יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-פטור ממסים לתלמידי חכמים

מסים לזמניים ופליטים

מסים לזמניים ופליטים

הכלל היה, שאדם משלם את מסיו במקום מגוריו ולא במקום מסחרו, ושאין אדם משלם מסים בשני מקומות. הדבר התעורר כאשר סוחרים היו באים לעיר אחרת באופן זמני. בתשובת יעב״ץ בתע״ז (1717) הוא דן בסוחרים שבאו לעיר דבדו, ובמשך שנים לא נדרשו לשלם, אבל בעקבות לחץ מסים וקשיים כלכליים תבעו מהם לשלם מסים. החכם ענה, כי יש לבקשם להשתתף, 'אבל לא בדרך כפייה… אלא כל אחד כמתנת ידו׳(שם, סי׳ רפט). אדם שהיה בעיר בזמן ההערכה, וכעבור זמן עקר למקום אחר, היה חייב לשלם על התקופה שבה שהה בעירו.

פליטים שברחו ממקומם לעיר אחרת, ואפילו גרו שם כמה שנים, היו פטורים ממסים, אבל אחרי שנה היו חייבים בהוצאות השמירה (בנימין אלכרייף, יגבול בנימין׳, סי׳ ג).

כשחל שינוי במצבו הכלכלי של אדם לאחר ההערכה, אם ירד מנכסיו היה משלם לפי יכולתו, ועני שההצלחה האירה לו פנים היה משלם בהתאם לזמן שבו חל השינוי במצבו. אם אדם נפטר לאחר שהעריכוהו, היו חייבים היורשים לפרוע במקומו, ואפילו הוחזק לבעל מעמד, שהיה יוצא ונכנס לחצר המלכות.

פטור ממסים לתלמידי חכמים

חכמי מרוקו תבעו שתלמידי חכמים יהיו פטורים ממסים ומהיטלים של הקהילה כולל לצורך פדיון שבויים, בהתאם לדין המעוגן בתלמוד ובשלחן ערוך (בבא בתרא, דף ז ע״א, ח ע״א; שו״ע, יור״ד, סי׳ רמג, ד), וכפי שתוקן בירושלים ברס"ט (1509), והודפס בהקדמה לספרו של שמואל די אבילה, ׳כתר תורה׳, אמשטרדם תפ״ה. התקנה הובאה מירושלים למרוקו על ידי שלוחי או־ץ־ישראל (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ קכו, קכח, קכט). וחכמי פאס חזרו עליה בשנים שמ״ו (1586) שנ״ו(1596) שפ"ה (1625) תט״ז(1656) תפ״ג(1723), בעקבות ערעורים בפאס ובקהילות אחרות, בייחוד בשעות קשות. כשהעול נפל על מספר מוגבל של יחידים, נתבעו גם החכמים לשלם, כי היו ביניהם בעלי רכוש, או שעסקו במשא ומתן, ולפי הדין החכם היה פטור לא בגלל עניותו, אלא בשביל תורתו(שם, סי׳ קלא, קלב, קלג, קנח, רנו־רסא). העובדה שהנושא חזר מדי פעם מעידה שהדבר עורר תרעומת ומחלוקת.

אחת הבעיות היתה, מי נחשב לתלמיד חכם. ההגדרה ניתנה בכמה תשובות של חכמי פאס ואחרים. לשאלה האם ׳חברת הסופרים׳ פטורה ממסים, היתה תשובת החכמים חיובית, כי

מתכשרים במלאכתם לעשותה באמונה וביראת שמים וגם קובעים עתים לתורה מלבד הקביעות שיש להם בבקר בבקר אחר תפלת השחר שהולכים את חכמים להתחמם כנגד אורן בישיבה בלימוד הגמרא. (שם, סי׳ קמז) הנושא עלה גם בתשובת חכמי פאס לסלא בשנת תמ״ח (1688): לאחר שהוכיחו את אנשי סלא על שבה ירבו בעלי לב רע המתקנאים בכבודם של תלמידי חכמים המושפעים׳(חיים בשפע), הם קובעים:

פטור הת״ח אע"פ שאינו מופלג כל כך בחכמה אלא כל שהוא מוחזק בדורו לתלמיד חכם וקובע עתים לתורה כשהוא פונה מעסקי פרנסתו ומבין ברוב מקומות הש״ס ופסקי הגאונים הוא הנקרא תלמיד חכם לפוטרו מכל מיני מסים. (שם, סי׳ קמח) בשנת תע״ב(1712) הקימו שמשי בתי הכנסת קול צעקה על שחייבו אותם במסים. יעב״ץ הרחיב את ההגדרה של תלמיד חכם על 'מי שעוסק במלאכת שמים ומבינים קצת בפירושי התורה והאגדות׳, על פי זה פטורים גם שליח ציבור, סופר, מלמד תינוקות, שוחט הקהילה ושמש של בית הכנסת.

מגמת החכמים היתה להרחיב את המושג תלמיד חכם, ואילו הקהל, שעליו היה מוטל עול המסים, לא ראה זאת בעין יפה.

ר׳ יצחק אבן ואליד מתיטואן (1778־1870) הגדיר תלמיד חכם כדי לפוטרו ממסים כך:

• שיהיה מוחזק לתלמיד חכם בדורו.
• שיודע לישא וליתן בתורה ומבין בדעתו ברוב מקומות התלמוד ובפסקי הגאונים.
• שיהא תורתו אומנותו אף על פי שעוסק במשא ומתן(׳ויאמר יצחק׳ ח״ב, סי׳ צו).

ביקורת על הדורשים מסים מתלמיד חכם

החכמים הוכיחו את אנשי הקהל, כי ׳בזמן הזה נתמעט כבוד התורה ולומדיה׳ (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ רנח). הוא השווה את היחס של אומות העולם למשרתים בקודש שלהם:

ואוי לעינים שכך רואות ששכנינו… מכבדים הם כומריהם וגם מרבים שכר חזניהם וסופריהם. (שם, ח״א, סי׳ רנד, רנה)

בתשובתו של חכם בשנת תפ״ג(1723) נשמעת ביקורת על אלה התובעים מסים מחכמים:

בדור הרע הזה שועלים קטנים מחבלים כרמים היושבים על הסדר… ספרי תורה כי חוללה תפארתך, אוי לדור כך עלתה בימיו יבחרו מות מחיים ובכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳,

ח״ב, סי׳ קנ)

במכנאס היתה יוזמה להטיל מסים על תלמידי חכמים סביב שנת תק״ס (1800).

הדבר נחשב לפגיעה בכבודם של החכמים, ואחד מהם החרים כמה אנשים למרות שהיו מידידיו, מפני שהקלו בכבודם של תלמידי חכמים. הדיינים ו'כלי הקודש׳ איימו שלא ייכנסו עם הקהילה לבית הכנסת וישביתו את השירותים שהם נותנים – שחיטה, בדיקה, ברית מילה, לימוד תינוקות.

ר׳ יעקב בן מלכא(נפטר אחרי 1771) תבע לשחרר תלמידי חכמים ממסים ׳ביחוד עתה שחולל כבודה של תורה וירד הדרה ונתמעטו תלמידים מלעסוק בתורה׳('נר מערביי, ח״א, סי פח).

במחצית השנייה של המאה ה־19 היתה תסיסה מצד אלה שמשלמים מסים ודרישה לחייב את החכמים במסים, אבל החכמים לא סטו ממידת הדין. ר׳ יצחק אבן דנאן(1836־1900) כתב שהעונש הבא על העשירים התובעים מהחכמים לשלם מסים הוא שנכסיהם מתמוטטים. הוא גם היה בדעה, שתלמיד חכם המוכן לשלם מסים ׳עונשו גדול ומשפיל דגל התורה׳(׳ליצחק ריחי, ח״א, סי׳ נא). וגם אם המלך גוזר שתלמידי חכמים ישלמו מסים, הם פטורים מלשלם, ועל הקהילה לשלם במקומם. לפי תשובתו בשנת תרנ״א (1891), הם גם היו פטורים מההוצאות לשמירת העיר, אבל לא על מה שצריך לחיי אדם, כמו בארות המים(שם, סי׳ נח).

איום בסנקציות נגד הקהילה: בפסק דין ללא תאריך עליו חתומים שמונה חכמים, שלפי שמותיהם פעלו במכנאם, נאמר שאם הקהל יתבע מסים מתלמידי חכמים, ׳ויתאלמו עליהם בכח השררה׳, אזי לא יתפללו עמהם בבתי הכנסיות, ולא ישחטו להם ולא יבדקו ואפילו לא עופות, לא ימולו את בניהם ולא ילמדום, ולא ישתתפו בסעודות מצווה ורשות, לא יכתבו כתובה ולא שום שטר, ולא ידונו אותם (עובדיה, ׳צפרו׳, מם׳ 681).

מי עוד היה פטור ממסים? עניים, יתומים, עיוורים, זקנים מגיל חמישים ומעלה ואלמנות – למרות עושרן – בן הסמוך על שולחן אביו – למרות שהוא עוסק במלאכה ומרוויח. כך פסקו חכמי צפרו בתקל״ד (1774) (שם, מסי 56). וכן אלה המתנדבים לעסוק בצורכי ציבור ללא שכר, כמו המטפלים בחולים ובקבורת המתים.

היו מקרי חירום שבהם נגבו מסים גם ממי שהיו פטורים בדרך כלל. כך היה בזמן גזירות יזיד (1790־1792), כפי שכתב ר׳ שאול ישועה אביטבול (1739־1809, ׳אבני שישי, ח״ב, סי׳ לג). וכן ב־1911 בזמן המהומות.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-פטור ממסים לתלמידי חכמים-עמ'  94-92