מורשת יהדות מרוקו

מדבריו בהקדמתו בולטות דבקותו בלימוד התורה לתחומיה השונים והתנגדותו החריפה ללימוד חכמות חיצוניות. כמו־כן אנו שומעים על מצבה הרוחני המרומם של העיר פאס: על ישיבותיה הרבות, אשר שישה מראשיהן השתתפו ב״פולמוס הנפיחה״; ועל פעילותם של החכמים בהפצת התורה. ר׳ אברהם נמנה על חניכי ישיבות העיר פאס. הוא חתום עם חכמי פאס על תשובה  בעניין אנוס שקידש נערה אנוסה ששבה ליהדות בפירארה, בתנאי שיחזור ליהדות לאחר נסיעה לפורטוגאל לגבות את חובותיו. בהיותו בפורטוגאל החליט להשתקע שם ואף נשא שם אשה נוצריה. נעשה ניסיון שהאנוס ימנה שליח לכתוב ולתת גט למקודשת בפירארה, אך מינוי השליחות לא נעשה כהלכה. בהיות אחד מקרובי הנערה בפאס, הביא את העניין לפני חכמי פאס, אלא שהוא לא ידע את השתלשלות הדברים ואת העובדות הנוגעות לדין זה. לכן השיבו חכמי פאס על־סמך השערה, לאחר שהביאו בחשבון אפשרויות שונות, והתירו את האשה להינשא. הפסק ניתן בתחילת ניסן שכ״ו (1566). לפי זה זכה ר׳ אברהם לגבורות ונפטר בהיותו כבן תשעים שנה. גם בפסק זה חותם ר׳ אברהם אחרון. מעובדה זו וכן מהעובדה ששמו לא נזכר בתקנות שנתקנו עד שנת שכ״ג, ניתן ללמוד שהוא הקדיש את מירב זמנו ללימוד התורה ולהרבצתה ועסק פחות בצורכי הציבור.

חנניה בן אזרדב בן סלימאן, מראשי קהל התושבים. חתום שמיני על כתב אחריות שקיבלו התושבים משפחת אזרדב אינה ידועה לי ממקור אחר.

יעקב בן אחסן, ראה להלן: ר׳ יעקב בלחסן.

ר׳ יוסף אלבו, תלמיד ר׳ חסדאי קרשקש. בשנת קס״ג (1403) מצאנוהו פועל כרב בעיר דרוקה אשר בסאראגוסה. בשנת קע״ד (1413) היו הוא ור׳ מתתיה היצהרי בין המשתתפים בוויכוח טורטוסה; הוא הופיע בשם הפלך דרוקה. כאשר ניסה המומר יהושע הלורקי, אשר ייצג את הכנסייה, להוכיח כי אכן המשיח כבר בא, התפרץ לעברו ר״י אלבו בקריאה: ״אפילו יוכיחו לי שהמשיח כבר בא, לא אחשוב כי משום כך רע להיות יהודי״.

ר״י אלבו היה בין אלה שהספידו את ר׳ אברהם בן בנשתי ״. לבד מגדולתו בתורה היה בעל השכלה רחבה בפילוסופיה, הנדסה ורפואה. חיבר את ״ספר העיקרים״, אשר סיים את כתיבתו בעיר סוריה (Soria) בשנת קפ״ה (1425). בספר זה הבהיר את עיקרי האמונה היהודית, שכן פרצו בנושא זה חילוקי דיעות בין נציגי היהדות בוויכוח טורטוסה. כן הדף בו את התקפות הנצרות על היהדות, ניחם את בני עמו ועודדם להחזיק מעמד מול הפורענויות המתרגשות עליהם מדי יום. ואכן, הספר השיג את ייעודו; הוא זכה למהדורות רבות. נתחברו עליו כמה פירושים וגם תורגם לשפות שונות, והוא אחד מספרי האמונה והמחשבה היסודיים ביהדות. אף־על־פי שכיהן ברבנות, הרי עד לתקופה האחרונה לא היה ידוע לנו על פעילותו ויצירתו בתחום ההלכה. בשנת תשל״ז פורסמה ממנו לראשונה תשובה בדין קטלנית, ובה הוא מזכיר את רבו ר׳ חסדאי. ב״עץ חיים״ מוזכר חיבור נוסף ממנו בהלכה, העוסק בדיני טריפות, ואף מצוטט ממנו. דבר קיומו של חיבור זה לא היה ידוע לנו עד כה.

ר׳ שם טוב אלקחלי. פעל בדור שלפני הגירוש, כיהן כרב וראש־ישיבה בעיר אלקלעא שבספרד. היה רבו של ר׳ משה אבורביע. ראה לעיל מה שכתבנו אצל תלמידו.

שם טוב אלנעים בר משה, מראשי קהל התושבים, ״צוה לחתום״ שנים־עשר על כתב אחריות שקיבלו התושבים ״.

יוסף בן אלספט בן מרדכי, מראשי קהל התושבים, חתום שישי בכתב אחריות שקיבלו התושבים. בתקנת התושבים שנתקנה בשנת ש״י (1550), חתומים עליה היקר רבי מסעוד בן צפט והיקר ר׳ שמעון בן צפט. ייתכן שאלה היו בניו או צאצאיו.

ר׳ שלמה (שמואל) בן אלעזר. ר״ח גאגין מזכיר ״קונדריס ר׳ שמואל בן אלעזר ז״ל שנפטר לבית עולמו קודם הגירוש במעט שנים״. הקונטרס דן בדיני טריפות. מתוך ההקשר בדבריו נראה שהיה תחת ידו אך לא ציטט ממנו. הוא מזכירו פעמיים, פעם ראשונה בשם ר׳ שלמה, ופעם שנייה בשם ר׳ שמואל, וכן מופיע בכל כתבי־היד. לבד מהאמור אין לנו פרטים על־אודותיו ועל־אודות חיבורו.

ר׳ משה אלפראנג׳י (ב״ר שם טוב). ר״ח כותב עליו ״שהיה ראש ישיבה בכל דולית ואני הכרתיו״. לא נודע לנו על מקום בספרד בשם ׳דולית׳, ולכן מציע מ׳ בניהו לתקן במקום כ׳ צ״ל ב׳ ובמקום ת׳ צ״ל ד' כלומר בבלדוליד. ואכן אחד מן המגורשים מונה את ״ישיבת ר^, יצחק אלפראנג׳י בוואלאדוליד״  בין הישיבות הגדולות שנחרבו בספרד בעקבות הגירוש. ייתכן שישיבה זו נוסדה בידי אחד מבני משפחתו של ר׳ משה והוא כיהן בה כראש הישיבה.

ר״א אדרוטיל כותב כי ר׳ משה נמנה עם תלמידי ר׳ יצחק די ליאון ^. הוא היה חברו של ר׳ יצחק אבוהב ואף הגיעה לידינו שאלתו לר׳ יצחק, בדבר תקנת טוליטולה;

תשובת ר׳ יצחק פותחת בלשון כבוד ״חכם ונעלה״ ^. ר׳ משה יצא מספרד בגירוש, הגיע למזרח ואף כיהן תקופה מסוימת ברבנות בעיר ברוסה. בשנת רנ״ט נמצא חתום על קיום שטר מכר שנעשה במזרח, קרוב לוודאי בעיר הנזכרת. אחרי זה עלה לארץ והתיישב בצפת. סמוך לשנת רס״ד, אנו מוצאים אותו חותם ראשון באיגרת חכמי צפת לחכמי ירושלים, בדבר קביעת השמיטה לשנת רס״ד. נראה שאחרי שנת רס״ט עלה לירושלים ובה נפטר בראשית הקיץ של שנת רע״א (1511). בהגיע השמועה לדמשק הספידו ר׳ יוסף גארסון, מדברי המספיד יוצא שהוא נפטר זקן ושבע ימים.

מ׳ בניהו נוטה לזהות את בנו עם ר׳ שם טוב ב״ר משה אלפראנג׳י, החתום עם חכמי צפת באיגרתם לירושלים בדבר השמיטה. ר׳ שם טוב עבר לדמשק ונתמנה שם לרב הקהילה המוסתערבית. לדברי ר״ח גאגין, היה ר׳ משה אלפראנג׳י מעורב במח­לוקת הנפיחה בקאסטיליה, ואף חיבר קונטרס בנידון, בו גילה את דעתו לאסור. אמנם, בגלל לחץ גזירת החוק שאסר על הנוצרים לקנות בשר משחיטה יהודית, חזר בו והורה להקל. לעת עתה לא נודע אם אכן נשמר קונטרס זה בכתובים.

יחיה בן אקדר, מראשי קהל התושבים, חתום עשרים על כתב אחריות שקיבלו התושבים. משפחת אקדר אינה ידועה לי ממקור אחר.

 יאמין בוגזלא בר אהרן, מראשי קהל התושבים, ״צוה לחתום״ שבעה־עשר על כתב אחריות שקבלו התושבים. משפחת בוגזלא אינה ידועה לי ממקור אחר.

 משה בן בוריהמאת, מראשי התושבים י. נלוה לר׳ יעקב בלחסן כשהאחרון הוזמן לדין לפני המלך על־ידי מ׳ אבוטאי בשנת רפ״ו בעקבות מחלוקת הנפיחה. הוא נכנס למלך בוחסון עם מסעוד אחי המלך והגן על ר״י בלחסן והצליח. מעובדה זו נראה שהיה מקורב לחצר המלכות.

ר׳ אברהם ביבאץ, מלמד. צידד בעד תקנת התושבים האוסרת לאכול בשר בנפיחה, ואף פגע בדבריו בכבוד ר׳ משה חלואה שנפטר, שהיה בין המתירים. תלמידי ר״מ חלואה קינאו לכבוד רבם ונידו את ר״א ביבאץ ״. בשל הפגיעה בכבוד חכמי המגורשים שנפטרו, נתלכדו חכמי הגירוש סביב היתר הנפיחה, והפולמוס התלקח בצורה חריפה. נראה שביבאץ עצמו נמנה עם המגורשים!.

ר׳ יעקב בלחסן, תלמידו המובהק של ר״ח גאגין^. תמך ברבו ב״פולמוס הנפיחה״, בצורה פעילה. בגלל כך נרדף על ידי משה אבוטאי, אשר זמם לפגוע בו ואף הלשין עליו לפני המלך. רק בזכות קשרי ר״י בלחסן עם אחי המלך מסעוד (״ורגיל היה בביתו ומשמשו״) ניצל והמלשין משה אבוטאי נעצר. בעקבות כך הטיל המלך קנם כספי על קהל המגורשים. על ר׳ יעקב הוטל לעזור לסריסי המלך לזהות את החכמים המעורבים בפולמוס כדי לרכזם בבית הנגיד ולמסור להם על החלטת המלך.

המגורשים הלשינו עליו פעם נוספת ונתנו שוחד לאחד מסריסי המלך כדי לעצור אותו. כן הלשינו למלך על נכסיו והציעו שיוטל עליו קנס כבד. אך שוב ניצל ושוחרר בזכות קשריו עם מסעוד אחי המלך. ר״י בלחסן היה בין ארבעת הרבנים שמונו על־ידי קהל התושבים לטפל בבדיקת הבהמות מטריפות. נראה כי חל שיבוש בשם יעקב בן אחסן, החתום על כתב אחריות שקיבלו התושבים, ומדובר שם בר׳ יעקב בלחסן דנן.

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר-1987 –עמ' 43-39

דוד דאנדא. 1800 בערך. מכפר קאקאווי באזור סוס. ״מקובל חסיד ובעל מעשים״ (מ״ר, כו ע״ד).

דוד זאגורי. המאה הי״ט. בהקדמה (נכתבה בערך תרי״ז) לספרו לדוד להזכיר (חמ״ד תרנ״א), הוא כותב כי גדל ״בין ברכי רבני גדולי המערב בעיר מוגאדור אצוירא … סבא דמשפטים כמוהר״ר חיים פינטו וכמהר״ר המקובל האלקי רבי דוד חזן וכמוהר״ר מורי הרב אברהם קורייאט זכרם ׳'חיי העולם הבא. ואח׳׳כ קבעתי ישיבה במראכש ובעיר רבאט בגמרא ופוסקים״ וכו'. בספר, בחלק הדרושים, מובלעים דברי קבלה. אף יש בו בסופו (אין ספרור), בקונטרס לדוד מזמור, פיוט לל״ג לעומר, המתייחס ׳'רשב׳׳י ואף ל״עשרה חברים״. י׳ דודזוןמשער, שהוא מאסף ילקוט הבקשות והפיוטים שנדפס בוץ תוין, תחת השם רני ושמחי. דוד חזן. צדיק סגפן. ראה לעיל: דוד זאגורי.

דוד חסין. תפ״ו-תקנ״ב. גדול משוררי מארוקו. בשיריו ניכרת השפעה קבלית.

דוד כאלפון (!) בן אברהם. מחצית ראשונה של המאה הי״ח. פירושו לאידרות, קדש הלולים, נעתק בכ״י ניו־יורק/בהמ״ל 1780. היה תלמיד ר׳ יעקב מראג׳י בבחרותו. כתב בגיבאלטאר וסיים בסיון תצ״א (דף 67א). בסוף הוא מציין כי נשען על מורו, ר״י מראג׳י, ועל פירושו של ר׳ מנחם די לונזאנו. על אישיותו ההלכתית עמד טולידנו, נה״מ, עמי 162 הע׳ רצב. דוד הכהן. נפטר יט בתמוז תס״ח. אב״ד תטואן. ר׳ יעקב בן צור מכנהו בקינתו: ״החכם השלם דיין ומצויין הרב הכולל המקובל האלוהי חסידא קדישא״ (עת לכל חפץ, צב ע״ב: מ״ר, כה ע״א; נה״מ, עמי 158).

 דוד הלוי. ספר ששימש נושא לדיון בספרות המחקר הוא זה המכונה ספר המלכות. החיד״א מזכירו ומייחסו לר׳ דוד. הרב י״מ טולידנו מצא כתר־יד, ושיער שמחברו הוא ר״ד הלוי, וכי שמו הוא ספר המלכות. על יסוד השערתו זו נדפס הספר בקזבלנקא תר״ץ, בצירוף מבוא משלו. ברם, כעבור עשרים שנה נוכח בטעותו וחזר בו. בעיה נוספת היא, שחיבור בשם ספר המלכות נדפס כולו או בחלקו עם פירוש רחב, בתוך מאור ושמש של ר׳ יהודה קורייאט, אך בשער הספר הזה הוא מיוחס לר׳ אברהם הלוי. זאת ועוד, מרגליות בקטלוג של הספרייה הבריטית, 27B, שיער כי ר׳ אברהם בן אליעזר הלוי הוא מחבר הפירוש. ברם, ג׳ שלום דחה הן את ייחוס הספר עצמו והן את פירושו לר׳ אברהם הלוי. תחת זאת קבע, כי ספר זה, הדן בחכמת הצירוף, חיברו ב־1400 בערך המקובל דוד הלוי מסווילה: ואילו זה שהדפיס הרי״מ טולידנו הוא חלק מספר תולדות אדם. ר׳ אליאור הסתייגה מקביעה זו, והציגה את ר׳ דוד ר אחד ממקובלי דרעא במאה הט״ז. ייתכן שאל ר׳ דוד זה מכוון המובא בכ״י ששון 921, עמי 398: ״מצאתי במכתב יד ה״ר דוד הלוי ז״ל הקבור בארץ תאמגרות גר מארץ דבדו. הערה. בעלי הטבע אומרים כי ישתנו אישי המציאות לפי שינוי צורותיהם … ולדעת בעלי הקבלה ולדעתי אני כי החמרים משתנים והצורה אחת״ וכו'. אליאור (בהע׳ 35) גם כן נזקקה למובאה זו, אך העירה על העדר איזכורו של ספר המלכות. בהקשר זה אביא מסורת מעניינת, אם כי די מאוחרת, והיא בפיוטו של אברהם עלון לכבוד ״דוד הלוי זיע״א הנקרא מול אדרע… יצא מגירוש סיביליא… רב הגיע לעיר דברו… המחבר ספר המלכות״ וכרו'. כן ייזכר קטע מכ״י ניו־ יורק/בהמ״ל 1855, הפותח: ״הלכה ראשונה שחבר הה״ר דוד הלוי זצ״ל על סדר ד׳ חיות״, ומסיים: ״מכאן והלאה הכל בקבלה ומתבאר באריכות בספר המלכות״(דפים 1ב-3א). לאחרונה (תשנ״ח) הוהדר מחדש ספר זה בידי גד עמאר, בתוספת מבוא, ועדיין הנושא כולו טעון בירור.

דוד הסבעוני בן אהרן. סביב 1700, סאלי. בשער חיבורו נאם דוד, והוא אוסף דרשות הנמצא בכ״י ניו־יורק/בהמ״ל 159 . RAB(אוטוגרף), כתוב: ״חברו החכם השלם כה״ר דוד הסבעוני זלה״ה שהיה דר במתא סלא יע״א, בן לאותו צדיק החכם השלם דיין ומצוין כהה״ר אהרן הסבעוני זלה״ה אשר הגיה הגהות על ספר היכל הקדש, בנו של כהה״ר ישועה הסבעוני ז״ל״. מכיל גם דברי קבלה.

דוד פרץ. מן הכפר יוונילאן באזור מראכש. נפטר יט בטבת תרפ״ו. פירושו הקבלי על התורה מגן דוד נדפס בכאזאבלאנכא תש״ט (ד״צ ירושלים תשמ״ה, ועם הוספות ירושלים תשנ״ט).

דוד צבאח. בערך 1800. רב במראכש. בהסכמות לספרו(ראה להלן) הוא מכונה ״המלך דוד״, ״מאור הגולה״, ״ידיו רב לו בנסתר ובנגלה״ ועוד (כינויי הערכה כמלך ישראל ועוד נמצאים גם אצל ר׳ יעיש קריספין, בפירושו לאסתר אורה ושמחה, עמ׳ מח). ספרו משכיל לדוד הוצא לאור בידי נכדו, דוד בן אברהם צבאח, בתוניס תרע״ט. בשער הוא מתואר כספר דרושים על תנ״ך, זוהר ועוד. לדעתי, יש בו מעט מאוד דברי קבלה, פרט לקבוצת דפים מרוכזת (פט ע״ב – קא ע״א), שכותרתה: הגהות על ע״ח. חשיבות הקונטרס הזה בהיותו מעין משא־ומתן הלכתי. נזכרים בו כמה מחכמי הדור החשובים. מסורת יניקתו היא מבית־מדרשם של ר״א אזולאי ור״א ן׳ מוסה, על ידי תלמידם ר׳ יעקב פינטו. פעמים הרבה הוא מזכיר דרך כבוד את ״מורנו הרי״ף״, והכוונה, לדעתי, לר׳ יעקב פינטו הנ״ל. כן אתה מוצא: ״עיין בההגהות דברי הראב״ם והרא״א והרי״ף [= החכמים הנ״ל] ז״ל, והן אמת שלדברי הר״א בן מוסא ז״ל יקשו״ וכד (צא ע״א). ובהמשך שם: ״שהרב הראב״ם פי׳ שיחותיו להר״א אזולאי ז״ל״. כן הוא מזכיר פעמים אחדות את ״הרב מוסא י״ץ״. נראה כי הוא ר׳ מוסא אוחיון, והוא הנקרא במקומות אחרים ״החכם הר״מ אוחיון נר״ו״, או ״הר״מ ן׳ דוד אוחיון נר״ו״. מבני דורו נזכרים ר׳ אברהם פינטו ור׳ שלמה אסולין.

דוד שושנה. נפטר כב בשבט תרנ״ח. מחכמי מראכש. תואר כ״הרב הכולל החסיד העניו המקובל האלוהי״. לפי בן־נאיים, חיבר פירוש על התורה שמן זית זך, שעודנו בכתב־יד (מ״ר, כה ע״ג).

ואעיש בר יחייא בר סבעון. בקולופון של כ״י ניו־יורק/בהמ״ל 1650, דף 87א, מיום כז בסיון תנ״ג, כתוב: ״פירושי מאמרי הזוהר אלו מכתיבת הה״ר יד מארי הה״ר ואעיש בר יחייא בר סבעון מקובל מעיר אופראן יע״א״. חתימה זו נכתבה בכתב ובדיו שונים מאלה של החיבור עצמו.

זכרי משאש. נפטר בער״ה תקמ״ב בהיותו בן 42 בפאס. ר׳ דוד חסין(בשם אביו) תיאר אותו בקינה כמי ש״בחדרי תורה בקי ובסתרי גורי ארי״. חיים. מגדולי המקובלים בדרעא, במאה ה־16. ״כתב בספר חזיונות שהיה נגלה אליו אליהו זכור לטוב, והיה יודע עתידות והיה שולח שלומות למהרח״ו זצ״ל ומחזק לבו״ (חיד״א, שה״ג, אות ח, סי׳ לח). אכן, בספר חזיונות, עמ׳ סו, מספר רח״ו על ״חכם הר׳ חיים המוגרבי״, כמי שנגלה אליו בחלומו.

חיים אשריקי. נפטר בתש״ט. י׳ קנטרוביץ (הד המזרח, שנה ח, טז בחשון תשי״א, עמ׳ 14) כותב כי חי בלאראש, וכי הציבור רחש לו כבוד רב. ספריו תורת חיים ואש דת כנראה לא נדפסו עדיין, ואינני יודע עד כמה נודע כמקובל.

הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש-2001- עמ' 31-28

אשר לחומרי הגלם — יצוינו אלה שתפסו מקום בולט ביותר בצורפות המגרבית. על היחס לשימוש בזהב ובכסף כבר דובר. אמנם הקוראן והסונה לא הבדילו בין שתי מתכות אלו מבחינת כשרותן לשימוש ככלי־בית וכתכשיט, אולם בתכשיטנות המגרבית קיימת העדפה ברורה של הכסף על הזהב. הבדל זה מסתבר, כמובן, מן השוני בערך ובמידת הזמינות של שתי המתכות האלו, אבל נוסף לכך גם נאמר במפורש, כי הזהב אכן דבקה בו טומאה דתית־מוסרית, ואלו הכסף נחשב למתכת טהורה וכשרה הרבה יותר.

סיכת פרפר עם מגן דוד במרכזה וח'מסה בראשה.זהב .מרוקו המאה ה-19

 כן נמסר מפי נשים קביליות שהן מעדיפות את הכסף על הזהב משום שהזהב דומה לנחושת. מכל מקום, עובדה היא שהתכשיטנות במגרב ובסהרה (תוארג) מבוססת ברובה הגדול על השימוש בכסף ואלו תכשיטי זהב מצויים בערים הגדולות בעיקר.^,לעומת זה, בחברות מסויימות בסהרה, יש גם שימוש בתכשיטי זהב, אבל ייתכן כי תופעה זו מושפעת מאפריקה השחורה.

אף הנחושת משמשת בצורפות, אבל רק בקרב התוארג העונדים אותה כעכסים על רגליהם, בהאמינם כי מתכת זו יש בה כדי לנטרל את ההשפעה המסוכנת של הברזל והיא גם סגולה טובה נגד השיגרון. הברזל עצמו איננו בשימוש כלל כתכשיט אלא כקמיע. לכאורה יש בזה כדי להפליא, בשים לב לקשר ההדוק שבין הקמיע והתכשיט והעובדה שברזל נחשב כאמצעי־מגן יעיל ביותר מפני שדים וגם מפני העין הרעה — אמונה שהולידה את המנהג הרווח לשים סכין או פגיון מתחת לראשו או לגופו של ילוד.

עֶכֶס

א. עֶכֶס (ז') [ערבית: עִכַּאס כבל לרגל הגמל ולראשו] תַּכְשִׁיט קַדְמוֹן שֶׁל נָשִׁים בְּתַבְנִית שַׁרְשֶׁרֶת עַל הָרַגְלַיִם, כְּעֵין אֶצְעָדָה: "הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים" (ישעיה ג יח).

[עֶכֶס-, עַכְסוֹ; עֲכָסִים, עַכְסֵי-] (הבהרה שלי א.פ)

אבני החן משכו בברקם מאז ומתמיד את עינו ואת לבו של האדם, ובפרט של האשה. בעקבות היוונים והרומאים התעניין גם האסלאם בטיבן. ברם הספר המדעי הראשון בשפה הערבית שהגיע לידינו, הוא כתאב אלג׳ואהר וצפאתהא (ס׳ אבני החן ותאריהן) למתרגם הנודע יחיא אבן מאסויה (מת 857/243), נמנע עדיין מלהתיחס לסגולותיהן המאגיות־הרפואיות. לא כן חיבורו המפורסם של המלומד התוניסי אחמד בן יוסף אלתיפאשי(מת 1253/651), אזהאר אלאפכאר פי ג׳ואהר אלאחג׳אר, המתאר 25 מיני אבני חן, ממיינן לפי סגולותיהן המועילות והמזיקות ומחלקן בין 12 סימני גלגל המזלות. לעיתים הקשר בין צבעי האבן והסגולה המיוחסת לה נראה לעין. כך, למשל, האודם (ruby) מחזק את הלב, גרגרי האודם (cornaline) מונעים דימום ולידת נפל, הפטרה הצהובה (טופז) מרפאת צהבת. פחות מובן, מדוע הטורקיז (הכחול) משכך כאבי שיניים והאיזמרגד (הירוק) משמש תרופה נגד רעל נחשים.

האבנים המשמשות בתכשיטנות המגרבית גם בעת החדשה הן בעיקר היהלום, האיזמרגד, אבן האודם, גרגרי האודם והטורקיז. ביניהן זכתה האבן גרגרי האודם ליוקרה רבה בעולם המוסלמי בשל גונה האדום המבהיק והעמוק ונחשבת מכבר כיעילה ביותר מבחינה מאגית. מוצאים אותה בקמיעות אצל המצרים הקדמונים.ובמכה הקדם־אסלאמית היה מוצב בתוך הכעבה פסל גדול עשוי אבן זו, שגילם את האל הובל (.(Hubal נוסף על הסגולות שצוינו לעיל נאמר על אבן זו שהיא הודפת את עין הרע.

חומר גלם אדום אחר מבוקש ביותר בתכשיטנות המגרבית הוא האלמוג (מרג׳אן בערבית), הנשלה בעיקר סמוך לחופים המזרחיים של אלג׳יריה. השימוש בו רב במיוחד בקביליה ובמזאב, ועיצובו הרגיל הוא בצורת קרן, פנינה ושקד. גם לאלמוג מייחסים תכונות ריפוי וסגולה נגד עין רעה, ולכן הירבו לענוד אותו לצווארי תינוקות. עוד נאמר עליו, שהוא מסוגל לשמור מפני ברקים ושאר פגעים, לשכך ים רוגש, להרבות חלב של מיניקות ועוד. בסהרה עונדים אותם בצורת תלי, כפנינים בצמות המאורים, ומשובצים בתוך משולשי כסף בענקים אצל התוארג.

חומר קישוטי אחר המופק מן הים אך נדיר הרבה יותר מהאלמוג הוא הענבר הצהוב. וגם הוא מקובל כסגולה לרפואה ולחיים ארוכים, ורווח במיוחד בדרום־מארוקו ובמאוריטאניה.

יסוד קישוטי ימי מיוחד הוא סוג של קונכיות הידוע בשם קאורי (courie/couri באנגלית וצרפתית, ודע בערבית) המשמש אלמנט בולט בתכשיטנות המגרבית, אבל משמעותו המאגית שנויה במחלקות. יש גורס (א. פ. גובר Gobert) שמשמעות זו קשורה בדמיון של הקונכייה — כשמביטים עליה מצד הפתח וכשהיא במאונך — לפות האשה. ד׳ שאמפו מצאה אישור מלא לפירוש הזה במחקריה בסהרה המערבית (תבלבלה). לעומת זה סבור וסטרמארק שהקאורי מסמל את העין ואישור לכך הוא מצא בעובדה שהמצרים הקדמונים היו לעתים שמים קונכיות (גדולות יותר) בארובות עיניהן של הגופות החנוטות, וזאת מתוך התרשמות שהקאורי דומה לעין הנעצמת למחצה. כאלמנט קישוטי מצוי הקאורי במגרב במעמד משני בדרך־כלל, לא כמחרוזת על טהרת הקונכיות אלא בעיקר במערך של חמישה מרכיבים קישוטיים (או פחות).

באשר לצבעים — ידוע מה גדול המטען הרגשי והרעיוני הגלום בצבעים מסוימים בתרבויות שונות: שחור כסמל לאבלות, לבן — לטוהר, ירוק — לצמיחה ולרעננות ועוד. בצורפות המגרבית מקובלים הצבעים לבן, שחור, אדום, ירוק, כחול וצהוב, ולכל אחד מהם מיוחסת משמעות מאגית מסויימת. הצבע השחור נחשב לסגולה נגד עין הרע, אבל בדרך־כלל הוא לא בא בנפרד, כי אם בצרוף ניגודי עם הלבן. הלבן, צבעו של הכוכב נוגה, נחשב סמל הטוהר, האושר והפריון. צפונה בו ברכה מפני שזה הוא צבע החלב והביצה. נוסף לכך מסוגל הלובן לסנוור את העין הרעה. האדום מסמל את חדוות־החיים ומשום כך הוא בולט בשמחות ובפרט בחתונות. לכן נעלי הכלה והמטפחת שמכסה את פניה הנן אדומות. כן יש יסוד להניח, כי השימוש הרב בחינא לצביעת כפות הידיים והרגליים באותן הזדמנויות, נובע בין השאר מצבעו האדום. בתכשיט מיוצג הצבע האדום על ידי גרגרי האודם ובמיוחד האלמוג. הירוק הריהו מטבע הדברים הצבע של הצומח, באסטרולוגיה הוא צבע הירח, ומכאן שהוא משפיע על צמיחה והתחדשות. באסלאם תופס הירוק מקום משמעותי ביותר כצבע של אחד מדגלי הנביא, כצבע האסלאם בכלל ושל שוכני גן־העדן בפרט. אחת הדמויות הפופולאריות ביותר באסלאם הנה אלח׳דר, ׳הירוק׳, המזוהה עם אליהו הנביא. הוא הפך להיות שם פרטי. בהיותו שם של כמה קדושים במחוז קונסטאנטין הוא נפוץ ביותר באותו אזור ובתוניסיה. הצבע הירוק מצוי כיום בדגלי אחת עשרה מדינות מוסלמיות. בתכשיטים מיוצג הצבע הירוק על־ידי האיזמרגד. דוגמה נאה לכך תשמש טבעת־ציפור ממכנאס (מאה 18 או 19), דגם שהיה בעבר מיוחד ליהודים אך לאחרונה הוא מקובל גם על המוסלמים.״ מלבד אבן זו מופיע הירוק גם במעשי אמייל וזכוכית. אשר לכחול מטענו הערכי הוא כפול־פנים. מצד אחד נודעה לו ערכיות שלילית ברורה במסורת הערבית הקדומה, שם אויב בנפש כונה ׳אויב כחול׳ (׳עדו אזרק׳) — כנראה משום שעיניים כחולות (או בהירות) הן תופעה זרה בערב, ועל־כן חשודה ובלתי אהודה. כחול כהה, לעומת זה, נחשב צבע של אבלות במזרח הקדמון וגם מאוחר יותר. מצד שני ידוע כי הכחול דווקא משמש בקמיעות גם במזרח הקרוב, ויש שנוהגים לצבוע את חומות הבתים בסיד של כחול בהיר. ברם, הסתירה היא מדומה, שכן אותו כוח מאגי הנעוץ בצבע הכחול מסוגל לשמש אמצעי יעיל נגד אותו כוח רע הנאצל מן העין הרעה וממזיקים אחרים. בתכשיטים מיוצג הכחול על־ידי ׳אבן אילת׳(טורקיז) ובמעשי אמייל וזכוכית. היחס לצבע הצהוב מסויג כלשהו ודו־ערכי, ושימושו בתכשיטנות מועט. הוא מיוצג בה על־ידי הענבר ופנינים צהובות ששקיפותן דומה לזו של הענבר.

פעמים 11 – יסודות מאגיים בתכשיטנות המוגרבית-פסח שנער-1982 –עמ' 36-33