מורשת יהדות מרוקו

הקריאה שהופצה ברחבי המדינה מתארת בצבעים קודרים את מצבם הרוחני של הקהילות עקב התרחבות רשת אליאנס והתבססותה במדינה.

החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א־סלא

הכרוז נכתב בערבית המדוברת מתובלת במלים עבריות, צרפתיות וספרדיות, ונדפס בבית הדפוס היחיד שהיה קיים בטנג׳ה.

חין כוננא מזמועין כא נכממופתמסייא דייאלנא רוחניית, די מחדורה ליום בזאף.

קול קורא לאחינו, מי לה' אלינו(תרגום)

בהתאסף ראשי עם יחד, לטקס עצה בדבר מצבנו הרוחני הירוד היום מאוד, מסיבת השתנות החיים המדיניים, אשר השפעתם גדולה על התפתחות חיינו הלאומיים. לפנים היינו לב אחר ודרך אחת הייתה לכולנו, ליראה את השם ולשמור מצוותיו, וגם איש את רעהו אהבו, ובעיתות צרה ומצוקה שהיו מנת חלקנו, התקרבנו זה לזה והתייצבנו כאיש אחד, והקב״ה היה מאיר את פניו אלינו ולא היה משיב את פנינו ריקם, ומיד נחנו מבל הצרות. חכמינו נושאי ברית השם, עמדו לנו תמיד לנס עמים בחומה בצורה, ולאורם הלכנו כולנו. כל צעדי הציבור והיחיד וכל צרכינו, היו נחתכים על פי החלטותיהם. ויעשו דרכם על פי ראשי התורה, אשר כל העם שמע בקולם וקיבל את דברם.

תורת השם התמימה, היא לבדה תוכל לאחר את ישראל, והיא שנשאה תמיד את קרנם של ישראל למען עשותם לב אחד עד היום.

כעת ניצבים אנו על פרשת דרכים, על אם הדרך ואין יודעים, האם נצעד קדימה או נלך אחורה. לכן באה העת לחשוב מחשבות, בצרכי הכלל והפרט. בראותינו לדאבון לבנו איך התורה מתחילה להישכח, וכל בתי-מדרשות מתרוקנים, וכולם תחת מסווה הצטדקות שהם טרודים עם קשיי הפרנסה, ובסופו של דבר, אט אט, הם בטלים מן התורה ומשמירת הדת. ובכל מקום גובר מצב זה, ורבה העזובה בקרב הדור הצעיר. ואם לא נחלץ חושים ולא נעוץ עצה, האמונה תלך ותיעלם חם ושלום מקרב הדור החדש.

וכאשר ראינו את זה, קמנו ובסייעתא דשמייא, התאספנו והתלכרנו כאיש אחד ובדעה אחת, כדי להחדיר לליבות כולנו זיק וקרן אור של אהבת התורה הקדושה וקיום הדת בבית ישראל בכלל, ובפרט בחינוך הבנים על פי דרך השם יתברך, ותפארתו של האדם.

אנו מתקנים כמה תקנות, אשר על ידן תוכל התורה לשוב לתפוש את מקומה הנכבד, וכך תחזור העטרה ליושנה בליבותיהם של בני הנוער שלנו.

ואלה התקנות שנקבעו בחברה:

נייסד חברה מכל יהודי המגרב, בשם מחזיקי הדח.

בכל עיר, נייסד אגודות שעיקר תפקידן ומטרתן היא: טיפול בעניני היהודים והיהדות על בסים הדת ורק על פי דרכי התורה הקדושה.

נייסד ישיבות בהן תלמידי-חכמים המתקדמים והמצויינים שחוננו בכישרון רב ורצונם להשתלם, יקבלו דמי קיום מהקופה שנייסד בעזרת השם למטרה זו, כפי שיצויין להלן.

נקבץ את נפוצות שלמי אמוני ישראל ויראי השם שבין יהודי המגרב לאגודה אחת וללב אחד.

נחזק במידה מרובה את לימוד התורה הקדושה ונקים חבורות של אנשים שילמדו בלילות, ולצורך זה החלטנו להדפיס ספרי דינים, מוסר ודרך ארץ, בשפה הערבית המוגרבית המדוברת.

תקנות החברים

• א)   כל איש ישראל יוכל להימנות על האגודה ולהיות חבר בה, אם יסכים לתקנות הנזכרות.
• כל חבר יחוייב לשלם לקופה סך של שני פרנקים צרפתיים לכל שנה. את הסכום יוכל לשלם בשלושה תשלומים,רבע מהסכום בכל שלושה חודשים.
• כל חבר יקבל בכל שבוע ושבוע, חוברת כתובה בלשון הקודש ובערבית- יהודית, בה דינים, מוסר ודרך ארץ וישלם תמורתה, סך חצי בליון (סוג המטבע) עבור כל חוברת שתגיע אליו.

זכויות החברים

• כל שמות החברים שבחֹברת מחזיקי הדח, יירשמו בפנקס הראשי הנמצא בלשכת ועד החברים ויירשמו גם בלוח המודעות של הישיבה בית-אל ועץ־חיים,

וכל יום בגמר הלימוד היומי, יזכו החברים בברכת "מי שברך״.

• ב)    בסוף כל שנה, אחרי שתושלם הדפסת ספר שלם, יופיעו בכל הספרים שיצאו לאור, שמות כל החברים וזה יהיה להם לשם, לכבוד ולתפארת וזיכרון לדורות עולם.
•  כל איש ואשה אשר ידבנו לבו להנציח את נשמת אביו או אימו, יוכל לעשות זאת, אם ירכוש לא פחות מעשר חוברות בדפוס כל שבוע, ויתמיד בזה במשך שנה תמימה לפחות.
• חבר שיהיה מעוניין לקבל ברכה על מנת להצליח בענייניו, בקשתו תתקבל ברצון ותכובד.
• כל הנשים אשר נשא ליבן להצטרף לחברה הזאת, תהיינה זכאיות גם הן לקחת חלק בדבר הזה, וכל הזכויות של החברים תוענקנה גם להן באין הבדל כלל.

וועד העסקנים

בכל עיר יהיה ועד לעסקנים שיטפל בעינינים הנחוצים לחברה.

לוועד הזה יתמנו אך ורק אנשי אמת הידועים כיראי שמיים וההולכים בדרך התורה.

הוועד הזה ישא את השם ״וועד הפועל״.

לעת עתה נבחר וועד זמני ולשכת עבודת החברה, וועד פועל זמני המתעסק לפי שעה בכל הענינים הנוגעים לחברה. לחליפת מכתבים, והנהלת חשבון ועניני הדפוס והם מייסדי ומנהלי בית מדרש לרבנים בשם בית אל ועץ חיים.

פה ע״ית (עיר תהילה) מקנאם החותמים בברכה: ר״ח שבט שנת תרע״ג לפ״ק (1913).

זאב וולף היילפערין נשיא הכבוד.

ע״ה אברהם עמאר יו״ר

ע״ה מימון משאש משנה (סגן)

ע״ה אהרן סודרי גזבר

ע״ה מרדכי עמאר – מזכיר נכבד

ע״ה יצחק אסבאג – חבר הוועד

ע״ה שלמה בן חיים – חבר הוועד

ע״ה רפאל טולידאנו – חבר הוועד

תעודת הרבנים דעי״ת מקנאם יע״א

תוכניתו של הרב היילפערין נקטעה באיבה, משום שבשנת (תרע״ד)־1914, פרצה המלחמה והוא נאלץ לעזוב את המדינה, כתוצאה רוב הישיבות שהקים התמוטטו. באשר לישיבת בית-אל שהוקמה במכנאס, כתב הרב יוסף משאש לרב היילפערין: ״ואודות הישיבה, המנהלים נרפים הם נרפים, ומכסת הכסף הלוך וחסור, כי המצב קשה מאוד, היוקר יאמיר בכל דבר אוכל נפש, ושערי השפע ננעלו, וחסרון המציאות קשה מכולם, ה׳ ירחמנו כרוב חסדיו״…

למרות זאת, שמו של הרב היילפערין נזכר לטובה ולברכה בפי חכמי אותו הדור,על תוכניות וסדרי הלימודים, שיטות ארגון ויישוּם שהביא למרוקו ואשר שימשו ביעילות את הרבנים וממשיכי דרכו.

ב-1949 פרשה רשת אוצר התורה, את חסותה על תלמודי תורה במרוקו. שליחיו של הרבי מליובביטש שליט״א, הקימו רשת של בתי־ספר וישיבות ברחבי מרוקו.

העיר מכנאס הייתה אחת הערים הראשונות, שפעילי חב״ד פתחו בה ישיבות ומוסדות חינוך עם מורים שלהם. שיטת החינוך והלימוד הלכה והתמסדה, וה-רבבי ד-סלא הלך ונעלם כשהמורה לעברית תופם את מקומו. גם החדר הצר והאפל הוחלף בכיתת לימוד מוארת ומרווחת כנדרש. אולם בני גילי זכו לחינוך ולתנאי לימוד שונים לגמרי ואותם ננסה לתאר.

הערות המחבר:   לאחר שנת 1956, רשת אוצר התורה החלה לשלם משכורות המורים וחלק מהוצאות התיפעול.

שטאל, עמי 136: מכנאס היא אחד המבצרים של ה״ליובביצ״רים״ שיסדו כאן ישיבה ובה למעלה ממאה תלמידים ושבעה מורים, מוסד לבנות ובו שבעים חניכות. בראש הישיבה, עמד הרב מיכאל ליפסקר שנשלח במיוחד ע״י הרבי מלובביץ. גם ידידי הרב משה עמאר שליט״א למד בישיבה זו).

לסקר, עמי 168: ״הבעיה המרכזית של החינוך במארוקו הייתה המחסור המתמיד במורים מודרניים בעלי השכלה פדגוגית לעברית. בכפרים שבאיזורי האטלס, המלמד נקרא אל- חזזאן. בערים הגדולות הוא נקרא א־רבבי ד-סלא.

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-רפאל בן שמחון תשנ"ד– החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א־סלא-עמ'163-159

יא. ההקצנה וביטוייה – השפעת הרבנים האשכנזים

ב״פגישת הפסגה״ בפאריז פנה הרב קלמנוביץ ל״אליאנס״ בבקשה לשיתוף פעולה. בקשתו נבעה כנראה ממניעים טאקטיים ומעשיים. אין ספק שהשקפת העולם של הרב קלמנוביץ ושל הרבנים האשכנזים שוללת לחלוטין כל שיתוף פעולה עם ״אליאנס״, כיוון שעבורם הוא אויב אבסולוטי, שאם לא ינצחוהו הוא יכריע את ״עולם התורה״. כך פותח עורך הספר קולמוס הלב (זיכרונות הרב קלמנוביץ) את הפרק על יהדות מרוקו:

טרם נח ממסירות גופו ונפשו להצלת ישראל בכלל ועמלי התורה בפרט מהגיהינום הנוראה השקיע את עצמו בהצלת שבט מישראל מידי המסיתים ומדיחים ״האליאנס הצרפתית״ שע״י כי״ח.

בספרי זיכרונותיהם ובמכתביהם של הרבנים האשכנזים מופיעים ביטויים המעידים על השקפת עולמם ובכללה על היחס ל״אליאנס״:

״נא השתדל בהזדמנות הזאת להציל מה שאפשר מזרם החופשים ומהשטן המרקד״.

״ומאז עד היום כותבים לי כי המצב הרוחני יורד מיום ליום והתלמידים מתמעטים משעה לשעה. ובא מנהל חולני (אין טעות כתיב, פעמים רבות יאמרו חולני במקום חילוני) ללמוד הצרפתית והוא חופשי ומשחית ומקלקל הכל. לבי לבי על שארית פליטת בית חיינו ההולך לטמיון. ובעוה״ר כל ארצות אירופה נחרבו, יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו״.

״וכי בשביל זה עמלתי ומסרתי נפשי זה כמה שנים והלכתי בסכנה ממש להדפיס 165 אלפים חומשים נביאים וסידורי תפילה בשביל ׳אוצר התורה׳ ואח״כ יבואו פריצים ויחללו ויחריבו הכל״.

״אבל דעו לכם אהובי כי מוכרחים אתם להיות על אתר ולראות ולהרים ולהציל מידי מורי אליאנס אשר בתוך הת״ת ואוצר התורה האורבים לנפש עוללינו״.

״כי בשעה טרופה של חיות טורפות הסכנה גדולה״.

בראייה רטרוספקטיבית נראה בעליל שארגון הג׳ויינט, שמימן את פעילות ״אוצר התורה״, טעה בהבנת המציאות במרוקו ולא ירד לסוף דעתם של הרבנים האשכנזים. הג׳ויינט שאף ליצור שיתוף פעולה בין החינוך המודרני לבין החינוך היהודי המסורתי: הקהילה היהודית רוצה עזרה בהקמה מחדש של החינוך היהודי כדבר מרכזי בחייה. רצון זה הפך להיות הכוח המניע בפעילות בכל קהילה. מתבקשת סינתזה בין מה שמתאים ל״אליאנס״ ולבין המתרחש במוסדות ׳אוצר התורה׳ ודרישות החיים המודרניים.

זו היתה מדיניותו המוצהרת של הג׳ויינט. בדו״ח הפעילות השנתי של הארגון לשנת 1955 מותח סטנלי אברמוביץ ביקורת קשה על ״אוצר התורה״ וטוען שהיא מחטיאה את ייעודה. לדבריו, בתחילה אכן הציעה ״אוצר התורה״ חינוך יהודי וחינוך מודרני, סיוע כספי וניהול מודרני, מגמות אשר התקבלו בברכה על ידי הפרנסים המקומיים. מסיבות שונות העניינים לא התקדמו לפי התוכנית. בוועדות המקומיות שהוקמו לא שותפו אנשים בעלי שיעור קומה אינטלקטואלי ואלו שנמנו עליהן נכנסו למאבקי כוח מקומיים. הנהלת ״אוצר התורה״ שישבה בניו־יורק לא הכתיבה מדיניות בהירה אשר תנחה את הוועדות המקומיות, הנחיותיה היו סותרות ופגעו במעמדן של ועדות אלה ובמרקם היחסים המקומי. היוזמות של אנשי ״אוצר התורה״ בתחום החינוך, שהיו כרוכות בהתחייבות כספית היו חסרות כיסוי, ובסיכומו של דבר הג׳ויינט נשאר המממן היחיד.

את עיקר הביקורת מתח אברמוביץ על התוכנית החינוכית והפדגוגית. לטענתו אנשי ״אוצר התורה״ בניו־יורק לא היו מסוגלים להכין תוכנית חינוכית מקפת ומקצועית, וכך אירע שהנציג המקומי (הרב יצחק לוי, נציגו של הרב קלמנוביץ) הוא שקבע את התוכנית באוטוריטה עליונה. הוא מביא לדוגמה את החלטתו החינוכית השגויה של הרב קלמנוביץ, בביקורו במרוקו בשנת 1953, בדבר קביעת גיל החינוך הכללי לגילאי שמונה ומעלה, ומראה עד כמה החלטה זו פוגעת בלימודי הנערים. לדעתו צריך לחול שינוי יסודי בכל המערך הארגוני של ״אוצר התורה״ ובעיקר בתחום הפדגוגי. קיימת דרישה לחינוך יהודי וללימודי תורה אך למרות רצונה של ״אליאנס״ להיכנס לתחום, אין היא מסוגלת להעניקו ולפיכך יש מקום ל״אוצר התורה״. לדעתו, ההתנהגות הנוכחית חסרת האחריות של ״אוצר התורה״ תביא בסיכומו של דבר להתמוטטות המוסד במרוקו. את הדו״ח מסיים סטנלי אברמוביץ במילים הבאות: או שאוצר התורה בניו־יורק יתארגן מחדש עם קב׳ אנשים ואישים בעלי יכולת ואחראים או שהם יתמוטטו, ואז תפתח הדלת לאורחים של קב׳ אחרות כמו הישיבה של פובלענס, האגודה וכו׳ שיתפסו את מקומו. אין אני צריך לומר מה יקרה לחינוך היהודי במרוקו במקרה זה.

כאמור, הסינתזה המיוחלת בין מה ש״אליאנס״ מייצגת לבין ״אוצר התורה״ לא התרחשה. הרוח שנשבה במוסדות ״אוצר התורה״ היתה רוחו של הרב קלמנוביץ ושותפיו הרבנים האשכנזים שלדידם כל סינתזה לא באה בחשבון. החשש שמובע בדו״ח של אברמוביץ ש״הדלת תפתח לאורחים של קב׳ אחרות כמו הישיבה מפובלענס והאגודה״ מעמיד את הג׳ויינט כגוף המנהל מלחמת מאסף. באופן מעשי, מיום ש״אוצר התורה״ הוקמה במרוקו (שמונה שנים לפני כתיבת הדו״ח) אותם רבנים הכתיבו את רוח הדברים, הן בהוצאת התלמידים המוכשרים ביותר לעולם הישיבות הליטאיות, והן בקביעת עמדות חינוכיות אלטרנטיביות מול ״אליאנס״.

ייתכן שגישת הג׳ויינט היתה נאיבית, שכן הג׳ויינט לא הבין את הקו האידיאולוגי הבלתי מתפשר מלכתחילה של הרבנים האשכנזים ובני בריתם במרוקו. רק בשנים 1955־1956 חש נציג הג׳וינט ב״סכנה״ זו והתריע עליה לראשונה בדוחות שכתב.

מנהיגי ומייסדי ״אוצר התורה״ בניו־יורק, ובראשם הרב דוד דה סולה פול, מנהיג הקהילה הספרדית, מר יצחק שלום, מייסד ״אוצר התורה״, והרבנים ליאו יונג והרברט גולדסטין שלקחו חלק בהנהלת הג׳ויינט, לא היו חרדים קיצוניים בהשקפת עולמם. הם קיימו קשרים הדוקים עם מנהיגות ״אליאנס״ בפאריז ועם ארגון ״ידידי אליאנס״ בארצות־הברית. אולם נראה שהפעילות והשיחות שנוהלו בין הרבנים האשכנזים ותלמידיהם היו שונות. התנגדותם לכל פשרה עם ״אליאנס״ נבעה בעיקרה מתוך פלוגתא אידיאולוגית, ולא בגלל חילוקי דעות מקצועיים בתחום החינוכי, או עקב בעיות פרסונליות, כפי שהדבר הוצג תכופות על ידי אנשי המקצוע של הג׳ויינט. (כמו בקונפליקט בקזבלנקה בין מר לסרי מנהל ״תלמוד התורה״ לבין מר גרו המנהל מטעם ״אליאנס״).

באופן פרדוקסלי, לאחר ביטול השלטון הקולוניאלי בשנת 1956, ועם התגברות יציאת היהודים ממרוקו, גברה היריבות בין ״אוצר התורה״ לבין ״אליאנס״. עובדה זו מוכיחה בעליל שהפלוגתא נשאה אופי אידיאולוגי.

באחד המכתבים כותב הרב וולטנר, ליצחק שלום על סכנה כללית האורבת לפתחו של החינוך הדתי במרוקו בעקבות השינוי הפוליטי שחל במדינה עם יציאת הצרפתים ממנה. הוא כותב שמאחר שממשלת מרוקו החליטה להפקיע את החינוך החילוני ולהפכו לחינוך ממלכתי, ומאחר שלהערכתו, ״אליאנס״ איננה יכולה להעלם ממרוקו ולהשאיר מאחור את המערך הגדול שבנתה, היא חייבת לאתר אפיקי פעולה אחרים שיצדיקו את קיומה. להערכתו האפיק היחיד שנותר הוא אפיק החינוך הדתי, ובו הממשלה לא תפגע. לדבריו הוא שוחח על כך עם מנהל ״אליאנס״, מר טאז'ורי, שאישר בפניו את המדיניות הזו ועל כן הסיק מכך ש״אליאנס״ תקים רשת בתי ספר דתיים מתחרים שיעסקו כביכול בחינוך דתי. הגשמת תוכנית זו תחסל לדעתו את המסגרות של החינוך הדתי הקיימות במרוקו מפני של״אליאנס״ יש כסף רב יותר, הארגון שלה טוב ויעיל יותר, והיא בעלת השפעה פוליטית חזקה יותר מכל ארגון יהודי אחר. הרב וולטנר מבקש לפיכך מהג׳ויינט שימנע מתן תקציבים לחינוך היהודי של ״אליאנס״, או יתנה אותם בשורה של הגבלות (אותן הוא מפרט במכתב) כך שמוסדות ״אוצר התורה״ לא ייפגעו.

גם מכתב זה מצביע על התהום העמוקה שהיתה פעורה בין ״אליאנס״ לבין הרבנים האשכנזים ומוסדות ״אוצר התורה״. העובדה שארגון גדול ומבוסס כ״אליאנס״ מבקש לעסוק ביתר אינטנסיביות בחינוך יהודי, היתה אמורה לשמח את אלו שאמונים על החינוך היהודי. אולם התהום האידיאולוגית הפעורה בין המחנות יצרה אצל הרבנים האשכנזים אפקט הפוך והגבירה בהם את תחושת הסכנה. תחושות אלו, העמדות שננקטו כלפי ״אליאנס״ והדימויים להם זכתה חורגים מתחום הרציונלי. הקצנת היריבות כלפי ״אליאנס״ התרחשה במקביל לתהליך היציאה ההמוני של היהודים ממרוקו, כשהיה ברור לעוסקים בנושאי החינוך שלקהילה היהודית אין עתיד במרוקו, וכי אין ממשות בתוכניות חינוכיות ארוכות טווח לקהילה ההולכת ונעלמת.

ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004-עמ'120-116

הרב משה כלפון הכהן

הרב כלפון הכהן(1950-1874) מחכמי תוניסיה, רבה הראשי של ג׳רבה ודיין. עד לימיו עסקו תלמידי החכמים בעיקר בלימוד מעמיק של התלמוד(ה״עיון התוניסאי״) והוא דחף ללימוד נרחב של פסיקת הלכה. בכל שבת לימד את כללי הפסיקה בצורה שיטתית ויסודית. היה מציג בעיה הלכתית שעליה עמלו תלמידיו במהלך השבוע ואף ניסחו תשובה הלכתית. בשבת שלאחריה היו דנים בסוגיה תוך שהוא בוחן את התשובות שכתבו. כך העמיד שדרה של פוסקים בהלכה. הרב כלפון היה מן המתנגדים התקיפים להכנסת לימודי חול ומקצוע ומנע את הקמת בית הספר של כי״ח בג׳רבה. הרב כלפון היה ציוני נלהב. לאחר ועידת סאן רמו ואשרור הצהרת בלפור בידי חבר הלאומים קבע שמדובר ב״ניצוצות הגאולה״. הרב כלפון הכהן היה בעל תפיסה הומאניסטית, וניסח מספר רעיונות הנוגעים לשלום העולם. בחיבוריו תמך בהקמת חבר הלאומים ובית דין בינלאומי שמקום מושבו בירושלים. הרב כלפון הכהן חיבר ספרים רבים בכל ענפי היהדות.

לשון נקייה

הרב כלפון הכהן הקפיד בכל מאודו על לשון נקייה. פעם רדף אחד מנכדיו אחר תרנגול בחצר הבית ולא הצליח לתפסו. התרגז הנער והחל לקלל את העוף. כששמע זאת הרב כלפון קרא לו וגער בו. השתומם הילד, ״אבל זה רק עוף! האם הוא מבין את דברי?!״ השיב לו הרב כלפון, ״ומה בכך?! אתה מרגיל את עצמך לדבר בלשון גסה.״ ואז הוסיף ואמר, ״כשאדם מוציא מפיו קללה, הוא חושב שהיא יצאה מפיו ועברה למקום אחר, אך למעשה הוא מכניס את המילים הקשות האלו אל תוככי לבו.״

למען הכלל

במלחמת העולם השנייה נכנסו הגרמנים ביום הכיפורים לבית הכנסת שברובע הגדול של ג׳רבה ודרשו לקבל חמישים ק״ג זהב, ולא, יפוצצו את הרובע היהודי למחרת. מיד החל מבצע התרמה בין אנשי הרובע הגדול, והרב כלפון הכהן ביקש מהגרמנים שימתינו עד שיפנה גם לרובע הקטן לבקש את עזרתם. הגרמנים הסכימו והזהירו אותו שאם לא ישולם הסכום במלואו מיד, מרה תהיה אחריתם. בעצם יום הכיפורים פנה הרב כלפון הכהן אל הרובע הקטן. דממה נפלה על הקהל המופתע כשהרב כלפון סיפר על דרישת הגרמנים וביקש מהקהל כסף וזהב על מנת להעביר את רוע הגזירה. התפילה הופסקה וכולם הלכו לבתיהם ושבו עם כסף, זהב ותכשיטים. הזהב נשקל והנה נמצא שנאספו רק שלושים וחמישה ק״ג.

הרב כלפון חזר אל הגרמנים בלב כבד, אך למרבה הפלא הם הסכימו לתת לו ארכה של יום והלכו לדרכם. למחרת נודע כי כוחות הצבא הבריטי מתקרבים לאי, והגרמנים ברחו מג׳רבה. כששאלו את הרב כלפון אם לא פחד, ענה, ״ברגעים כאלה שכחתי מגופי ונפשי, ורק אחי היהודים עמדו לנגד עיני. הצלת הכלל משכיחה ממך את עצמך!"

איש אמת

רבי כלפון הכהן שימש כדיין בג׳רבה. יושרו והגינותו הלכו לפניו עד שגם מוסלמים העדיפו לפנות אליו. פעם אחת עמדו שני מוסלמים במשפט אצל הקאדי אך הוא התקשה לפסוק את דינם ושלח אותם אל הרב כלפון. התובע התנגד להישפט בפני יהודי אך הקאדי גער בו והוא נאלץ לעשות כדבריו. הרב כלפון קיבל את המתדיינים בסבר פנים יפות, התעמק בפרטי הפרשה עד שהגיע לחקר האמת, והצדיק את התובע. התובע שמח כל כך עד שביקש לתת לרב כלפון מתנה, אך הרב כלפון גער בו, ״תורתנו אסרה לקחת שוחד, וכי רוצה אתה שאעבור על איסור חמור?" רק אז הבין התובע לפני מי הוא עומד.

מענה רך

איש אחד ניגש אל הרב כלפון הכהן והתלונן, ״הירח עוקב אחרי. בכל פעם שאני מפנה מבטי אליו אני מגלה שהוא מביט בי." הרב כלפון, אשר הכיר את האיש וידע כי בור ותם הוא, הבין שהוא מוטרד באמת מן העניין והשיב לו, ״אני מזמין אותך ואת הירח לדין תורה ביום ט״ו בחודש.״ ביום המיועד הגיעו שניהם, האדם והלבנה, לדין תורה. פתח המתלונן והרצה את טענותיו ומיד אחר כך הניח הרב כלפון את ידו על אוזנו ועשה עצמו מאזין לדברי הירח. המתין קמעה ואמר, ״אתה טוען שהירח עוקב אחריך, ואילו הירח טוען שאתה זה העוקב אחריו. לפיכך אני פוסק ששניכם תחדלו מלהסתכל זה על זה.״ אז פנה אל האיש והזהיר, ״אם בכל זאת תפנה מבטך אל הלבנה, אזי באותו רגע ממש רשאית הלבנה להביט עליך.״ מאותו הלילה הפסיק האיש להסתכל על הירח, והבעיה נפתרה.

הרב רחמים חי חויתא הכהן

רבה הראשי של ג׳רבה (1959-1901), תלמידו המובהק של הרב משה כלפון הכהן וממשיך שיטתו בלימוד ההלכה. עם עלייתו לארץ התמנה לרב מושב ברכיה שבנגב ונחשב לרבם של יוצאי תוניסיה בישראל ובתפוצות. גדולי הרבנים, ספרדים ואשכנזים כאחד, נהרו אליו והוא הותיר עליהם רושם רב עד שזכה לכינוי ״האדמו״ר מג׳רבה״. בג׳רבה עמד בראש הישיבה שבבית המדרש ״רבי אליעזר״, נודע כבעל כישרון הוראה יוצא דופן ונהג ללוות את תלמידיו בלימודם עד שהפכו לפוסקים. הרב רחמים חויתא הכהן סייע לתלמידי חכמים עניים ופעל רבות בקרב העשירים כדי לגייס כספים למימון לימודם. כמחנך, גילה רגישות כלפי תלמידיו והקפיד, בין היתר, שמספר התלמידים בכיתה אחת לא יעלה על עשרים וחמישה. הרב חויתא הכהן כתב ספרים רבים ובין תלמידיו הבכירים נמנים הרב רפאל כדיר צבאן, הרב מצליח מאזוז והרב ינון חורי.

בשכבך ובקומך

כשהיה הרב רחמים חויתא הכהן צעיר לימים, היה מתמיד גדול ושונה בלילות עד מאוחר. פעם אחת כששב לביתו ראה שאביו לא הלך לישון מרוב דאגה. משהבחין בכך, שינה הרב חויתא מדרכו והחל לחזור מן הישיבה מוקדם יותר. כך, בכל ערב היו האב ובנו משוחחים קמעה והולכים לישון באותה שעה. משנרדם האב, היה הרב חויתא שב ללימודו.

תן תודה

אדם אחד בא לבקר אצל הרב חויתא הכהן. כשהשיחה התמשכה הגישה בת הרב כוס מים לאורח. הודה האיש לנערה אך לא בירך לפני ששתה. שאל אותו הרב, ״על מה הודית לבתי?״ השיב לו האורח, "על שנתנה לי מים ורוויתי מצימאוני.״ נענה הרב כנגדו, ״על פעולה קטנה של העברת מים ממקום למקום הודית לבתי, ולמי שברא את המים לא תאמר תודה?!״

כל ישראל ערבים זה לזה

ליל שבת אחד, קרוב לחצות, נשמעו דפיקות חלושות על דלת ביתו של הרב חויתא הכהן. הדפיקות הלכו והתחזקו ובני הבית ניעורו משנתם. בדלת עמד יהודי שבא ברכבת בשבת. אשת הרב היתה המומה כיצד מעז יהודי שחילל שבת לבוא אל הרב וביקשה שלא להכניסו, אך הרב רחמים חויתא עצר בעדה ואמר לה, ״אדם זה הוא יהודי מאחינו. צריך לעזור לו מבלי לבדוק בציציותיו."

חוכמה מקדם- סיפורי חכמים מקהילות הספרדים ועדות המזרח-חזי כהן- 2016 עמ' 57-54

יהושע אברביה

יליד דרדנל בשנת תרל״ח. בצעירותו עבד במשרדי הממשלה התורכית. כעבר זמן היה מנהל ביה״ס לעדת היהודים שבגליפולי. בראשית תרפ״ד עלה לארץ, ויתקבל בשירות חברת היק״א בםניפה אשר בביירוט. מקץ זמן קצר הועבר ליפו. אחר כבוש הארץ בשנת תרע״ח נתמנה למנהל פיק״א ביהודה. משרתו הצבורית האחראית העמידה אותו בראש מפעלים ישוביים חשובים. שנים רבות נשא בעול צרכי צבור בנאמנות ובמסירות. נלב״ע בתל אביב

בן נ״ו שנה, כ״ח סיון תרצ״ד.

יהודה אברבנאל

יליד ליסבון בשנת 1460 לערך. פילוסוף ורופא מפורסם במאה הט״ז. מגדולי חכמי ישראל בזמנו. בנו בכורו של דון יצחק אברבנאל. אחר הגרוש בצאת אביו מספרד התישב גם הוא בגינואה. כעבור זמן היה בנאפולי ושם חבר שיר תלונה על הזמן. אביו יצחק כתב עליו: כי בנו בלי ספק הוא מבחר הפילוסופים שבאיטליה בדור הזה. ספרו הראשי ידוע בשם וכוחים על האהבה. בין שאר חבוריו יזכרו קינה ארוכה על מות אביו שאבדה במאה הי״ח, וספד על ההרמוניה של השמים. נלב״ע בשנת רצ״ה.

יונה אברבנאל

משורר ומתרגם באמשטרדם במאה הי׳״ז. בן הרופא יוסף אברבנאל, ובן אחיו של ר׳ מנשה בן ישראל. תרגם יחד עם אפרים בואינו את ס' התהלים לספרדית, שנדפס באמשטרדם שנת 1650 . כן הוציא לאור ספרי תפלות וקינות לזכר מות אברהם נוניס ברנל על קדוש השם, בעריכת חברו הנ"ל נלב״ע כ״א מנ״א תכ״ז.

יצחק אברבנאל דון

בנו של ר׳ יהודה אברבנאל. נולד בליסבון בשנת ה״א קצ״ז. בצעירותו קנה חכמה ויהי שמו הולך לפניו. יחוסו ועשרו קרבוהו לחצר המלכות של אלפונםו החמישי מלך פורטוגל בש׳ 1438 לערך. הלה שידע להעריך את כשרונותיו וסגולותיו של דון יצחק הפקידהו כמנהל עסקי המדינה. לאחר מות המלך, הוטל עליו חשד — מטעם דון יוהן השני, ושרי המלכות דנוהו למיתה ורכושו הוחרם. פסק דין כזה הוצא גם על חתנו יוסף בן שמואל אברבנאל. בצוק העתים נמלט מפורטוגל לספרד. הוא התישב בטולידו והתמסר לעבודת המדע. שם כתב את שלשת פירושיו לנביאים, יהושע, שופטים ושמואל. בינתים הזמינו המלך פירדיננד לוזיר הכספים, משרה אשר נשא במשך שמונה שנים. אחר כבוש גראנאדה, יצאה גזרת הגרוש על יהודי ספרד, ודון יצחק החליט גם הוא להלוות אל אחיו הגולים. הוא הגיע לנאפולי, משם עבר למסינה אח״כ לוינציה, ובעיר זו החל כותב את חבוריו הרבים, המצטיינים בחריפות ההבנה ובשפתם העברית הנמלצת. נפטר בוינציה בש׳ רס״ח והובא לקבורה בפאדואה  באילו מקומות בחבוריו יזכיר אגב אורחא מקצת מארח חייו ותלאותיו: ״שלו הייתי בביתי, בית והון נחלת אבות, בית מלא ברכת ה׳ רענן הייתי בהיכל המלך דון אלפונסו בצלו חמדתי וישבתי, והוא נשען על ידי וכל הימים אשר חי על האדמה וכו'. … כל הימים שהייתי בחצרות המלכים וטירותיהם עסוק בעבודתם לא היה פנאי לעין ולא ידעתי ספר, ובליתי בהבל ימי

ושנותי בבהלה, לעשות עושר וכבוד אתי. וכן אבד העושר ההוא בענין רע וגלה הכבוד מישראל. ואחרי היותי נע ונד בארץ, מממלכה אל עם אחר והסרתי הממון אז דרשתי מעל ספר ה, 'נאום הגבר ראה עוני הגרוש והנדוד מר ונאנח על אבדן מולדתו והוא עיף ויגע, כי השקט לא יוכל בראותי את עם ה׳ מפוזר ומפורד״. אשר לשיטתו בביאור כתבי הקדש כותב: ״לא אבוא לנסותך בחידות כראב״ע ורמב״ן, ולא התעסקתי להוציא תועלת מהספורים כדרך הרלב״ג להיותו פועל בטל בעיני, כי דברי הנביאים כלם הם עצמם התגלות במדות ובדעות״.

ח ב ו ר י ו : א. עטרת זקנים על השגחת אלהים בכלל והשגחתו ע ל ישראל בפרט. םאביוניטא, שי״ז. ב. מרכבת המשנה, באור לס' דברים סאביוניטא, שי״א. ג. זבח פסח על אגדה של פסח קושטא רס״ה. ד. עבודת זקנים ה.  נחלת אבות, פירוש על מסכת אבות, קושטא ש"ה.ו מגדל ישועות לעורר ולחזק לב המדוכאים ולטעת את האמונה בגאולה1 )  מעיני הישועה על ס׳ דניאל, פיראדה שי״א. 2) ישועות משיחו, קרלסרואי תקפ״ח. 3) משמיע ישועת שלוניקי רפ"ו ז. ראש אמנה על שרשי האמונה קושטא רס"ה  ח. מפעלות אלהים. רעיונות ע ל חדוש העולם ונציה שנ״ב. ט. נביאים אחרונים פיסארו ר״פ. י. פי׳ על התורה יא. צדק עולמים, בצדק העוה״ז ומשפטיו, עולם הגשמות וגן עדן וגהנם, בצדק עולם התחיה ויום הדין, ונציה של״ד. יב. להקת הנביאים או מחזה שדי, ע ל הנבואה, יג. ימות עולם, צרות ישראל מימי אדם הראשון עד זמנו. יד. מאמר במעשי ממרכבה השגות לרמב"ם

בספרו מורה נבוכים. טו. שאלות ותשובות.

אליהו אג׳ימאן

הובא זכרו הטוב ותאור צדקותיו בהקדמת הספר ״גט מקושר״ להרב רפאל משה בולה קושטא תקכ״ז, כמסייע להדפסת הספר האמור. וכה יאמר עליו: ״על הטוב יזכר אחד המיוחד לשם טוב ולתפארת ולתהלה רודף צדקה וחסד גומל חסדים טובים הגביר המרומם כמהר״ר אליהו וכו'. ובמבוא לס' ״חיי עולם״ יהללהו שוב: ״גבר בגוברין איש חיל רב פעלים הגביר המרומם נשא ורם אוהב התורה ולומדיה רודף צדקה וחסד וכו'. בעל הגמול ישלם לו שכרו

הטוב לפי רוב המעשה אל יושבי עירו ואל שער מקומו ויתר העם הנשאר בציון והנותר בירושלים. ״היה מראשי ומנהיגי עדת היהודים בקושטא ומגדולי ההשפעה בחצר השולטן.״ ר׳ עזרא מלכי כתב עליו: רודף צדקה וחסד מקים דגל התורה וכו', יצילהו האל לעדי עד מכף מעול ומתנקם.

ברוך ב״ר ישעיה אג׳ימאן

נזכר בהקדמה לס' גט מקושר להרב ר״מ בולה: ״ברכות גם לרבות הוקם על כל שכיות החמדה, רחימא, הגביר החכם המרומם נשא ורם כה״ר ברוך וכו'. חתום ראשון על שטר ההקדש אשר עשה הגביר חזקיה חיים מנות בר רפאל תושב פ׳ירנצה אשר במלכות טוסקאנה. על סך 18.000 גרוש מטבע תורכיה שמפירותיו יהנו י״ד תלמידי חכמים ורבני ירושלים. וחתמו עמו יחד חיים משה קארמונה, שלמה קאמונדו, יצחק אלפנדארי ויצחק הכהן. העתק מגוף השטר הנ״ל נשלת לירושלים ונתאשר ע״י רבני הזמן חיים נסים אבולעפיה, אברהם הכהן, אברהם פואה, ומרדכי חיים בכור מיוחס, בשנת תקע״ט ליצירה.

ישעיה אג׳ימאן

שר האוצר בימי השולטנים מחמוד א. עושמאן ג. ומוםטאפה ג. מלא תפקידו האחראי באמונה והרבה להטיב עם בני עמו. בימי תפארתו עמד בברית מסחר עם יהודי מבגדאד שבא לירושלים בשנת תקכ״ד — ( 1764 ). איש זה אמר להתנשא על הצבור לפי ראות עיניו. עסקני העיר קבלו נגדו בפני השלטונות, אך ללא הועיל. אז החליטו לשלוח אנשים לקושטא, שישתדלו שם להרחיק את האיש התקיף מעיה״ק. למשלחת זו  נבחרו חיד״א, מהרי״ט אלגאזי ור' יעקב אבולעפיה. בבואם שם פנו לגביר ישעיה אג׳ימאן והוא שידע מראש את פרשת הענין ונטה אחרי איש בריתו דחה את השליחים מיום ליום, עד שהוברר להם שאין תקוה להצליח. חיד״א ומהריט״א שבו ירושלימה בפחי נפש ור״י אבולעפיה מת שם מרוב עגמה. לא עברו שלשים יום והגביר ישעיה אג׳ימאן הומת בגלל עלילה מצד המלכות. סמוך לאותו זמן בקר בקושטא ר׳ עזרא מלכי, והגביר הנ״ל תמך בו ביד נדיבה להוציא לאור את ספרו ״שמן למאור.״! גם ר׳ ישעיה כקודמיו, הרבה לעזור ולתמוך בידי הת״ח להדפסת םפריהם ולבו היה ער וכיסו פתות לכל מפעל טוב ומועיל. ברכות מאליפות מעניק לו ר׳ יצחק מאגריסו בהקדמה לספר ״מעם לועז״ סדר ויקרא, ומתוך תהלותיו עליו אפשר להבין כיצד התיחם הגביר הזה לכל איש אשר הזדקק לצדקותיו. ואלה דבריו שם: ״מעשה ידיו להתפאר על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, עושה חסד לאלפים בגופו ובממונו וכשהיה רואה ת״ח מחבקו ומנשקו ומושיבו באפריון, אשריו ואשרי חלקו גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב הגביר המרומם רודף צדקה וחסד וכו' תאור יותר מפורט על מרבית חסדיו נמצא בהקדמה לס' חיי עולם להרב ר״מ בולה:  ומה מתוק מדבש הפקיד המפואר מטע ה׳ להתפאר אהוב למעלה ונחמד למטה ה"ה הגביר המרומם נשא ורם אוהב התורה ולומדיה רודף צדקה וחסד כמה״ר ישעיה אנ׳ימאן ה"י וברור שככה לו בעולמו כמה גדולים מעשיו ביתו בית ועד לחכמים פתוח לרוחה, פתח טוב לעוברים ושבים עושה מלאכתו ארעי ומתעסק בקדשים לילות כימים צדקת ה׳ עשה ויעשה כדבעי ליה בשמחה ובטוב לבב ובסבר פנים. משגיח בעין חמלתו על העניים והאביונים ופתו מצויה לעוברים ושבים. אף השמלה בכלל חליפות שמלות איש לפי כבודו מלביש ערומים. הוא היה נבור חיל גדול המעשה ועושה עם סיעת

מרחמוהי, ואני הגבר אם אמרתי אספרה מכל החסדים יכלו ימים ושנים. ולי נאה לברך על כל הטובה אשר עשה לכלכל את שיבתי על אדמת הקדש זה כמה ימים ושנים . . . והבית הזה יהיה נכון עד עולם בל יסע יתדותיו לנצח ובניו כשתילי זיתים סביב לשלחנו רבים ונכבדים שקטים ושאננים גם עושר גם כבוד, ועד זקנה ושיבה ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים. שם מביע ברכה גם לבני משפחת מדינה. נאום איש צעיר בריה קלה, דלא ידע לביסומי קלא מדבר בשפה רפה וברוח נמוכה ובנפש שפלה הצעיר רפאל משה בולה.