חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד מחקרי אליעזר-אליעזר בשן-תשס"ז

חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מבמלאח ובעוברם ליד מסגד.

 

המקורות שלמן המאה ה- 16 ועד העשור השני של המאה העשרים כותבים, שיהודים במרוקו היוצאים מהמלאח לרובע המוסלמי חייבים לחלוץ נעליהם, וללכת יחפים. היה זה אחד מאמצעי ההשפלה שהנהיגו בארץ זו, ושאינן כלולים בת" תנאי עומר " עדות זו חוזרת על ידי מבקרים אירופים, דיפלומטים ומיסיונרים שפעלו במרוקו, ואלה דיווחו שנוהג זה קיים בערים תטואן, פאס, ספי, מוגדור, תארודאנט, מראכש ודמנאת.

 

שמואל רמאנילי – 1757 – 1814 – ממנטובה שביקר במרוקו בשנים 1787 – 1790 כותב :

" בעיר מיקיני"ס(מכנאס), פאס ומארוק (מראכש) עיר המלוכה היהודים אינם שוכנים בתוך העיר, רחובותיהם הם במגרש ולא יכלו לבוא העירה רק יחפים "

במקום אחר בספרו הוא הוסיף שהדבר חל גם בעיר סלא. אבל לא במוגדור שהיא עיר חדשה ושלושים וחמש שנה ליסודה. "וכי לא קיימו ולא קיבלו עליהם חוק זה מעולם". הכוונה שבערים פאס, מראכש וסלא היהודים הגרים במללאח ועוברים למדינה, החלק המוסלמי של העיר, עליהם ללכת יחפים, וכי זה נוהג קדום שיהודים קיבלוהו.

מ"ח פיצ'יוטו,  Picciotto מלונדון נשלח על ידי ועד שלוחי הקהילה באנגליה, שהקים ועדה מיוחדת לעזרת יהודי מרוקו לאחר מלחמת ספרד מרוקו בשנים 1859 – 1860. הוטל עליו לבדוק את מצבם של יהודי מרוקו ולהציע דרכי סיוע, התייחס בדו"ח שלו לגזירה זו. בשהותו בטנג'יר כתב ב-27 בנובמבר 1860 לג'והן דרומנד האי, קונסול בריטניה במרוקו משנת 1845 עד 1860 ומאז ועד 1886 שגריר, על הנוהג הברברי הקיים בערים פאס, מראכש , רבאט אזמור ועוד, כי יהודים היוצאים מהרובע שלהם חייבים לחלוץ נעליהם. הוא כותב שאין הדבר מחויב לפי הדת המוסלמית, ואינו מועיל לאוכלוסייה המוסלמית. והראייה שאין זה נוהג בערים טנג'יר, מוגדור ולא בכמה ערי חוף. המטרה היא השפלת היהודים. יש מהיהודים שבגלל זה אינם יכולים לצאת לעבודה. אבל אין פיצ'יוטו רוצה לבטלו, כי הדבר עלול לעורר התנגדות מצד קנאים מוסלמים, ותוצאותיו עלולות להיות חמורות ביותר.

במכתב ממכנאס ל "אגודת אחים"  Anglo Jewish Associatio בלונדון משנת תרל"ו – 1876 כותב שלום עמאר, בין שאר הגזירות המוטלות על היהודים "בזיונות וחרפות וגידופין והליכת יחף"

באגרתו של הרב אבנר ישראל הצרפתי – 1827 – 1889 לא' לאב, מזכיר "כל ישראל חברים"  (להלן כי"ח) בפריס בשנת 1879, משיב לשאלה על מצב היהודים בפאס בענייני המסחר מחוץ למללאח :

"ויש להם במסחר זה עמל מרובה כי צריכים ללכת לשכונות הגויים כמהלך חצי שעה יחפי רגלים, בתקופת תמוז וביום סגריר"

אולוף אגרל –Olof Agrell 1755 – 1832 מזכיר הקונסול השוודי בטנג'יר ולאחר מכן קונסול בשנות ה-90 של המאה ה-18, שכתב רשמיו עד שנת 1797, ציין כי ניתן לקבל רשות לנעול נעליים תמורת תשלום מיוחד, וכי יהודי טנג'יר קנו זכות זו בחג הפסח תקנ"א – 1791.היה זה בימי שלטונו של יזיד "המזיד" 1790 – 1792. אולם אלה שלא השיגה ידם, ועברו על האיסור, נענשו בתליה רגליהם או במלקות. הספרדי אוג'ינו מריה רומרו – Eugenio Maria Romero שכתב את הספר הראשון על פרשת סוליכה הקדושה בטנג'יר, ציין כי מי שאיננו חולץ נעליו בקרבת מסגד נענש במאתיים מלקות. גם מקורות אחרים מאוחרים מאשרים מידע זה.

חליצת נעלים ליד מסגד

לדברי הצרפתי מוּאֶט – Muette שבשנים 1670 – 1681 היה שבוי במרוקו, נגזר על היהודים בפאס ובמראכש לחלוץ נעליהם בעוברם ליד מסגד, ומי שאיננו נוהג כך ילקה חמש מאות מלקות. מקורות שלאחריהם מאשרים עדות זאת.

שמואל רומאנלי כותב:

כל יהודי העובר לפני בית תפילה הערביאים יסיר נעליו מעל רגליו, ואוי לו אם ישכח ויעבור. ממקורות לועזיים ניתן להסיק כי גם בעוברם ליד מקום קדוש או אישיות בממשל, עליהם לחלוץ נעליים.

אנגלי נשסע בשנת 1785 עם הקונסול הבריטי במוגדור ושוב בשנת 1814 למרוקו כתב שעל היהודים ללכת יחפים לא רק לפני שער כל מסגד, אלא גם נוכח בתיהם של פקידי הממשל. אנגלי אחר שכתב באותן שנים ציין, שעליהם לנהוג כך בעוברם ליד ביתו של קאדי וליד בתיהם של מוסלמים מכובדים.

בנימין השני שביקר במרוקו באמצע המאה ה-19 רשם :

איש יהודי או נוצרי כי יעבור לפני בית תפילה לישמעאלים מחויב לחלוץ נעליו ולעמוד בגילוי ראש, והנערים זורקים על רגליו חרשי זכוכית ומעפרים אותו בעפר וטיט חוצות.

המיסיונרים של האגודה הלונדונית להפצת הנצרות בין היהודים,- London Society for Promoting Christianity amongst the Jews שפעלו בין היהודים במרוקו החל בשנות ה-40 של המאה ה-19 ואילך, כתבו שנגזר על היהודים לחלוץ נעליהם בעוברם ליד מסגד, ליד ביתו של אדם קדוש, או "גדול" ובית ספר שבו לומדים את הקוראן. הכינוי "גדול" כלל את הסולטאן ועושי דברו בממשל.

השאלה המתבקשת היא, אם על היהודים לחלוץ נעליהם בעוברם מהמללאח למדינה, מדוע יש לחלוץ נעליהם משהם כבר יחפים ? התשובה ניתנה על ידי תייר צרפתי, שביקר במרוקו בשנים 1824 -1828. והכותב בהקשר ליהודי תפילאלת :

Jews always go barefoot, perhaps to avoid the inconvenience of frequently taking off their sandals, which they are compelled  to do in passing before a mosque or the door of a sheriff.

מכאן שההוראה הייתה בבחינת גדר או סייג, כשהמטרה העיקרית היא שבקרבת מסגד או מקום קדוש יחלצו נעליהם. חליצת נעליים במקום קדוש היא ביטוי של כבוד על דרך הפסוק "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש היא". על פי תקדים זה חולצים המוסלמים נעליהם לפני כניסתם למסגד ולמקום קדוש. היהודים שנאסר עליהם להיכנס למסגד ולמקומות קדושים, נדרשו לכבדם ממרחק על ידי חליצת נעליהם.

חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד מחקרי אליעזר-אליעזר בשן-תשס"ז-

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 124 מנויים נוספים

דצמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר