אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי
בהמשך לדבריו הוא מציין שיש לשים לב למוצאו של החכם או המסרן, שאין לו לחכם אלא מה שעיניו רואות. הכוונה היא שיש לסייג את עדותו של המסרן רק לקהילה שבה הוא חי, ואין הפרט יכול להעיד על הכלל.
בכלל החיבורים המקיפים של מנהגי מרוקו יש לציין את החיבור ׳דברי שלום ואמת׳ המתמקד בעיקר בקהילת מכנאס ובפסקים של חכמי משאש ובראשם ר׳ שלום, וזה יתרונו, כאשר ההתמקדות היא בהתנצחות נגד הכפייה כביכול של ילקוט יוסף וניסיונות מחברו לבטל את מנהגי מרוקו. עוד יתרון לו: הוא נושא אופי של מחקר דיאכרוני– קשור לחקר ההתפתחות ההיסטורית של שפה– תוך ציון מקורות ואסמכתות ומעניק לנו תיאור היסטורי של השתלשלות הפסיקה ההלכתית במרוקו מן התקופה שלפני הגירוש ועד לימינו.
עוד חיבור הראוי לציון הוא ׳זוכר ברית אבות׳. אמנם דל הוא בהיקפו ובמקורותיו, אבל יתרונו בהתמקדות במנהגי קהילה אחת, נוסח מראכש, אף על פי שגם בו ניכרת המגמה של הצדקת המנהג.
מן הראוי להביא מן הקודמים דוגמה של חוקר אובייקטיבי המתמקד במלאכת התיעוד וההנצחה, הוא ר׳ דוד עובדיה, המתאר את מנהגי צפרו בחיבורו ׳נהגו העם׳ בלי להכליל מנהגים אלה ולהחילם על כל קהילות מרוקו, בלי ניסיון להוכיח שהם הנכונים ובלי התנצחות.
הצד השווה של חיבורי מנהגי מרוקו שבדורנו הוא השתדלות מחבריהם, כל אחד בדרכו, להביא בפני הקורא תמונת מצב סבירה של מנהגים המשמשת רקע טוב להשוואה בין מנהגי קהילות.
כל החיבורים שנמנו כאן – תרומה נוספת יש בהם לחיבורנו: הם מספקים לנו חומר רקע להשוואה בין מנהגים, כולל מנהגי תאפילאלת, והבחנה בינם לבין מנהגי כלל קהילות מרוקו. חיבורים אחרים בשלבי סיום על ידי ר״א אסולין.
אלמלא מחקרים אלה היינו חושבים שכל מנהגי תאפילאלת ייחודיים רק לקהילותיהם; עיון בחיבורים השונים של מנהגי מרוקו עוזר לנו לדעת מה הם המנהגים המשותפים לכלל הקהילות, כולל תאפילאלת, ומה הם המנהגים הייחודיים של מנהגי תאפילאלת.
חיבור יסוד המתאר את מנהגי קהילות דרום תאפילאלת הוא ׳מליץ טוב׳ לר' שלום אביחצירא המתמקד במנהגים הקשורים לחלק הרביעי של השלחן ערוך, אבן העזר: נישואין וגירושין, שטרי כתובה ונדוניה, כלשון המחבר בשער הספר:
ואת השלישי אמרתי כי טוב, וקראתיו מליץ טוב, על דברת בני אדם כי רבה, בענין מנהגנו בהלכות ודיני גט וכתובה.
זאת אומרת אמרים ומלות. לשון מדברת גדולות. שואלין ודורשין זה מזה. ועל מה זה. יש שינוי ותמורה. בכתיבת לשון ואמירה. מערי מזרח ומערב, המעט הוא אם רב. אף לזאת יחרד לבי, ורבו מחשבותי בקרבי, והרימותי ידי, לאל שדי למען יהיה עמדי. לעזרני לסעדני. ולתמכני ולהבנני. לברר וללבן ולחזק מנהג אבותינו ורבותינו הראשונים, אשר נהגו כבר משנים קדמונים. בתאפילאלת שהיא סג׳למאסא ועל פי מנהגם הלכנו ונהגנו גם אנחנו בעיר זו בצאר החדשה, יען כל יושביה רובם ככולם הלוא המה מערי תאפילאלת באו ונאספו שמה, וכל מנהג שנהגנו בענין אירוסין ונישואין כתובה וקידושין, גטין וגירושין, ושומת נדונייא בשעת חופה וקידושין… כדי ללמד זכות ולהליץ טוב על אבותינו… לכן מליץ טוב קראתיו…
המגמה הניכרת בתכלית הספר היא עמדה של מגננה, ולאו דווקא חרדה מפני ביטול המנהג או התנצחות להעדפת המנהג או להצדקתו וכו'. זהו מעין מחקר הבא להכשיר את המנהגים בדיעבד ולא להעדיפם לכתחילה. המחבר מודע לשוני שבמנהגים ולשאלות שהם מעוררים, והוא מנסה להגן עליהם לא כדי לאמץ אותם בשאר קהילות, ולא כדי שישמשו להם דוגמה ומופת, אלא כדי להסיר מעליהם פקפוק וערעור, להפקיע מהם רושם של זרות ושוני, להכשירם ולתת להם תוקף מקומי במקום שנהגו בהם.
ב׳מליץ טוב׳ לר׳ שלום מוקדש גם פרק שלם על מנהגי האבלות בתאפילאלת." חיבורו המעניין של ר׳ שלום מותיר בנו טעם של עוד מנהגים בתאפילאלת שמנע מאתנו במעגל היחיד והמשפחה: אירועי הלידה וברית מילה, חופת הנעורים, בר מצווה, הכנסת ספר תורה ועוד. מבחינה זו ר׳ שלום הוא בבחינת ׳תנא ושייר' וגדר גדולה הותיר לחוקר להתגדר בה ולהרחיבה.
במחקרנו אנו מתמקדים בתיעוד ובהנצחה של המנהגים על פי מסורות שבעל פה ושבכתב, ובעיקר על פי מסרנים ותיקים שזכינו לראיינם במהלך עשרים השנים האחרונות, ופחות בניסיונות להסביר את טעמי המנהגים. במקום שאין לנו מקורות הלכתיים אנו מנסים להישען על מקורות מקראיים ומדרשיים, על מחקרים מסוימים שנעשו כמו על חופת הנעורים ועל תעודות מקהילות תאפילאלת ומקהילות אחרות, לשם השוואה והבנה.
מחקר זה יכול היה להקיף יותר אילו נעשה לפני חמישים שנה, וייתכן שלא יוכל להיעשות כדבעי בעוד עשר שנים, באשר המסרנים הולכים ומתמעטים.
למי דומה החוקר מנהגים אלה היום? למציל מן הדלקה ומזוטו של ים. כל עוד לא כבתה השרפה כליל, וכל עוד לא נשטף הכול ונסחף בנחשולי ים השכחה, אפשר עדיין להציל. ב״ה, בזמן תחילת המחקר היו עוד כמה נרות דולקים שלאורם יכולנו לאתר מסרנים ומסרניות שיאירו את דרכנו בנתיבות חקר המנהגים, ואף באימותם ועימותם של המנהגים על ידי הצגת אותן שאלות למסרנים שונים.
הרגשתי היא שהצלתי את רוב הנכסים, גם אם לא את כולם. אילו היה מחקר זה מתמהמה וממתין לעשר השנים הבאות היה בו כדי לאסוף רק מעט מן הנכסים, אלה המצויים בגנזים של הספריות בכתובים, ולא אלה הידועים רק למסרנים חיים ובריאים.
ייעודו של חיבור זה איננו חיבור פסקי הלכה, ולא הצדקת המנהגים או המלצה לאימוצם וכיוצא באלה, אלא מחקרי ותיעודי, לחקור ולתעד מה היו מנהגי המקום ומורשתו תוך ניסיונות להשעינם על טעמים ומקורות ולהדגיש את ייחודם בהשוואה לשאר קהילות מרוקו ואחרות, כמו תוניס וג׳רבא.
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי
יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד
החדר(א-סלא)
כשהילד התחיל ״להתעורר״ (כיף בדא ית׳פ׳רקס), כלומר להכיר את הסובב אותו, הוא נלקח מיד למלמד דרדקי, הלא הוא ה-רבבי, והוא רק כבן שלוש או ארבע לכל היותר. זו הייתה ראשית דרכו עם פעוטות בני גילו ועם יותר גדולים ממנו.
הערת המחבר: גולוון, עמי 19 ״הילדים נשלחו ל״חדר״ בגיל 3-5 שנים, כך ההורים התפטרו מהם ומהפרעתם; זעפרני, חינוך, עמי 128: ״הילד נכנס ל״חדר״ בגיל שלוש-ארבע, והוא התחיל ללמוד את האלף- בית בגיל ארבע׳״ שוראקי, עמ׳ 212, ״תינוקות בני למטה משנתיים התקבלו והתמזגו עם גדולים מהם וה״חדרים״ שימשו בעצם גם מעונות לילדים, ומשעה שיכול לעמוד על רגליו, היה הפעוט לומד את האלף־בית העברי״; קהלת צפרו, ח״ג, עמ׳ 208: ״הילד התקבל ל״חדר״ בגיל רך, גם פחות מבן שנתיים, ומאחר ולא היו קיימים גני ילדים בזמנו, לכן ההורים לקחו את ילדיהם למלמד דרדקי בגיל מאד רך, וגם כדי להקל על עקרת הבית שתוכל להתמסר לביתה ולטפל בנטל הכבד של משק הבית ושל משפחתה המבורכת בילדים״.ע"כ
מה טובו אהליך יעקב
בזמנים קדומים רווח המנהג, שכאשר הפעוט התחיל לדבר, לקחו אותו הוריו למלמד כשבידיהם שני מגשי נחושת מלאי ממתקים, קערית דבש, קליות ופירות. המלמד הושיב את הילד על ידו, לקח קערית הדבש, כתב שלוש אותיות על לוח עץ קטן, א,ב,ג, ונתן לילד להגות את האותיות בעל פה, כשהוא עוזר לו וחוזר עימו עד ששינן אותן. אחר־כך נתן לו ללקק את הכתב וכשגמר, הילדים הקטנים שעמדו סביבו, פצחו במקהלה ובקול רם: ״מה טובו אהליך יעקב״, ״תורה צוה לנו משה״. הורי הילד חילקו לילדים ממתקים וכמה פרוטות, ול-רבבי הם נתנו סכום כסף: כך סיפרו לנו ההורים והזקנים, אבל בילדותנו אנו מנהג זה לא היה כבר קיים.
יש לזכור, שגם התא המשפחתי שימש לילד חממה מצויינת לחינוכו, כאן בביתו הוא חי חיים מסורתיים, ולמד להכיר את המנהגים והדינים. הוא גם למד והתרגל לבקר בבית-הכנסת וזה קשר אותו בעבותות לתפילות השנה, לשבתות ולכל חגי-ישראל.
מיקומו של החדר(א-סלא)
מיקומו של החדר לא היווה בעייה. כל מבנה התאים ללמד בו תורה, וה-רבבי לא התקשה בסוגייה זו. רוב בתי־הכנסת שימשו כ-סלא, ומכאן השם, כי בית- הכנסת במרוקו נקרא סלא (בית תפילה).
כאשר ה-רבבי לא השיג או לא הצליח למצוא לו בית-כנסת שבו הוא יוכל ללמד, הוא שכר לו חדר אחד בבית מגורים ופתח לו סלא, כאשר יתר החדרים תפוסים על־ידי דיירים. היו מקרים שהמלמד השתמש בביתו הוא כבית־ספר. הוא חי בחדר אחד עם בני משפחתו ובחדר השני הוא הרביץ תורה (תרתי משמע) לתינוקות של בית רבן. הדבר הקל על המלמד, כי ה״עזר כנגדו״ סייעה לו בטיפול בפעוטות הרכים שלא שלטו בעשיית צרכים או שינקו עדיין מאימם.
הערת המחבר: פלאמן, עמי 286: תינוקות ינקו עד אחרי גיל שנתיים; נהגו-העם, עמי 352: הילד התקבל לחדר בגיל רך ומוסיף כי בעירו, היו ילדים למעלה מגיל שלוש שהיו עוד יונקים והובאו למלמד תינוקות, ואימותיהם היו באות לחדר להיניק אותם. ע"כ
בהעדר מקום לימוד, השתמש ה-רבבי לפעמים במחסן או בעליית גג ופתח לו שם חדר זוטא (סליווא זג'ירא). בעיית המקום הייתה שולית לגמרי כי לא היו דרישות פיזיות לגבי המבנה.
הערת המחבר:במכנאס, הרבה מחסנים שימשו כבתי-ספר ללימוד תורה. ר׳ אברהם טולידאנו ז״ל, לימד באחד המחסנים שהיה ברח׳ דרב א־סקאייא. כמוהו עשה גם ר׳ שלמה טולידאנו ז״ל המכונה סקנדרי, שלימד במחסן במבוא אל-גזזארין, (שוק הקצבים). מחסן זה נהפך אחר כך לבית- מלאכה לנגרות. ר׳ אברהם אלבאז ז״ל, היה מלמד בעלייה אחת ע״י שוק הירקות(אל-כידדארין) וכו'; ברונו-מלכה, עמי 239: פותחים סלא בבית-כנסת, בבית או בכל מקום שהוא, כי אין שום פיקוח בנידון; גולוון, עמ׳ 19;
על החינוך ב״חדרים״ ומצב המקום, ראה שוראקי, עמ׳ 219: ״בקאזאבלנקה למדו הילדים בכיתות זעירות, שגגותיהן ככברה, בלי חלונות ובלי אויר, בסתר המדרגות או בקרן זוית של חצר, לפעמים היו 60 ילדים בני 2 עד 8 מצטופפים בחדר של 4X3 מטרים״; לסקר, עמי 169: ״התנאים בבתי-הספר היהודים הישנים, שרובם היו דחוסים ומצופפיס, שכנו במבנים רעועים ומבחינה היגיינית לא הלמו מקום לימוד״; זעפרני, חינוך, עמ׳ 127: ״זהו חדר בקומת הקרקע או בקומה העליונה של בית, בעל אשנבים צרים סגורים בחורף ופתוחים בקיץ, השמש כאן בחינת משיגת גבול״. ע"כ
מצבו של החדר(א-סלא)
טיול ברחובות ה-מללאח, יכול להקנות לאדם מושג מדויק מן השיטות הישנות של הלימוד. די היה לו לאדם שייכנס לאיזה סלא או כותאב׳(חדר), כדי לראות במו עיניו ולהבין את המצב הבלתי-נסבל, בו למדו התינוקות של בית־רבן. כאן ב־חדרים, חושלה במשך מאות־בשנים, ההוויה הרוחנית. כאן ב-חדרים, הוגשמה מצוותה העיקרית של התורה: ״ולמדתם אתם את בניכם… ושמתם לבניך״… ומצב זה שרר עד ימינו: החדר שבו למדתי עם בני גילי, היה ממוקם בבית מגורים. בחדר אחד גרה משפחה עם ילדים ובחדר השני למדנו אנו.
ה-רבבי שלנו היה ר׳ ברוך אברהם טולידאנו זצ״ל. החדר היה ארוך וצר, ללא אשנבים ונמצא בקומת הקרקע. לידו הייתה חצר קטנה כעין פאטיו תחת כיפת השמיים וכּונתה אוסט א-דאר (מרכז חצר הבית). בחורף הזאטוטים קפאו מקור כי בזמנו עדיין לא היו תנורי הסקה, או חימום, אבל ל־רבבי הייתה כירה קטנה (נאפיאך) מונחת לידו שבה לחשו גחלים, וזו חיממה אותו בקושי. בקיץ החום היה כבד מנשוא, וה-רבבי היה מפשיל את שרוולי חולצתו לאחר שפשט מעליו את ה-זאבאדור (כעין גלימה), ונשאר לבוש בחולצה דקה וב-סראוואל (מכנסיים רחבים מאוד). מרוב החום, הזבובים הרבים חגגו בחללו של החדר, והתלמידים גוייסו לנופף בלי הרף במניפות(א-רואחאת), אחד לשני, בלי לשכוח כמובן את גבו של ה-רבבי שהיה מלא זיעה. וכך, בימי הקיץ, התפתחה בקרב התלמידים ב-חדר, תעשייה משגשגת של מניפות עשויות מנייר צבעוני או מחתיכות קרטון ישן. ראוי גם להזכיר שיטת איוורור של חדר אחד במראכש:
אין לך יוצא עיר זו בן דורנו, שלא יספר לך בשיבחו של החדר שבו לימד ר׳ חיים שושנה.
הערת המחבר: ר׳ חיים שושנה ז״ל היה מחנך, מדקדק, משורר, פייטן וסופר. תלמידיו ובכלל כל מכריו חיבבוהו וכיבדוהו. (בהזדמנות זו, ניתנת תודתי העמוקה למר גבי בראל, שהשכילני ומסר לי פרטים מדוייקים על הרב הנ״ל);
תלמוד תורה זה היה מאוכלס ברובו בילדי עניים, שהוריהם לא יכלו לשלם שכר לימוד למורה פרטי. היו בו הרבה יתומים ובני עשירים שירדו מנכסיהם. היו גם ששילמו שכר לימוד. ועד הקהילה שילם את החזקתם של התלמידים שלא שילמו, ולכן נקרא החדר הזה, סלאת-לעניים (בית ספר של העניים) והמלמד ר׳ ברוך של העניים. הרב הזה עזב את ההוראה בסוף שנות השלושים, נתמנה חבר בבית הדין של מכנאס ונשאר דיין עד יציאתו לגימלאות. הוא זכה לעלות לארץ ונפטר ב-1981 . חיבר ספרים רבים, ביניהם, רינה ותפלה (פסקי דינים מש״ע או״ח), שאלו לברוך (שו״ת על ד׳ חלקי שו״ע), גילו ברעדה על כל אבן העזר, ודרשות על התורה, זבחי ברכה, קונטרס על הלכות שחיטה. בנו הרב פנחס טולידאנו, הוא רבה של העדה הספרדית בלונדון והוא המוציא לאור של כל כתבי-היד של אביו.ע"כ
רב זה שהיה אהוב ונערץ, התחבב מאוד על תלמידיו הרבים שלמדו אצלו בגלל חוכמתו הרחבה. את בעיית החום הקשה השורר במראכש בעונת הקיץ, פתר בצורה מקורית ביותר. במרכז החדר הארוך ובין שני הקירות, הוא קבע בתוך גומחות מוט עץ ששימש כציר מסתובב. למוט הוא הצמיד מחצלת גדולה, נתונה בתוך מסגרת עץ. נענוע הלוח בעזרת חבל ארוך, איוורר את החדר וגרם משבי רוח רעננים. מלאכת הנענוע נעשתה בידי התלמידים, וכל אחד חיכה בקוצר רוח לתורו.
לא רק איוורור היה חסר בחדרים אלא גם ניקיון, היגיינה או סדרים כלשהם, כגון מעקב אחר התנהגות התלמיד. אלה לא היו קיימים ולא עלו אפילו במחשבה. כמו כן היו ילדים חולי גרדת או גזזת, והללו ישבו לבדם במקום מיוחד, כעין פרוזדור שקראנו לו א-רווא (אורווה).
רוב התלמידים היו חיוורים, כי השמש הייתה בבחינת מותרות התלמידים ישבו על הרצפה, ואילו המלמד שלנו ישב בכניסה לחדר על דרגש גדול. בחורף הוא היה נכנס פנימה, כשהוא מכורבל בתוך ה-גאלאבייא העבה שלו.
כדי להתגבר על הקור החזק, הוא היה מוציא את הכירה הקטנה שלו, מבעיר בה פחמים ומתחמם. עם חשיכה, הדליק נרות לבנים וארוכים, והניחם על חצאי ארגזים קטנים, ששימשו כפמוטים. הייתה זו התאורה היחידה לתלמידים הבוגרים, שנשארו עימו ללמוד חוק לישראל בלילה.
על הקיר המרכזי של החדר, הייתה תלוייה ה־פ'אלאקא ועל ידה אל-קרמא (הסד). אלה היו כלי ענישה מיוחדים, שבהם השתמש המלמד. בנוסף, הוא החזיק תמיד בידו אל-ערק שהוא גיד מיובש של שור, או לחילופין סאווט (שוט מעור). כל תלמיד שהתרשל בלימודיו, שלא הכין א-תטלוע (שיעורים) או שנכשל פ'תסמיע (בחינה שבועית בעל-פה שהייתה נהוגה בחדרים), קיבל ׳׳שיעור״ בגיד השור, בתוספת מנה הגונה של קללות בערבית, שאף תלמיד לא הבין משמעותן או פירושן, כמו ״אללאה יעטיכ כ'רטא דססבעא״ (שתיכרת מן העולם מרוב שבעה) או לחילופין בעברית כמו: ״כל ערי וארודי ונבל הכרמלי התלקטו ובאו כאן״, ועוד כהנה וכהנה.
יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד
Benamara-Benamram-Benara
BENAMARA
Nom patronymique d'origine arabe, formé de l'indice de filiation hébraïco-arabe Ben et de Amara qui semble être le pluriel de Amar, les maçons (voir Amar), porté au Maroc par les Juifs et les Musulmans – voir la tribu des oulad Amara dont le territoire s'étendait entre Ouarzazat et l'oued Draa au sud du Maroc. De ce fait, cette explication apparaît plus vraissemblable que celle adoptée par Larédo qui y a vu une ethnique de la localité d'Amara sur la rive gauche du Tigre, au sud de Bagdad, centre de pèlerinage célèbre en raison de la proximité du tombeau d'Esdras qui participa au retour des exilés de Babylone. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté au Maroc, dans la région du Tafilalet qui semble être le berceau de la famille, à Meknès, Fès, Tétouan, Tanger et par émigration à Gibraltar.
LEVY: Notable de la communauté de Fès, il fut chargé en 1700 du partage de l’assiette des impôts entre la communauté et les originaires de la Zaouïa installés dans la ville.
ITSHAK: Riche notable de Fes brûlé pour la sanctification du nom de Dieu à Meknès, sur ordre du sultan Moulay Ismael en 1712 pour une raison non révélée par les chroniqueurs, mais certainement liée aux amendes et impôts extorqués à la communauté de Fès pour financer les guerres de l’empereur, en même temps qu'un autre habitant de l'ancienne capitale, Yéhouda Abensour. Le lendemain son fils, Aharon Benamara fut exécuté à son tour. Rabbi Shémouel de Avila prononça leur élégie dans laquelle il s'attaquait à l’impitoyable cruauté du souverain, reproduite dans la préface de son livre, "Eben Shémouel".
ABRAHAM: Parmi les premiers Juifs installés à Gibraltar après son conquête par les Anglais en 1704. Commerçant à Tétouan – le seul port de ravitaillement en vivres frais et en matériaux de construction de la base anglaise en raison du blocus terrestre espagnol. L'occupation anglaise fut finalement reconnue par l'Espagne dans le le traité d'Utrecht signé en 1713 sous condition d'expulsion des infidèles juifs et musulmans ־ comme dans le reste de la péninsule ibérique. Après bien des hésitations, les Anglais devaient se résoudre à appliquer cette clause en 1718 et commencèrent à expulser les résidents juifs. Abraham fut alors autorisé exceptionnellement à rester en raison de son rôle vital pour l'approvisionnement de la colonie.
- CHALOM: Rabbin né au Tafilalet, fondateur de la famille à Meknès, seconde moitié du XIXème siècle. Il dirigea bénévolement dans sa propre maison une yéchiva pour l'enseignement des enfants pauvres.
BAROUKH: Fils de rabbi Chalom. Riche et pieux notable de la communauté de Meknès. Fournisseur de l'armée française depuis son entrée dans la vile en 1911, il aida l'association des femmes pieuses fondée par Ribka Tolédano, à acquérir le terrain sur lequel devait être construit à la fin des années vingt dans le Nouveau Mellah, le premier Talmud Torah public, appelé "Em Habanim", la mère des enfants pour rappeler la contribution des femmes à sa construction. Paradoxalement jusque là la communauté de Meknès – comme toutes les autres communautés du Maroc ־ ne s'était jamais souciée de la création d'écoles, le zèle des parents à donner un minimum d’éducation à leurs fils dans des hadarim privés suffisant largement.
SAMUEL: Commerçant, fournisseur de l’armée française à Meknes sous le Protectorat. Il édifia en 1949, avec son frère Chalom une somptueuse synagogue inspirée de la grande synagogue d'Oran dédiée à la mémoire de leur père, Ohel Moché.
- RAHAMIM: Rabbin à Jérusalem, ancien membre du Tribunal Rabbinique de Casabalnca. Né à Meknes en 1912. Après des études talmudiques poussées, il suivit la voie de son père dans le commerce, avant de revenir comme il l’avait toujours souhaité au monde de la Torah, comme rabbin-juge à Mazagan puis à Casablanca, où il siégea au tribunal rabbinique jusqu'à sa mise à la retraite. Il monta alors à Jérusalem où il fut nommé rabbin du quartier Kiriat Menahem. Depuis sa retraite, il se consacre à l'édition de livres .Il a déjà publié, "Lé'et Metso" (Jérusalem, 1990), recueil en 3 volumes de sermons et d'élégies à l'intention des rabbins, dont l'essentiel a été traduit en français sous le titre "A l'heure de Vérité". Il y a inclus une petite histoire de sa famille depuis son arrivée du Tafilalet à Meknès, ainsi que son testament spirituel à l'intention de ses enfants en Israël et en France. Il a ensuite publié "Téchouot Tsadikim" en deux volumes sur la vénération des saints au Maroc et enfin un guide des bonnes manières selon la tradition juive.
MALKIEL: Chantre né à Meknès. Fils de rabbi Rahamim. Officiant de la Synagogue de la rue Buffaut à Paris.
BENAMRAN
Nom patronymique d’origine hébraïque, formé de l'indice de filiation Ben et de Amran, altération phonétique du prénom d'homme hébraïque Amran, qui signifie "peuple élevé ", porté dans la Bible par le fils aîné de Kéhat ben Lévy, le père de Moïse, Aharon et Miriam (voir Amram). Ce prénom autrefois peu porté était devenu très populaire au Maroc à partir de la fin du XVIIIème siècle. Il était en effet donné plus particulièrement aux garçons nés après un pèlerinage de leurs parents sur la tombe de rabbi Amram Ben Diwan à Ouezane, le saint le plus vénéré dans tout le Maroc. Devenu nom patronymique sous sa forme arabe avec l'adjonction de l'indice de filiation Ben au Maroc et sous la forme de Amram en Algérie et en Tunisie. Le nom est attesté au Maghreb à partir du Xème siècle. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté dans les trois pays. Une branche de la famille de Tétouan s'est installée au cours de la seconde moitié du XVIIIème siècle à Faro, au Portugal.
YAACOB: Naguid de la communauté de Kairouan, en Tunisie, au Xème siècle. L'influence de cette communauté de savants et d'érudits, en relations permanentes avec les grandes yéchibot de Babylonie, s'étendait alors à tout le Maghreb.
- YOSSEF: Rabbin à Sijilmassa, la capitale du Tafilalet et une des importantes étapes de la route des caravanes reliant la Méditerrané au Sahara et qui compta jusqu'au Xllème siècle une communauté juive très prospère.
YOSSEF: Philantrope et mecène à Fes au Xlème siècle, il accueillit chez lui le grand poète hébraïque espagnol rabbi Abraham Iben Ezra (1092-1167) lors de sa visite au Maroc, qui devait lui dédier un poème élégiaque après sa mort.
- YOSSEF: Rabbin à Fès appartenant à la seconde génération des expulsés d’Espagne. En 1567 la communauté lui confia la vielle synagogue fondée par le Naguid Abraham Ruti pour y enseigner.
SHELOMO: Commerçant à Meknès victime de la "chasse aux sourcières" antisioniste qui déferla sur le Maroc au moment de la première visite à Casablanca du Président Gamal Abdel Nasser en Décembre 1959. Arrêté pour avoir détenu dans un son dépôt de sucre un vieil almanach du KKL, le Tribunal, se basant sur l’appel à la générosité et à l'unité du peuple juif contenu dans l'annuaire, le condamna à un an de prison ferme, provoquant un grand émoi dans la communauté juive marocaine et un début de panique qui ne se calma qu'avec l'annulation du verdict, quelques mois plus tard, par la Cour d'Appel de Rabat.
BAROUKH: Notable très respecté et philanthrope connu à Meknes, mort tragiquement dans un accident de circulation à Natanya avec son beau-fils quelques années après leur Alya dans les années quatre-vingt.
- SHEMOUEL: Fils de Shélomo, rabbin né à Meknès et formé à la Yéchiva supérieure Keter Torah dirigée par rabbi Itshak Sebbag. Après sa alya en Israël, il est resté très attaché au patrimoine religieux juif marocain et a contribué à l'édition des livres posthumes de nombreux rabbins marocains. Il a publié lui-même un énorme ouvrage en 12 volumes, "Leket Shiv'a" – sur les fêtes du calendrier et leurs coutumes spécifiques au Maroc ainsi que la biographie des grands rabbins du passé suivant leur date de naissance ou de décès.
BENARA
Nom patronymique d'origine espagnole, ethnique de la bourgade de Ara, dans la province de Huescas, précédé de l'indice de filation arabe Ben. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement en Algérie, dans l'Oranais.
Une histoire de familles – Joseph Toledano