ארכיון יומי: 6 בדצמבר 2018


התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל- התרופפות התנועה.

פרק שני: התרופפות התנועה

אחרי תשעה באב תכ״ט (1669), נראה שהתחילה דעיכתה והתרופפותה של התנועה במרוקו. כמה גורמים חברו יחד כדי לגרום להחלשתה.

מצד אחד, חכמי מרוקו הרגישו בסכנה הצפויה לעתידה של היהדות אם לא יעמידו סכר בפני התפשטות התנועה והחליטו לעקור את התופעה מן היסוד ועברו להתקפת נגד – כך משתמע מחליפת המכתבים בין חכמי מרוקו לששפורטש.

עד שנת תכ״ט הסתפקו בדרכי נועם, בדברי הסברה ובהטפות מוסרו ולכל היותר בצחצוח חרבות מלולי, אך משראו את הממדים אליהם הגיעה התנועה החליטו כי ״עת לעשות לה'״, לעבור להתקפת עד ולהשיב מלחמה שערה. הם נקטו באותם אמצעים קיצוניים ותוקפניים שהיו נקוטים בידי אנשי הכּת.

חכמי פאס גמרו אומר ״להחרים ולנדות כל מי שאינו מקיים את הצומות, ״ושם בפיס גזרו נח״ש על מי שאינו מתענה.״ הם פעלו בקרב הגולים מאזור אזאווייא שהוגלו על־ידי המלך (מולאי ראשיד) והובאו לפאס, ואילצו אותם בכוח לקיים את הצומות ״והביאו אותם בבח הריתוק ומנעום מזה״, כלומר הכריחו אותם לצום ומנעום מלחלל את יום הצום. הם החרימו ונידו את ר׳ יעקב בן־סעדון ואנשי חבורתו והכריזו עליהם בעל ״פורצי גדר״ וכדוגמת חכמי פאס עשו גם חכמי קהילות טטואן, אלקצר ומקנס. יהודי שלוש הקהילות עמדו על המשמר והקפידו שכל בני הקהילה יקיימו את הצום כדת וכדין. ״וק״ק טיטואן אלקצר ומיקינס, כולם על משמרת הצומות ותקנת הנביאים״ וכך נהגו גם שאר חכמי הקהילות. מאידך, התנהגותו של שבתי צבי עצמו באותן שנים הביאה לפיחות במעמדה של התנועה, ולנסיגה רבה באמונה במשיח. שבתי צבי נהג ללכת לבתי־כנסיות ולבתי־מדרשות ולהטיף בהן לבני ישראל בגלוי ובפרהסיה בדרשות ובהטפות, ללכת בעקבותיו, להמיר את דתם ולקבל עליהם את דת האיסלם.

הטפותיו ודרשותיו הוכתרו בהצלחה. עדי ראיה מאותה תקופה טוענים, ״כי מעולם לא יצא מבית כנסת מבלי שאיזה יהודי ישליך את כובעו כדי לקבל צניף מידו של שבתי צבי ואח״כ העבירו את המומר החדש בכל שכונות היהודים כדי לעורר אותם ע״י דוגמה זו.״

הטפותיו ומעשיו של המשיח העכירו את האוירה סביבו. ההמרות ההמוניות עוררו ביקורת חריפה גם בין החוגים המקורבים אליו ביותר. הם התיחסו לפעולות השמד בחומרה רבה וראו בחמרה את הגבול שמעברו אסור להם ללכת עם המשיח. רבים מחסידיו הנלהבים לא היו מוכנים לעבור את הגבול, להמיר את דתם ולעזוב את המסגרת אשר על שמירתה מסרו אבותיהם ואבות אבותיהם את נפשם והשליכו את גֵוַם לכבשוני אש. אפילו אברהם מיכאל קארדוזו, אחד מחסידיו הנלהבים ומתועמלניו הגדולים הסתייג בצורה חד־משמעית מפעילות זו של שבתי צבי ויצא נגדה בפומבי.

באותן שנים (1674-1666) (תכ״ו-תל״ח), ישב קארדוּזו בצפון אפריקה (בטריפולי ובתונים). בספריו ובקונטרסיו, בנאומיו ובדרשותיו עזר קארדוּזֹו עד שנת תכ״ט להפצת האמונה בתנועה השבתאית. קארדוזו אף הצדיק את מעשה ההמרה של שבתי צבי וטרח לתת לו ביסוס אידיאולוגי, אך מה שמותר למשיח, אינו מותר לכל בר תמותה. ולכן התנגד בתוקף להמרות המוניות להן הטיף שבתי צבי.

כדי שתובן התערותם של חסידי התנועה להמרה המונית, נזכיר כאן בקצרה את תמצית האידיאולוגיה של צידוק ההמרה של המשיח שהגו אבות התנועה. לפי התפישה הקבלית יש בעולם עשר ספירות. הסדר שלהן וכינוּייהן המקובלים הוא: כתר, חכמה, בינה, גדולה, גבורה, תפא­רת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. ספירת אלה הן ״כלים״ לקליטת האור האלוהי. רק שלוש הספירות העליונות הראשונות, כתר, חכמה, בינה, עמדו בפני הקרנת האור האלוהי וקלטו אותו כראוי ואילו שבע הנותרות הנמוכות לא עמד בהן בוחן והתפוצצו, מפני עצמת ההקרנה, זוהי ״שבירת הכלים״. בשברים אלה נשבו ניצוצות של אור הקדומים האלוהי. חלק מהשברים עלו מעלה וחלק מהם ירדו מטה.

אלה שירדו מטה הפכו לכוח הטומאה והן הן הקליפות. כוחן של הקליפות נובע מעצם העובדה שנקלטו בהן ניצוצות של האור האלוהי ואותו אור אלוהי השבוי בשברי הכלים הוא שנותן לטומאה את עצמתה ומהן היא שואבת את כוחה. השכינה שבויה בידי הטומאה. לכן השכינה בגלות.

כדי שהגאולה תתרחש, יש לגאול את הניצוצות השבוים בשברי הכלים ורק אז גלות השכינה תסתיים ותהיה הגאולה של האדם היהודי ושל האנושות כולה, גאולה שלמה ואז הקליפה כעשן תכלה. לפי הקבלה הקליפה תכלה רק כאשר ייצאו ממנה כל ניצוצות הקדושה.

הוגי הדעות של התנועה השבתאית אמצו תפישה זו שפותחה במרז הצפתי בבית־מדרשו של האר״י, בהבדל אחד יסודי. בשעה שתורת האר״י גרסה שכל אדם בישראל יכול להחיש את הגאולה על־ידי קיום תורה ומצוות, ובידי כל אחד מישראל לתקן את העולם על־ידי קיום מצוות עשה ומנעות ממצוות לא תעשה, ושעליו לתקן את מעשיו ולטהר את עצמו מן הרע הדבק בו ועל־ידי כך הוא נמצא שותף לתקונו של עולם ולתקון ההויה האלוהית כולה ועל־ידי כך הוא מאיץ ומחיש את תהליך הגאולה, ופועל לגאולת הניצוצות של האור האלוהי השבויות בידי הטומאה, פיתחו הוגי הדעות של התנועה השבתאית אידיאולוגיה התואמת את מטרתם.

על מנת להצדיק את מעשה ההמרה, הם טענו כי כדי לאסוף את ניצוצות הקדושה השבויות בקליפות יש לרדת אליהם אל תוך הטומאה, כדי להעלותן משביין, והיות והגאולה תבוא רק לאחר שהטומאה תכלה לאחר שייצאו ממנה כל ניצוצות הקדושה, הרי על המשיח מוטלת השליחות לרדת אל הקליפות, כי אי־אפשר לכבוש את כוח הטומאה אלא במבצרה, כלומר על־ידי הירידה אליה ולהציל ממנה את ניצוצות הקדושה. כך, בעזרת פרוש מחוכם של תורת האר״י, ניסו הוגי האידיאולוגיה השבתאית להסביר שההמרה אינה בגידה ביהדות אלא להפך, היא הדרך להגשמת גאולת ישראל. תפישה זו נובעת מעקרון הפרדוקס" שאומץ על־ידי התנועה והמוצא את ביטויו באמרות הבאות: ״אין מלך המשיח בא אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכלו חייב״, ״ביטולה של תורה זהו קיומה״, מצוה הבאה בעברה״, או ״ירידה לצורך עליה״.

תפישה נהיליסטית זו אומרת שרק מתוך החושך יבקע האור. את ניצוצות הקדושה אפשר להעלות רק כשיורדים אל הטומאה, וזה מה  שעשה המשיח שבתי צבי כאשר קיבל עליו את דת האיסלם.

שליחות כזו, ירידה לטומאה כדי להעלות ממנה את ניצוצות הטהרה, לא כל אחד מסוגל למלא. רק מי שנועד להיות משיח יכול למלאה. לכן מובנת לנו התרעומת של מקורבי שבתי צבי על התנהגותו, וביניהם א. קארדוזו, שטענו מה שמותר למשיח אינו מותר לכל בר תמותה.

במכתב לגיסו כותב קארדוזו: ״לא אוכל עוד לחלוק עמהם שזה הוא המשיח אחרי שהוא דורש וגוזר בפרהסיה ליהודים שילבשו המצנפת (כלומר שיתאסלמו) יען שהדבר הזה מנגד התורה בעין וכל המבקש לתרץ הקושייא הזאת ברמזים איננו אלא תועה רוח, כי איך יוכל האדם להכריע כף המשקל בתבן אחת בהיות קנטאר (מאה קילו), בכף האחרת?"

בהמשך המכתב הוא מדגיש שמעשהו של שבתי צבי אינו פוגם כמלוא הנימה במשיחיותו ומוסיף: ״הנני מקיים ששבתי צבי הוא המשיח, הוא הגואל, הוא המושיע ולא יוכלו כל רוחות שבעולם וכל מעשים נכריים להחשיך אור ידיעתי בענין זה.״

קהילות טריפולי ותוניס רחשו כבוד לקארדוּזוֹ וראו בו מנהיג דתי בעל שיעור קומה. (יחד עם זאת היו לו מתעדים רבים וחכמי הקהילות רדפוהו והחרימוהו). דרשותיו, כתביו ונאומיו של קארדוזו היו מצוים במרוקו ואין ספק שהיתה להם השפעה על אנשי הכת והם תרמו להפצת רעיונות התנועה בימי גיאותה ולהתרופפותה בימי שפלה, עת החלה דעיכתה ואכן ביטוי לנסיגה במעמדה של התנועה אנו מוצאים בדבריו של ר׳ יעקב ששפורטש, המספר שבחודש סיון של שנת הת״ל (1670), היינו לפני י״ז בתמוז ותשעה באב של אותה שנה, קיבל אגרת מאחד השבתאים מהעיר סאלי ובה הוא מתנה את הצרות התכופות שעברו על היהודים של קהילות מרוקו ״מאת המלך העז והקשה מלך תפיליטי״(תפיללאט) שגזר להחריב את כל בתי־הכנסת של מרקש ותדלה, וכמו כן הכביד עליהם את עול המסים וגזר עליהם גזרות אחרות. בין השאר ביקש מששפורטש לסלוח לחטאיו ״ולעבור על פצעי פשעי הח׳ בן־סעדון ושהוא(בן־סעדון) מבקש מחילה.״ הכותב מודה כי טעות היתה בידי החכם בן־סעדון ״ולא יפה עשה שביטל את ארבע הצומות״ וממשיך הכותב ומתודה שגם הוא היה בין המאמינים באמונה החדשה ואף־על־פי־כן נהג לקיים את הצום כהלכה.

מהי מידת האמינות של האיש הכותב? – אין לדעת. ששפורטש עצמו אינו מעריך ביותר את האיש ולא טרח אפילו לענות ולא זיכהו בתשובה. יחד עם זאת המכתב מצביע ללא ספק על הלכי רוח וכיווני מחשבה אחרים שנשבו בצבור ועל הנסיגה שחלה במעמד התנועה ואולי על ההתפכחות שחלה בקרב ההמונים.

שבתי צבי נאשם בכפירה

עוד מאורע העיב על שמשה וזוהרה של התנועה והוסיף לשקיעתה. בשנת תל״ב (1672), נאשם שבתי צבי על־ידי התורכים בכפירה ובגידוף דת האיסלם. הוא חויב בדין ונגזר עליו דין מות. בינואר 1673 גזר דינו הומתק על־ידי השלטונות לגלות, כדי לא להסתבך כנראה בהמתת משיח מומר. הוא הוגלה לדולציניו, ״אשר הוא בגבול ארץ ישמעאל ואדום״.

לאחר שהתנועה ספגה שוב מכה כה קשה – הגלית המשיח – רבו עוד יותר העריקים והרבה מאמינים פנו לה עורף. גם חבורת התועמלנים של התנועה שהיתה מרוכזת סביב שבתי צבי התפרקה והתפזרה לכל עבר. ר׳ שמואל פרימו הרחיק נדוד וקבע את מקום מגוריו בסופיה אשר בבולגריה. נתן העזתי המשיך בנדודיו ממקום למקום ובהפצת רעיון האמונה במשיח. התנועה הגיעה לימי שפל שלא ידעה כמותם והאכזבה הפכה לנחלת רבים.

ההתערות מצד היהדות הרבנית והמוני בית ישראל הלכה וגברה כבל שהאכזבה גדלה והעמיקה. והנה נדמה היה לבל שהתנועה נפלה לבלי קום ושבקה חיים לכל חי, אך פרפורי גסיסתה נמשכו עוד זמן רב.

התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל התרופפות התנועה– עמ' 112-109

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב

המאבק המתמיד בין זרמי ההשפעה המנוגדים הללו, מצא גם את יהודי מרוקו מפולגים ביחסם לשלטון החדש. אמנם, בתקופה שקדמה לעצמאות, שמרו בתחילה היהודים על ניטראליות ולא נטלו חלק פעיל במאבק הפנימי בארצם. בני העשירים, שהתלבשו לפי מיטב האופנה הפאריסית ונהגו במכוניות ספורט חדישות, ראו עצמם חלק מנופה התרבותי והמדיני של צרפת. אך הסטודנטים והמשכילים, בעיקר בקהילות פאס וטאנג׳יר, תמכו בגלוי בסידי מוחמד בן־יוסף וצידדו בשובו של הסולטאן־הגולה לארצו. עתה, לאחר העצמאות, היתה מידה רבה של חוסר ודאות, ובקרב יהודי מרוקו היתה ציפיה דרוכה לקראת הבאות.

יציאתם ההמונית של הצרפתים ושאיפתו של הסולטאן לשלב את היהודים במנגנון הממשלתי, נטעו בקרב הסוחרים והמשכילים היהודים את התקווה כי יוכלו לתפוס את מקומם של האירופאים ולהשתלב בחיי המסחר והכלכלה של המדינה. חוגים אלה סברו שקהילה יהודית כה עתיקה, שהתנסתה כבר במשברים רבים, תוכל להוסיף ולהתקיים גם במרוקו העצמאית. על כן חיפשו יהודים עשירים ומשכילים אלה, דרכים להשתלבות בחייה המדיניים, התרבותיים והכלכליים של המדינה החדשה.

חסידי ה״השתלבות״ אף נתנו ביטוי ארגוני להשקפתם זו. בהשראתו של יורש העצר, מולאי חסן, קם בפברואר 1956, ועד יהודי־ערבי בשם ״אל־ופאק״ (הנאמנות) והנהגתו היתה מחולקת שווה בשווה בין שתי העדות. בפגישה עם חברי הועד, אמר להם הסולטאן כי ״המולדת משותפת לכל האזרחים – יהודים וערבים כאחד וכי הדת היא ענין של אמונה אישית ולא ביטוי להשקפה פוליטית״. סידי מוחמד קרא, על כן, ליהודים לבל יעזבו את ארצו ויטלו חלק בבנין עצמאותה.

הופעתו של ארגון ״אל־ופאק״, גרמה למאבקי־כוח בין חסידי ה״השתלבות״ לבין מתנגדיהם בקהילה היהודית. עקב מאבק זה, אנוס היה ז׳אק דהאן, מי שנמנה בעבר עם תומכי השלטון הצרפתי, להתפטר מראשות ועד הקהילה הארצי ובמקומו נתמנה דוד עמאר, מנהיגם הנוכחי של יהודי מרוקו ומי שעמד אז בראש הקהילה של קניטרה. ״מהפכות חצרי׳ נעשו גם בקהילות המקומיות. כך, למשל, עד לעצמאות, היה ועד הקהילה בקזבלנקה מורכב מסוחרים עשירים ופרו־צרפתים. אך לאחר העצמאות, נבחר בקזבלנקה ועד חדש בראשותו של דוד בן־אסראף וחברים בו ארמאן אסולין (מזכיר) ודוד אזולאי (גזבר). כל השלושה היו חברי מפלגת ה״איסתקלאל״ והם נבחרו בתמיכתו של ארגון ״אל־ופאק״.

אולם חיש מהר הוברר, כי קיים היה פער עמוק בין הועדים החדשים לבין הציבור היהודי בקהילות השונות. ועד הקהילה בקזבלנקה, למשל, ניצל את כספי ה״ג׳וינט״ ואת תרומותיהם של נדבנים יהודים שונים, להקמת בתי תמחוי לעניים, לפתיחת כיתות לימוד חדשות ולחיסול העוני והבערות. אך פעולות חיוביות אלה, לא היו שקולות כנגד הבוז שרחשו יהודי קזבלנקה לחברי הועד החדשים, בשל קריאתם להשתלבות בחייה של מרוקו העצמאית. בזכרונם של יהודי מרוקו, היו טריות עדיין הפרעות שנערכו בערי מרוקו השונות, ערב הקמתה של מדינת ישראל. על כן, לא חלף זמן רב וחברי ועד הקהילה בקזבלנקה למדו לדעת, כי לא יוכלו לזכות בתמיכתם של יהודי העיר, אם יוסיפו להתנכר לציונות וינסו להחליש את הזיקה לישראל.

ממשלת מרוקו ניצלה מחלוקת זו במוסדות הקהילה היהודית, לפעילות נמרצת נגד המשך העלייה לישראל. מאז 1948 ועד לסוף 1955, עלו לישראל 72 אלף יהודים מרוקנים. אך בראשית 1956, היו עדיין במרוקו למעלה מ־200 אלף יהודים ולחצם לעלייה הלך וגבר. באותה תקופה, שימש עמוס רבל, כמנהל מחלקת העלייה בקזבלנקה והבסיס לפעולתו שימש מחנה ״קדימה״, שהסוכנות היהודית הקימה במזגאן, במרחק כ־17 ק״מ דרומית לקזבלנקה. המחנה נועד לקלוט כ־1,500 איש, אך מפאת הלחץ הרב לעלייה, התרכזו בו כמה אלפים. דבר זה יצר בעיות תברואתיות קשות וגרם למחסור חמור במים ובמצרכי־מזון חיוניים.

ממשלת מרוקו היתה מודעת, כמובן, למצב זה והחליטה לפעול בגלוי להפסקת ההגירה היהודית. ב־15 במארס 1956, פורסם בעתון ״אל־ראי אל־עאם״ בטאון מפלגת ה״איסתקלאל״ מאמר חריף נגד הגירת היהודים. עמוס רבל דיווח לירושלים כי ממשלת סי בקאעי מתכוונת לסגור באוקטובר 1956 את מחנה ״קדימה״. דיווחים אחרים מסרו על יציאתם הקרובה של אחרוני הפקידים הצרפתים ממשרד הפנים המרוקני, ועל ההכנות להעברת "שירות הדרכונים״ לידי ממשלת מרוקו. פקידים צרפתים אלה, גילו הבנה עמוקה למצוקתם של יהודי מרוקו והם עשו לילות כימים, כדי להנפיק ליהודים דרכונים רבים ככל האפשר. הודות למסירות זו, היו בידי יהודי מרוקו קרוב ל־20 אלף דרכונים. אך השאלה היתה – מה יקרה בעתיד? האם אין בכוונתו של הסולטאן להגביל את הנפקת הדרכונים ובכך למנוע את יציאת היהודים מארצו?

יו״ר מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, ש.ז. שרגאי, תבע מממשלת ישראל להגביר מיד את קצב העלייה ממרוקו. מיכסת העלייה באותם חודשים ראשונים של 1956 היתה כ־3,000 עולים בחודש. אך במחנה "קדימה״ בקזבלנקה ובריכוזים עירוניים אחרים, הצטופפו כבר אלפי מועמדים לעלייה. שרגאי תבע להגדיל את המיכסה החודשית באלף עולים ולהקים באיטליה ובצרפת מחנות מעבר חדשים, לקליטת העולים הנוספים. תביעתו זו של שרגאי, שימשה נושא לדיון מיוחד בישיבת ה״מוסד לתיאום״ בירושלים, ב־8 באפריל 1956. שר החוץ, משה שרת, הביע אז את דעתו כי שלטונות מרוקו לא יבטלו את 20 אלף הדרכונים שכבר הונפקו. אך בגלל קיומה של עתודה זו, יתכן שמרוקו תנסה להאט את קצב העלייה. על כן, שרת נטה לתמוך בהצעתו של שרגאי ואף הוא המליץ להגדיל את מיכסת העלייה ממרוקו ב־1,000 איש לחודש. אך יו״ר מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, גיורא יוספטל דחה בתוקף הצעה זו.

יוספטל אמר כי ״צים״ לא היתה מסוגלת לחכור אניות במספר הדרוש; קיים היה קושי בחכירת מטוסי־תובלה והצפיפות במחנה־המעבר במארסיי גדלה וגרמה כבר למפגעים תברואתיים קשים. יוספטל דיבר בהתרגשות רבה על קשיי הקליטה בישראל. הוא טען כי קיימת אמנם הצדקה להגדלת מיכסת העולים, אך הבעיה איננה העלייה אלא דווקא הקליטה. לרבדיו, מאז הוקמו המעברות בשנת 1950, לא היה מצב הקליטה כה גרוע כפי שהינו באביב 1956.

יוספטל מסר תיאור קודר על מצבה של ״שכונת קזבלנקה״ בבאר שבע וטען, כי העולים בעיירות הפיתוח מצויים בשפל המדרגה. מצב התעסוקה בכי רע ומשבר השיכון חריף ביותר. על כן, מה הטעם למלא את מחנות המעבר באלפי עולים, אם פירוש הדבר הוא – הפקרתם לעוני, רעב ומחסור? יוספטל המשיך וטען כי אם יחמיר מצב הבטחון ויגברו התקפות ה״פדאיון״ מרצועת עזה, תגבר גם סכנת המלחמה עם מצדים. במקרה כזה, עלייה המונית ללא בסיס קליטה איתן, תהיה בעוכריה של מדינת ישראל. כבר עתה, מפאת החמרת מצב הבטחון בגבול רצועת עזה, קוצץ תקציבה של מחלקת ההתישבות וסכומים גדולים הופנו להקמת מקלטים וביצורים בישובי הספר. לנוכח מצב זה, שאל יוספטל, מנין יילקח הכסף להגברת העלייה?

משה שרת השיב כי הוא מסכים עם טיעוניו אלה של יוספטל, אך מדינת ישראל לא תוכל בשום אופן לעבור לסדר היום ולא להתיחס לסכנת סגירת שער היציאה ממרוקו. מדינת ישראל חייבת להגיב לאלתר, והלוואי יתגלה בעתיד כי היה זה חשש שווא.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ' 95-93  

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 130 מנויים נוספים

דצמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר