יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד

החדר(א-סלא)

כשהילד התחיל ״להתעורר״ (כיף בדא ית׳פ׳רקס), כלומר להכיר את הסובב אותו, הוא נלקח מיד למלמד דרדקי, הלא הוא ה-רבבי, והוא רק כבן שלוש או ארבע לכל היותר. זו הייתה ראשית דרכו עם פעוטות בני גילו ועם יותר גדולים ממנו.

הערת המחבר: גולוון, עמי 19 ״הילדים נשלחו ל״חדר״ בגיל 3-5 שנים, כך ההורים התפטרו מהם ומהפרעתם; זעפרני, חינוך, עמי 128: ״הילד נכנס ל״חדר״ בגיל שלוש-ארבע, והוא התחיל ללמוד את האלף- בית בגיל ארבע׳״ שוראקי, עמ׳ 212, ״תינוקות בני למטה משנתיים התקבלו והתמזגו עם גדולים מהם וה״חדרים״ שימשו בעצם גם מעונות לילדים, ומשעה שיכול לעמוד על רגליו, היה הפעוט לומד את האלף־בית העברי״; קהלת צפרו, ח״ג, עמ׳ 208: ״הילד התקבל ל״חדר״ בגיל רך, גם פחות מבן שנתיים, ומאחר ולא היו קיימים גני ילדים בזמנו, לכן ההורים לקחו את ילדיהם למלמד דרדקי בגיל מאד רך, וגם כדי להקל על עקרת הבית שתוכל להתמסר לביתה ולטפל בנטל הכבד של משק הבית ושל משפחתה המבורכת בילדים״.ע"כ

מה טובו אהליך יעקב

בזמנים קדומים רווח המנהג, שכאשר הפעוט התחיל לדבר, לקחו אותו הוריו למלמד כשבידיהם שני מגשי נחושת מלאי ממתקים, קערית דבש, קליות ופירות. המלמד הושיב את הילד על ידו, לקח קערית הדבש, כתב שלוש אותיות על לוח עץ קטן, א,ב,ג, ונתן לילד להגות את האותיות בעל פה, כשהוא עוזר לו וחוזר עימו עד ששינן אותן. אחר־כך נתן לו ללקק את הכתב וכשגמר, הילדים הקטנים שעמדו סביבו, פצחו במקהלה ובקול רם: ״מה טובו אהליך יעקב״, ״תורה צוה לנו משה״. הורי הילד חילקו לילדים ממתקים וכמה פרוטות, ול-רבבי הם נתנו סכום כסף: כך סיפרו לנו ההורים והזקנים, אבל בילדותנו אנו מנהג זה לא היה כבר קיים.

יש לזכור, שגם התא המשפחתי שימש לילד חממה מצויינת לחינוכו, כאן בביתו הוא חי חיים מסורתיים, ולמד להכיר את המנהגים והדינים. הוא גם למד והתרגל לבקר בבית-הכנסת וזה קשר אותו בעבותות לתפילות השנה, לשבתות ולכל חגי-ישראל.

מיקומו של החדר(א-סלא)

מיקומו של החדר לא היווה בעייה. כל מבנה התאים ללמד בו תורה, וה-רבבי לא התקשה בסוגייה זו. רוב בתי־הכנסת שימשו כ-סלא, ומכאן השם, כי בית- הכנסת במרוקו נקרא סלא (בית תפילה).

כאשר ה-רבבי לא השיג או לא הצליח למצוא לו בית-כנסת שבו הוא יוכל ללמד, הוא שכר לו חדר אחד בבית מגורים ופתח לו סלא, כאשר יתר החדרים תפוסים על־ידי דיירים. היו מקרים שהמלמד השתמש בביתו הוא כבית־ספר. הוא חי בחדר אחד עם בני משפחתו ובחדר השני הוא הרביץ תורה (תרתי משמע) לתינוקות של בית רבן. הדבר הקל על המלמד, כי ה״עזר כנגדו״ סייעה לו בטיפול בפעוטות הרכים שלא שלטו בעשיית צרכים או שינקו עדיין מאימם.

הערת המחבר: פלאמן, עמי 286: תינוקות ינקו עד אחרי גיל שנתיים; נהגו-העם, עמי 352: הילד התקבל לחדר בגיל רך ומוסיף כי בעירו, היו ילדים למעלה מגיל שלוש שהיו עוד יונקים והובאו למלמד תינוקות, ואימותיהם היו באות לחדר להיניק אותם. ע"כ

בהעדר מקום לימוד, השתמש ה-רבבי לפעמים במחסן או בעליית גג ופתח לו שם חדר זוטא (סליווא זג'ירא). בעיית המקום הייתה שולית לגמרי כי לא היו דרישות פיזיות לגבי המבנה.

הערת המחבר:במכנאס, הרבה מחסנים שימשו כבתי-ספר ללימוד תורה. ר׳ אברהם טולידאנו ז״ל, לימד באחד המחסנים שהיה ברח׳ דרב א־סקאייא. כמוהו עשה גם ר׳ שלמה טולידאנו ז״ל המכונה סקנדרי, שלימד במחסן במבוא אל-גזזארין, (שוק הקצבים). מחסן זה נהפך אחר כך לבית- מלאכה לנגרות. ר׳ אברהם אלבאז ז״ל, היה מלמד בעלייה אחת ע״י שוק הירקות(אל-כידדארין) וכו'; ברונו-מלכה, עמי 239: פותחים סלא בבית-כנסת, בבית או בכל מקום שהוא, כי אין שום פיקוח בנידון; גולוון, עמ׳ 19;

על החינוך ב״חדרים״ ומצב המקום, ראה שוראקי, עמ׳ 219: ״בקאזאבלנקה למדו הילדים בכיתות זעירות, שגגותיהן ככברה, בלי חלונות ובלי אויר, בסתר המדרגות או בקרן זוית של חצר, לפעמים היו 60 ילדים בני 2 עד 8 מצטופפים בחדר של 4X3 מטרים״; לסקר, עמי 169: ״התנאים בבתי-הספר היהודים הישנים, שרובם היו דחוסים ומצופפיס, שכנו במבנים רעועים ומבחינה היגיינית לא הלמו מקום לימוד״; זעפרני, חינוך, עמ׳ 127: ״זהו חדר בקומת הקרקע או בקומה העליונה של בית, בעל אשנבים צרים סגורים בחורף ופתוחים בקיץ, השמש כאן בחינת משיגת גבול״. ע"כ

מצבו של החדר(א-סלא)

טיול ברחובות ה-מללאח, יכול להקנות לאדם מושג מדויק מן השיטות הישנות של הלימוד. די היה לו לאדם שייכנס לאיזה סלא או כותאב׳(חדר), כדי לראות במו עיניו ולהבין את המצב הבלתי-נסבל, בו למדו התינוקות של בית־רבן. כאן ב־חדרים, חושלה במשך מאות־בשנים, ההוויה הרוחנית. כאן ב-חדרים, הוגשמה מצוותה העיקרית של התורה: ״ולמדתם אתם את בניכם… ושמתם לבניך״… ומצב זה שרר עד ימינו: החדר שבו למדתי עם בני גילי, היה ממוקם בבית מגורים. בחדר אחד גרה משפחה עם ילדים ובחדר השני למדנו אנו.

ה-רבבי שלנו היה ר׳ ברוך אברהם טולידאנו זצ״ל. החדר היה ארוך וצר, ללא אשנבים ונמצא בקומת הקרקע. לידו הייתה חצר קטנה כעין פאטיו תחת כיפת השמיים וכּונתה אוסט א-דאר (מרכז חצר הבית). בחורף הזאטוטים קפאו מקור כי בזמנו עדיין לא היו תנורי הסקה, או חימום, אבל ל־רבבי הייתה כירה קטנה (נאפיאך) מונחת לידו שבה לחשו גחלים, וזו חיממה אותו בקושי. בקיץ החום היה כבד מנשוא, וה-רבבי היה מפשיל את שרוולי חולצתו לאחר שפשט מעליו את ה-זאבאדור (כעין גלימה), ונשאר לבוש בחולצה דקה וב-סראוואל (מכנסיים רחבים מאוד). מרוב החום, הזבובים הרבים חגגו בחללו של החדר, והתלמידים גוייסו לנופף בלי הרף במניפות(א-רואחאת), אחד לשני, בלי לשכוח כמובן את גבו של ה-רבבי שהיה מלא זיעה. וכך, בימי הקיץ, התפתחה בקרב התלמידים ב-חדר, תעשייה משגשגת של מניפות עשויות מנייר צבעוני או מחתיכות קרטון ישן. ראוי גם להזכיר שיטת איוורור של חדר אחד במראכש:

אין לך יוצא עיר זו בן דורנו, שלא יספר לך בשיבחו של החדר שבו לימד ר׳ חיים שושנה.

הערת המחבר: ר׳ חיים שושנה ז״ל היה מחנך, מדקדק, משורר, פייטן וסופר. תלמידיו ובכלל כל מכריו חיבבוהו וכיבדוהו. (בהזדמנות זו, ניתנת תודתי העמוקה למר גבי בראל, שהשכילני ומסר לי פרטים מדוייקים על הרב הנ״ל);

תלמוד תורה זה היה מאוכלס ברובו בילדי עניים, שהוריהם לא יכלו לשלם שכר לימוד למורה פרטי. היו בו הרבה יתומים ובני עשירים שירדו מנכסיהם. היו גם ששילמו שכר לימוד. ועד הקהילה שילם את החזקתם של התלמידים שלא שילמו, ולכן נקרא החדר הזה, סלאת-לעניים (בית ספר של העניים) והמלמד ר׳ ברוך של העניים. הרב הזה עזב את ההוראה בסוף שנות השלושים, נתמנה חבר בבית הדין של מכנאס ונשאר דיין עד יציאתו לגימלאות. הוא זכה לעלות לארץ ונפטר ב-1981 . חיבר ספרים רבים, ביניהם, רינה ותפלה (פסקי דינים מש״ע או״ח), שאלו לברוך (שו״ת על ד׳ חלקי שו״ע), גילו ברעדה על כל אבן העזר, ודרשות על התורה, זבחי ברכה, קונטרס על הלכות שחיטה. בנו הרב פנחס טולידאנו, הוא רבה של העדה הספרדית בלונדון והוא המוציא לאור של כל כתבי-היד של אביו.ע"כ

רב זה שהיה אהוב ונערץ, התחבב מאוד על תלמידיו הרבים שלמדו אצלו בגלל חוכמתו הרחבה. את בעיית החום הקשה השורר במראכש בעונת הקיץ, פתר בצורה מקורית ביותר. במרכז החדר הארוך ובין שני הקירות, הוא קבע בתוך גומחות מוט עץ ששימש כציר מסתובב. למוט הוא הצמיד מחצלת גדולה, נתונה בתוך מסגרת עץ. נענוע הלוח בעזרת חבל ארוך, איוורר את החדר וגרם משבי רוח רעננים. מלאכת הנענוע נעשתה בידי התלמידים, וכל אחד חיכה בקוצר רוח לתורו.

לא רק איוורור היה חסר בחדרים אלא גם ניקיון, היגיינה או סדרים כלשהם, כגון מעקב אחר התנהגות התלמיד. אלה לא היו קיימים ולא עלו אפילו במחשבה. כמו כן היו ילדים חולי גרדת או גזזת, והללו ישבו לבדם במקום מיוחד, כעין פרוזדור שקראנו לו א-רווא (אורווה).

רוב התלמידים היו חיוורים, כי השמש הייתה בבחינת מותרות התלמידים ישבו על הרצפה, ואילו המלמד שלנו ישב בכניסה לחדר על דרגש גדול. בחורף הוא היה נכנס פנימה, כשהוא מכורבל בתוך ה-גאלאבייא העבה שלו.

כדי להתגבר על הקור החזק, הוא היה מוציא את הכירה הקטנה שלו, מבעיר בה פחמים ומתחמם. עם חשיכה, הדליק נרות לבנים וארוכים, והניחם על חצאי ארגזים קטנים, ששימשו כפמוטים. הייתה זו התאורה היחידה לתלמידים הבוגרים, שנשארו עימו ללמוד חוק לישראל בלילה.

על הקיר המרכזי של החדר, הייתה תלוייה ה־פ'אלאקא ועל ידה אל-קרמא (הסד). אלה היו כלי ענישה מיוחדים, שבהם השתמש המלמד. בנוסף, הוא החזיק תמיד בידו אל-ערק שהוא גיד מיובש של שור, או לחילופין סאווט (שוט מעור). כל תלמיד שהתרשל בלימודיו, שלא הכין א-תטלוע (שיעורים) או שנכשל פ'תסמיע (בחינה שבועית בעל-פה שהייתה נהוגה בחדרים), קיבל ׳׳שיעור״ בגיד השור, בתוספת מנה הגונה של קללות בערבית, שאף תלמיד לא הבין משמעותן או פירושן, כמו ״אללאה יעטיכ כ'רטא דססבעא״ (שתיכרת מן העולם מרוב שבעה) או לחילופין בעברית כמו: ״כל ערי וארודי ונבל הכרמלי התלקטו ובאו כאן״, ועוד כהנה וכהנה.

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

דצמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר