ארכיון יומי: 20 בדצמבר 2018


בוכוולד בסהרה-אתרי מחנות עבודת כפייה בתוניסיה, באלג'יריה ובמרוקו

התחנה הבאה שלנו, כמאה קילומטר נוספים דרומה, היתה העיירה טֶנְדְרָרָה, תחנת הרכבת הבאה בדרך לבו ערפה. מכיוון שנותרו לנו הרבה אתרים לבדיקה, לא ציפינו לשהות ארוכה שם. מצאנו עיירה עגומה ותשושה שלעומתה עין בנימתר נראתה שוקקת חיים. החלטנו לבקר קצרות בתחנת הרכבת ולהמשיך הלאה.

מפת רכבות משנות החמישים הראתה שהתחנה נמצאת מזרחית לעיירה, אבל לא ידענו אם העיירה עצמה לא נדדה מאז מערבה. ביקשנו הנחיות משני גברים לבושים־נאה בשדרה הראשית של טנדררה, והם הסבירו לנו שהתחנה נמצאת במרחק עשרה קילומטרים ממזרח לעיירה. אחד מהם שלח נער על אופניים להראות לנו היכן מתחילה הדרך שהוליכה, לדבריו, אל התחנה הישנה. לאחר כמאתיים וחמישים מטר, הצביע הנער על שביל מטושטש שהתפתל סביב גבעה, הורה לי להיצמד לשמאל ונפנף לשלום. מעבר לגבעה לא ראינו דבר חוץ ממדבר של אדמה דחוסה ומלאה חצץ ועקבות ישנים של צמיגים גלמודים. איש לא עבר בדרך הזו זה זמן רב.

כעבור כמה דקות של חרדה, עקיפת סלעים גדולים וחצייה של ואדיות רדודים, התברר לנו שתעינו בדרך. ביצענו סיבוב שלם ולא ראינו דבר מלבד אבנים וחול. פתאום הופיע בראש גבעה טנדר פורר ישן והתקרב אלינו מדרום־מזרח. סימנתי לטנדר לעצור, החלפתי ברכות שלום בערבית עם יושביו ושאלתי אם אנחנו בדרך הנכונה לתחנת הרכבת הישנה של טנדררה. ארבעת הגברים השזופים בתא הנהג ירדו מהטנדר ללחוץ את ידינו. הם הנהנו, הצביעו מזרחה, חזרו אל הטנדר, והמשיכו בדרכם. רק אחרי שעברנו עוד קילומטר או שניים הבנתי שהם היו ככל הנראה ספסרי שוק שחור אלג׳ירים וכי בהיותנו יחידים באמצע שום־מקום שיחק לנו המזל שהם לא שדדו אותנו מכל מה שהיה לנו. אולי הם ראו את ויליאם, אז בן שלוש, מנמנם במושב האחורי.

לא חלף זמן רב והתחלנו לראות כמה מבנים באופק. אחר כך הגענו לקבוצת בנייני אבן נטושים ועזובים נטועים לאורך המסילה. כל הבניינים, חוץ מאחד, היו בצד המערבי של הפסים, ופנו מזרחה. במרכז היה בית תחנה מט־לנפול: הגג קרס פנימה והקורות היו תלויות על בלימה. מאחורי התחנה היו שני בניינים נמוכי־גג, כל אחד מחולק לתאים קטנים. כתמי הפחם השחורים המתרוממים לקצות הקירות בפינות החדרים הגדולים בקדמת הבניינים לימדו כי אלה היו פעם מטבחים. בירכתי המתחם היו מבנים פרימיטיביים יותר, עשויים מאבנים מסותתות בצורה גסה. גם אלה היו מחולקים לתאים קטנים. במרחק מאתיים מטר מדרום לתחנה ניצב בית גדול מעוטר בגמלונים. בכל אשר הלכנו היו שברים של רעפים אדומים, חתומים בשם היצרן ממרסיי, מפוזרים על דרכנו.

בדממה המדברית, במקום שאין בו שום דבר חי נראה לעין, מצאנו את מה שנרשם באטלס השואה של מרטין גילברט בשם ״מחנה עבודת כפייה״ טנדררה. לא נותר שם שום פריט של האסירים, אבל היה ברור שהבניינים נועדו לשימושם של החיילים או של המשגיחים הכמו־צבאיים של הרכבת המרוקנית המזרחית והרכבת הטרנס־סהרית. אפשר שהבתים ״הנאים״ הקרובים למסילה הוקצו לאירופים. בבתי האבן שבירכתיים גרו כנראה השומרים הערבים. האסירים שעבדו שם – יהודים מוורשה, לייפציג, זלצבורג ובוקרשט וכן מספרד וממקומות אחרים – גרו באוהלים.

טנדררה היא האתר השמור ביותר שמצאנו במסענו. על פי ההיסטוריה הרשמית של חברת הרכבות המרוקנית הפתיחה הפורמלית של תחנת טנדררה היתה ב־1945, אבל שלוש שנים לפני כן היה שם מחנה עבודת כפייה. הרוחות כבר שטפו את כל הגרפיטי מהקירות ופיזרו שברי רעפים וזכוכית על פני השטח, אבל היסודות של הבניינים נותרו איתנים. נראה היה כאילו ניסה המדבר לטהר את האתר, אבל שורשי המחנה שהעמיקו להינעץ בסלע ובחצץ סירבו להתעופף עם הרוח.

נספח: אתרי מחנות עבודת כפייה בתוניסיה, באלג׳יריה ובמרוקו

להלן רשימה מקיפה של אתרי מחנות עבודת כפייה גרמניים, צרפתיים ואיטלקיים בתוניסיה, באלג׳יריה ובמרוקו. נכללים בה 93 מחנות שמשרד האוצר הגרמני כבר הכיר בהם ו־11 מחנות שוועידת התביעות ממשיכה לדרוש הכרה בהם. בדיונים שנערכו ב־2002 קיבלה על עצמה גרמניה את האחריות ליהודים שנכלאו בשישה מחנות בלוב: סירי עזאז, בוג בוג, ג׳אדו, ר׳ריאן, ג׳פרן וטיגרינה.

תוניסיה

אל־גטאר –  לה־כף – אנפינדוויל – בוצ׳ה – בורג׳ פרג׳ – ביזרט – ביר מכרגה – ג׳ביביניה – ג׳בל־שמבי – גובלאט – ג׳וגאר – ג׳לולה – ג׳פנה – גפצה גאר – דימרג־פרתיה – דריג׳ה, וד דריג׳ה – זג׳ואן(זר׳וראן) – כפ סרט – מאטר – מאסיקו – מאעה־אביוד – מוחמדיה – מישו – סאואף – סאף־סאף – סביחה – סדג׳ננה סוס(ארדן או פיק, ארדן דה פיק) – סידי־אחמד גאר(סידי אחמד) – סן מרי דו זיט – עין־זמיט – צפאקץ קאטאש־באיה – קונדאס (קונדאר) – קסאר־טיר – קצרין – רוסיניול – שיילוס

אלג׳יריה

אבדאלה, אבאדלה – אל־גר, אל גרה – אל־עריכה – אל־ערישה; אל ערישה – בדו – בוגארי, בוגאר בוסואט, בוסואט – בן־שיקאו – בני עאבס – ברואר׳יה – בשאר, קולון בשאר – ג׳בל פלטן – ג׳לפה – ג׳ניאן בו־רזג, ג׳נין־בוארג׳ – ג׳ריוויל חג׳ראת מגיל – הנשלה – לאגואט – לה קרדר – מאגנטה מרידיג׳ה, אל מריג׳ – משריה סעידה – עין־צפרא – פור קפרלי – קארנו קד־ג׳רח, – קד ג׳ר – קוארגלה* – קונסטנטין קנאדזאן, קנאדסה – קראמפאס – קראמפל – קרסאס* -רזאלין, רליזאן‘ – שראגאס – שרשל

מרוקו

אגדז – איט עמאר(ביי קד זם) – אין־פוט(אים פוט; אין פור אימפוט) – אל קריב(אל קריט) – ארפוד – בו דניב(בודניב) – בו ערפה(בור עפרה; באוערפה) – ברגנט – ג׳ראדה – ד׳ימוזר* – וד אקרוח(אורד אקטש; וד אנקרה) – וד זם – וד מונוד; מונוד* – טאמאנאר – מוליי בו עזה* – מידלי* – מיסוד – מנגוב – סחיראט סטאט(סטטאט) – סירי אל עיאשי(עיאשי ביי אזמור) עזמור(סידי־אל־עיאשי) – עין־אל־אוראק (עין אל אוזאק; עין אל־קאראק) – עין גונפונדה – פום דפלה(פום אל פלח) – פקיח בן סאלח – קאנאדאסה, קנדאסה קאסבאח טדלה* – קזבלנקה – טנדררה (טנדררה; טנדארה)

*מחנות שמשרד האוצר הגרמני נתבע להכיר בהם, 18 בינואר 2006.

נספח זה מבוסס על http://www.claimscon.org/forms/N_Africa.pdf 31 במאי 2006.

בין צלב הקרס לסהרה-יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה-רוברט סטלוף

בוכוולד בסהרה-עמ'93-91

אתרי מחנות עבודת כפייה בתוניסיה, באלג'יריה ובמרוקו עמ' 259-257

שרשים-יהדות, מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי

האם היהודיה
אשה יהודיה מיניקה תינוק, מנענעת ברגלה את העריסה של התינוק השני, ומסביבה שני ילדים נוספים. כן נראים חתול ואביזרי המטבח: המדוכה, המפוח, קרש הכביסה וכר… אשה נאה נחשבת בעלת סנטר כפול, צחה, בריאת בשר ובעלת גומת חן, ואם למספר רב ככל האפשר של ילדים, זכרים בפרט.


LA MERE JUIVE

Le tableau représente une mère allaitant son bébé, tout en balançant du pied le berceau d’un second bébé, et autour deux autres enfants en bas âge. On voit aussi un chat et des ustensiles de cuisine: le soufflet, le mortier, la planche à laver, le tamis…

Le canon de la beauté traditionnelle: de l’embonpoint, un double menton, le teint clair, la bonne santé, les fossettes et la …fertilité: avoir beaucoup d’enfants — surtout des garçons!


THE JEWISH MOTHER

A Jewish woman is nursing her child, rocking the cradle of a second child with her foot, and around her are more children. We also see a cat and kitchen utensils; the pestles, the mortar, the bellows, the washboard, and so on… a beautiful woman is considered one with a double chin, clear complexion, full bodied, and with a beauty spot, and the mother of as many children as possible, expecially male.

אעירה שחר-פרשת ויחי

הבקשות והפיוטים לשבת כוללים

בקשה אחת או שתיים המיוחדות לשבת והעוסקות במצוות השבת ־ הן פותחות את סדרת הפיוטים של הסדרה לאותה שבת.

״הביתאיין״ ־ זהו ה״אסתכבאר ביתאיין״, קטע שירי קצר המופיע אחרי הבקשה לשבת ושתפקידו להודיע למשתתפים בבקשות את המקאם בו ישתמשו באותו ערב. הוא גם מאפשר לפיטן הראשי ״אל מקדם״ להכשיר את קולו, כדי שייכנס באופן נוח ללחני המקאם. "ביתאיין״ ־ שני בתים, כי חוזרים על הפיוט הקצר בן בית אחד פעמיים. מהו בעצם מקומו של ה״ביתאיין״? אם תפקידו להודיע על המקאם של הסדרה, הרי ברור לכולם מהו המקאם שהרי פיוטי הפתיחה ״דוד ירד לגנו״ ו״ידיד נפש״ כבר הושרו במקאם זה. יתכן ולעורכי הקובץ ״שיר ידידות״ היו שיקולים שאין אנו יודעים אותם.

32־13 פיוטים בממוצע לכל סדרה שבועית, הסדרה הארוכה ביותר נמצאת ב״יתרו״־32 פיוטים, הקצרה ביותר ב״תרומה״ ־ 13 פיוטים. הפיוטים מאופיינים במספר תכונות: הפיוטים קצרים, בני מספר בתים עם חריזה ושורה החוזרת בסוף כל בית או בפזמון המבדיל בין הבתים. התוכן עוסק בדרך כלל בנושאי גלות, גאולה וכיסופים לארץ־ישראל. שאר הפיוטים עוסקים בדברי שבח והלל לה׳, בנושאים מתוך פרשת השבוע או בנושאים שונים. הפיוטים של הפרשה מושרים ברצף בזה אחר זה. כל רצף כזה נקרא ״טריק״, מהירותם של פיוטי ״הטריק״ נעשית מואצת יותר ויותר במהלך ביצועם. בסה״כ בכל 20 הסדרות ישנם 419 פיוטים (לא כולל בקשות לשבת וקצידות).

דברי תורה יבואו אחרי סדרת הפיוטים, והם נאמרים ע״י רב מקומי הנוכח במהלך הבקשות.

הקצידה מופיעה בחלקו האחרון של המעמד וחותמת אותו. בסה״כ בקובץ ״שיר ידידות״ קיימות 89 קצידות. בדרך כלל ה״מקדם״ בוחר בקצידה אחת שאותה ישיר בפני כל הנוכחים.

      הקצידה שתיבחר תלויה ברצונו האישי של ה״מקדם״. עפ״י המידע שהגיע אלי, ר׳ דוד בוזגלו העריך את הקצידות של ר׳ רפאל משה אלבאז(קצידות שחיבר מופיעות ב״שיר ידידות״), ולפעמים בחר בקצידה אותה חיבר ר׳ דוד אלקיים (קצידות שלו שובצו ב״שיר ידידות״). הפיטן המקומי בדימונה, ר׳ יהודה ללוש, שר בקביעות בכל שבת את אחת הקצידות של ר׳ דוד אלקיים.

התככים בפיוטי ״שירת הבקשות״

מהם תוכניהם של פיוטי ״שירת הבקשות״? האם פיוטים אלה שנכתבו במשך מאות בשנים בקהילות היהודיות שבמרוקו היו קשורים בחויות החיים, שעברו עליהם בארץ הנכר ושיקפו חיים חברתיים ואישיים, או שמא הפיוטים עסקו בהיבטים לאומיים כלליים של תפוצת ישראל בגולת מרוקו ?

התשובה על שאלה זו ניתנת בציטוט הבא: ״השירה העברית של יהודי צפון אפריקה 'של יהודי מרוקו בפרט… היתה קודם כל שירה קהילתית שענתה על צרכים יהודיים־קהילתיים, ביטאה לחצים פנימיים וחיצוניים שהופעלו על הקהילה כקהילה, והותאמה לזמן הקהילתי והיהודי על טקסיו ודמיונותיו השונים. יסוד קהילתי זה של השירה העברית הוא גם המסביר לנו את המקום המרכזי שתפסו הציפייה המשיחית והאירועים המשיחיים ביצירה הזאת״.

במילים אחרות: הציפיות המשיחיות הן אמנם חלק מן האמונה בהגות היהודית בכל הדורות, אך ציפיות אלה התגברו עקב היותם חלק מתסיסה משיחית שנוצרה כתוצאה ממצוקות הגלות, ולפיכך הקיום היהודי בגלות הוא הכרח ואילוץ זמניים שיהיה להם סוף. השאיפות מתבטאות ברצון עז לעלות לארץ־ישראל, ארץ הכיסופים.

מתוך ספרו של דוד אוחיון "מנהג שירת הבקשות"

המכתב המצורף כאן, באדיבותו של רבי רפאל דלויה הי"ו

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

דצמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר