא בדרך הים! פעמיים בחודש הייתה אוניית ״מֶסַז'רִי מריטים״, שקיימה את הקשר בין מרסיי לאלכסנדריה, עוגנת בנמל יפו. עלינו עליה והפלגנו צפונה,   להתאחד עם אבא שהמתין לנו שם.

יאשה, יפה ונאה בחליפת הבד, עמד בתחתית הסולם כדי לקלוט אותנו בזרועותיו. הוא ענב עניבה. מעולם לא ראינו אותו קודם בלבוש כזה. ביירות הייתה ״עיר שמתלבשים בה״, אמר. היינו עתידים ללמוד זאת על בשרנו. כבר למחרת בואנו לשם היינו צריכים ללכת, כל ארבעתנו, לחנויות הגדולות של ׳אוֹרוֹסדי בק, ושם קנו לנו המון בגדים ואבזרים, להלביש אותנו מכף רגל ועד ראש. שלום לסנדלים שנהגנו לנעול שנים־עשר חודש בשנה! כשחזרנו למלון, אמרה לנו בתיה שהבגדים החדשים עלו הרבה, וצריך להיזהר שלא לקלקל אותם. לכן נלבש בבית את הבגדים שהבאנו איתנו מתל אביב.

השהות הקצרה שלנו במלון של שלום רבינוביץ׳ הספיקה לנו כדי להבין שלא נוכל להשתנות מיום למחרתו, גם אם הבגדים שלנו חדשים. בתל אביב היינו מבלים שעות בריצה על החולות של שפת הים. עכשיו היה צריך למצוא בדחיפות פתרון שיוציא אותנו מבית המלון: תפסנו יותר מדי מקום.

עַלֵיי, עיר הררית קטנה, שכנה במרחק שעה מביירות, והיה בה בית ספר שניהלו נזירות. המוסד הכין את הילדים לבחינות המעבר של בתי הספר השונים בביירות. הנזירות הסכימו לקבל אותנו, ושם עשינו את צעדינו הראשונים בצרפתית וגם בערבית. ארבעתנו ידענו עד אז רק עברית.

עזבנו אפוא את המלון ועברנו לבית בכפר שבפרברי עליי. חיינו בתל אביב בוודאי היו יותר מאושרים. איך אפשר להשוות את המשחקים עם החברים לחיי־העקורים האלה? עד היום אני זוכר את הקיץ ההוא כתקופה של שיעמום ועצב.

אך כשנגמר הקיץ היה צריך לחזור העירה. על פי המלצת הנזירות של עליי נרשמנו, כל הארבעה, ל״מיס קצאב״, בית ספר פרטי של הבורגנות הלבנונית האמידה. מעט זכרונות נעימים נשארו לי גם

מהתקופה הזאת. המאמץ שכל אחד מאיתנו היה צריך לעשות כדי לעבור משפה לשפה היה עצום. יאשה ובתיה העמידו פנים שהכול כרגיל. הם לא שידרו שום חולשה.

תקרית אחת חוזרת ועולה בזכרוני בהקשר זה. קבוצת ילדים מכיתה גבוהה יותר התנפלה על ארבעתנו בצעקות ״יהודים מלוכלכים״. שולה אחותי סיפרה על כך ליאשה, ותגובתו היחידה הייתה שאם יעליבו אותנו שוב, עלינו להשתמש בחגורות הצופים שלנו כדי להרביץ להם. הרעיון מצא חן במיוחד בעיני שני הצעירים מבין ארבעתנו. בנו שאל: ״ואם הם לא יעליבו אותנו?״ ויאשה הדגיש בנימה חד־משמעית: ״אף פעם אל תהיו הראשונים. אני אוסר עליכם״.

למחרת עברה ההפסקה הראשונה בלי שום תקרית. אבל בסוף היום, כשכל התלמידים היו בשביל המרכזי שמוביל אל היציאה, פרץ פתאום קרב אמיתי. אשר ובנו תקפו את קבוצת ה״גדולים״ במכות חגורה. שולה ואני הצטרפנו לקרב כדי להגן עליהם. בתוך שניות אחדות הגיעו האחראים על המשמעת. השקט חזר. זאת הייתה הפעם הראשונה שקרב כזה התחולל ב״מיס קצאב״, והוא הפך לשיחת היום בביירות. יאשה זומן אל המנהלת. בתיה, שידעה עם מי יש לה עסק, אמרה ביבושת לבנו שהוא זה שהתחיל. ״הם הקיפו אותנו ואמרו דברים בערבית״. זה כל מה שהיה לו לומר.

יאשה קיבל על עצמו את האחריות לתקרית. הוא אמר למנהלת שהרשה לילדים להגיב, אם יתייחסו אליהם כאל ״יהודים מלוכלכים״. מרגע זה ואילך לא היו עוד שום עלבונות, ואני אף צורפתי לנבחרת הכדורגל של חטיבת הביניים.

בסוף דצמבר התחיל יאשה לדבר על העברת המשפחה לדמשק. ההורים החליטו להשאיר אותי בפנימייה בביירות, כדי שאסיים את שנת הלימודים כסדרה. ב״מיס קצאב״ לא הייתה פנימייה, וחברים המליצו על סן־ז'וזף, בית הספר של הישועים. הכמרים נענו לבקשת המנהלת והסכימו לקבל אותי לכיתה ה׳ ואף לתת לי שיעורי עזר פרטיים. יאשה קיבל הבטחות שלא יאלצו אותי להשתתף במיסה וגם לא בשום שיעורי דת. למחרת הגיעי לבית הספר, בשעה שהתלמידים הלכו לאולם התפילה, נתן לי כומר צעיר כדור ואמר לי ללכת לשחק בחוץ. זה לא הכי נעים לשחק בכדור לבד. למחרת הודיעו שני תלמידים נוספים, מוסלמים, שגם הם מסרבים ללכת לתפילה. בסוף אותו שבוע כבר היו מספיק תלמידים להקים שתי קבוצות כדורגל… השהות בבית הספר הישועי הייתה חשובה, מפני שזו הייתה היציאה הראשונה שלי מחיק המשפחה. הכמרים דיברו אל התלמידים כאל אנשים מבוגרים. שם, אצל הישועים, ״חציתי את הגשר״ מבחינת שטף הדיבור שלי בצרפתית. אולם בחופשת הקיץ נכונה לי אכזבה: בתיה סירבה, חד וחלק, שאחזור אל הישועים לשנת לימודים נוספת.

דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005 עמ'40-37

רדיפה והצלה – יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-יוסף טולדאנו-חרם על מוצרי גרמניה

שבוע לאחר מכן הצטרפה הבירה למחאה. ברחובות רבאט הופץ כרוז הקורא לכל האוכלוסייה להצטרף לתנועה המחאה ולחרם על המוצרים הגרמנים: ״גרמניה של המאה ה-20 נסוגה לזמנים הברבריים, היא רודפת עכשיו את יהודיה, מיעוט חסר ישע. אנו פונים אל העמים התרבותיים! אל הצרפתים שבמרוקו! אל המוסלמים והיהודים: אל תקנו דבר מהגרמנים כל עוד היטלר והאספסוף האנטישמי שלו לא יפסיקו עם מעשי העושק שלהם״.

הפגנה בממדים חסרי תקדים נערכה בקולנוע רנסנס, ובה השתתפו יותר מ-2000 איש. היומון "לקו דו מרוק״(L'Echo du Maroc}, שייצג את החוגים הקולוניאליים שאהדו את החרם מטעמיהם שלהם, העניק לה כיסוי רחב. הרב רפאל אנקאווה, ראש בית הדין הגדול, ביטא את התרעומת והתדהמה הכללית לנוכח החזרה לברבריות במאה ־20. יצחק עבו, ראש ועד הקהילה, ביטא את תקוותו לראות את האנושות כולה מתקוממת נגד הברבריות הנאצית, והדגיש את הצורך הדחוף בחרם. הוא הסביר כי קנייה של מוצר גרמני היא למעשה עזרה למשטר הנאצי לרדוף את היהודים. בין אנשי הציבור הלא יהודים שנשאו דברים היו הנשיא המקומי של האגודה לזכויות־אדם מר פסקואה Pascoué נשיא לשכת המסחר פֵירְטי (Perreti) ופרופסור סלְפרנק Sallefranque) מהמכללה המוסלמית בפאס. מייסד מפעל הפסטות מלוזין(Mélusine) חגדול ביותר במדינה; גסטון ברוך (Gaston Baruk), תעשיין יהודי ממוצא איטלקי, הודיע כי מפעלו ביטל זה עתה הזמנה מגרמניה בסכום של חצי מיליון פרנק. הקהל מחא כפיים.

החרם הופעל תחילה רק בערי החוף, ומשם התפשט בהדרגה לכל המדינה, כולל לאזור הספרדי ובטנג׳יר, כפי שמעידים דוחות נספחי המסחר הגרמנים שנשלחו לברלין. ב-4 באפריל 1933 דיווח קונסול גרמניה בלראש: ״כבר עשרה ימים שהיהודים מחרימים סחורות גרמניות, חנויות גרמניות וספינות גרמניות, בעוד ש-70 -80 אחוז מהמסחר הגרמני במרוקו היו עד כה בידי סוחרים יהודים״.

גרמניה חששה מהשלכותיו המזיקות של החרם, ולחצה על שלטונות הפרוטקטורט לשים לו קץ בטרם יתגבר. היא הסתמכה על סעיף ״הדלת הפתוחה״ שאימצה ועידת אלג׳ריאס ב-1911. סעיף זה הבטיח חופש מסחר לכל המדינות, ואסרה על כל צעד מפלה כנגד אחת המדינות החתומות. מעבר להשלכות הכלכליות היו גם שיקולי יוקרה. ברלין לא יכלה לסבול שמרוקו המדינה שעד תחילת 1910 ניהלה עם צרפת תחרות על השליטה בה תהיה המדינה היחידה שתהיה סגורה כלכלית בפניה.

בטנג׳יר, עיר פתוחה לכול בשל מעמדה הבינלאומי, לבשו הקריאות לחרם צליל תקיף יותר, כפי שהעיד נציג האינטרסים הכלכליים הגרמנים בעיר. הוא דיווח לברלין על כרוז ארוך בספרדית עליו חתום ״ישורון״, שהופץ ב-19 במאי 1933. בכרוז שהפיצו באספה המחוקקת העירונית, הצדיקו צירי הקהילה היהודית את הימנעותם מהצבעה בשאלת המעמד החדש של הסוכנים הכלכליים הגרמנים במרוקו. הם הוסיפו שבהיעדר אפשרות של לחץ פוליטי, החרם הוא אמצעי ההגנה הלגיטימי הבלתי אלים היחיד נגד המפלצת הנאצית.

הוראות החרם אסרו על קניית סחורות גרמניות, מתן שירותים לספינות הגרמניות, השכרת מבנים וציוד, עבודה בחברות גרמניות, אספקת מידע לחברות אלה ואיסור להעסיק עובדים גרמנים. נוסף על כך עודד הכרוז להודיע לשלטונות על כל פעולה של התעמולה הפוליטית הגרמנית הארסית. בקיצור, עודד להימנע מכל סוג של יחסים מסחריים, חברתיים ותרבותיים עם הגרמנים, כל עוד לא ישנה היטלר את מדיניותו ״המביאה להרס המדע והקדמה״.

התגובה הצרפתית לתנועת החרם לא יכלה להיות אלא מעורפלת. מצד אחד, היו החוגים הקולוניאליסטים מרוצים מהקטנת התחרות הכלכלית עם גרמניה. הם חששו שבמסווה של פתיחות כלכלית, תחזק ברלין את השפעתה הפוליטית במרוקו על רקע התקוממות השבטים הברברים בהרי הריף, שהובילה למלחמה אכזרית באמצע שנות העשרים. התקוממות זו הוכיחה את חיות התנועה הלאומית המרוקאית גם לאחר כינון הפרוטקטורט. מצד שני, משרד החוץ הצרפתי לא שש לעימות חזיתי עם המשטר הנאצי. בנוסף על כך היה עליו לקחת בחשבון גם את פעולות החתרנות של ספרד, שלא השלימה עם הוויתור על החלק הארי של מרוקו, ואשר לא החמיצה שום הזדמנות לבקר את המדיניות הצרפתית במרוקו, כפי שעשה למשל העיתון ממדריד "לה אופיניון״ (La Opinion):

׳״אפשר להסביר את שורש התגובה הנמרצת של יהודי מרוקו נגד גרמניה, בזרם הבלתי פוסק של ידיעות על הרדיפות הנאציות, המשתרעות על מספר טורים בעיתוני האזור הצרפתי של המדינה. מסע זה מתנהל דווקא כאשר דנים על פתיחה מחדש של הקונסוליות הגרמניות באזור. גם אנחנו מוחים נגד הפגיעות בזכויות אדם שמבצעים הנאצים, אולם אין אנו יכולים להימנע מלציין את הצורה שבה הצרפתים מנצלים את הדברים לטובתם הם״.

צרפת ביקשה אם כן לא לדרדר את יחסיה עם גרמניה. לכן, על פי הנחיות מפריז הורה הנציב העליון ליחיא זגורי, לדחות את הזמנתו של הנשיא סטפן וייז להשתתף בפריז בכינוס העולמי של ועדי החרם, לצורך בדיקה של התגובה הכלל יהודית לחקיקה האנטי יהודית בגרמניה. הנציב ביקש בתקיפות מראשי הקהילה היהודית לשמור על פרופיל נמוך. הסיבה לבקשה הייתה גם כדי לא להכעיס את האוכלוסייה המוסלמית, שלא הייתה רגילה לראות את היהודים נוקטים בפומבי עמדה בסוגיה פוליטית. לחרם הכלכלי נלווה מטבע הדברים גינוי מוסרי, שנתפש בעיני המוסלמים כביטוי פוליטי מובהק של סולידריות עם אחיהם המדוכאים, בעוד שבהוראת הנציבות נשלל מהם החופש להפגנת סולידריות עם ״האחים המוסלמים בפלסטינה״. חוגים מוסלמים הופתעו לראות את יהודי הערים הגדולות מארגנים כינוסי מחאה המוניים נגד האנטישמיות הגרמנית, בעוד שבזמן המאורעות בפלסטינה ב-1929 נתקלו המוסלמים בסירוב מוחלט מצד שלטונות הפרוטקטורט לקיים כינוסים כאלה, ונאסר עליהם להתרים כספים למען בני דתם.

הסוחרים המוסלמים התקוממו נגד תכניות החרם ופעולותיו, וחיכו בקוצר רוח לשובם של המוצרים הגרמניים המבטיחים להם ״רווחים נאים״. בדוח לפריז כתב הנספח לנציבות אורבאן בלאן (Urbain Blanc):

״עד כה השתדלו היהודים לא לבלוט, ואילו עכשיו הם מופיעים בגלוי, ועוד כמסה אחידה, מודעת לכוחה ולערכה… כך הם מעוררים את האנטישמיות אצל שכניהם המוסלמים. הערבי מגיב – זאת הסיבה לאנטישמיות. היה זה חוסר זהירות מצדם לארגן כינוסים שבהם ראו הילידים בתדהמה את אנשי המללאח חוברים ליהודים מתקדמים יותר, ומתאחדים כדי להפגין סולידריות עם נרדפי גרמניה״.

גם לדעת היועץ המסחרי של גרמניה במרוקו, הנחיות החרם הן שגרמו לתקריות בין ־הודים וערבים. בדוח שלו לברלין הוא טען כי העוינות הגדולה של הערבים כלפי שכניהם היהודים נובעת מהדרך המעוותת שבה הבליטו העיתונים הצרפתיים במרוקו את הזוועות שכביכול מעוללת גרמניה ליהודיה, וכל זה במטרה לפגוע בעסקי המסחר ־גרמני במדינה. לפי טענתו התמיכה המוסרית ביהודים גרמה להם להרגיש שידם על ־עליונה, והם החלו להתנשא על המוסלמים. המוסלמים מצדם ניצלו כל הזדמנות נדי להתנקם ביהודים.

בשל לחץ הנציב העליון, וההתלהבות המועטה שגילו הסוחרים היהודים הגדולים ביישום החרם, דעכה תנועה החרם. לא הועילו גם הקריאות החוזרות ונשנות של השבועון הציוני ״לאבניר אילוסטרה״ לשמר את החרם, כמו למשל במאמר המערכת מ-31 באוקטובר 1933 : ״כל מוצר גרמני צריך להבעיר את ידינו… כל פרנק שבו אנו מעשירים את הרייך הוא כדור שיִיָרֶה באחינו. על ישראל להוכיח לעולם כולו שהסולידריות היהודית אכן קיימת״.

לא עבר זמן רב והעיתון הוקיע את הפרות הסולידריות, ומסקנתו הייתה שתנועת החרם נכשלה על רקע משבר כלכלי כללי:

״הגיעו לוועד החרם ידיעות מצערות על התנהגותם של מספר סוחרים יהודים בקזבלנקה ובערים אחרות הממשיכים לקנות מוצרים גרמנים… במה מתבטאת בעצם פעולת ועד החרם במרוקו, ומה הן תוצאותיה? אפסיות!… זו קריאתנו הנואשת לצרכנים: ׳עזבו לנפשם את אלה שתאוותם סנוורה את עיניהם והשכיחה מהם את חובתם כיהודים״׳ (30.11.1933). החרם התבטא למרבה הצער רק בלהיטות גדולה יותר של הסוחרים המקומיים לרכוש ולצבור עוד מלאי של מוצרים גרמנים… כאן מגרדים את התווית ׳מייד אין ג׳רמני׳, שם מכסים אותה בכיתובים פחות מסגירים״ (30.1.1934).

עם זאת, בניגוד לפסימיות המרירה של עיתון מגויס, אין ספק כי לחרם היהודי הייתה, מעבר לערכו המוסרי והפסיכולוגי, השפעה על האטת הפיתוח של הייצוא הגרמני למרוקו. לאחר ההסכם שנחתם בתחילת 1933, והסרת ההגבלות הדרקוניות לשהיית סוחרים גרמנים, קיוותה גרמניה שהייצוא שלה למרוקו ישוב להיות לפחות בהיקף שהיה לפני מלחמת העולם הראשונה, אולם זה לא קרה.

המשקיף הגרמני הגזים ללא ספק בהשפעת החרם וביטויי הסולידריות עם יהודי גרמניה על עוצמת ההתנגשויות והמתח בין יהודים וערבים. כפי שנראה בהמשך היו להתנגשויות אלה גם סיבות אחרות, אולם להד השלילי שלהם, בקרב האוכלוסייה המוסלמית, הייתה ללא ספק השפעה ניכרת על החלשתו ההדרגתית של החרם וכישלונו הסופי. אכן בדומה למדינות העולם האחרות, לא היה בכוחו של מסע החרם להישמר באותה קפדנות לאורך זמן, מבלי ליצור מתחים עם יתר האוכלוסייה ומבלי לתת עילה להאשמות של נאמנות כפולה, או העדפת הנאמנות היהודית על האינטרס הלאומי המקומי.

רדיפה והצלה – יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-יוסף טולדאנו-הוצ' אורות המגרב עמ' 24-21

הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942

תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942

תקופת וישי נמשכה מיוני 1940 ועד סוף 1942. בפועל לא בוטלו חוקי וישי גם בתקופת הכיבוש הגרמני, אך בשל חילופי השלטון בתוניסיה ואירועי המלחמה נתפסה התקופה הגרמנית כתקופה שונה. חוקי וישי הוחלו על צרפת ועל השטחים שהיו תחת שלטונה בצפון אפריקה, אולם יישום החוקים והצווים בתוניסיה היה בעייתי, שכן הדבר עלול היה לפגוע קשות בשירותים חיוניים כמו שירותי הבריאות, שירותים עירוניים, מכס ובנקאות, שרבים מן המועסקים בהם היו יהודים. אין לנו מידע מדויק כיצד יישמו המושלים בערי תוניסיה את הוראות החוק. מסמך שהגישה הקהילה היהודית בצפאקץ ב-4 במאי 1943 למפקח האזרחי של העיר, זורה אור על יישום החוקים במקום. המסמך כולל שמות של חמישים ושלושה יהודים ילידי צפאקץ או שגרו בעיר, ושנפגעו כתוצאה מחוקי וישי, והם ביקשו להחזירם למשרות בהן שימשו לפני יוני 1940. הרשימה המלאה מובאת להלן בנספח א למאמר וכאן אעמוד על משמעויותיה העיקריות

המסמך המרתק במידע החברתי כלכלי שיש בו. הוא מעיד על מידת המעורבות של היהודים בחיי הכלכלה של העיר ועל עמדות המפתח שהחזיקו בהן. בעלי מקצועות שנחשבו יוקרתיים, כמו רופאים ועורכי דין, לא היו ילידי העיר צפאקץ, וחלק מהעובדים המקצועיים באו מאלג'יריה. ניתוח של מידע מסוג זה על יהודים נוספים בצפאקץ ובערים אחרות היה נותן לנו תמונה רחבה יותר של דפוסי העיסוקים של היהודים ושל הניידות הכלכלית החברתית שלהם.

המסמך מציג את היהודים לפי קטגוריות של עיסוקיהם.רדיו – אחד, ביטוח – שלושה, מסחר – אחד, קולנוע – אחד עשר, בנקאות – שלושה, רופאים, בתי חולים – ארבעה, צבא – שלושה, משפט – שישה, עיריות – אחד, מכס – שלושה, אנרגיה – אחד, משטרה – אחד, חינוך – שבעה, דואר – חמיה, עבודות ציבוריות – שלושה. המאפיין העיקרי של העיסוקים האלה הוא שנדרש בהם לקיים קשר עם חברות צרפתיות או לעמוד במגע עם ציבור צרפתי. זה אולי ההסבר למספרם הגדול יחסית של היהודים שעבדו במקצעות הקשורים לבתי קולנוע ( בצפאקץ היו שלושה בתי קולנוע ). אין לדעת אם היהודים ששימשו כסוכנים מסחריים של חברות ביטוח פוטרו על ידי השלטונות הצרפתיים או על ידי החברות שהעסיקו אותם. אחד עשר מהיהודים המופיעים ברשימה נולדו בשני העשורים האחרונים של המאה התשע עשרה ורובם היו בתקופת וישי בעשור החמישי לחייהם. עשרים ושניים מבין היהודים שברשימה היו בעלי אזרחות צרפתית וחלקם אף שירתו בצבא לפני המלחמה. השאר היו בעלי אזרחות תוניסאית, להוציא אחד בעל אזרחות איטלקית ואחד בעל אזרחות ספרדית. המספר הגדול של בעלי האזרחות הצרפתית אינו צריך להפתיע, שכן חוקי וישי כוונו קודם כול אל היהודים שקיבלו אזרחות צרפתית.

היהודים שברשימה עסקו בעיסוקיהם למעלה מעשר שנים, והיו שעבדו ארבעים שנה, בבנקאות למשל, באותו מקום עבודה. שישה יהודים נושלו ממשרותיהם כבר בשנת 1940. מרביתם עבדו במנהל הציבורי הצרפתי, מורות למשל, שבעה עשר נושלו ממשרותיהם בשנת 1941, וגם הם הועסקו במנהל הצרפתי, וביניהם הרפאים, עורכי הדין ופקידים. עשרים ושלושה יהודים נושלו בשנת 1942. מספרים מקריים אלה מלמדים על ההרחבה של חוקי וישי למקצועות נוספים וכן על יישומם של החוקים לאורך כל התקופה שעד אמצע 1942. מעניינת במיוחד העובדה שבחלק מהמקרים ניתנו ליהודים פיצויי פיטורין.

לא ברור מה היו הקריטריונים להענקת הפיצויים ומה פשר ההבדלים הגדולים בין מי שלא קיבלו כל פיצויים למי שקיבלו פיצויים בשיעור של שמונה עשרה ואפילו עשרים משכורות חודשיות. העובדה שלמרות אפלייתם על רקע גזעני ניתנו ליהודים פיצויי פיטורין עשויה ללמד על מרקם היחסים שבין היהודים לבין מעסיקיהם, שככל הנראה לא תמיד השלימו עם הוראות חוקי וישי.

בצפאקץ היה בית ספר אחד של אליאנס והלימודים נמשכו גם בתקופת וישי. עדות אחת שנשארה מתקופה זו היא מכתב אנונימי שנשלח מצפאקץ ביוני 1941 אל קסוויה ואלה – Vallat, הממונה על ענייני היהודים בשלטון וישי, המכתב הופנה אל "נמרי המלכותי הקטן י' – כך בחר הכותב לכנות את ואלה.

הכותב האנונימי קבל מרות על היחס המפלה של משטר וישי כלפי היהודים, בעיקר כלפי היהודים הצרפתים. לדבריו כואב הדבר במיוחד כאשר מדובר בצרפת, מולדת זכויות האדם והאזרח. מה הן בעצם טענותיך כלפי יהודי צרפת ויהודי האימפריה הצרפתית ?, שאל הכותב " פחדן גדול, יקשה עליך להשיב על כך. היהודים כאן שפכו את דמם בשדה הקרב…והתחייבו במיליארדים למלוות המלחמה. אני יכול להבטיח לך שאין פטריוטים גדולים יותר מאתנו. והכותב ממשיך ושואל " אז מה נהיה ? אנחנו, נשותינו, זקנינו וילדינו ? לא עדיך היה לירות בנו מאשר לגרום לנו לסבול מרעב ומחסור או להביא אותנו למעשה פחדנות של התאבדות. והוא סיכם באיום הבא : אני לוחם ותיק של מלחמת 1914 והרגתי כמה גרמנים, זאת כדי לומר לך שאיני אוהב את הנשק, אף שאני כבן חמישים, ובעיקר שאיני פחדן. אני מקבל על עצמי את הנקמה של בני עמי. אני דן אותך לעונש מוות….לא יהיו לי שום רחמים למענך מאחר ואין לך רחמים למען עם שלם…יחי המוות.

כלום זה היה מכתב יחיד מסוגו ? כלום משקף הוא את תחושתם של רבים מיהודי צפקאץ ? קשה להשיב על שאלות אלה באפן חד משמעי. עם זאת אין ספק שהמכתב משקף את האכזבה הרבה של יהודים, גם מצפקאץ. לנוכח המדיניות האנטישמיות של צרפת. הגשה המובעת במכתב היא אמנם קיצונית אך הייתה זו אחת העמדות שיכלו היהודים לנקוט בתור יחידים. תקופה וישי כמעט לא זכתה לתיעוד בכתב או בעל פה. מטילדה גז סיכמה כל את התקופה :

"הטעם המר הגיע אלינו לא דרך הנאצים בתחילה. לא דרך הגרמנים, אלא דרך הצרפתים של מרשל פטן. הגרמנים השתוללו בארצות אירופה, אבל הצרפתים האנטישמיים השתוללו בתוניסיה ובכל ארצות צפון אפריקה. כשהתחילו להגביל את הילדים בבתי הספר ולמנוע מלהגיע אל האוניברסיטאות. התחילו להכניס את אפם בעסקים של היהודים, להתווכח על רווחים של יהודים. הכניסו עצם לכל הדברים, אלו הצרפתים, שחיינו אתם בידידות ובחברות טובה, והיו בני בית אצלנו. פתאום הפכו את עורם, ופתאום שמו את הברבאסך על הראש והברסו ( סרט בד שעונדים על השרוול, ובמקרה זה מדובר בסמל הפשיסטים ) בזרועם, ומיד נהפכו לעוינים, ופחדנו מהם לא פחות מאשר מן הערבים במקום".

מתקבל הרושם כי התקופה לא הותירה חותם עז בלב היהודים. אף שיהודים נושלו ממשרותיהם, חיי היהודים ככלל התנהלו ללא הפרעה. הכלכלה לא נפגעה, חיי היומיום התקיימו פחות או יותר כסדרם, ואף חיי התרבות לא נפגעו. ייתכן כי הפרספקטיבה שלאירועי המלחמה גימדה בדיעבד את חשיבותם והשפעתם של חוקי וישי.

הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח עמ 19-17

יהודי המזרח בארץ ישראל- חלק ב' מ.ד.גאון

אברהם אביחצירא

מרבני טבריה. חתום על הסכמה בספר מלחמת המגן להרב משה מאיר חי אליקים. הוציא לאור מספרי אביו הרב, ביניהם גנזי המלך ירושלים תרמ״ט, והוא פירושים בקבלה. והסכימו עליו רבני הזמן המרפ״א ויש״א, והרב יוסף ויטאל מראשי ק״ק חסידים בית אל בעת ההיא. את הקדמתו לספר הנ״ל מסיים הרב: פי המדבר בן לאדמו״ר הרב המחבר כותב וחותם פעה״ק טבריה ת״ו, בחדש תמוז התרמ״ח בסדר אתה תקום ת׳ריח׳ם'

דוד אביחצירא

נולד בתאפילאלת בשנת תרנ״ו. ידוע בכל ערי המערב לפרוש וצדיק גדול. בנו של הרב מסעוד אביחצידא, ונכדו של הרב יעקב אביחצירא ז״ל. ר׳ יוסף בן נאים כותב עליו: לספר קדושתו ופרישתו לא יכילו מגילות. היה עושה כל התקונים והיהודים שמסר האר״י ז״ל למהרח״ו. כל דרכיו בהצנע. רוב ימיו עברו עליו בצומות וסגופים ובפרט בימי השובבים.

נפטר שם י״ד כסלו תר״פ. נכלל בין הרוגי מלכות עם כמה יהודים מתושבי העיר. מספריו נדפסו בירושלים. ביניהם — פתח האהל על חמשה חומשי תורה ע״ד פרדס׳ רישא וסיפא המכיל רמזים על הקבלה, שכל טוב דרושים ועוד. מלכי רבנן עמ. כ.

יעקב אביחצירא

מרבני תאפילאלת. מקובל וחסיד מפורסם. נודע לבעל נס ברוב ערי המערב, במצרים ובא״י. יסופר כי גגלה אליו אליהו. אהב להתבודד ולהתיחד עם למודו, שרובו ככלו היה בקבלה. התענין גם בצרכי עדתו ודאג הרבה לטובת העניים. היה יוצא לאסף כסף כפעם בפעם ומחלקו בין הנזקקים. מכמה עדים וכפרים נהרו אליו בכדי לקבל את ברכתו. בהחליטו לעלות לארץ מנעוהו תושבי עירו ויניחו מעצורים בדרכו באמצעות שר הפלך, ואולם חבתו לא״י לא ידעה גבול, ובהחבא נמלט מן העיד ונסע. תוך כדי כך נתעכב באלג׳יר ומצרים. בהיותו בדמנהור הסמוכה לאלכםנדדיא חלה פתאום, ושם נפטר ביום כ' טבת תר״מ. מועד פטירתו נקבע ליום הלולא, והמון רב מיהודי מצרים ומחוצה לה נוהר ביום ההוא להתפלל ולהשתטח על קברו.

ח ב ו ר י ו : א. דורש טוב, והוא דרשות במוסר לזמנים ולנפטרים (ירושלים תרמ״נ (ב. שערי א  וכה כנ״ל ג. פתוחי חותם פי׳ על התורה. ד. יורו משפטיד ליעקב, שו״ת ירושלים תרמ״ג ה. בגדי השרד, ביאור ע ל הגדה של  פסח . ו. מחשוף הלבן ע ל התורה, תרנ״ב. ז. מעגלי צדק, פרפראות ע״ד הקבלה תרנ״ג. ח. גנזי המלך באורים בפרד"ס, ירושלים תרמ״ט, ט. אלף בינה פי׳ ע ל א״ב, תרנ״ג. י. יגל יעקב, פיוטים, אלג׳יר תרס"ח . יא. לבונה זכה חדושי הש״ס הוציאו לאור נכדו ר׳ שלום אביחצירא, ירושלים תרפ״ט. יב. שערי תשובה עניני תשובה ושבת הדש כ"י. וכו.

שמואל אביחצירא

ר׳ שמואל אבו חצירי איש אלהים קדוש היה מתבודד בכנישתא דבי גובר בעיר הנקראת עד היום גובר (כפר הסמוך לדמשק), ולרוב פרישותו מצרכי העולם הזה קורין לו רב שמואל אבו חצירי. שה״ג, מע״ג ש. סי׳ עד,. נתן להניח כי קודם לכן ישב בא״י. ובשו"ת מהר״מ אלשיך סי, מ״ג נזכר יוסף בכר רבנו תושב גובאר ופרט זה מוכיח שהיתה שם קהלת יהודים קטנה במאות האחרונות. בבקורי שם בקיץ תרצ״ג, מצאתי רק קייטנים בודדים מבני דמשק.

אברהם ב״ר משה אביכזיר נולד בשנת תרכ״ו בתאפילאלת מרוקו. בכסלו תרל״ב עלה עם הוריו לירושלים. ראשית חנוכו קבל בביה״ם ״דורש ציון׳  להרה״ג יצחק מפראג. אח״כ למד תורה מפי הרב הנודע לשם ר׳ אלעזר בן טובו בעל הס׳ ״פקודת אלעזר״ על או״ח ג׳ חלקים, שהיה רב לעדת המערבים בעיה״ק ירושלים. באייר תרנ״ב נסע מירושלים בשליתות עדת המערבים, ובעברו דרך נא אמון נמנה לסופר ומזכיר בית הדין של הקהלה, ע״י הרה״ג אליהו חזן ז״ל. יחד עם הרב אליהו חזן ז״ל יסד את חברת ״עמלי תורה״, שמטרתה היתה להפיץ תורה בין יהודי נא אמון, ויפתחו בית ספר לנערים והוא נתמנה שם למנהל למודי הקדש. לתועלת ילדי בית הספר הנ״ל, הדפיס את ספרי הלמוד שלו ״העברי״ בד׳ חלקים, אשר עזרו הרבה להפצת השפה העברית וספרותה בערי מצרים. אח״כ החל להתענין במוסדות הצדקה של העדה וגם בהם הנהיג סדרים ידועים לטובת העניים. בראות ראשי העדה כי מרוב עבודתו במשרד הרבנות לא יוכל לעסוק בשאר ענינים, מנוהו למנהל ויועץ ועד הקהלה, ומאז היה המוציא והמביא בכל עניני עדת היהודים באלכםנדריא. אחרי פטירת הרה״ג אליהו חזן ז״ל בסיון תרס״ח נתמנה לאב״ד ולממלא מקום רב ראשי לעדה. הוא כהן במשרה זו עד זמן מנויו של הרב רפאל די לה פירגולה, ובמותו של זה, באלול תרס״ג, היה שוב ממלא מקומו עד בוא הרב דוד פראטו. גולי ארץ ישראל באלכסנדדיא בשנות מלחמת העולם זוכרים, כל מה שפעל הרב הצנוע הזה לטובתם, ועד כמה השתמש בכח השפעתו לבסוס כל חברות החסד שנוסדו בעת ההיא לעזרת הגולים. עיניו היו תמיד נשואות אל העיר הקדושה ומוסדות החסד שלה. כפעם בפעם היה אוסף סכומי כסף הגונים בין ידידיו ומכיריו, ושולחם לאה״ק בכדי לחלקם לעניים. באייר תרפ״ט התפטר ממשרתו ושב לעיה״ק ירושלים. לאות הוקרה על פעולותיו הרבות והמועילות לטובת הצבור, בחרה, בו עדת המערבים בירושלים לנשיא הכבוד שלה.

יעקב חי אביכזיר

יליד צפת בשנת התרמ״ת. בצעירותו שמש סופר ומזכיר של בית הדין. בראשית תרפ״ח נסע בשליחות כולל צפת למצרים, ובתרצ״א נשלח שוב לתוניס. כן היה שד״ר של כוללות עדת הספרדים בירושלים למערב הפנימי בין השנים תרצ״ה—תרצ״ז.

משה אביכזיר

מרבני תאפילאלת במאה הששית למניננו. וכתב הרב בע״ס מלכי רבנן כי כל הכפרים הסמוכים לעיר הנ״ל היו סרים למשמעתו. היה למדן מופלג וטרת ויגע וקבץ ספרים רבים מארצות רחוקות. ובס׳ שופריה דיעקב הובאו מתשובותיו. מלכי רבנן עמ. צ״ו.

אליעזר בן שמואל משה די אבילה

נולד תע״ד. מגדולי רבני המערב. בן אחותו של מוהר״ח בן עטר. ישב על כסא הרבנות ברבאט. חיד״א הפליג בשבחו בשה״ג. חבוריו יצאו לאור ע״י נכדו דר׳ יוסף. התכונן לעלות לא״י יחד עם ר״ח בן עטר, אך נטרפה לו השעה ולא הספיק. נלב״ע בשנת תקכ״א.

ח ב ר : א. מנן גבורים, חידושים ע ל התלמוד ב״ח ליוורנו תקמ״א ,תקמ"ה. ב. מלחמת מצוה על שרשי הלכות בש״ס ובפוסקים ובסופו קונטרס חסד ואמת, שם תקס״ו. ג. באר מים חיים, ל״ו תשובות ליוורנו תקס״ו. ד. מעין גנים, חידושים ע ל טור יו״ד וחו״מ ליוורנו תקס״ו.

השתמדותו של יצחק אלחראר במוגאדור ב־1932 ־ יוסף שיטרית

פרשת יצחק אלחראר כמבחן למשחק הכוחות הפוליטי במרוקו בשנים 1932־1933

לכאורה, תיאור רצף האירועים בפרשת התאסלמותו של יצחק אלחראר כפי שהוצג כאן אינו מעלה עניינים חריגים או בלתי שגרתיים ומיוחדים. למעשה, מהלכי הפרשה כולה מראשיתה באביב 1932 ועד סיומה בקיץ 1933 יכולים לשמש מקרה מבחן למשחקי הכוחות הפוליטיים והחברתיים שהתקיימו במרוקו בעת ההיא. בשנים אלו השלים הפרוטקטורט הצרפתי את מלוא היערכותו ונוכחותו במרוקו לאחר שאחרוני השבטים הברבריים שמרדו בצבא הצרפתי, בייחוד אלה שפעלו במזרח המדינה ברכס הסרע׳ו Sargho, נכנעו לצבא הצרפתי וקיבלו עליהם את עול השלטון הקולוניאלי. בכך הושלם תהליך ה׳פסיפיקציה׳ של מרוקו, היינו ההשתלטות על כל חבלי הארץ. ואולם מנגד, בעקבות מה שנקרא ׳הט׳היר הברברי׳ של 1930, שביקש לנתק את האוכלוסיות דוברות הברברית מן האוכלוסיות דוברות הערבית ולתקוע טריז ביניהן, בין היתר על ידי הכרה רשמית במסורת המשפט הברברי שבעל פה, התחילו באותה עת לצוץ ולהתארגן חוגי צעירים לאומניים שניסו לקשור קשרים עם חוגים לאומניים בארצות ערב הרחוקות כמו מצרים וערב הסעודית. כפי שנראה להלן, גם חוגים צרפתיים שהתנגדו מאז ומתמיד למדיניות הקולוניאלית של צרפת בכלל ובמרוקו בפרט החלו להשמיע את דברם בפרהסיה מתוך ניסיון להתחבר לחוגי הצעירים המוסלמים ולעזור להם בבירור ובגיבוש של האוריינטציות הלאומניות שלהם.

אשר לקהילות היהודיות ולבתי הדין הרבניים שלהן, שהיו עיקר הרפורמות שהחליט עליהן הפרוטקטורט לשיפור מעמד היהודים במרוקו, הם זכו אז ליציבות ולפעילות שבשגרה מזה יותר מעשר שנים במתכונתם החדשה. מעמד היהודים לא היה מבוסס עוד על מסורת ה׳דימה׳ המוסלמית, שקבעה הגבלות והשפלות על היהודים ובכללן תשלום ה׳ג׳זיה׳, אף שה׳ד׳ימה׳ לא בוטלה באופן רשמי, אלא רק הושתקה בשיח הפוליטי הצרפתי. לעומת זאת, תמורת הכרה מסוימת בזכויות היהודים למעמד אזרחי בדומה לזה של המוסלמים, איבדו היהודים את האוטונומיה המשפטית שהיתה להם עד אז. תחום הפסיקה של בתי הדין הרבניים הצטמצם לענייני אישות ולענייני ירושות, אך מונה גם בית דין רבני גבוה ברבאט ששימש ערכאה גבוהה ומרכזית לערעורים בעבור כל בתי הדין הרבניים, שהיו אז חמישה במספר. אשר לעניינים האזרחיים והפליליים, היהודים נאלצו להופיע בפני הערכאות של ה׳מח׳זן, היינו הממשל המוסלמי, שהיה מקביל כביכול לממשל הצרפתי אך למעשה היה כפוף לו. הן מינוי הדיינים והן סדרי פעולתם התקינים והביורוקרטיים של בתי הדין הרבניים היו נתונים מעתה לפיקוחם הישיר של השלטונות הצרפתיים, המקומיים והמרכזיים. הפיקוח נעשה הן במישרין הן באמצעות שירותי המפקח על המוסדות היהודיים שהתמנה ב־1919 וריכז את הטיפול בענייני היהודים מטעם שלטון הפרוטקטורט. בראש שירותים אלה שהיו מסונפים למשרד העניינים השריפיים הועמד יחיא זגורי, שקיבל את אמונם של השלטונות הצרפתיים ועשה את דברם.

הערת המחבר: ב־1945 הוקמה מועצת הקהילות היהודיות שהורכבה מראשי הוועדים הקהילתיים ובראשה הועמד מזכיר המועצה, ובשנים 1947־1954 התכנסה מועצת הרבנות של קהילות יהודי מרוקו בראשותו של הרב הראשי וראש אב בית הדין הגבוה לערעורים, שהיה אז ר׳ שאול אבן דנאן. על מוסד מועצת הרבנות ומפעליה ראו מ׳ עמאר, א׳ עצור ום׳ גבאי(עורכים),ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו, מועצת הרבנות במרוקו, ירושלים תש״ם; א׳ בשן, ׳בתי הדין ומועצת הרבנים במרוקו תש״ז-תשט״ר, בתוך א׳ בשן, מחקרי אליעזר – אסופת מאמרים ומחקרים בנושאי הפזורה היהודית הספרדית בארצות המזרח והמגרב, לוד תשס׳׳ז, עמ׳ 454-443.

אשר לקהילות היהודיות, הט׳היר של מאי 1918 קבע שיעמדו בראשן ועדים של חמישה עד עשרה מכובדים – לפי גודל הקהילה – מבני הקהילות שיטפלו בענייני הפולחן הדתי, בענייני צדקה ורכוש ההקדש, אך לא היה להם כל מעמד פוליטי בעיני השלטונות מבחינת ייצוג הקהילות והכוונתן הפוליטית. הפרוטקטורט דאג שהיהודים והקהילות היהודיות יורחקו מכל פעילות פוליטית – גלויה וסמויה. האמנציפציה שחסידי הפרוטקטרט ה׳ממוערבים׳ או ה׳מצורפתים׳ מבין היהודים קיוו שיהודי מרוקו יזכו בה תחת שלטון צרפת לא קמה ולא עלתה, ובמקומה בא הפיקוח הצמוד על המוסדות היהודיים, הגם שמבחינה רשמית לפחות חדל שלטון הפחד וההשפלות שהיהודים היו רגילים בו עד לפרוטקטורט.

זהו בקצרה הרקע הפוליטי והחברתי שבו התנהלה פרשת התאסלמותו של יצחק אלחראר, וכל הסדרים הקהילתיים, הכוחות הפוליטיים וההתארגנויות החדשות שנמנו כאן השתתפו באופן כלשהו בהכוונתה, בהתפתחותה ובסיומה. המסמכים הדנים בפרשה ויובאו בהמשך בליווי דברי פרשנות קצרים נכתבו כולם בידי סוכנים רשמיים, ביורוקרטיים, עיתונאיים או תרבותיים. הם מאירים את הדמויות הפועלות ואת ההתרחשויות מנקודות ראות שונות ומקדם־הנחות שונות. בין הנפשות הפועלות היו יצחק אלחראר ובני משפחתו, אך רק את אשתו ואותו אנו שומעים, אם במישרין ואם בעקיפין. לבעלי בריתו החדשים במוגאדור אין זכר בתיעוד הכתוב, לבד מן הקאדי (מסמכים ח, י), אך קיומם אינו מוטל בספק. הכוונה קודם כול לאהובתו המוסלמית, שהתיעוד בעל פה שאספתי ושירו של יצחק הלוי (מסמך י) מעמידים אותה במרכז הפרשה ורואים בה את הגורם העיקרי שחולל אותה וכנראה גם כיוון אותה לאחר שאשתו הגישה את קובלנתה לבית הדין הרבני.

מן המסמכים מצטייר יצחק אלחראר כאדם נחרץ ונמרץ, שגילה זה עתה את אור האמונה המוסלמית והפך למקנא לה ולפועל מכוחה. בשום מסמך רשמי שנכתב עליו או שהיה שותף בכתיבתו(כמו מסמך ח) אין הוא מזכיר במישרין או בעקיפין לא את אהובתו המוסלמית ולא קרובים מוסלמים אחרים במוגאדור. עד לגירושיו הכפויים מאשתו היהודייה הוא התמיד בהצגת עמדתו כמיוסדת כולה על ענייני אמונה עקרוניים ועל בחירתו החופשית בדרך חיים חדשה ולא על עניינים רומנטיים או חומריים. על פי הצהרתו בבית הדין הרבני ושרשרת הפעולות שהוא נקט לביסוס עמדתו הוא ראה את עצמו כמוסלמי לכל דבר ועניין ברגע שהצהיר בפומבי על המרת דתו, ולכן כפר מלכתחילה בסמכות בית הדין הרבני וסירב למלא את קביעותיו(מסמכים ב, ג, ח, ט). כל פניותיו וכל מעשיו מאז מתן פסק הדין כוונו להשגת מטרה עקרונית זו מבחינתו, אך בני הקהילה היהודית שעקבו אחרי הפרשה מקרוב ומרחוק היו משוכנעים שמניעיו ותוקפנותו נבעו בעיקר משיקולים כלכליים ורומנטיים, שכן סכום הכתובה שהיה עליו לשלם לאשתו היהודייה היה גבוה ונקבע לחמשת־אלפים מטבעות זהב ספרדיים (מסמך ג). בעניין זה הוא זכה כנראה לתמיכה ולעידוד ניכרים מבני משפחתו וקרוביו החדשים מקרב המוסלמים במוגאדור, והם כיוונו אותו להיוועץ במכובדים ממוגאדור ולאחר מכן ברבאט כדי לחזק את עמדתו ולהיפטר מתשלום הכתובה. הוא הגיע אל פקידים בכירים במשרדי המח׳זן ברבאט, והם הביעו את אהדתם ונתנו לו בתחילה את חסותם; הם אף ניסו להדריך אותו ולכוון את צעדיו המשפטיים, אך לבסוף נאלצו להיכנע בגלל עמדתם הנחרצת של אנשי הפרוטקטורט (מסמכים ח, ט). גם פנייתו לערכאה המוסלמית העליונה במרוקו, המלך בכבודו ובעצמו, לא התקבלה והוא הוחזר לטיפולם של פקידים במח׳זן(מסמך ח).

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר עמ' 418-416

נאם הנעילה להרב מיכאל יששכר אנקאווא יחשל״א-מועצת הרבנים במארוק-האסיפה השנתית של תש"ז- משה עמאר

נאם הנעילה להרב מיכאל יששכר אנקאווא יחשל״א

ע״ע ״מקוה טהרה״

רבותי!

בכדי שתסוים מועצתנו בכי טוב, אני צעיר וזעיר אדבר לפני מעכ״ת מענין מקוה טהרה, לטהרת בנות עם ישראל, ולכל זרע ישראל.

אל יפלא בעיני רבותי, איש אשר כמוני קטן הכמות והאיכות; לבוא בסוד ישרים, מלכים וסגנים, מאן מלכי רבנן, ומה גם לעמוד ולדבר לפני מי שגדול ממני בחכמה ובמנין, צעיר אני לימים, ואתם ישישים, וידעתי רבותי, ידעתי כי איני ראוי לדבר אפילו לפני אנשים כערכי ומכ״ש לפני רבותי, אלופי ומיודעי, מנייהו מלכי ומנייהו אפרכי, ולפני גדול אדוננו, ידידנו ואו״ע נשיא אלקים בתוכנו הל״ה השר והטפסר כבוד מעלת האדון מוס׳ מ׳ בוטבול יש״ץ אבי״ר. שיודע בעצמי כי לא איש דברים אנכי והן ערכי עלי.

אבל, מקומי הכריחני לצאת חוץ ממחיצתי, וההכרח אם לא ישובח לא יגונה לבוא עד הנה לענות חלקי גם אני לפני מעלתכם, לערוך שלחן במדבר דוקא. ולפני מלכים רבותי, אתיצב לחקור ולברר הדבר, כי לכם משפט הבחירה.

רבותי, לא נעלם ממעלתכם היקרה חומר עונש הבא על הנדה רח׳׳ל, בין פנויה בין בעולה. ומקרא מלא דבר: ואיש אשר ישכב את אשה דוה וכו׳ ונכרתו שניהם מקרב עמם רח״ל. ורבותינו אמרו שהנדה אפי׳ שהתה זמן ארוך ולא טבלה היא בנדותה. ואפי׳ בזמן לבונה כל דין נדה יש לה, עיין ביו״ד סי׳ קצ״ה וקצ״ז. וש״ך שם. וכל הנוגע בה יטמא. וכמה הרחקות עשו רבותינו לאיש עם אשתו נדה כדי שלא יפגע בדבר הזה. עיין שם ביו״ד סי׳ נ״ז, וגם ידוע לרבותי מעשה של ההוא תלמיד שקרא הרבה וכו׳ ובשביל שלא נזהר מאשתו בימי לבונה ששכב עמה במט״א וכו׳ מת בחצי ימיו חו״מ. ואי׳׳ץ להאריך בדבר זה דזיל קרי בי רב הוא, ומכ״ש לרבותי שאין דבר נעלם מהם.

רבותיי בעוה״ר בדורותנו אלה, אנו רואים כמעט כל בנות ישראל הפרו ברית, עברו חקה זאת חקת התורה, ונבעלות נדות, ומולידות בנים זרים אשר בשם בני הנדה יכונה להם. ורבתה המספחת בעוה״ר בכל עם ישראל, שמתערבות המשפחות זב״ז הכשרים עם בני הזרים. ואין איש שם על לב. ודבר זה נפל גם במשפחות המיוחסות, בתי אבות רח״ל, יען שבנות הדור חפשיות מן המצות ופרקו עול התורה והמצוה מעליהן. ומכ״ש למצוה הזאת לטבול לנדתן במי המקוה העשוי עפ״י התורה והדת, אשר מצוה זו ללעג וקלס נחשבה בעיניהן, שאומרות, אחר שרחצו וסכו במים חמים, זכים וטהורים, שממקור מים חיים באו, עוד תצטרכנה לבוא בחפירת מים, גומא עכורה של מים קרים ומאוסים שנעשו ממים ישנים וקרוב להיות נתלעים? ומכ״ש אם מקום המקואות במבואות אפלים ומטונפים, ודבר זה כמשא כבד עליהן לקיים מצות טהרה זאת. ואפי׳ נשים אשר עדיין יש בהן רוח חיים רוח היהדות בקרבן, ומקיימות כל מצות ה׳. דבר זה קשה בעיניהן, כיון שרואות מקום טהרתן באי הנקיות כנז״ל. וע״י כן נמנעות הן מלקיים מצות הטבילה לטבול במים סרוחים ומאוסים, ובאות גם הנה במצודה הזאת, ונכשלות גם הנה בעבירה רחמנא ליצלן.

ועל כן רבותי, לכם המצוה הזאת, אל תאחרו אותה. קומו והתעודדו ושנסו מתניכם ודברו על לב בנ״י ועל ראשי אלפי ישראל שיתאמצו בכל עז ותוקף לגדור הפרצה הזאת מעל עמנו, ע״י שיזלו מכספם וזהבם סכומים יפים ויבנו מרחצאות יפים והדורים בבנין יפה ומפואר, טוב ובמקומות נקיים זהירים ובהירים, ובתוכם מקואות של טהרה עשוים עפ״י הדין. אשר מימיהן צחים ונקיים וצנורות חמין עוברים בתוכן. ומימיהן משתנים בכל עוזם וכו׳.

ואזי מובטחים אנחנו בעז״ה שכל בנות ישראל תקדמנה ללכת בזריזות לקיים מצות טבילה בזמנה. ואפי׳ מי שאינה אדוקה במצות, תחישנה לטבול במים החיים, במים החמים. שמתוך שלא לשמה באה לשמה. ואשה אל אחותה תקרב אל הדבר הזה ואזי יטהרו כל זרע ישראל בעז״ה.

וכמו שראינו בעינינו בעיר המהוללה עי׳׳ת מקנאם. אשר בנו שם זה זמן בתי מרחצאות בבנין מפואר, ובתוכן רצוף מקוה טהרה של מים חיים. מעין נובע אל תוך המקוה. והמים עוברים בקרבו בהיותם חמים, והכל נעשה בנקיות יתירה ונמצאו כל בנות העיר הנז׳ טהורות, ומקורן טהור. כי״ר גם אנחנו נזכה לקיים המצוה הזאת בכל תפוצות ערי ישראל אמן. ובזכות מצוה זו יבוא בעז׳׳ה משיח צדקנו בימינו אכי׳׳ר.

תמצית אמרינו בזה לכל ערי ישראל

א – בנין מרחצאות חדשות בבנין יפה אף נעים ובתוכן רצוף מקואות שמימיהן חיים וחמין ומשתנים בכל עת וזמן.

ב – בנין המקואות והכשרתן ושיעורן וכו׳ יהיה בהשגחת הב״ד.

ג – ההוצאות תהיינה בעזרת שלמי צבור ויחיד.

ד – הב״ד והרב הדיליגי וחברי הקהלה חובתם להוציאה לפועל בלתי איחור.

ה – הב״ד והרב וכו׳ יעוררו לב בעלי הקרקעות לעשות בבניניהם ״מקוה טהרה״ לשכנים, לבד מקואות הצבוריים.

ו – המקואות הצבוריים יהיו בנוים במקום ראוי, ובהצנע לכת.

ז – הרבנים יכרזו אזהרות כפעם בפעם בבתי כנסיות על חובת טהרת בנות ישראל ועל עונש בטולה. ועל הנזקים הנגרמים מטומאת הנדה רח״ל.

כל זה נתקבל בהסכמה

המשפט העברי בקהילות מרוקו- מועצת הרבנים במארוק-האסיפה השנתית של תש"ז- משה עמאר-עמ' 230-228

Conile des rabbins du Maroc des 15 et 16 Fevrier 1955

CONCILE DES RABBINS DU MAROC

DES 15   ET 16  FEVRIER 1955

DISCIPLINE

1") Les « morchim » sont tenus à beaucoup d’égards envers les juges toutes les fois qu’ils sont reçus par eux dans leur bureau parti­culier, à plus forte raison lorsqu’ils siègent en audience.

2") Ils doivent s’incliner devant les règles de la procédure en usage.

3") En présence des juges, les « morchim » doivent parler avec pondération.

4”) Leurs conclusions doivent refléter exactement les prétentions de leurs clients.

5")Leurs aveux ou dénégations engagent leur responsabilité per­sonnelle.

6") Les « morchim » professionnels doivent présenter leurs conclu­sions par écrit avant l’audience sous forme de résumé et peuvent par la suite les développer oralement.

SANCTIONS

  • Un rabbin-délégué peut prononcer une sanction maximum de 15 jours de mise à pied.
  • Un tribunal peut ordonner une mise à pied d’un mois ou plus.
  • Au cas où un rabbin-délégué juge grave la faute commise par le morché, il doit en saisir le tribunal régional.
  • La première faute disciplinaire commise pendant six mois (d’exercice) entraînera un avertissement à son auteur. La 2ème faute commise dans le même laps de temps entraînera une mise à pied à temps. La 3ème faute commise en l’espace de six mois sera sanctionnée par une mise à pied définitive prononcée par le Conseil supérieur prévu au paragraphe 1er du chapitre suivant.

Toute décision sanctionnant l’une des fautes sus-indiquées devra faire l’objet d’une délibération écrite et signée à l’instar des jugements.

VOIE DE RECOURS

1") Dans les trois jours de leur notification, les décisions ordonnant une suspension supérieure à un mois peuvent être frappées d’appel devant un conseil composé de M. l’Inspecteur des Institutions Israélites, d’un magistrat du Haut Tribunal Rabbinique, d’un magistrat du tribunal régional.

2“) La mise à pied de quinze jours prononcée par le rabbin-délégué n’est pas susceptible d’appel.

3“) Ni le délai d’appel, ni le dépôt d’appel ne suspendent l’exécution de la décision.

4°) Au cas où le rabbin-délégué estimerait que la décision du tribu­nal régional ne réprime pas suffisamment la faute, il a la faculté d’en appeler au conseil mentionné ci-dessus au paragraphe 1er.

Dans toute  instance d’appel les rabbins-juges se borneront à adresser leurs conclusions par écrit.

DATE D’EFFET

La présente réglementation entrera en vigueur le 1er janvier 1956.

BAREME DES FRAIS

DES REPAS DE FIANÇAILLES

Soucieux d’éviter désormais aux ex-fiancés les contestations — se produisant fréquemment — relatives aux frais des repas des fiançail­les, le grand rabbin DANAN propose au Concile qui l’adopte, la résolution suivante :

1") Les rabbins sont priés de procéder, avec la collaboration des membres du Comité de Communauté local, à l’établissement d’un ba­rême des frais des repas de fiançailles comprenant cinq catégories à l'instar de celui des pensions alimentaires, savoir indigent ; gêné ; moyen ; riche ; très riche.

2’) Au cas. où l’un des fiancés prétendrait que son adversaire n’a pas dépensé la somme prévue au barême, son argument ne vaudra que dans la mesure où il est appuyé d’une preuve testimoniale. La règle du serment ne peut jouer dans ce cas, le revendiquant étant présumé avoir dépensé ladite somme.

MAJORATION DE L’INDEMNITÉ

DE RUPTURE DES FIANÇAILLES

Se félicitant des résultats positifs obtenus grâce à la résolution du Concile de l’an 5707 décidant, en matière de rupture des fiançailles, qu’au cas où la rupture non valablement motivée serait le fait du fian­cé, après les premiers six mois de fiançailles, celui-ci sera tenu de payer une indemnité allant de 2.500 frs à 15.000 frs ;

Considérant toutefois que ce taux s’avère à l’heure actuelle prati­quement incapable de limiter les cas de jeunes gens délaissant leur fiancée sans motif valable.

Le Rabbin MAMANE a proposé au Concile de majorer convena­blement l’indemnité dont il s’agit et le Concile a décidé :

1“) Que les nouveaux taux soient compris entre 25.000 et 200.000 frs.

'2“) Que seuls sont susceptibles d’être restitués les bijoux en or ou en argent et les pierres précieuses. Les autres cadeaux : parures, effets vestimentaires, maquillage, etc… ne sont pas restituables en cas de rupture imputable au fiancé, interviendrait-elle au cours même du premier semestre des fiançailles.

SUPPLÉANCE EN CAS DE RECUSATION

DU SECOND NOTAIRE

Signalant le nombre de fois où, dans les petits centres où il a eu à exercer, les notaires israélites étaient récusables en raison des liens de parenté qui les unissaient ;

Exposant les sérieuses difficultés qu’il a eu souvent à surmonter au point de se voir presque toujours contraint de faire venir un autre notaire d’une ville voisine ;

Le Rabbin MALKA propose au Concile, qui l’adopte, la résolution suivante :

Toutes les fois qu’un deuxième notaire officiel sera récusé sans qu’il y ait sur place un autre le remplaçant, le rabbin-juge désignera une personne, convenable pour la circonstance, pour instrumenter et signer (l’acte) concurremment avec le notaire officiel.

CONCILE DES RABBINS DU MAROC DES 15   ET 16  FEVRIER 1955 –takanots page 437-435

שרשים-יהדות מסורת ופולקלור יהודי במרוקו-התנור הציבורי-The public bakery oven-Le four public

שרשים-יהדות –מסורת ופולקלור יהודי מרוקו

 משה גבאי-הצייר והעורך

ישראל 1988

" והָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם, וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא ירא (יִרְאֶה) כִּי-יָבֹא חֹם (ירמיה י"ז-ח)"

אחד המרכיבים החשובים בציוריו של משה גבאי הוא התוכן שבו הם עוסקים. אפשר להגדיר את ציוריו של גבאי כיצירה אמנותית שצמחה מתוך זיקה לתכניה, ועל כן ערכה מותנה בתכניה.

גבאי מעלה בציוריו אלה את מכלול חיי הדת והחולין של הקהילה היהודודית במרוקו על פי זכרונותיו מילדותו. ומה שנשמט מזכרונו לא חמק מדמיונו. וכיד האמן הטובה עליו הוציא מתחת ידו דיוקן של קהילה מקורי ומהימן: גלרייה של דמויות שונות, הנוף הארכיטקטוני, הלבוש הססגוני בצבעיו העזים, האויירה התרבותית של הבית רוויית חום וחדות חיים, וזו של בית הכנסת שבחללה מרחפת חרדת קודש — הכל מוצג כמות שהיה בצביונו העתיק והמשומר.

התנור הציבורי

יהודיה ובנה, מביאים בערב שבת, קדרות החמין ״סכינה״, לתנור הציבורי. ברקע בעל המאפיה שולח את נערו (״הטרח״) לחלוקת הלחם לבתי־היהודים.

 

THE PUBLIC BAKERY OVEN

A Jewess and her son are bringing pots of "chamim" called SECHINA to place In the public baking oven. It is Shabbat eve. In the background, the baker sends his apprentice TERAH to deliver bread to the homes of the Jews.

 

LE FOUR PUBLIC

Une femme juive accompagnée de son fils, apporte la marmite de la Skhina du chabbat à cuire dans le four public. A l’arrière-fond le patron envoie les mitrons porter leurs planches de pain dans les maisons juives avant l’entrée du chabbat.

הספרייה הפרטית של אלי פילו- גזזת -אלק סרור- Ringrow – سعفة الراس

הגזזת שפרצה בשנות החמישים לא משה מסדר היום. המדינה טרם סיימה לשלם פיצויים לקורבנות וזן חדש של המחלה, קטלני יותר, מתגלה בראשים, בזקנים, בקירות… ותחת עטו של המחבר. "גזזת" הוא סיפור הומוריסטי על אחת המחלות שהשתרשו בהווי הישראלי.
קרן מתנאל Ɩ הוצאות מא"י

פרוזה

Ringrow – سعفة الراس

2016

© כל הזכויות שמורות למחבר ול:

מכון האירו ים־תיבוני לדיאלוג בין ציוויליזציות

The Euro-Mediterranean Institute for Inter-Civilization Dialog

יהודי המזרח בירושליםחלק ב' מ.ד.גאון-דוד בן מאיר אבישר

משה בן יצחק די אבילה

מתושבי ונכבדי מכנאס. מטיף ועסקן מפורסם. בעבר ר״ח בן עטר ובני ביתו בשנת תס״ה דרך עירו, עכבהו אצלו וספק לו כל צרכיו במשך שנתים וחצי. אחדים מפסקי הדין שלו נדפסו בס׳ משפטים ישרים, קרקוי תרנ״א, ומדדושיו הובאו בס׳ אזן שמואל. נלב״ע לפני ש' ה״א תפ״ה.

אברהם אבינון

מגדולי רבני שאראי בושנא. גדל בבית הרב מוהר״מ פירירה שהיה ר״מ ואב״ד בטראב׳ניק ואח״כ בערוב ימיו עלה לאה״ק והתישב בחברון. מלא את מקום רבו כ״ו שנה, ובעברו לעיר הבירה שאראי לכהן פאר ברבנות השאיר את אבא מארי תחתיו. בשנת תרנ״ט עלה לבקור ממושך באה״ק. חשב להשתקע בירושלים אולם בני ויחידי עדתו בחו"ל לא הסכימו. חזר לשאראיו וישב שם על כסא הרבנות עד יום מותו. נלב״ע כ״ו שבט תרס״ג.

דוד בן מאיר אבישר

יליד חברון, כ״ח חשון תרמ״ח. ראשית חנוכו קבל מאביו ז"ל, שהיה ת״ת צנוע, ותמים עם אלהים ואנשים. אח״כ למד בישיבות, והרבה להגות בכתבי הקודש. בהיותו לבר מצוה דרש ברבים בנוכחותו של הרה״ג חיים חזקיהו מדיני, בע״ס ״שדי חמד״ שאז בא להתישב בחברון. שנות רבנותו של הגאון הנ״ל היו לברכה לכל תושבי העיר, בפרט לדור הצעיד אשר שאף להשתלם בחכמה ודעת. מחבתו הרבה לשוחרי תורה, שם עינו הפקוחה על שלשה אברכים עניים, ויכנס בשם כולל רב אד״א. הם למדו זמן מה גם אצל רבנים אשכנזים ומתוך מגע עמהם דברו בשפה העברית. בעת ההיא נשבה רוח חדשה בעיר האבות. בני המשפחות המיוחסות מני, חסון, קמחי, וכו', נסעו להשתלם לירושלים, למקוה ישראל, לביירוט ולקושטא, ויציאתם את העיר עשתה רשם. נדידה שיטתית זו של צעירי חברון עודדה את חברת כי״ח לפתוח בית מדרש לרבנים בעיר הנ״ז, תחת השגחתו של הרב מדיני.

ואולם חו״ר האשכנזים ראו ביסודו של המפעל נזק לעניניהם החיוניים, ויצרו דעת קהל כנגדו. בעקב זה נשללה האפשרות לממושו. קנאותם הדתית הנפרזה של רבני חברון האשכנזים, נגד הצעירים ושאיפותיהם בערה בהם כאש אוכלה. בהגיע השמועה על מות הרצל, החליטו צעירי חברון לקרא את העם לבכי ולמספד, בבית הכנסת הגדול המיוחס לאברהם אבינו. לשם כך היתה דרושה הסכמת הרב מדיני. בקשר עם זה פנה אליו ד. אבישר ויחד עם הסכמתו קבל גם הבטחה מפורשת, להיות נוכח באזכרה, ולומר מצדו מלים אחדות לכבוד המת הגדול. לכאורה היה זה נצחון מעודד — נצחון האור על החושך, והתלהבות הצעירים עברה גבול. בהודע הדבר לרבני האשכנזים מהרו להקים רעש והמולה, רגזו ויניעו ראשם, ולפתע היתה העיר כמרקחה. כתוצאה מהמבוכה אשר התעוררה בצבור הופרע הסדר, והאזכרה הפומבית נדחתה.

בו ביום התכנסו הצעירים הדואבים במחבואים, בבית אשר שמש לפנים בית מרזח, ובמהשך, לאתר שסתמו את הארובות שבו, לבל תשורם עין זר, הדליקו נרות סביב לתמונת הרצל, והקריאו ביראה ורעד מיצירותיו. ההספד החשאי הזה גגמר באסף תרומות לטובת הקרן הקימת, וכן ביסוד אגודה של דוברי וכותבי עברית, אשר רכזה תתת דגלה את כל צעירי הדור ההוא. בשנת תרס״ו, נסע דוד הצעיר ירושלימה, בכונה מראש להשתלם בבית המדרש למורים של חברת העזרה. עם הכנסו למוסד הנ״ל היתה רוח אחרת עמו, ויפתחו לעיניו אפקים חדשים. תנועת העלית של חלוצי העבודה הראשונים לארץ, חברי הפועל הצעיר ופועלי ציון, השפיעה במדה מרובה על חניכי ביהמ״ד הנ״ל. מאז נמשך אחר תעודותיה והשקפותיה של מפלגת פועלי ציון.

גורם חשוב לכך היה הסופד י״ח ברנר, שהתהלך כאח ורע עם התלמידים המבוגרים. מתוך משאו ומתנו עמם, נתן עינו בג׳ צעירים ספרדים שבלטו בבית המדרש הנ״ל, והם: שמי, בורלא, ואבישר. שלשה אלה נסו אז למשוך בעט סופרים, ודבריהם נדפסו בעתוני הארץ. עוד כחניך ביהמ״ד לקח חלק פעיל בחיי התלמידים ובתנועתם. למד ולמד, ויהי מן הראשונים אשר התנדב להורות בשעורי הערב ״מוריה״.

בה בעת, יסד יחד עם חבריו י. בורלא, לוי ואחרים, מוסד דומה להנ״ל גם בעיר העתיקה, בשביל בני ההמון הספרדי. הוא נלחם בחרף נפש במוסדות המסיון למיניהם, נמנה בין יוזמי השביתה הראשונה נגד חברת העזרה בראשית שנת תרע״ג, שגגמרה בנצחון מוסרי מוחלט לצד התלמידים, עזר בארגון פועלי ירושלים, פרסם מאמרים בעתונות אף חרז חרוזים במסתרים. בכלותו חוק למודיו נשלח ע״י חברת ״העזרה״ לנהל בית ספרה בחברון, ואח״כ עבר כמורה ראשי אל חדr תורה ״תחכמוני״ בירושלים. מקץ זמן קצר נתמנה למנהל ״תלמוד התורה״ של הספרדים.

שמונה שנים נהל את המוסד הזה, ויצליח להעמידו בשורת בתי הספר המתוקנים. בין הזמנים נהל הקורס העברי, שנועד להכין מורים עברים לבתי הספר של חברת כי״ח, והביא לידי סיום את המחזור הראשון. בשנים האתרונות עובד בבית הספר העירוני לבנים בירושלים, תוך כדי עבודתו בהוראה, הקדיש הרבה מעתותיו הפנויות לצדכי צבור. בהוסד הסתדרות הספרדים בשנת תר״פ, היה בין חבריה הותיקים ונכלל בין באי כחה באספת הנבחרים הראשונה ליהודי א״י. אח״כ נבחר ברשימת אגף העבודה שהוא משתייך אליו ובשמו נכנם אל הועד הלאומי. בין הזמנים היה ציר הועידה השניה של הסתדרות העובדים. כוון עבודתו מבוסם על אחדות פזורי האומה לגוש לאומי אחד, הגנה על עניני ההמון הסובל והרמת מצבו התרבותי. בשם סיסמאות אלו הוא פעל ונלחם, ולאורן הוא דוגל ועמל. שנים מספד היה יו״ר הסתדרות ״חלוצי המזרח״ והודות לעבודתו המסודר, בה, הועמדה זו בין הכתות המאורגנים שהשתתפו ביצירת המסכת המדינית של הישוב העברי בארץ. השם ״חלוצי המזרח— במקום צעירים ספרדים — ניתן על ידו, ובתור אחד מקובעי מטרתה הציב בראש תעודותיה את הסעיף: ״אחוד יהודי א״י לקהלה אחת״.

מרץ רב השקיע לקיום שורת ההרצאות השבועיות של הסתדרות זו, אשר משכו אליהן המונים מכל החוגים, והוא עצמו נמנה בין המרצים על כל ענין צבורי שעמד על הפרק. בשנת תרפ״ג, עת התאסף הכנסיה הציונית הי״ג בקרלסבד שאליה נסע כציר יהודי ארם נחרים, הניח שם, יחד עם חברו מאיר לאניאדו את היסוד לפתיתת המשרד המכין את הועידה העולמית הספרדית, שהתקים ופעל בשם זה עד תמוז תרס״ה.

בראשית תרפ״ה יצא מטעם הלשכה הראשית של הקהק״ל, למסע תעמולה בערי יון ומצרים, ושליחותו זו הוכתרה בהצלחה. בשנים האחרונות נהל טיולים עממיים ברחבי הארץ, הפיץ תרבות וידיעות בין הגדולים, נטל חלק פעיל בעבודת הקהק"ל, בעדת היהודים הספרדים ומוסדותיה, עניני החנוך וכיוצא. כן השתתף בפרי עטו בהחרות, האחדות, ארץ ישראל, הארץ, דאר היום, העולם, השלח, הפועל הצעיר, הד התנוך, — ובעתונים האשפניולים בשלוניק: לה ב׳ידדאד, איל טיימפו, איל פרוגריסו וכו', וכן בעתוני קהיר הצרפתים ל׳ אורור, וישראל. במאמריו דן תמיד על שאלות ישוביות, צבוריות ולאומיות. 

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן – אורות המגרב תשע"ח

הסכם ורסאי ב-1919 ביטל את הסכם אלג׳יג׳ירםס

 העורך של השבועון המלוכני שיצא לאור בקזבלנקה בשם La Voix Français פרסם בגליונו ב-11 באפריל 1931 מאמר בו נטען, כי הסכם ורסאיי בשנת 1919 ביטל את ההסכם של.Algeciras

פיתוחה של קזבלנקה והנמל

בנייתו של נמל קזבלנקה היה פרויקט שבוצע על ידי המושל הצרפתי הראשון של מרוקו המרשל ליוטי, החל בשנת 1912. תחילה במימון פרטי, ביולי 1914 היו למושל העיר מעל 70 מיליון פראנקים כמלוה ראשון, והתאפשרה עבודה בקצב מהיר. הנמל היה בגודל של נמל אוראן, ו-70 אחוז מהמסחר של מרוקו התנהל בעיר זו. פוספאטים: שהתגלו במרוקו ב-1919 זכו ליצוא בכמויות גדולות. היצוא הראשון דרך נמל קזבלנקה היה בשנת 1922, חמש שנים לאחר מכן, הגיע הייצור למיליון טון ומעלה, וב-1930 הגיע לשיא. בשנים הבאות חלה ירידה. ובפרוץ מלחמת העולם השניה היתה שוב עלייה ביצור וביצוא, שהכניסה סכומים גדולים לכל המעורבים ביצוא דרך נמל קזבלנקה. אחד המוצרים שעברו דרך נמל קזבלנקה היה יצוא דגים. וב-1936 היתה קזבלנקה הנמל הרביעי באימפריה של צרפת בכמות הדיג שהנמל יצא. חל תהליך של תיעוש העיר, ומחצית מכלל הפעילות הכלכלית, וענפי התעשיה והמסחר במרוקו, התרכזה בקזבלנקה. פירסומה של קזבלנקה כעיר תעשיה ושיש בה עבודה בשפע, הביא אליה המוני מהגרים, רובם פרולטרים מהכפרים ומערים אחרות. אלה היוו איום לבטחונה של העיר. הדרך כפי שבוצעה לפני השנים של מלחמת העולם השניה היתה ״טיהור״ העיר, כשהכוונה, שהמונים גורשו ממנה, ורבים אחרים הועלו על אוניות גירוש. קזבלנקה הפכה לנמל השלישי בחשיבותו בעולם, והשביעי בגודלו בכל הנמלים של צרפת. ב-1936 היבוא שעבר דרך הנמל הגיע ל-706 אלף טון, והיצוא למיליון ו-847 אלף טון, כולל פוספאטים.

עליה במספר התושבים

בשנים 1836-1834 חיו בקזבלנקה 700 תושבים, ובשנים 1867-1866 ששת אלפים. בשנת 1897 מספר התושבים 25 אלף מהם שלושת אלפים יהודים, ו-6000 אירופאים. בשנת 1911 גרו בקזבלנקה כ-9 אלפים אירופאים, 8000 יהודים, מוסלמים 30 אלף. ס״ה 47 אלף תושבים. ב-1917 חיו בה כ-75 אלף תושבים מהם 28 אלף אירופאים ו-47 אלף ילידים. ב-1918 מספר התושבים הגיע ל-92 אלף, מהם 37 אלף אירופאים. ב-1936 נימנו בה כרבע מיליון נפש, מהם 146 אלף מוסלמים, 72 אלף אירופאים 28 אלף יהודים. עשרים שנה לאחר מכן סיים המרשל ליוטי הנציב הצרפתי הראשון במרוקו, את בניית הנמל שהוא הנמל הראשון במרוקו, הבטוח בכל מזג אויר. כפר הדייגים הפך לעיר של בנקים, חברות ביטוח, וחברות ספנות. נבנתה שכונה אלגנטית, והיתה הרגשה שניתן ליצור הרמוניה בין המסורת המאורית והשליטה הצרפתית. אחרי מלחמת העולם השניה, קזבלנקה הפכה לנמל הגדול ביותר במגרב. גדולה יותר מהנמלים באוראן ובתוניס. מספר התושבים עלה פי שלושים ממספרם ב-1906, והגידול הוא כחמישים אלף בשנה. קזבלנקה היא הלב והרוח של צרפת במרוקו. היה קיים שיתוף פעולה בין הבנקאים והסוחרים הצרפתים המקומיים ובין הבירוקרטיה המקומית. השקעות של צרפתים מושקעות בעיר והרווחים מגיעים החוצה.

תיאורה של קזבלנקה ע׳׳י תיירים וסופרים בשנות ה-20 של המאה הכ׳

צרפת גאה על קזבלנקה בהיותה העיר שהיא יצרה וביססה, זו עיר לפי דגם אמריקאי. לפני כעשר שנים לא היה כאן ולא כלום, ועתה עיר פורחת. אבל למעשה נמלה כנמל עיקרי של מרוקו, הוא הגרוע לעומת נמלים אחרים במרוקו. אין איש המצדיק את הקמתה, העיר צמחה מהחולות. משעה לשעה היא צומחת מעיירה מוסלמית קטנה חסרת חשיבות על הריסות מבצר פורטוגלי ששמה נשכח, לעיר הבירה האמיתית של מרוקו. אוכלוסיתה מונה עתה מעל מאה אלף תושבים. הנשים הולכות כשפניהן מכוסות ברעלות, ואין איש יודע אם הן יפות או לא, צעירות או זקנות. הילדים מהם מתרוצצים ברחובות, אחרים שוכבים על הארץ, מהם ישנים על המדרכות.

מצויים שם גם יהודים ויהודיות שהם נפרדים מהמאורים והנוצרים, אף שהושפעו על ידי אלפי שנים של מסורת משותפת. הגברים לבושים בלבוש אירופאי-כובעים וחליפות אירופאיות. אין להם את השלוה של המוסלמים, ולא האוירה היציבה והפעילה של הצרפתים. פניה של יהודיה זקנה האוחזת בארגז של מצרכים, מעידה על הטרגדיה של בני עמה, שהם זכרונות של אירועים חשוכים. אין לה פנים של אירופאית, ולא לגמרי פנים של אשה מזרחית. על פניה אגדה של חיה נרדפת עם נשמה, במשך דורות עיניים אלה ראו אירועים של יאוש. אנשים אלו גאים, למרות זאת צנועים. אין להם בית עלי אדמות, הם היו נודדים וגורלם שיהיו נודדים לעד.

ליד שער מראכש מקום שהאדמה הכפרית והעיר נפגשים, תחת החומות של צ׳אר אלבידא – העיר המאורית, עוד ניתן לראות כמה יסודות אופיניים של הכפר. אני רואה לפני את השער הפתוח שדרכו עוברות צעקות של ילדי המוסלמים, וכן חמורים קטנים. כל הנוצרים דומים, והיהודים מחליפים צורה. האסלאם מטביע חותמו על כל פניו של מאמין. מחוץ לחומה, יהודים בעלי אף כמו גמלים. האף הפינאנסי והפה מלא שיניים שבורות, הם יושבים כשהם מחכים לצרכן. מהו הדבר שמושך את תשומת לבי? אנשים עניים מצויים בכל מקום, וכובסות נמצאות בכל העולם. התשובה – כי אנשים אלה אינם חיים בהווה ולא בעתיד, אלא בעבר. הם עבדי הזמן של מאות שנות דיכוי. המאורי נושא אתו גאוה טבעית, לכושי יש בעל חיים משלו, אבל בפניהם של היהודים אין גאוה, יש משהו של יאוש. הם באים מהכפרים לעיר. מצויות יהודיות שמבריזות שהן מוכנות לשאת כדי מים על כתפיהן, ואחרות המושחות את פניהן וצובעות באדום את שפתותיהן. אדם שנעמד לידי רוצה למסור לי מידע: ׳קרוב למקום זה שאתה עומד מצוי רובע הזונות ואין זה מקום מכובד בלילה׳.

על מעמד היהודים: צרפתי מקומי אמר למחבר – לפני שאנחנו באנו היו כמה תקנות: א. ליהודי אסור להסתכל על פניו של הערבי. ב. על היהודי לרדת מחמורו אם מוסלם בא לקראתו. ג. בהליכה ברחוב עליו לתת למוסלם זכות קדימה. ד. להשאיר זרוע אחת בלתי מכוסה.

ב־1923 יצא לאור ספרו של פרופסור באוניברסיטאות של קמברידג וליברפול, חבר הפרלמנט הבריטי סיר Martin Conway שכתב על ארץ ישראל ועל מרוקו. בתיאור מסעו הוא מזכיר את קזבלנקה. במעבר של יום מליסבון הפליג לקזבלנקה ב-14 בינואר 1923, ומציין את ההתקדמות תחת החסות של צרפת. עתה נמסר לו כי הנמל הורחב, וגם אניות המפליגות באוקינוס יכולות לעגון שם. לפני עשר שנים בלבד קזבלנקה היתה עיר מאורית קטנה מהעיר פאס, ובלתי אירופאית כמראכש. עתה ברחובותיה רואים גמלים, חמורים, מכוניות ואופניים. בצד אחד של הרחוב קפה צרפתי, בצד השני מצוי פונדוק מוקף קיר לעוברי אורח, המזכירים את אלה שבמארסי. שווקים ובהם חנויות זעירות שנמצאות בדרכים במזרח, ממרוקו עד סמרקנד. אירופה המודרנית ואסלאם עתיק מחוברים. העיר מעוררת תמיהה והיא מכניסת אורחים, בה השמש יוקדת. קזבלנקה הצרפתית היא עיר של ניסיון למבקר המתעניין בארכיטקטורה. נסללו מחדש רחובות בסגנון המאפיין את הסגנון בצרפת. בבריכות של קזבלנקה רק הגוף השחור של השוחים העיד מי אינו צרפתי.

היהודים המבוססים גרים באזור המגורים של הצרפתים

 לפני שנת 1912 העיר המרוקאית היתה מחולקת לשני חלקים: הרובע המוסלמי והיהודי, הנקרא מלאח. לאחר הכיבוש הצרפתי, האירופאים גרו בדרך כלל במקומות בהם הותר גם ליהודים לגור, לרכוש קרקעות ולבנות בתים. אף שאין נתון סטטיסטי, המגמה של הדור הצעיר היתה לגור באזור האירופאי של העיר, מחוץ למלאח. בקזבלנקה רוב העיר חדשה, והיהודים גרים גם מחוץ למלאה, לצדם של הצרפתים ואירופאים אחרים. ליהודי בן המעמד העליון או הבינוני מבחינה כלכלית, היתה לו אפשרות בדרך כלל לרכוש את ביתו, או לשכור דירה ברובע החדש של העיר.

הכיבוש של מרוקו ע״י צרפת יצר אפשרויות כלכליות. צרפת סללה כבישים, מסילות לרכבת, נמלי ים ושדות תעופה. עודדה חקלאות מודרנית, תעשיה, כוח לחשמל, רשתות השקיה ומכרות. יחד עם ההתקדמות התעשייתית, הונהגו תנאים סוציאליים לעובדים, לפי הדגם בצרפת.

המשבר העולמי ב-1929 פגע גם בקזבלנקה. התוצרת החקלאית ירדה בגלל פגעי טבע: שנות בצורת בדרום מרוקו, ועודף גשמים בצפון ובמזרחה של מרוקו, שפגעו בגידולים. בגלל עודף אוכלוסיה בכפרים, היתה הגירה מהכפרים לערים, וביניהן לקזבלנקה. הדבר התבטא במספרים: בשנת 1931 חיו בקזבלנקה כ־115 אלף תושבים. וחמש שנים לאחר מכן מעל 184 אלף. כלומר, גידול של כ-57 אחוזים. מוסלמים ויהודים היגרו לקזבלנקה כדי למצא פרנסה. אבל המהגרים שרובם חסרי מקצוע, התקשו למצוא עבודה בתעשיה המתוחכמת. בשנים 1937-1935 היה משבר כלכלי במרוקו בגלל בצורת, והוא השפיע על הכלכלה בכל צפון אפריקה. הדבר גרם לנדידה של שבטים רעבים לעבר קזבלנקה, והתגלו מעל מאה בני אדם שחלו במחלת הטיפוס בקזבלנקה. החובות של סוחרים, שלא היה סיכוי לפרעונם, כוסו על ידי קרן פדרלית שנוסדה בדצמבר 1930. באוגוסט 1932 ביקש משרד החקלאות ביטול החובות בסכום של 126 מיליון פראנקים. בסוף שנה זו דרשו המתיישבים ביטול חובות בסכום גבוה יותר. שלטונות החסות סירבו להעניק מתנה בגובה הנקוב הנ״ל.

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח – עמ' 32-29

הקשר המרוקני-המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו-שמואל שגב-תשס"ח-2008

באותה תקופה כוננה ישראל יחסים דיפלומטיים מלאים עם מאוריטניה – מדינה שלגביה היתה קיימת במרוקו רגישות מיוחדת בשל משבר הסהרה. ישראל הבהירה אז מיד כי היחסים עם מאוריטניה לעולם לא יבואו על חשבון הקשרים עם מרוקו. אף על פי כן, מרוקו הבהירה שהעיתוי לביקור ברק בחודש אוקטובר אינו נוח לה.

במחצית דצמבר 1999 בדקה ישראל שוב אפשרות לביקור ברק ברבאט. ראש הממשלה סיים אז סיבוב נוסף של שיחות שלום עם סוריה, בחסות הנשיא קלינטון. ישראל קיוותה שעצם קיום השיחות עם דמשק יביא לפריצת דרך גם ביחסים עם מרוקו. משרד הקישור הישראלי ברבאט בחן אפשרות שמטוסו של ברק ינחת בבירה המרוקנית בדרכו חזרה לישראל. אולם מרוקו השיבה כי בשל צום הרמדאן, המלך לא יוכל להיפגש עם ברק באותו מועד.

במקום זאת נמסרה ההזמנה לשר החוץ דוד לוי לערוך ביקור רשמי ברבאט. היותו של לוי ממוצא מרוקני הקלה מאוד על המלך הן בזירה הפנימית והן בזירה הבינערבית. ההזמנה נמסרה ללוי על ידי ראש משרד הקישור המרוקני בישראל, טלאל ג׳ופראני. מיד לאחר קבלת ההזמנה יצא המנכ״ל המנוסה של משרד החוץ, איתן בנצור, לרבאט כדי להכין את ארבעת ימי הביקור. בנצור ביקר כבר ברבאט ב־1995, בתוקף תפקידו כמתאם הפעילות הישראלית ב״פרויקט ברצלונה״ לשיתוף פעולה בין מדינות הים התיכון. ביולי 1999 נמנה בנצור גם עם חברי המשלחת הישראלית שנכחה בהלווייתו של המלך חסן ה־11.

על פי התוכנית שסוכמה, נקבעה ללוי פגישה אחת עם המלך מוחמד ה־VI פגישה עם ראש הממשלה וכן שתי שיחות עבודה וארוחת ערב חגיגית במעונו של שר החוץ, מוחמר בנעאיסה. כמחווה של רצון טוב אורגן ללוי גם ״ביקור שורשים״ בבית שבו נולד ברבאט.

ערב ביקורו של שר החוץ הגיע לרבאט ראש הממשלה הפלשתינית, מחמוד עבאס. הוא סיפר למלך על הקשיים במשא ומתן עם ישראל והפציר במלך לשוחח על כך עם לוי, בתקווה שישראל תגמיש את עמדותיה.

לקראת ביקורו של שר החוץ עברו על גדי גולן, ראש משרד הקישור הישראלי ברבאט, כמה רגעי מתח מובנים. מטעמי ביטחון נבדקו בקפדנות כל דברי הדואר שנשלחו לנציגות הישראלית. בין החבילות היתה אחת, שמתוכה נשמע תקתוק שעון. מיד פונה משרד הנציגות מיושביו ולמקום הוזמנו מומחי נפץ מרוקנים. הוברר שהחבילה הכילה שעון קיר שנשלח במתנה לשר החוץ מטעם חברה מסחרית מרוקנית, שנציגה ביקר לא מכבר בישראל.

שר החוץ יצא לרבאט במטוס מיוחד, ב־12 בינואר 2000, ונתקבל שם בכל הגינונים המקובלים בביקורים רשמיים. לוי בא למרוקו בלווית אשתו וארבעה מבניו. שר החוץ נתקבל בנמל התעופה של רבאט על ידי עמיתו המרוקני, מוחמר בנעאיסה, ועל ידי יועץ המלך אנדרה אזולאי ומנהיג הקהילה היהודית הקטנה במרוקו, סרז׳ ברדוגו. לוי ובני פמלייתו שוכנו במלון ההארחה הרשמי בטמארה, ליד רבאט. לאחר שיחת הכנה עם אזולאי נועד לוי בו ביום עם המלך. היתה זו פגישתו הראשונה של מוחמר ה־VI עם שר ישראלי, מאז ירש את כיסאו של אביו ביולי 1999. שיחתו של המלך עם שר החוץ היתה חמימה מאוד ונמשכה כשעתיים. לוי כינה את מוחמר ה־VI ״מלך של שלום״. הוא דיווח למלך על הסיבוב השלישי בשיחות השלום עם סוריה ועל התעקשותה של דמשק על נסיגה ישראלית מלאה מרמת הגולן עד שפת ים כינרת ממש, למרות שקו גבול זה חרג מהגבול הבינלאומי בין שתי המדינות.

לעומת תיאור זה של המשא ומתן עם סוריה, פרסם השבועון המרוקני בשפה הצרפתית "מרוק הבדו", שהנשיא חאפז אסר הסכים לנסיגה ישראלית עד למרחק של 10 מטרים משפת ים כינרת – דבר החופף את הגבול הבינלאומי ומשאיר את כל האגם בריבונות ישראלית. כן דיווח השבועון המרוקני שאסר הסכים להקמת מערך התראה ברמת הגולן, כדי להפיג את חששותיה של ישראל מפני התקפת פתע סורית.

כפי שניתן היה לצפות, בייחוד לנוכח ביקורו המוקדם של מחמוד עבאס ברבאט, המלך היה מעוניין דווקא בנושא הפלשתיני והוא עודד את לוי להמשיך במשא ומתן עם יאסר ערפאת. כמי שעומד בראש ״ועדת ירושלים״ שליד ארגון המדינות המוסלמיות, מוחמר ה־VI דיבר על פתרון שישמור על מעמדה של הרשות הפלשתינית בחלקה המזרחי של העיר. לוי הסביר למלך את הקושי הישראלי בניהול שיחות מקבילות עם סוריה והפלשתינים.

נושא ירושלים עלה כמעט תמיד במגעיו של המלך עם אישים ישראלים וגורמי חוץ. כך למשל, במאי 2007, בעקבות ידיעות על חפירות ארכיאולוגיות ברחבת הכותל המערבי ולאחר שפורסם על תוכניות לבניית אלפי יחידות דיור חדשות, הזהיר מוחמר ה-VI מפני ההשפעות השליליות שיהיו למהלכים הללו על תהליך השלום הישראלי־ערבי. באיגרות לחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון ובאיגרות דומות לראשי האיחוד האירופי, במאי 2007, כתב המלך כי התוכניות הישראליות לבניית יחידות דיור נוספות באזור ירושלים יביאו ל״ניתוק סופי״ בין ירושלים לבין העורף הפלשתיני שלה. המלך האיץ בגורמים אלה להתערב ולשכנע את ממשלת ישראל, כי צעדים מעין אלה אינם משרתים את מטרות השלום באזור ובעולם. ביחס לקיפאון בשיחות השלום בין ישראל לפלשתינים, המלך מוחמר ה-VI הזהיר כי הצעדים המתוכננים על ידי ישראל יסכלו כל מאמץ לחידוש תהליך השלום.

במישור היחסים הדו־צדדיים, ביקש לוי מעמיתו המרוקני להעלות את דרג הייצוג הדיפלומטי בין שתי המדינות ״יותר מאשר משרדי קישור ופחות מאשר שגרירויות״. לוי חזר גם על הצעה קודמת של שמעון פרס לפתוח קו תעופה ישיר בין שתי המדינות. אולם בהיעדר התקדמות ממשית בנושא הפלשתיני, מרוקו לא היתה מוכנה עדיין להיענות לבקשות אלו. גם נושא מאוריטניה עלה בשיחות. לוי הבהיר לבן שיחו כי יחסי ישראל עם מדינה אפריקנית זו לא יבואו לעולם על חשבון הקשרים ההיסטוריים עם מרוקו.

לוי שוחח עם שר החוץ המרוקני גם על הרחבת הקשרים הכלכליים, הטכנולוגיים והחקלאיים בין שתי המדינות. משלחת של אנשי עסקים מרוקנים ביקרה בישראל בדצמבר 1999, והיא שבה לרבאט עם תקוות גדולות להרחבת הקשרים בין שתי המדינות. בהתאם לכך, הסכימו לוי ובנעאיסה על הקמת ועדות משותפות לקידום הקשרים בין שתי המדינות בתחומי החקלאות, הבריאות, החינוך הטכנולוגי והכלכלה. מנכ״ל משרד החוץ, איתן בנצור, ועמיתו המרוקני נתמנו לתאם את פעולותיהן של הוועדות המשותפות. בשיחה פרטית עם בנצור ביקש אנדרה אזולאי כי ישראל תארגן גם קורס מיוחד לניהול בתי חולים.

לפני שובו לישראל, ערך לוי ביקור מרגש בבית שבו נולד לפני 63 שנים ב״מלאח״(הגטו) של רבאט. המקום המה אנשים. ניכר היה ביהודי מרוקו שהיו גאים על כך ש״אחד משלהם״ הגיע למעמד כה רם בממשלת ישראל. רעייתו של לוי, רחל, ביקרה בעיר הולדתה אל־סווירה (מוגאדור).

אולם למרות האווירה החמימה והשיחות החיוביות, שיתוף הפעולה הישראלי־ מרוקני עלה חיש מהר על שרטון. ביוזמתו של נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, התכנסה בקמפ דיוויד ועידת שלום ישראלית־פלשתינית, לבחינת אפשרויות להסדר בגדה המערבית וברצועת עזה. ראש ממשלת ישראל אהוד ברק וכן הנשיא קלינטון הגישו ליאסר ערפאת הצעות מרחיקות לכת, כולל בעניין ירושלים. אולם ראש הרשות הפלשתינית לא היה אז בשל להסדר, והוועידה נכשלה.

הקשר המרוקני-המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו-שמואל שגב-תשס"ח-2008 – עמ'22-20

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר