ארכיון יומי: 22 בדצמבר 2018


"מרוקו" בעריכת חיים סעדון, מתוך מאמרו של אליעזר בשן –מכון בן צבי התשס"ד- תקנות קהילה

מלאכות

רוב היהודים עסקו במלאכות, אולם הם עסקו גם בשיווק תוצרתם, והיו שנדדו לשם כך בין יישובים. האומנים עבדו לבדם או עם שותפים או שכרו פועלים וחניכים. לפי נתונים שהגיעו לכי״ח ב־1894 היו במוגאדור 225 אומנים, מהם 105 סנדלרים ויצרנים של נעלי בית ונעליים מסוגים שונים, גם בסגנון אירופי, 25 חייטים, 22 צורפים; במכנאס היו שליש מהיהודים אומנים, מהם 100 רצענים, 60 צורפים ו־50 חייטים; בצפרו היו כ־40 רצענים, עשרה אומני בדיל ועשרה עוזריהם, וארבעה חרשי ברזל.

יהודים עסקו בייצור יין ומזון לא רק מטעמי שמירה על הכשרות, אלא גם בעבור נוצרים ומוסלמים. בגלל האיסור הדתי לשתות יין קנו המוסלמים בהסתר יין מן היהודים. הממשל הוציא מדי פעם פקודות האוסרות על מכירת משקאות חריפים למוסלמים, אך יהודים הפרו אותן, נענשו וחזרו לסורם. ייצור היין סיכן את הקהילה כולה, ולכן תוקנו תקנות האוסרות למכור יין למשומד ולמוסלמי, אך הן לא נשמרו, בגלל הפיתוי הכלכלי. בתקנה כזו, שתוקנה במכנאס ב־1807, מצוין שבעבר כבר תוקנה התקנה. ב־1812 נמצא מוסלמי שיכור; הוא נאסר ובחקירתו אמר כי שני חזנים יהודים נתנו לו את המשקה. החזנים נאסרו והנגיד נאלץ להתערב כדי לשחררם. רבי יעקב בירדוגו ממכנאס כתב בשנת 1825: ״בחורף אשתקד יצא דבר מלכות שכל הנותן מים שרופים או יין לגוי שיתחייב ראשו למלך וכל ממונו יהיה למלכות ושגם ראשי העם יהיו חייבים עמו והיה בדבר פרסום גדול שהיה פחד ורעדה ב״ד [לבית הדין] י״צ [ישמרם צורם] וליחידי הקהל.״(בירדוגו, שופריה, א, אבן העזר, סימן מה.)

בערים פאס, דמנאת ודבדו עיבדו יהודים עורות של שוורים, פרות, עגלים ועזים, שגודלו במיוחד לצורך מלאכת עיבוד העורות. העור המשובח ביותר, האדום, יוצר בפאס. חלק מהעורות שימש לייצור נעליים וסנדלים שנמכרו בשווקים ברחבי מרוקו ומחוץ לה.

צורפות וטיפול במתכות עדינות היא מלאכה מסורתית שעברה משך דורות מאב לבן. במקצוע זה עסקו גם חכמים למחייתם, כדי שלא ייאלצו להיתמך על ידי הקופה הציבורית. המקצוע כלל מלאכות שחייבו התמחות: טיפול בחומר הגולמי, רידוד חוטי זהב וכסף, הכנת חוטים מוזהבים. על שם מלאכה זו נקרא שמה של משפחת כוהנים, סקלי(מערבית: צקל – הבריק, ליטש, צקיל – מלוטש). הצורפים ייצרו תחרות זהב ששילבו צורות גיאומטריות ופיגורטיביות, כגון יד, פרחים, ציפורים, שמש וכוכבים, ועסקו גם בשיבוץ אבנים טובות ומרגליות בתכשיטים. תכשיטי זהב וכסף היו מבוקשים כמתנות לחתונות, ושמלות ונעליים שנועדו לחתונות ולאירועים חגיגיים היו מעוטרות בחוטי זהב. נזמים, אצעדות, טבעות ותכשיטים נוספים נשמרו כנכס אישי למקרה של משבר כלכלי, להבטחת קיומן של הנשים. הצורפים עיצבו תפוחי כסף לספרי תורה, ומכרו אותם לקונים פרטיים וכן לבני מרום הארץ ולממשל. כל סולטאן חדש שהוכתר נהג להזמין חותמת מצורפים יהודים. תוצרתם נמכרה לסוחרים או על ידי כרוז בשוק הצורפים. נאסר על יצוא כסף או זהב אל מחוץ לגבולות הארץ.

הצורפות קשורה גם לטביעת מטבעות, אשר לפי מסורת רבת שנים (גם בארצות מוסלמיות אחרות) הייתה במידה רבה בידי יהודים. היהודים רכשו את הזיכיון לעסוק בטביעת המטבעות מידי הסולטאן¡ לעתים הנגיד או ״טובי הקהל״ היו מחכירים את הביצוע למומחים.

בעלי מלאכה יהודים – צורפים, חייטים, רצענים וסופרים – היו מאורגנים באגודות, גילדות, שנקראו ״חברות״, למרות שלרוב לא הייתה מניעה שיהודים יצטרפו לגילדות של מוסלמים. ואכן, ב־1810 היו בסאלה 162 חברים בגילדה, מתוכם עשרים יהודים. בראש החברה עמד ״אמין״, שנבחר על ידי החברים. הוא קבע את תנאי העבודה ואת גובה השכר והמסים לשלטונות. מטרותיה של החברה היו כלכליות, אך גם חברתיות־דתיות: הגנה על האינטרסים של חבריה, מניעת תחרות והסגת גבול, עזרה הדדית במקרה שאחד האומנים נקלע לקשיים, תפילה ולימוד משותפים. הממונה מטעם השלטון על הגילדות היה המֻחְתַסִבּ, שהיה המפקח על השווקים. על פי המסורת התלמודית התירו חכמי מרוקו את פעולתן של חברות שפעלו על פי כללים שוויוניים, כלומר ההחלטות חייבו את כל החברים כאשר התקבלו על דעת כולם. לפי תשובתו של הרב יוסף בירדוגו ממכנאס, ״תקנתם תקנה כבני העיר בתנאי שיהיו כל בני האומנות כולם שוים בתקנה זו, ואם אחד לא קיבל עליו, אינם יכולים לכופו לקבל התקנה״(בירדוגו, סימן רלד). ברור שקשה לבצע החלטה מעין זו. חכמים אחרים תבעו שאת החלטת החברה יאשר חכם שאינו מעורב בשיקולים האישיים והכלכליים של החברים. נציגי האומנים, שידעו בדרך כלל כמה השתכר אומן במשך השנה, יוצגו בוועדות ההערכה למסים המוטלים על חברי הקהל.

ההנחה הייתה כי אומנים של עיר מסוימת ימנעו מאומני עיר אחרת להתחרות בהם ולמכור את תוצרתם במחיר נמוך יותר. הצורפים של רבאט וסאלה עמדו לדין בפני הרב רפאל אנקאווא, בעקבות תלונתם של צורפי רבאט כי צורף מסאלה מוכר בעירם במחיר נמוך יותר באמצעות סרסור (מתווך). החכם פסק שיש למנוע את פעולתו מפני שהוא מקפח את פרנסת האומנים המקומיים. החכמים נטו לשמור על זכות החזקה ובכך מנעו תחרות. כך היה ב־1809, כשפועלים שהועסקו על ידי הצורפים בפאס ניסו להתארגן ולהקים שותפות כדי להתחרות באומנים. חכמי פאס שללו, בתשובה לשאלה שנשלחה אליהם, את זכותם להתארגן, מפני שהדבר עלול להזיק לאינטרסים של מעסיקיהם האומנים ובכך הם מקפחים את פרנסתם של אחרים.

המלאה של קזבלנקה, 1909

תיאורו של א' סאגס, מורה כבית ספר של כי״ח, 1909

מקומו של ה״מלאח״ הוא בדרום מערב קזבלאנקה. צפיפות האוכלוסין בו גדולה הרבה מעבר לזו שביתר תלקי העיר.ציבורי מבנים חסרי צורה והטרוגניים בניגוד משווע לחוקי ההרמוניה האלמנטאריים, סבך ללא מוצא של רחובות צרים ומפותלים, מכותרים וחרושי תלמים, מלכודות מוות של ממש לזרים המרהיבים עוז להסתובב בהם, בייחוד בלילות חשוכים – כזה הוא הרובע היהודי, הנחלק בעצמו לשני חלקים שונים ונבדלים בבירור האחד ממשנהו: ה״מלאח״ של האריסטוקראטיה היהודית, אשר למרות היותו מזוהם אף הוא, מצויים בו לפחות בתי מגורים מרווחים, הגם שמוזנחים; חלקו השני של הרובע הוא ח״בחירה״ [BHIRA], שמראהו כמראח מאהל פשוט בשולי העיר, על שום בקתות העץ, שרוחשת בהן אוכלוסייה מנוונת של איכרים זעירים קשי-יום, אשר כל רכושם הוא פרה חולבת אחת או שתיים. אין להם רפתות; הרחובות מכוסים לגמרי בשכבה עבה של רפש ורקבובית. ושם, במדמנה הקטלנית הזו, באווירה הספוגה ריחות מבחילים, שם נולדים, נמקים באפס מעשה ומתים מאות מבני עמנו.

האיסור שחל על היהודים לגור מחוץ לתחומי ה״מלאח״ איננו קיים עוד, מאז התיר להם המפקד מאנז'ן [מפקד הכוחות הצרפתיים באזור] להתגורר בכל מקום בעיר. משפחות אחדות, העשירות ביותר, כמובן, עשו שימוש נרחב בהיתר זה; אך למרות ההגירה הזו, ה״מלאח״ עודנו מקום המגורים של חלק הארי של האוכלוסייה היהודית.

א' סאגס,ארסון ס״ח.

חדריג, עמי 140.

"מרוקו" בעריכת חיים סעדון, מתוך מאמרו של אליעזר בשן –מכון בן צבי התשס"ד תקנות קהילה

פעמים 11 – יסודות מאגיים בתכשיטנות המוגרבית-פסח שנער-

יצוין כי הצבעים ירוק, כחול וצהוב מופיעים בתכשיטים גם באמצעות הטכניקה הידועה במונח הצרפתי ׳אמייל קלואזונה׳ שנזכר לעיל. המדובר בחומר זגוגי מעורב בתחמוצת מתכתית המשוה לו את הגוון המבוקש. מתיכים תערובת זו לתוך תאים או משבצות שדפניהם חוטי מתכת מולחמים ללוחית. טכניקה זו נשתמרה במגרב ב־ 3 אזורים כפריים: בקביליה הגדולה (אצל בני יני), בתיזנית שבדרום מארוקו ובמוקנין שמדרום לעיר סוסה (תוניסיה). תפרושת רחבה זו, הריחוק והניתוק בין שלוש הנקודות והאופי הטכני המתוחכם של המלאכה עוררו שאלה בדבר מקורה, דרכי העברתה ואופן השתמרותה. מאחר שמשמעותה המאגית של אומנות זו אינה ברורה ואולי נעדרת מעיקרה, לא נעסוק בה כאן.

לבסוף יצויין כי המטען הערכי של הצבעים מותנה לא רק במיקומם בקשת אלא גם במידת בהירותם, ולכך דווקא היו הערבים רגישים יותר מאשר לגון הצבע כשלעצמו.

אשר לצורות וסמלים הרי צורת היד היא הרווחת ביותר ועליה כבר דובר לעיל. אחריה יש למנות במגינים מפני עין הרעה את הסהר, הצלב, הקרן, הפרסה, הלב וכל חפץ נוצץ, וכן צורות גיאומטריות כגון המשולש, הריבוע, העיגול, המעוין. זעיר שם מופיע גם המפתח.

מן הצורות הצמחיות אנחנו מוצאים שושניות, לעתים במערך של 5 עלים. בין בעלי־החיים תופש הדג את המקום הראשון, אחריו בא הנחש. הצב נדיר אבל משמעותי וכן העקרב. הציפור והסלמנדרה נחשבות סמלים יהודיים — קביעה שצריכה ביסוס.

ולפירוטם של הדברים: ערכו המאגי של הסהר(הלאל בערבית) קשור בין השאר בפאזות של הירח, היינו הוא מסמל את התחייה, הגדילה וההתחדשות, משמעויות שנשתמרו במילים ׳חודש׳ ו׳מולד׳ בעברית, croissant/crescent בלועזית. כן נחשב כסמל של עוז ועצמה ויוקרה. שתי קרניו של הסהר מתפרשות כקרניים טובות לנגח בהן את העין הרעה. הירח/ הסהר הנו גם סגולה לפריון הגבר, בשל דמיון שתי הקרניים לאבר הזכרות. האמונה בכוחו המאגי של הסהר/הירח קדומה, כמובן, מן האסלאם. היא ממלאת תפקיד נכבד בפולחן הפאגאני של האלה ארטימיס/דיאנה. במגרב הסהר מופיע על מצבות פוניות של האלה תאנית פני בעל וכן על מצבות רבות באלג׳יריה. באסלאם נודעת לו חשיבות יתרה באשר הופעתו קובעת את תחילתו ואת סיומו של צום חודש רמדאן. הוא מופיע על מטבעות ובאמנות בראשית ממלכת האסלאם. במאה הי״ד הוא מתנוסס על דגלים מארוקניים ובמאה הי״ט העות׳מאנים קובעים אותו כסמל רשמי של ממלכתם ושל האסלאם בכלל (לעומת הצלב, סמל הנצרות), המתבטא בהצבתו על כיפות של מסגדים. סבורים כי היתה זו השפעת התורכים שהעניקה לסהר את תפוצתו הרבה בתכשיטנות האלג׳ירית והמגרבית בכלל,, בה הוא מופיע כאלמנט שני אחרי היד, בין סגור (או כמעט) ובין פתוח.

הצלב כסמל וכיסוד קישוטי מופיע במקומות שונים בתכשיטנות המגרביתי" (ראה תמונות 1, 2), צורותיו שונות: הצלב הלאטיני, הצלב היווני ומה שקרוי ׳הצלב של אגאדיס׳(Agadis), עיר בסהרה הדרומית־מזרחית, צורה יוצאת־דופן זו בין צורות הצלבים המוכרים לנו רווחת בקרב התוארג." משמעותו המאגית של הצלב במגרב נעוצה בין השאר באמונה שארבע זרועותיו יש בכוחן לפזר את פגיעת העין הרעה לארבע רוחות השמים. ראיה לכך שמשמעות זו עדיין רווחת בין אנשי המגרב מביאה שאמפו בחיבורה על היד. מובא שם צילום של צלב לאטיני גדול, עטוף שחורים, שהוצב בידי פועלי בניין מוסלמים לפני אתר בנייה בתוגורת (בסהרה הצפונית המזרחית). מעל נקודת־ההצטלבות של צלב זה מצוייר דיוקן של אדם ועל שתי זרועות הצלב פזורים שברי ראי. בנקודת־ההצטלבות תלויה ׳יד של פאטמה׳ בצורת כפפה רגילה ממולאה חול. לפנינו איפוא דוגמה מרשימה לצירוף של שלושה יסודות מאגיים: צלב, ראי ויד. הראי חשוב כיוון שהוא מחזיר את פגיעת העין הרעה למקורה. ולפיכך ראי ושברי ראי מופיעים בהקשרים שונים בתכשיטנות המגרבית. העובדה שהתרכובת המאגית הזו היא מעשה ידי מוסלמים והם הציבוה במקום בולט מלמדת כי בתודעה האסלאמית במגרב אין הצלב המצוי נתפש תמיד ובכל אתר כסמל נוצרי דווקא.

מן הצורות הגיאומטריות אולי המצוי ביותר בתכשיטנות במגרב הנו המשולש. הוא מופיע בדגמים שונים, הן כפשוטו או עם נקודה או עיגול בתוכו(ואזי נתפרש כדימוי לעין), והן כשני משולשים המונחים זה על גבי זה במהופך, ואזי המיבנה הופך לכוכב, למגן דוד היהודי ול׳חותם שלמה׳ (ח׳אתם סלימאן) האסלאמי, בעל חמש הקרניים, והן כמעויין. שימושו הבולט ביותר הוא באבזמים המארוקניים והקביליים הגדולים וכיסוד קישוטי קבוע באריגים הברבריים.

בין הסמלים השאולים מעולם בעלי־החיים כבר הזכרנו את הדג, הנחשב כמביא עושר, שגשוג ופריון. הדג הוא אולי הסמל המצוי ביותר בתכשיטנות אחרי היד ומופיע (בפרט כתליון של ענק) בגדלים שונים ובמידות שונות של סיגנון. דגי מעיינות מסויימים נחשבים כקדושים ואין לגעת בהם. נוהגים לצייר דגים על שידות נישואין ועל כלי חרס. כידוע הדג  נחשב כסמל נוצרי ושמו ביוונית — ichthys — נתפרש כראשי־תיבות של ישו. הנחש עורר מאז ומתמיד את דמיונם של הבריות, אין תימה אפוא שאף דמותו (ראש וגוף) תופשת מקום בולט בתכשיטנות המגרבית, במיוחד כסוגרים של צמידים ובעגילים. זעיר שם אנו מוצאים גם עקרב כאלמנט קישוטי מישני, צמוד לתליון או לענק. הצב מופיע לפעמים כחיה מוגנת ובעלת סגולה מאגית בבריכות מקודשות למרבוטים שונים. דוגמה נדירה של דמות סלמנדרה כיסוד קישוטי־מאגי משמש תכשיט ממראכש. בתוך כף־יד מסוגננת, שכל אצבעותיה צמודות זו לזו, מופיעה סלמנדרה יצוקה ומהודקת במסמר אל הכף. כאמור, יש חושבים שחיה זו היא סמל יהודי(ראה תמונה). אכן נזכרת הסלמנדרה בתלמוד (חגיגה כז ע״א וסנהדרין סג ע״ב), במדרש תנחומא, בספר הזוהר(שמות ריא ע״ב), אצל רש״י(חולין קכז ע״א) ובספר חסידים. התכונה העיקרית המיוחסת לה בכל המקורות הללו היא היותה שרץ אגדי שנברא מן האש, ונראה כי אין האש שולטת בו.

מן הראוי להצביע לבסוף על התפקיד המרכזי שממלאים שני יסודות קישוטיים בתכשיטנות הנשיית המגרבית: האבזם והשרשרת. הראשון, שעיקר תפקידו להצמיד קצות מלבוש זה לזה, מורכב מטבעת פתוחה, שקצותיה דמויים ראשי נחשים, והסיכה מוצמדת אליה, אשר חודה מזדקר מפתח הטבעת, וראשה מתרחב לעתים לממדים גדולים ומהוה תשתית ליסודות קישוט שונים. השרשרת משמשת מעין ׳קורת קישור׳ ומחברת את היסודות הקישוטיים השונים למערך אדריכלי סימטרי. דומה כי אבזמי שרשרת כשלעצמם בדרך כלל נטולים משמעות מאגית־דתית, אך הם משמשים מאחזים ליסודות מאגיים ושאינם מאגיים כאחת.

פעמים 11 – יסודות מאגיים בתכשיטנות המוגרבית-פסח שנער-

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-אירועי הכלולות-החתונה

מהווי החתונה בבלל והווי החתונה של בבא מאיר בארפוד בפרט

במלאת שש עשרה שנים ומחצה לבבא מאיר, הוא ר׳ מאיר אביחצירא, נמצאה כלה מתאימה, היא שימי או מרת שמחה למשפחת שוקרון, שהיה לה שם מיוחד בארפוד ׳ללא שמיטה׳, ונקבע מועד לחתונה. יום שני ט׳ בתמוז תרצ״ג 3.7.1933. בעיר ארפוד.

חלפה תקופת האירוסין, ועת דודים הגיע, הוא מועד הכלולות של בבא מאיר, אבל אבי החתן, ר׳ ישראל, לא היה באזור תאפילאלת. הוא שהה בארץ ישראל, שאליה נסע כפעם בפעם. מקורביו משוחחים עמו בקשר לחתונת הבן הקרבה ובאה, ולכן הם שואלים ומזרזים מתי יבוא לארפוד, ואף רומזים לו, כי היעדרותו של אבי החתן עשויה להביא לדחיית החתונה, אבל ר׳ ישראל — הפרידה מארץ ישראל קשה עליו לעת עתה, והוא שולח שדר ברור וחד משמעי: יש לערוך את החופה במועד שנקבע, ולא להשהותה אפילו ביום אחד.

׳הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע׳ ו׳קול ששון וקול שמחה׳ נשמע בארפוד. ההזמנה לחתונה בארפוד נעשית בעל פה, אולם לחתונתו של בבא מאיר נשלחו הזמנות בכתב, וההכנות לחתונה נעשות בקדחתנות. המנצח על הכול — הוא ר׳ יצחק אביחצירא, אחיו של ר׳ ישראל, שכל התכניות נעשות על פי הנחיותיו. החייטים — ידיהם מלאות עבודה. הם עסוקים זמן רב בתפירת בגדים חדשים לבני המשפחה ולכל העניים המוזמנים ראשונה לשמחה הפילאלית הגדולה, שידעה ארפוד מעולם.

עגלים רבים, כבשים ועופות נשחטו מבעוד מועד, ומשקל הבשר שהוכן לסעודה, נאמד בשש טונות. לחתונה של בבא מאיר הגיעו אורחים רבים מכל יישובי הסביבה הקרובים והרחוקים. העיר ארפוד לבשה חג, ושמחה כזו לא ראתה הקהילה מיום היווסדה. החגיגה דמתה ל׳עיד לְעְרְש', הוא היום החגיגי השנתי לשבת המלך על כסא מלכותו במרוקו.

החתונה נחוגה ברוב פאר והדר. הבתים צרו מהכיל את מאות האורחים, שבאו להשתתף בשמחת החופה של בבא מאיר, והסעודה נערכה ברחובות קריה תחת כיפת השמיים. השולחנות הוצבו לאורך שני הרחובות הראשיים: אחד לאנשים ואחד לנשים. זה היה מחזה מרנין.

השולחנות מלאים כל טוב. סלטים לסוגיהם מונחים כבר על השולחנות כמנהגו של כל אירוע באזור זה: צנוניות וזיתים ולימונים כבושים, סלט ירקות חי, וסלטים מבושלים: סלט עגבניות, גזר וסלק וחצילים מטוגנים. הכול במתכון פילאלי/ ארפודי. השירה והפיוט נשמעים ברצף ובמקהלה, ולאחריהם — איחולי לחיים בנוסח הפילאלי הידוע: ׳שְׂמְחַתַך א־בבא יגו (=תזכה לשמחה מר יעקב = לחיים, יעקב)! שמחתך א־בא יאהו (= לחיים, אליהו)! שמחתך א־בבא לו (= לחיים, מר מכלוף)! בבא דו, שמחתך (דוד, שמחתך = לחיים)! שמחתכם כולכם!

אחרי הסלטים מוגשות המנות הראשונות: דגי נהר הזיז המטוגנים והמתובלים ברוטב פילאלי העשוי ממים, לימון, מלח ופלפל אדום שחוק, ואחרי הדגים מוגש ׳לגטא׳ מאפה תנור העשוי בצורת פשטידת ביצים ממולאת ברצועות בשר. שוב פוצחים הסועדים בשירים ובפיוטים נוסח ׳יגל יעקב׳ וכיוצא בו ובכללם הפיוט ׳צהלי רני׳ המושר בקהילות תאפילאלת בחגיגות להכנסת ספר תורה ובחתונות, ובמיוחד בחתונות הממזגות בתוכן גם הכנסת ספר תורה.

צַהֲלִי רָנִּי עֵדֹה שְׁלֵמָה / בְּיוֹם זֶה תּוֹרָה לֵחֻפָּה נִכְנְסָה

זֹאת הִיא כְּבֻדָּה בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה / וּמִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ

אשיר לכבוד חתנים

כתובת:     פיוט לכבוד חתנים. נעם(לחן): אפתח פי בשיר מזמור. סימן(חתימה): אני

יחייא אדהאן חזק.

ייעוד:       פיוט לשבת חתן הנאמר לפני ׳ברוך שאמר׳ הנרמז בבית לפני האחרון.

מיועד לחתנים: מכלוף בן המחבר וקרובו יחיא בן שטרית.

מקור:       ר׳ יחיא אדהאן, אני לדודי, ירושלים תשנ״ב, עט׳ עו.

מבוא לשיר: השיר פותח בייעודו לכבוד החתנים, שהמשורר שמח לראותם בתוך משתה חופתם. בחלקו הראשון של השיר — איחולים לחתנים, שיזכו לברכת ה' לחיים נעימים וטובים, לבנים ולבני בנים הגונים, ויחד עם ישראל יזכו לראות את פני המשיח. בחלקו השני מזכיר המשורר את שמות החתנים: הראשון הוא קרובו יחייא בן שטרית, שהמשורר פונה לה' שיזכור את בריתו למענו, רמז לברכת הזרע, והשני — בנו מכלוף הקרוי על שם אבי המשורר הזוכה לברכת בני ומזוני. הבית לפני האחרון ׳יפרח בטוב מאמר / כתמר / לשם ברוך שאמר׳ אולי רמז יש בו לייעוד הפיוט להיאמר לפני ׳ברוך שאמר׳. השיר נחתם בבקשה על הבת, היא השכינה: ׳קדוש הוא ואין בלתו / יקים את שכינתו / היא בתו / מעפר לאדמתו / אדמת .יעקב׳.

אשיר לכבוד חתנים / טובים הם

נאמנים הגונים / לטובה יהיו משנים / בזכות יעקב

 

נפשי חשקה לראותם / בתוך משתה

חפתם שמחתם / השם יברך אותם / ברך יעקב

 

5 ישמחו החתנים / בבנים ובני בנים

הגונים / לשם שומר אמונים / שמר יעקב

 

ישראל עם סגלה / ישמחו בהלולה

גדולה / לכבוד חתן וכלה / צוה יעקב

 

חיים טובים נעימים / יחיו בלבב תמים

 שלמים / בזכות אבות עולמים / יצחק יעקב

 

ירינו יחד כלם / אבות ובנים בכללם

לעולם / בשם השם אל עולם / גאל יעקב

 

יחד יראו עינינו / בביאת משיחנו

 מלכנו / לישועתך קוינו / הושע יעקב

 

אב רחמן זכר בריתי / לזה יחיא בן שטרית

 שאריתי / למען כורתי בריתי / ברית יעקב

 

חתני מכלוף בני / יזכה אותו לבני

מזוני / למען שוכן סנה / הוא אל יעקב

 

זרע צדיק כתמר / יפרח בטוב מאמר

 כתמר / לשם ברוך שאמר / יאמר יעקב

 

קדוש הוא ואין בלתו / יקים את שכינתו

היא בתו / מעפר לאדמתו / אדמת יעקב

 

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013- עמ'82-83

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

דצמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר