מורשת יהדות מרוקו

ישעיה אג׳ימאן

מגדולי ההשפעה בעדת יהודי קושטא. בשנת תק״פ עלה לירושלים על מנת להשתקע בה. והאיש עשיר ונכבד מאד בעירו, כי היה השולחני לראש חיל היאניטשרים מחנה צבא מיוחד אשר הקים לו בזמנו שולטן מחמוד. בראותו כי היהודים העולים לארץ והבאים דרך יפו נאלצים להתאכסן בבית אחד הערלים, קנה בכספו חצר אחת נאה על שפת הים ויקדישה לבית הכנסת אורחים, הן בשביל העולים לאה״ק והן לאלה הבאים להתרחץ בים או לנסוע לחו"ל. חדר אחד מהבית קבע לבית כנסת. בעת ההיא נמצא ביפו מנין מצומצם של יהודים. חצר זו נרשמה בערכאות על שם עדת הספרדים בירושלים.

דוד חי אדרעי

יליד צפת ת״ו, ביום ח. אייר תרמ״ח. את חנוכו התורני קבל בישיבות העיר. בסיון תר״ע נסע לערי בוכרה. בעברו דרך כותאייס הוזמן שם לראש ישיבה בבית מדרשו של הגביר יצחק אליגולי. ימי רבנותו כאן לא ארכו והוא עבר לסחיניול. מפאת בריאותו הרופפת לא יכל להשלים עם מזג האויר הקר ויחזור לצפת. בשנת תרע״ב היה שליח כוללות צפת לערי גורג׳יסטאן. באדר תרע״ג עבר דדך תורקסטאן ובהיותו בתאשקנד נתקבל שם למורה ודיין.

בעיר זו נשאר עד שנת תרע״ז. עם חלופי השלטון וערבוב הרשויות סבל הרבה ביחוד בזמן המהפכה הבולשבית. בין הזמנים יסד סניפים להסתדרות המזרתי, אגודות לתרבות וספריות עבריות לקהל. בראשית תרע"ח יצא לארץ, ובדרכו התעכב בבגדד, עד פסח תר״פ. אז חזר לצפת, ועם הגיעו אליה נמנה למנהל הת״ת. בו בזמן נתבקש ע״י הרב ישועה ואעיש ז״ל להצטרף כחבר לבית דינו. אח״כ העתיק דירתו למירון, ובמשך העתים התעסק בצרכי צבור

של כוללות צפת. בהיותו במסעיו בעיר ציפרו שבמרוקו נלב״ע לפתע, ביום כ' אייר תרצ״ב ושם מנוחתו כבוד.

ח ב ו ר י ו : א. בד דוד, קונטרס שו״ת נדפס בצפת ח״א  שנת תרפ״ב, ח״ ב עודנו בכ״י. ב. חיי דוד, דרשות על התנ״ך כ״י. ג. שושנים לדוד ושושן יפה על שיר השירים כ״י. ד צפרן דוד על האגדות כ״י. ה. מעשה חיא כ״י. ו. רוח חיים, כ״י.

חיים אדרעי

נולד בשנת תרי״ג. ת״ח רשום וגדול בתורה והתפרנס מיגיע כפיו. השתתף עם הערבים בסביבות צפת באכרות – חקלאות, עבודת אדמה, חוואות. עתים הוצע לו להיות שד״ר הכוללות לחו"ל וסרב. שנים אחדות לפני מלחמת העולם היה חבר בי״ד הצדק ושני להראב״ד חיים םתהון ז״ל. סמוך לימי המלחמה נאלץ להגר לאי קפריסין לרגלי נתינותו הצרפתית, ועם שביתת הנשק חזר לצפת. אז קבל עליו להיות ראש ועד הרבנים בעיר, וזה אחרי הפצרות רבות מצד חו"ר צפת. נפטר ביום כ״א תמוז תר״צ, והוא אז בן ע״ז, ובהתאם לצוואתו הובל לקבורה למירון.

משה אדרעי

מחכמי המערב. שמע לקח מפי ר״י הלוי מיגאש. רמב״ם באחת מתשובותיו מזכירו בשם הדרעי, ובאגרת תימן יכנהו ״איש חסיד ונעלה״. נבא על הגאולה הקרובה, ומאורעות תבל שונים שבחלקם נתקימו. בערוב ימיו עלה לאה״ק וכנראה שנלב״ע בה. סופו של איש נפלא זה לוטה בערפל.

משה ב״ר יצחק אדרעי

חי במאה ה"ט. מחכמי מוגאדור ומקובל. מתלמידי הרב יהודה אנהורי ברבאט. שנים מספר היה מורה ללשונות הקדם. נלב״ע בשנת התקפ״ט.

ח ב ו ר י ו : א. תורת חיים, למודים מהזהר הקדוש, לונדון תקנ״ב. אוצה"ס ת. סי׳ 493  ב.יד משה דרושים. אמשטרדם תקס״ט. ג. מעשה נסים ע ל אמתות נהר הסמבטיון ועשרת השבטים, אמשטרדם תקע״ח. נדפס גם בשם שארית ישראל.  לבוב  1850

שמואל ב״ר יצחק אוזידה

נולד בצפת בשנת שט״ו לערך. למד קבלה מפי האר״י ז"ל, ואח״כ עם תלמידו הותיק מהרח״ו, ונזכר בין גדולי רבני התקופה. בשבחי האר״י סי  ט. מסופר עליו כדברים האלה: יום א׳ נכנם הר״ש אוזידה לפני הרב ויקם הרב לפניו והושיבו לימינו ודבר עמו כל צרכו עד שהיה הדבר תמוה בעיני החברים, וכשיצא אמר לו מהרח״ו הסבה, וענה מפני שר׳ פנחם בן יאיר נכנם עמו.

ח ב ו ר י ו : א. מדרש שמואל. פירוש על פרקי אבות, מלוקט מכל המפרשים הקדמונים ורש״י נדפס בוינציאה שנת של׳׳ט. ב. אנרת שמואל. פירוש ע ל רות עם רש״י, נדפס בבית דפוסה של דונה ריינה נשיא בקורו נישמי שע״י קושטנדינא, שנת שנ"ו. ג. לחם דמעה  פירוש על איכה עם רש״י. ויניציה שס״ו.

נסים בנימין אוחנא

בנו של הרב מסעוד אוחנא. נולד במדינה אשר באלג׳יר בשנת התרמ״ב. בהיותו בן שש הובא ע״י הוריו ירושלימה ובה למד והתחנך. חתנו של ההר"ג נחמן בטיטו ז״ל. לפני מלחמת העולם הוזמן לרב בארצות הברית ויסע לשם. אח״כ עבר למלטה. ויהי בה רב לעדה בשנות המלחמה. בתרע״ח בא לנמל סעיד ונתקבל לרב ומו״צ ומנהל ביה״ס המוחזק עיי משפחת בנין מעדן, ובמשרה זו כהן עד טבת תרצ״ה. כיום ראב״ד בקהיר. בשנים האחרונות התמסד

לבירור התלמוד משפתו הארמית, והוא מתרגם באהבה ובשקידה את כל מליו ומשפטיו לעברית בסגנון קל ומובן ובתוספת ביאור מן הצד, בכדי שיוכל כל קורא לרדת לעמקה של הלכה. וכתב לי הרב, שכבר השלים כל סדר נזיקין וקרא לחבורו זה בשם ״תורת אמת״. הוא השמיט כל באוד שאינו מוסכם למפרשי התלמוד. בין שאר ההקלות הציב סימני שאלה, תמיהה וקריאה פסיקים וכו', בהתאם לרוח הזמן למען יוכל כל חובב ספר לרוות צמאונו בתורה שבע״פ במקורה, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ה' יזכהו לסיים את עבודתו ולברך על המוגמר.

םלימאן אוחנא

מרבני פאס, שבצעירותו עלה לארץ והתישב בצפת. מגורי האר״י. הצטיין במלאכת הכתיבה כי היה סופר סת״ם ומסופר, כי יותר מאלף זוגות תפילין יצאו מתחת ידו. עוד היום נמצא בצפת ס״ת שנכתב בעצם ידיו, הנערץ ע״י ההמון. התפרסם כמקובל וכל ספר הזהר וכמה מחבורי גדולי המקובלים היו שגורים על פיו. נזכר בשו״ת מהר״מ גלאנטי סי׳ קכ״ד. חבר פירוש על ספרא וספרי ומכילתא ופ׳ תנ״ך.

ציון ב״ר שמעון אוחנא

מרבני צפת. מותיקי הלומדים בישיבת רדב״ז שם, וממנה מוצא פרנסתו בדחק. זמן מה היה גם ש״ץ בביהכ״נ מהר״ם אלשיך וסופר בד״צ שם. אחר מלתמת העולם היה שד״ר צפת לערי המערב הפנימי וכן נסע למדינות אחרות בשליחות עדות ומוסדות שונים. אביו ר׳ שמעון היה מחכמי צפת ת״ו, צדיק תמים ומתרחק מכבוד. מפאת חסידותו היתרה הסתלק מלקבל חלוקה דרבנן, והתפרנס מיגיע כפיו. בזמנו הפנוי ישב ולמד ביחידות.

דרישה להכריז על יהדות מרוקו כ " יהדות הצלה ".

ביוני 1955 דרש ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, מהנהלת הסוכנות להכריז על כפרי דרום מרוקו כ "עליית הצלה" ולהעלותם ללא סלקציה. אך לוי אשכול, גיורא יוספטל, ברל לוקר, אליהו דובקין ומשה גרוסמן התנגדו להצעה, והיא נדחתה.

באוגוסט 1955 חבר הנהלה מניו יורק, צבי לוריא, מהנהלת הסוכנות להכריז על יהדות מרוקו כ "יהדות הצלה", והדגיש : "הכרזה זו תגרום ליהודי אמריקה לתרום כסף. יהודה ברגינסקי תמך בהצעתו של צבי לוריא, אך נחום גולדמן, לוי אשכול, גיורא יוספטל, אליהו דובקין, ברל לוקר ומשה גרוסמן התנגדו לה וגם היא נדחתה.

 לגבי הכרזה על "ארץ הצלה" אמר הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל במרץ 1952 :

" קשה לקבוע היכן ואיזה ארץ הצלה, ואיזו ארץ אינה ארץ הצלה. על זאת קשה להחליט בביטחון. אבל קיימת וודאות, וודאות זו אומרת שבארצות בהן השלטון המקומי אינו יכול או אינו רוצה לנקוף אצבע לשמירת היהודים – אלו הן ארצות הצלה, או ארצות בהן השלטון מתייחס בצורה אדישה לגבי פגיעה ביהודים מבחינה פוליטית ומבחינה כלכלית כאחת ".

קריטריונים אלה מראים בוודאות, כי יהדות מרוקו אכן נכללה במסגרת "יהדות הצלה" – קל וחומר כפרי דרום מרוקו ; אך הממשלה והנהלת הסוכנות סירבו להכיר בכך.

על פי הצעת זלמן שזר בדיון לתקנות הסלקציה בנובמבר 1951, לא נכללו יהודי ארצות מזרח אירופה, משום שהייתה סכנה שיינעלו שעריהן בפני יציאת יהודים. כלל זה לא חל על יהודי מרוקו – אף שברור היה לממשלה ולהנהלת הסוכנות, שגם שעריה עלולים להינעל בקרוב בפני יציאת יהודים.

כבר במאי 1954 התריע ראש מחלקת העלייה, שניאור זלמן שרגאי, ואמר :

אם לא נוציא את היהודים ממרוקו תוך שנה שנתיים, ייתכן מאוד שלא נוכל להוציא אותם משם.

ובדצמבר 1955 שלח שרגאי לראש הממשלה בן גוריון מכתב "אישי – פנימי – לא לפרסום". נכתב בו :

1 – הזמן העומד לרשותנו לאפשר יציאת יהודים הוא בין 4 – 6 חודשים.

2 – השלטון המרוקני לא ייתן ליהודים לצאת.

3 – כ-100.000 יהודים מוכנים לעלות מיד.

בתחילת שנת 1956 ניתן היה עוד אפוא להציל את רוב יהודי מרוקו ולהעלותם ארצה – אך הממשלה והסוכנות לא פעלו לשם כך מחששם לשינוי דמוגרפי לא רצוי בארץ.

הפסקת רישום המועמדים לעלייה במרוקו.

באוקטובר 1954 אמר יעקב צור, שגריר ישראל בצרפת, שכל יהודי צפון אפריקה – עני ועשיר, ללא יוצא מן הכלל – אינו רואה את עתידו שם. עם זאת הוסיף, שעלייה המונית תערער את שלטון צרפת שם, ולכן יש להיזהר מלהסתבך עם צרפת.

בספטמבר 1954 היו רשומים לעלייה כ-15.000 נפש, לאחר שעברו את תהליך הסלקציה.

ככל שהתקרבה מרוקו לעצמאות, כך גבר רצון היהודים לעלות לארץ, ובינואר 1955 הגיע מספר הרשומים לעליה מצפון אפריקה – רובם המוחלט ממרוקו  ל-68.000. ואילו הנהלת הסוכנות תכננה לשנת 1955 את עלייתם של 28.000 בלבד משם.

ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, אמר שביכולת מחלקת העלייה לעלות משם כל חודש 5.000 – 6.000 יהודים לאחר סלקציה ; אך מאחר שהמכסות המוקצות נמוכות ביחס לגודלה ולרצונה של יהדות צפון אפריקה, נאלץ להורות למשרד העלייה בצפון אפריקה להפסיק זמנית את רישום העולים, שכן " אין ביכולתנו להעלותם…..אם לא הייתי מפסיק את הרישום, בעוד חודשיים מספר הרשומים לעלייה יגיע ל – 100.000 נפש.

ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, דרש בדיון זה מהנהלת הסוכנות לבטל את החלטתו של שרגאי :

מהי זכותנו לומר ליהודי שחושש מפוגרום שאין לו זכות לעלות? ואם עד היום הסתרנו את פרשת צפון אפריקה מידיעת הציבור, הרי אין להסתיר יותר את העובדה שיהודים נהרגים שם בכל שני ולחמישי .

אך הנהלת הסוכנות סירבה לקבל את דרישת ברגינסקי והחליטה :

ההנהלה מקבלת לתשומת לבה את הודעתו של שניאור זלמן שרגאי על הפסקה זמנית של רישום מועמדים לעלייה בצפון אפריקה ומשאירה לשיקולו מתי לחדש את הרישום.

באוגוסט 1955 דיווח ראש מחלקת העלייה בדיון ב "מוסד לתיאום, שבמרוקו רשומים לעלייה 60.000 יהודים, ומתוכם נבדקו על ידי חוליות המיון 35.000. עוד הוסיף שרגאי : "לולא חטאנו בקצב ההרשמה היו נרשמים עוד 40.000 איש. בדיון בהנהלת הסוכנות על תכנון עלייה לשנת 1956 באוגוסט 1955 אמר שרגאי, שבמרוקו רשומים לעלייה 60.000, מתוכם עברו מסלקציה של חוליות המיון, ועוד 40.000 יהודים תובעים את רישומם לעלייה ; וכי בתוניסיה רשומים לעלייה 20.000 יהודים, ומתוכם אושרו 5.000 לאחר סלקציה. ממרוקו ומתוניסיה ניתן אפוא להעלות תוך זמן קצר 120.000 יהודים.

אבל הנהלת הסוכנות החליטה, שבשנת 1956 יעלו רק 45.000 עולים, ומתוכם 40.000 מצפון אפריקה – 36.000 ממרוקו ו-4.000 מתוניסיה. במילים אחרות : הנהלת הסוכנות החליטה להעלות רק את 40.000 העולים שכבר עברו את הסלקציה, ושום מועמד חדש לא יעלה בשנה זו.

בישיבה משותפת של ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות בדצמבר 1955 דיווח שרגאי, כי בחצי השנה האחרונה הופסק רישום מועמדים חדשים לעלייה מצפון אפריקה. עוד ציין את מצבם הביטחוני החמור של יהודי מרוקו ואת דרישות מנהיגי הקהילה להעלותם ארצה ומוכנותם להיקלט במעברות.

 לכן דנו בישיבה זו על הקלות בסלקציה ועל הגדלת מספר העולים ממרוקו, המתוכננים לעלייה בשנת 1956. בעד ההקלה והגדלת  מספר העולים ממרוקו תמכו מצד הממשלה : שרת העבודה גולדה מאיר, שר המשטרה בכור שטרית, שר הפנים י' בר יהודה, שר הפיתוח מ' בנטוב ; ומנהלת הסוכנות : ראש מחלקת העלייה ש"ז שרגאי, ראש מחלקת הקליטה יהודה ברגינסקי, ראש מחלקת הנוער והחלוץ משה קול, ראש מחלקת החינוך ותרבות זלמן שזר.

התנגדו להצעה : ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות לוי אשכול, הגזר וראש מחלקת הקליטה גיורא יוספטל, ראש המחלקה בכלכלית משה גרוסמן.

למרות התמיכה הרחבה הן בקרב חברי הממשלה והן בקרב חברי הנהלת הסוכנות – נדחה ההצעה להקל בסלקציה ולהגדיל את מספר העולים ממרוקו.  במרץ 1956 קיבלה מרוקו את עצמאותה ונעלה את שעריה בפני הרוצים לעלות. ביוני 1956 היו רשומים בה לעלייה 100.000 יהודים, מתוכם 50.000 לאחר סלקציה ולאחר שחיסלו את עסקיהם או שהיו בתהליך חיסול. אלה נותרו אפוא במרוקו בגלל סירובן של הממשלה ושל הסוכנות להעלותם – אף שיכלו לעשות זאת.

הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה-עמ'153-149