ארכיון יומי: 11 בדצמבר 2018


יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-פטור ממסים לתלמידי חכמים

מסים לזמניים ופליטים

מסים לזמניים ופליטים

הכלל היה, שאדם משלם את מסיו במקום מגוריו ולא במקום מסחרו, ושאין אדם משלם מסים בשני מקומות. הדבר התעורר כאשר סוחרים היו באים לעיר אחרת באופן זמני. בתשובת יעב״ץ בתע״ז (1717) הוא דן בסוחרים שבאו לעיר דבדו, ובמשך שנים לא נדרשו לשלם, אבל בעקבות לחץ מסים וקשיים כלכליים תבעו מהם לשלם מסים. החכם ענה, כי יש לבקשם להשתתף, 'אבל לא בדרך כפייה… אלא כל אחד כמתנת ידו׳(שם, סי׳ רפט). אדם שהיה בעיר בזמן ההערכה, וכעבור זמן עקר למקום אחר, היה חייב לשלם על התקופה שבה שהה בעירו.

פליטים שברחו ממקומם לעיר אחרת, ואפילו גרו שם כמה שנים, היו פטורים ממסים, אבל אחרי שנה היו חייבים בהוצאות השמירה (בנימין אלכרייף, יגבול בנימין׳, סי׳ ג).

כשחל שינוי במצבו הכלכלי של אדם לאחר ההערכה, אם ירד מנכסיו היה משלם לפי יכולתו, ועני שההצלחה האירה לו פנים היה משלם בהתאם לזמן שבו חל השינוי במצבו. אם אדם נפטר לאחר שהעריכוהו, היו חייבים היורשים לפרוע במקומו, ואפילו הוחזק לבעל מעמד, שהיה יוצא ונכנס לחצר המלכות.

פטור ממסים לתלמידי חכמים

חכמי מרוקו תבעו שתלמידי חכמים יהיו פטורים ממסים ומהיטלים של הקהילה כולל לצורך פדיון שבויים, בהתאם לדין המעוגן בתלמוד ובשלחן ערוך (בבא בתרא, דף ז ע״א, ח ע״א; שו״ע, יור״ד, סי׳ רמג, ד), וכפי שתוקן בירושלים ברס"ט (1509), והודפס בהקדמה לספרו של שמואל די אבילה, ׳כתר תורה׳, אמשטרדם תפ״ה. התקנה הובאה מירושלים למרוקו על ידי שלוחי או־ץ־ישראל (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ קכו, קכח, קכט). וחכמי פאס חזרו עליה בשנים שמ״ו (1586) שנ״ו(1596) שפ"ה (1625) תט״ז(1656) תפ״ג(1723), בעקבות ערעורים בפאס ובקהילות אחרות, בייחוד בשעות קשות. כשהעול נפל על מספר מוגבל של יחידים, נתבעו גם החכמים לשלם, כי היו ביניהם בעלי רכוש, או שעסקו במשא ומתן, ולפי הדין החכם היה פטור לא בגלל עניותו, אלא בשביל תורתו(שם, סי׳ קלא, קלב, קלג, קנח, רנו־רסא). העובדה שהנושא חזר מדי פעם מעידה שהדבר עורר תרעומת ומחלוקת.

אחת הבעיות היתה, מי נחשב לתלמיד חכם. ההגדרה ניתנה בכמה תשובות של חכמי פאס ואחרים. לשאלה האם ׳חברת הסופרים׳ פטורה ממסים, היתה תשובת החכמים חיובית, כי

מתכשרים במלאכתם לעשותה באמונה וביראת שמים וגם קובעים עתים לתורה מלבד הקביעות שיש להם בבקר בבקר אחר תפלת השחר שהולכים את חכמים להתחמם כנגד אורן בישיבה בלימוד הגמרא. (שם, סי׳ קמז) הנושא עלה גם בתשובת חכמי פאס לסלא בשנת תמ״ח (1688): לאחר שהוכיחו את אנשי סלא על שבה ירבו בעלי לב רע המתקנאים בכבודם של תלמידי חכמים המושפעים׳(חיים בשפע), הם קובעים:

פטור הת״ח אע"פ שאינו מופלג כל כך בחכמה אלא כל שהוא מוחזק בדורו לתלמיד חכם וקובע עתים לתורה כשהוא פונה מעסקי פרנסתו ומבין ברוב מקומות הש״ס ופסקי הגאונים הוא הנקרא תלמיד חכם לפוטרו מכל מיני מסים. (שם, סי׳ קמח) בשנת תע״ב(1712) הקימו שמשי בתי הכנסת קול צעקה על שחייבו אותם במסים. יעב״ץ הרחיב את ההגדרה של תלמיד חכם על 'מי שעוסק במלאכת שמים ומבינים קצת בפירושי התורה והאגדות׳, על פי זה פטורים גם שליח ציבור, סופר, מלמד תינוקות, שוחט הקהילה ושמש של בית הכנסת.

מגמת החכמים היתה להרחיב את המושג תלמיד חכם, ואילו הקהל, שעליו היה מוטל עול המסים, לא ראה זאת בעין יפה.

ר׳ יצחק אבן ואליד מתיטואן (1778־1870) הגדיר תלמיד חכם כדי לפוטרו ממסים כך:

  • שיהיה מוחזק לתלמיד חכם בדורו.
  • שיודע לישא וליתן בתורה ומבין בדעתו ברוב מקומות התלמוד ובפסקי הגאונים.
  • שיהא תורתו אומנותו אף על פי שעוסק במשא ומתן(׳ויאמר יצחק׳ ח״ב, סי׳ צו).

ביקורת על הדורשים מסים מתלמיד חכם

החכמים הוכיחו את אנשי הקהל, כי ׳בזמן הזה נתמעט כבוד התורה ולומדיה׳ (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ רנח). הוא השווה את היחס של אומות העולם למשרתים בקודש שלהם:

ואוי לעינים שכך רואות ששכנינו… מכבדים הם כומריהם וגם מרבים שכר חזניהם וסופריהם. (שם, ח״א, סי׳ רנד, רנה)

בתשובתו של חכם בשנת תפ״ג(1723) נשמעת ביקורת על אלה התובעים מסים מחכמים:

בדור הרע הזה שועלים קטנים מחבלים כרמים היושבים על הסדר… ספרי תורה כי חוללה תפארתך, אוי לדור כך עלתה בימיו יבחרו מות מחיים ובכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳,

ח״ב, סי׳ קנ)

במכנאס היתה יוזמה להטיל מסים על תלמידי חכמים סביב שנת תק״ס (1800).

הדבר נחשב לפגיעה בכבודם של החכמים, ואחד מהם החרים כמה אנשים למרות שהיו מידידיו, מפני שהקלו בכבודם של תלמידי חכמים. הדיינים ו'כלי הקודש׳ איימו שלא ייכנסו עם הקהילה לבית הכנסת וישביתו את השירותים שהם נותנים – שחיטה, בדיקה, ברית מילה, לימוד תינוקות.

ר׳ יעקב בן מלכא(נפטר אחרי 1771) תבע לשחרר תלמידי חכמים ממסים ׳ביחוד עתה שחולל כבודה של תורה וירד הדרה ונתמעטו תלמידים מלעסוק בתורה׳('נר מערביי, ח״א, סי פח).

במחצית השנייה של המאה ה־19 היתה תסיסה מצד אלה שמשלמים מסים ודרישה לחייב את החכמים במסים, אבל החכמים לא סטו ממידת הדין. ר׳ יצחק אבן דנאן(1836־1900) כתב שהעונש הבא על העשירים התובעים מהחכמים לשלם מסים הוא שנכסיהם מתמוטטים. הוא גם היה בדעה, שתלמיד חכם המוכן לשלם מסים ׳עונשו גדול ומשפיל דגל התורה׳(׳ליצחק ריחי, ח״א, סי׳ נא). וגם אם המלך גוזר שתלמידי חכמים ישלמו מסים, הם פטורים מלשלם, ועל הקהילה לשלם במקומם. לפי תשובתו בשנת תרנ״א (1891), הם גם היו פטורים מההוצאות לשמירת העיר, אבל לא על מה שצריך לחיי אדם, כמו בארות המים(שם, סי׳ נח).

איום בסנקציות נגד הקהילה: בפסק דין ללא תאריך עליו חתומים שמונה חכמים, שלפי שמותיהם פעלו במכנאם, נאמר שאם הקהל יתבע מסים מתלמידי חכמים, ׳ויתאלמו עליהם בכח השררה׳, אזי לא יתפללו עמהם בבתי הכנסיות, ולא ישחטו להם ולא יבדקו ואפילו לא עופות, לא ימולו את בניהם ולא ילמדום, ולא ישתתפו בסעודות מצווה ורשות, לא יכתבו כתובה ולא שום שטר, ולא ידונו אותם (עובדיה, ׳צפרו׳, מם׳ 681).

מי עוד היה פטור ממסים? עניים, יתומים, עיוורים, זקנים מגיל חמישים ומעלה ואלמנות – למרות עושרן – בן הסמוך על שולחן אביו – למרות שהוא עוסק במלאכה ומרוויח. כך פסקו חכמי צפרו בתקל״ד (1774) (שם, מסי 56). וכן אלה המתנדבים לעסוק בצורכי ציבור ללא שכר, כמו המטפלים בחולים ובקבורת המתים.

היו מקרי חירום שבהם נגבו מסים גם ממי שהיו פטורים בדרך כלל. כך היה בזמן גזירות יזיד (1790־1792), כפי שכתב ר׳ שאול ישועה אביטבול (1739־1809, ׳אבני שישי, ח״ב, סי׳ לג). וכן ב־1911 בזמן המהומות.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-פטור ממסים לתלמידי חכמים-עמ'  94-92

חיי היהודים במרוקו מוזיאון ישראל קיץ תשל"ג—תכשיטים אצל נשות מרוקו -1973

עגילי־תליונים — ״דוואהּ״

עגיל עתיק מטיפוס הידוע ממראכּש

כסף; מעשה יציקה, קידוח ועבודת־פיליגראן פש־סה;

 מעט אמייל ירוק־כחול ; אבן־ זכוכית אדומה האורך: 11 ס״מ מוזיאון ישראל

ראה : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 24, מס׳ 100

 תמונה מס'(434)

 

פירוש פיליגרן
-1רִקמה בחוטי זהב וכֶסף 

-2 קישוּט מחוּטי מַתֶכת דַקיקים הדומֶה למַעשֵׂה תַחרים 
-3 סימן מים על נייר 

 

עגילי־תליונים — ”תכוראסת"

 גולמימה; המאה הכ׳

תכשיט של נשי השבט איית עטא ושל היהודיות שבאותה הסביבה ; עיקרו הטבעת העבת והכבדה — עד 400—500 גראם ; היא נישאת ברצועה של שרשראות ולוחיות עיטוריות, שבראשן לוחית סגלגלה בעלת וו לחיזוק עיטור־הראש — ״איסגנאס״

כסף; מעשה יציקה ; עיטור חקוק, הממולא חומר שחור ; בעבר היה זה שרף של עץ־טאקה, אך בזמן האחרון קנו הצורפים היהודים במקומו לאקה שחורה מפאס ; טכניקה זו, הנפוצה מאוד בהרי האטלאס, היא שריד מטכניקת־הניאלו, שאף אותה הביאו הצורפים היהודים מספרד אורך רצועת השרשראות : 23 ס״מ ; קוטר הטבעת : 5 ס״מ מוזיאון ישראל

תמונה מס' (437)

 

טבעת־תליון לעגיל ה״תכוראסת״  

דוגמה עתיקה שאינה מופיעה באוספים        

ציור מתוך : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 24, מס׳ 101

תמונה מס' 435

 

יהודייה מגולמימה

תצלום משנת תרצ"ה- 1935

צילם : ז׳ בזאנסנו, מס׳ 95

תמונה מס' 436

 

תכשיטים אצל נשות מרוקו

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

ז׳אן בזאנסנו

 

חיי היהודים במרוקו מוזיאון ישראל קיץ תשל"ג—תכשיטים אצל נשות מרוקו -1973

חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד מחקרי אליעזר-אליעזר בשן-תשס"ז

חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מבמלאח ובעוברם ליד מסגד.

 

המקורות שלמן המאה ה- 16 ועד העשור השני של המאה העשרים כותבים, שיהודים במרוקו היוצאים מהמלאח לרובע המוסלמי חייבים לחלוץ נעליהם, וללכת יחפים. היה זה אחד מאמצעי ההשפלה שהנהיגו בארץ זו, ושאינן כלולים בת" תנאי עומר " עדות זו חוזרת על ידי מבקרים אירופים, דיפלומטים ומיסיונרים שפעלו במרוקו, ואלה דיווחו שנוהג זה קיים בערים תטואן, פאס, ספי, מוגדור, תארודאנט, מראכש ודמנאת.

 

שמואל רמאנילי – 1757 – 1814 – ממנטובה שביקר במרוקו בשנים 1787 – 1790 כותב :

" בעיר מיקיני"ס(מכנאס), פאס ומארוק (מראכש) עיר המלוכה היהודים אינם שוכנים בתוך העיר, רחובותיהם הם במגרש ולא יכלו לבוא העירה רק יחפים "

במקום אחר בספרו הוא הוסיף שהדבר חל גם בעיר סלא. אבל לא במוגדור שהיא עיר חדשה ושלושים וחמש שנה ליסודה. "וכי לא קיימו ולא קיבלו עליהם חוק זה מעולם". הכוונה שבערים פאס, מראכש וסלא היהודים הגרים במללאח ועוברים למדינה, החלק המוסלמי של העיר, עליהם ללכת יחפים, וכי זה נוהג קדום שיהודים קיבלוהו.

מ"ח פיצ'יוטו,  Picciotto מלונדון נשלח על ידי ועד שלוחי הקהילה באנגליה, שהקים ועדה מיוחדת לעזרת יהודי מרוקו לאחר מלחמת ספרד מרוקו בשנים 1859 – 1860. הוטל עליו לבדוק את מצבם של יהודי מרוקו ולהציע דרכי סיוע, התייחס בדו"ח שלו לגזירה זו. בשהותו בטנג'יר כתב ב-27 בנובמבר 1860 לג'והן דרומנד האי, קונסול בריטניה במרוקו משנת 1845 עד 1860 ומאז ועד 1886 שגריר, על הנוהג הברברי הקיים בערים פאס, מראכש , רבאט אזמור ועוד, כי יהודים היוצאים מהרובע שלהם חייבים לחלוץ נעליהם. הוא כותב שאין הדבר מחויב לפי הדת המוסלמית, ואינו מועיל לאוכלוסייה המוסלמית. והראייה שאין זה נוהג בערים טנג'יר, מוגדור ולא בכמה ערי חוף. המטרה היא השפלת היהודים. יש מהיהודים שבגלל זה אינם יכולים לצאת לעבודה. אבל אין פיצ'יוטו רוצה לבטלו, כי הדבר עלול לעורר התנגדות מצד קנאים מוסלמים, ותוצאותיו עלולות להיות חמורות ביותר.

במכתב ממכנאס ל "אגודת אחים"  Anglo Jewish Associatio בלונדון משנת תרל"ו – 1876 כותב שלום עמאר, בין שאר הגזירות המוטלות על היהודים "בזיונות וחרפות וגידופין והליכת יחף"

באגרתו של הרב אבנר ישראל הצרפתי – 1827 – 1889 לא' לאב, מזכיר "כל ישראל חברים"  (להלן כי"ח) בפריס בשנת 1879, משיב לשאלה על מצב היהודים בפאס בענייני המסחר מחוץ למללאח :

"ויש להם במסחר זה עמל מרובה כי צריכים ללכת לשכונות הגויים כמהלך חצי שעה יחפי רגלים, בתקופת תמוז וביום סגריר"

אולוף אגרל –Olof Agrell 1755 – 1832 מזכיר הקונסול השוודי בטנג'יר ולאחר מכן קונסול בשנות ה-90 של המאה ה-18, שכתב רשמיו עד שנת 1797, ציין כי ניתן לקבל רשות לנעול נעליים תמורת תשלום מיוחד, וכי יהודי טנג'יר קנו זכות זו בחג הפסח תקנ"א – 1791.היה זה בימי שלטונו של יזיד "המזיד" 1790 – 1792. אולם אלה שלא השיגה ידם, ועברו על האיסור, נענשו בתליה רגליהם או במלקות. הספרדי אוג'ינו מריה רומרו – Eugenio Maria Romero שכתב את הספר הראשון על פרשת סוליכה הקדושה בטנג'יר, ציין כי מי שאיננו חולץ נעליו בקרבת מסגד נענש במאתיים מלקות. גם מקורות אחרים מאוחרים מאשרים מידע זה.

חליצת נעלים ליד מסגד

לדברי הצרפתי מוּאֶט – Muette שבשנים 1670 – 1681 היה שבוי במרוקו, נגזר על היהודים בפאס ובמראכש לחלוץ נעליהם בעוברם ליד מסגד, ומי שאיננו נוהג כך ילקה חמש מאות מלקות. מקורות שלאחריהם מאשרים עדות זאת.

שמואל רומאנלי כותב:

כל יהודי העובר לפני בית תפילה הערביאים יסיר נעליו מעל רגליו, ואוי לו אם ישכח ויעבור. ממקורות לועזיים ניתן להסיק כי גם בעוברם ליד מקום קדוש או אישיות בממשל, עליהם לחלוץ נעליים.

אנגלי נשסע בשנת 1785 עם הקונסול הבריטי במוגדור ושוב בשנת 1814 למרוקו כתב שעל היהודים ללכת יחפים לא רק לפני שער כל מסגד, אלא גם נוכח בתיהם של פקידי הממשל. אנגלי אחר שכתב באותן שנים ציין, שעליהם לנהוג כך בעוברם ליד ביתו של קאדי וליד בתיהם של מוסלמים מכובדים.

בנימין השני שביקר במרוקו באמצע המאה ה-19 רשם :

איש יהודי או נוצרי כי יעבור לפני בית תפילה לישמעאלים מחויב לחלוץ נעליו ולעמוד בגילוי ראש, והנערים זורקים על רגליו חרשי זכוכית ומעפרים אותו בעפר וטיט חוצות.

המיסיונרים של האגודה הלונדונית להפצת הנצרות בין היהודים,- London Society for Promoting Christianity amongst the Jews שפעלו בין היהודים במרוקו החל בשנות ה-40 של המאה ה-19 ואילך, כתבו שנגזר על היהודים לחלוץ נעליהם בעוברם ליד מסגד, ליד ביתו של אדם קדוש, או "גדול" ובית ספר שבו לומדים את הקוראן. הכינוי "גדול" כלל את הסולטאן ועושי דברו בממשל.

השאלה המתבקשת היא, אם על היהודים לחלוץ נעליהם בעוברם מהמללאח למדינה, מדוע יש לחלוץ נעליהם משהם כבר יחפים ? התשובה ניתנה על ידי תייר צרפתי, שביקר במרוקו בשנים 1824 -1828. והכותב בהקשר ליהודי תפילאלת :

Jews always go barefoot, perhaps to avoid the inconvenience of frequently taking off their sandals, which they are compelled  to do in passing before a mosque or the door of a sheriff.

מכאן שההוראה הייתה בבחינת גדר או סייג, כשהמטרה העיקרית היא שבקרבת מסגד או מקום קדוש יחלצו נעליהם. חליצת נעליים במקום קדוש היא ביטוי של כבוד על דרך הפסוק "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש היא". על פי תקדים זה חולצים המוסלמים נעליהם לפני כניסתם למסגד ולמקום קדוש. היהודים שנאסר עליהם להיכנס למסגד ולמקומות קדושים, נדרשו לכבדם ממרחק על ידי חליצת נעליהם.

חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד מחקרי אליעזר-אליעזר בשן-תשס"ז-

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

דצמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר