מורשת יהדות מרוקו

רפאל אוחנא

נולד במכנאס בשנת תר״י. בשלהי תרכ״ה עלה לארץ ויתישב בטבריה. היה שד״ר כוללות העיד לארצות שונות. בשנת תרמ״ז בקר בערי בוכרה ויקבע שם קופות רמב״ה בפעם הראשונה. סובב שנים אחדות בהודו, עדן, בוכרה, כנזכר בהקדמה לספרו ״פרשת ראה״ שהו״ל בנו ר׳ חיים אוחנא. ובאגרות של הרב יש״א ברכה ושל בתי הדין הספרדים בירושלים חולקים על חתכן של אי אלו מחבוריו כגון ס׳ יסוד יוסף והקונטרס הרצוף לו ״ראה והתקין״, הואיל ומדובר שם על כספי קופת רמב״ה אשר שמשו סלע מחלקת בין חו״ר טבריה וירושלים.

ח ב ו ר י ו : א. שיר חדש. נדפס בירושלים ש׳ תרמ״א, תרנ״ו, תרנ״ט, ב. יסוד מערבי באור ע״ס יסוד יוסף ירושלים תרנ״ו. ג. טובת מראה שבחי עיר טבריה וקדמוניותיה ירושלם תרנ״ט. ד. מראה הילדים, רפואות וסגולות״ ירושלים תרע״ד. ה. ראה מעשה באור פסוקי תנ"ך עפ״י מעשיות וכו' ירושלים תרס׳׳א. ו. פרשת ראה על התורה״ ירושלים תרס״ט. ז. אור המערכת הקדמות ע״ס א״ב כ״י. ח. יפות מראת דרשות כ״י.

שלמה אברהם אוחנא

יליד צפת ומתושביה. נסע פעמים אחדות לחו״ל בשליחות ישיבת רשב״י. בתרפ״ה היה בהודו, בתרפ״ז באלג׳יר ואוראן, בתרפ״ח שוב בהודו. בהזדמנות זו עלה בידו להשפיע על הנדיב אברהם חי יחיא מנשה לתת סכום כסף הגון לבדק הבית של הישיבה הנ״ל ופעולה זו תזקף לזכותו. בתרצ״ב נסע למערב הפנימי, בשליחות כוללות עדת הספרדים בירושלים.

אברהם בן שלמה אושקי

סופר ומדפיס ידוע במאה הט״ז. מצאצאי משפתת אנוסים. חי בלישבון אח״כ יצא לפירארה באיטליה. שם עסק במקצוע הדפוס הדפים ספרים שונים, החשוב שבהם הוא תרגום המקרא לספרדית בשנת שי״ג, ( 1553 ) בהוצאות יום טוב לוי עטיאש. מהדורא א. של התרגום מוקדשת לגב׳ דונה גרציה מנדיסיה, ובה הקדמה בחתימת אברהם אושקי ויום טוב עטיאש. ההוצאה השניה נועדה בשביל נוצרים.

שמואל אושקי

נחמה לתלאות  consolacam as tribulacoens de Israel מאנוסי פורטוגאל, התפרסם בספרו ישראל, שבו תאר את סבל עמו. תכן הספר בצורת דו־שיח בין רועה אחד הקובל והמתאונן על צרות ישראל בכל הזמנים, ובין נחום וזכריה המבקשים והמשתדלים לנחמו. נדפס בפירארה . בשנת שי״ג. כפי עדות ר׳ יצחק עקריש, ישב ר״ש אושקי בצפת. אשכל ב. עמ 25

אברהם מרדכי אזולאי

זקנו של הרב חיד״א ז״ל. ובםפרו שה״ג כתב עליו: ״שהיה ממדינת פאס וממשפתת חכמי קשטיליה אשר באו מגרוש םפרד לפאס, ואח"כ נסע באניה לקפוטקיא — כנראה יחד עם בני ביתו ויצאו ליבשה והניחו כל אשר להם בספינה, ותקם רוח סערה ונשברה הספינה ונטבע הכל והיתה נפשם לשלל. לזכר נס זה שניצולו, עשה חתימתו כדמות ספינה וראיתי חתימתו ז״ל״.

אח״כ התישב בעיה״ק חברון בזמן הרב אליעזר ן' ארחא. נודע כבקי בכמה חכמות, סופר מהיר ומקובל גדול. שתי בנותיו נשאו, האחת  לר' דוד יצחקי אבי הרב אברהם יצחקי, והשנית לר' בנימין זאבי, אבי הרב ישראל זאבי. ר׳ אברהם אזולאי הנודע בשם בעל ״חסד לאברהם״ נולד בשנת ה״א ש״ל ( 1570 ) בפאס, ומת בש' ה״א ת״ד ( 1643 ) בחברון. כאן כתב הרב באור גדול על ספר הזהר שקרא לו ״זהרי חמה״. כשפשט הנגף בא״י בשנת שע״ט; עזב את חברון והתישב בעזה. בעיר זו חבר את ספרו החשוב ״חסד לאברהם״, אשר יצא לאור אחרי מותו. הוא נדפס ע״י משולם בן אברהם ברוך מאמשטרדם, שנת תמ״ה. ספרו ״זהרי חמה״ נדפס עוד בחייו

בוינציה בש' תט״ו. אחד מחבוריו החשובים שהשאיר הרב ז״ל בכ״י, הוא ספר ״בעלי ברית אברהם״ שקרוב לשלש מאות שנה היה ספון וטמון, ומכיל באור קבלי על כתבי הקדש. ספרו זה כתב בעזה, ונדפס בוילנה בש' התרל״ד ( 1874 ). שאר כתביו ביניהם אור הלבנה, מעשי חושב, כנף רננים, מתגוללים עדיין בבתי עקר שונים ומחכים לגואלם. ע״ד ישיבתו בחברון והתלאות אשר השיגוהו, כותב הרב בהקדמה לספרו ״בעלי ברית אברהם״: ״ואני הצעיר אברהם, כל ימי גדלתי בין החכמים על ברכי התורה, ומנעורי הדריכוני לזאת״. לאחר בואו

לא״י רושם: ״…ובבואי אל המנוחה ואל הנחלה עיר הקדש קרית ארבע היא חברון תוב״ב, וכמו חלב ודשן תשבע נפשי על חבליה, כי נפלו לי בנעימים…״ במקום אחר: ״…ויהי לימים על שנים בהיותי בדד מסיעתא קדישא בני מתיבתא חכמי עיה״ק קרית ארבע, כי נתגרשנו לעזה תוב״ב מפני יד ה' אשר היתה בכל הר הקדש ובירושלים תו', אז שבתי ואמרתי לחבר יחד הדרושים והחקירות המיוסדים על המופתים הלמודיים וכו'… וכל פשטי הכתובים על התנ״ך, וקראתי החבור ״בעלי ברית אברהם״.!

ח ב ו ר י ו: א. חסד לאברהם, דרשות והקדמות מכתבי יד המקובלים, מכיל ד. פרסים והם: עין הארץ, עין גדי, עין גנים, עין יעקב, עין כל, עין משפט, עין הקורא. חברו בעזת נדפס לראשונה בחלב״ שנת תמ״ה. ב. מקדש מלד, כולל ד. ספרים. קראו כד ע״ד ד. עמודי הקבלה שהם, ר׳ משה קורדוב׳ירו, הארי׳ ז"ל , מהרח״ו, ורי אברהם גלאנטי. ואלה שמותם: אור החמה, פירוש על ס. הזהר, אור הלבנה הגהות על ס. הזהר כלו. זהרי חמה קיצור מס. ירח יקר לר׳ אברהם גלאנטי. אור הגנוז, על הסודות שבספר הזהר. ספר קבלה שאבד או נגנז אחר מות המחבר. ג בעלי ברית אברהם. פירוש על התנ״ך נדפס בוילנה ש. תרל״ד. ד. פירוש המשניות, כ'י. נזכר באוצה״ס לבן יעקב אות פ. 437  ר' שה״נ מע״ג ס״י ט״ו. ה. הגהות על ס׳ הלבושים לר׳ מרדכי יפת נזכר בציון וירושלים לר״י באדהב חוברת ב. סי׳ 66 , ירושלים תר״ס. ובתולדות גדולי ישראל לכרמולי עמ. נט. ו. זהרי חמה ח״ב, כ'י. ז. מעשה חושב, קצור כונות המצוות, כ״י. ח. כנף רננים, קצור כונות התפלות ע״פ הארי׳ ז"ל . ט. יודעי בינה נזכר בס מעגל טוב להרב חיד״א, ואומר שראהו בוינציה חציו נדפס וחציו בכ״י. ראה עליו באוצה״ס אות א. סי׳ 526_ הרב יעקב חיים צמח, בכתביו יציין, שהר״א אזולאי חבר עוד ג׳ ספרים על הזהר בשם שושנה, המשכילים, והעמק שאלה.

אברהם אזולאי

בנו השני של הרב חיד״א. מרבני צפת ת״ו. בשנת תק״מ היה באלג׳יר בשליחות אה״ק ובניסן תקמ״ה היה באנקונה ובליוורנו. אביו, הרב חיד״א בספרו שה״ג ערך ״חזה התנופה״, כנהו: בני החכם השלם והכולל כמהד״ר אברהם. נזכר גם בערך העשל. נפטר בירושלים עוד בחיי אביו . ! חתום על תעודת שליחות לפדיון שבויים בדבר חובות הבת ירושלים שהגיעו לסך מאתים אלף אריות בשנת תקנ״ט, יחד עם רבני ירושלים בזמנו ובראשם יום טוב אלגאזי, רפאל אברהם לב אריה, יצחק קובו, יהודה בורלא, משה מרדכי יוסף מיוחס, מרדכי הלוי, רפאל משה אליהו הלוי ומשה אהרון הלוי.

אברהם אזולאי

יהודי אשכנזי המתיחס למשפחת הרב חיד״א. עסקן צבורי נכבד בתל אביב. לשבחו יצוין, כי בידו נשמרו כמה תעודות יקרות ובעלות ערך היסטורי, הנוגעות לתולדות משפחת אזולאי, שבמקצתן זכיתי להשתמש גם אני.

בעיה אחרת שהתעוררה בסוגיה זו היא מתחום המיסוי הפנימי של הקהילה. כנפוץ בקהילות ישראל, נהגה הקהילה להטיל מס כדי לספק את צרכיה הפנימיים ובמיוחד את צורכי הסעד לשכבות הנזקקות. מס זה נקרא במקורות ממרוקו ׳מס ־הוצאות׳ לעומת ׳מס המלכות׳, או ׳מס המלך׳. בדרך־כלל, הוטל מס זה בעקיפין על מוצרים חיוניים שהיו בפקוחה של הקהילה, כגון המס שהוטל בקהילות רבות על הבשר ועל היין. כמו כן, הוטל מס על מקח וממכר ועל בעלי־ מלאכה. נקרא למיסים אלה מס עקיף, כנהוג בספרות הכללית הדנה בשיטות מיסוי.

השוואת המקורות העומדים לרשותנו מן המאה הי״ח לתקופות קודמות, מראה את ההיזקקות ההולכת וגוברת של הקהילה למס העקיף. יתירה מזאת, הקהילה החלה להטיל את המס על שורה ארוכה של מוצרים. מגמה זו המשיכה להתקיים גם במאה הי״ט ונראה שגם במאה הנוכחית, עד ראשית הריפורמה בארגון הקהילה במרוקו.

שתי שאלות מרכזיות עולות בנושא זה; האחת — מה הם מקורותיו ההיסטוריים של מס זה במרוקו? והשנייה — מדוע החלו להטיל אותו בהיקף רב במאה הי״ח, והאם הנהגתו של המס בצורה רחבה נתקלה בהתנגדות חברתית כלשהי ?

התשובה לשאלה הראשונה אינה קלה כלל ועיקר, וזאת בגלל חוסר מקורות מתאימים לתקופה שקדמה למאה הי״ח.

שמו ותפוצתו של ׳מס ההוצאות׳ נותנים מקום להנחה שמקורו בספרד. במרוקו הוא נזכר לראשונה בתקנה משנת 1503, כלומר, כעשור שנים אחרי בוא המגורשים למרוקו — ׳תקנה לתועלת העניים בצד מס מהעדר הנקרא סיג׳א׳. בדברי ההקדמה לתקנה זו אנו למדים שעד לשנה הנזכרת נהגו לספק את צורכי עניי־העיר ועניים אורחים מצדקה שנאספה בבתי־הכנסת. עתה הוחלט שיוטל מס קבוע על הבשר, מס שיועד לעניים ולשאר הוצאות הקהל. עיון בתקנות המגורשים שנתיישבו בפאס מראה שמכל עשרות התקנות הרבות שנתקנו בפאם בענייני מס במאות הט״ז והי״ז זו התקנה היחידה העוסקת במס העקיף. אמנם, בראשית המאה הי״ח נעשה נסיון להטיל את הסיג׳א גם על צימוקים, ענבים, תאנים ותמרים, אך נסיון זה לא עלה יפה ׳בהסכמתנו ובהסכמת ראשי קהלינו אנחנו מסכימים על העז״ר אשר נהגו מקרוב לבטל אותה לגמרי. יען הרבה היזקים נמשכים לקהל׳. ההסכמה היא משנת 1717, אם כי איננו יודעים מה פשרם של אותם ׳היזקים נמשכים לקהל׳.

השינוי חל בשנות העשרים של המאה הי״ח. ההסבר לתמורה זו קשור לשאלה השנייה בדבר הגורמים למפנה שחל במגמה הפיסקלית בתקופה זו. לשאלה זו יש שתי תשובות; האחת — משקפת את המציאות של המאה הי״ח. אמנם, הקהילה היהודית זכתה לרגיעה יחסית בימי שני המלכים הגדולים מולאי איסמעיל ומולאי מוחמד בן עבדאללה, אך זו נקנתה במחיר סחיטות כספיות שניתכו על כל האוכלוסין, ופגיעתן היתה קשה במיוחד בקרב הד׳מי. הלחץ הפיסקלי ניכר במיוחד בשנים 1757-1727 שבהן שררה אנרכיה שלטונית במרוקו. תמורה זו תוארה תיאור קולע וקצר, פרי־עטו של אחד מגדולי חכמי פאס באותו זמן, ר׳ יהודה בן עטר (נפטר בשנת 1733): ׳ומה שנוהגין פה פאס יע״א בשנים הללו שתכפו צרות זו לזו, מה שלא היה מימי קדם, ומחמת כן קבעו גאבילא עם היות שלא היה נהוג כן מקדם הזמן גורם׳.

לחץ כספי זה גרם להתרוששותן של הקהילות, והן נאלצו לערוך מספר שינויים בהיקף המיסים שהוטלו ובארגונם. השוואת המקורות מהמאה הי״ז עם אלה מהמאה הי״ח מציגה תוצאה מאלפת: אם במאה הקודמת הוטלו מיסי צריכה רק על בשר, הרי במאה הי״ח הורחבו המיסים לתוצרים רבים וביניהם תוצרי־יסוד כגון פחם, שמן, קמח, בורית, חמאה, ׳מאחיה׳, היין השרוף המרוקני וה׳מקרוד׳, הסופגניות המיוחדות שנמכרו בשווקים. כמו כן החלו להטיל מכס על סחורות שהובאו למלאה וכן מיסים על בעלי־מלאכה. מכסים אלה נקראו — כמו בכמה ארצות באירופה — גאבילה.

זאת ועוד; כאמור היה מיועד מס הסיג׳א לצרכיה הפנימיים של הקהילה, אך מתוך תשובה עתירה בפרטים היסטוריים משנת 1734, מתברר, שחלק מהכסף שנגבה ממס זה שוריין לצורכי חירום;

ועוד שלפעמים כשהמלך יר״ה הולך להצליח דרכו… ועובר על פתח העיר צריכין להעלות לו תשורה אלף או אלפים אוקיות, האם יאמרו לו עמוד והמתן לנו על הפתח עד שנגבה מסים בפנקסים…אלא אם ימצאו כלום מהסיג׳א במזומן ישתמשו בו.

סימן נוסף ללחץ שהצבענו עליו, נראה בסטייה החמורה שנהגו חכמי פאס מכללי ההלכה והמנהג שהיו מקובלים עד לשנות השלושים של המאה הי״ח, וזאת כאשר החליטו להטיל את הגאבילה גם על תלמידי־חכמים, שעד אותו זמן הם היו פטורים ממנה.

הסיבה השנייה בדבר המגמה להרחיב את השימוש בשיטת המיסוי העקיף, נעוצה בתהליכים שהתרחשו בחברה המוסלמית. המערכת הפיננסית, כולל מערכת המיסים, מבוססת במרוקו כביתר ארצות האסלאם על יסודות הדת. וכידוע, אין להטיל מס על המאמינים המוסלמים זולת מיסי הזכאת, העושור והח׳ראג. דבר זה הוא בבחינת חוק ולא יעבור. בתקופות שונות בהיסטוריה המרוקנית היו נסיונות של מלכים אחדים לחרוג מכללים אלה, אך העולמא ידעו בדרך־כלל לסכל נסיונות אלה. החוקר מישו בילאר, שכתב מחקר חשוב על המערכת הפיננסית במרוקו, ציין שמולאי מוחמד בן עבדאללה ביסס את השיטה של גביית מכסים על פתווא שקיבל מן העולמא. בדברים אלה רמוזה, אולי, העובדה ששיטת הטלת מיסים עקיפים ובמיוחד מכס על סחורות היתה נהוגה בשנים קודמות, ומולאי מוחמד ביקש לתת לה ביסוס הלכתי, ואולם מישו בילאר לא ציין זאת במפורש. מבחינה זו, יש השלמה מצוינת מתוך המקורות העבריים המזכירים הנהגת מכסים ומיסים עקיפים במלאת כבר בשנות השלושים והארבעים. אין ספק ששינוי זה היה תוצאה של השפעת הסביבה. השפעה זו ניכרה במיוחד בשנות שלטונו של מולאי מוחמר בן עבדאללה (1790-1757). היא משתקפת גם בהתמסרות שיטת מיסוי זו, כאשר מתחילים להחכיר את המיסים החדשים למוכסים שזו היתה מלאכתם.

אך נראה, שהנהגת המיסוי העקיף נתקלה בהתנגדות חוגים שונים באוכלוסיה. שיטת המיסוי העקיף מעצם אופיה, יש בה מגמה סוציאלית בגביית מיסים מן הציבור, על־פי העקרון, שכל הצורך יותר משלם מס יותר. זאת ועוד, בתקופה הנדונה הוחל, כאמור, בהטלת מיסים על סוחרים ובעלי־מלאכה. אלה לא השלימו עם מגמות אלה; בשנת 1719 טוענים חוכרי הגאבילה שהסוחרים אינם משלמים את המס. לעתים נוהגים החכמים בדרכי־נועם ומסבירים לציבור הסוחרים ובעלי־המלאכה שיש ׳הרבה אנשים שאין להם נכסים, אבל יש שהוא בעל מלאכה ומסתפק בריווח גדול כמו העשירים, ויש שהוא בעל משא ומתן ומסתפק בריוח גדול׳.^, ההסבר ענה, כנראה, על הטענה שסוחרים ובעלי־המלאכה אינם עשירים בעלי רכוש גדול, אך בפעילותם הכלכלית מצטברים רווחים שיש להטיל עליהם מס. ואולם היו מקרים שבהם הרחיקו החכמים לכת והטילו עונשים חמורים על המשתמטים מתשלום המס העקיף. בשלהי המאה הי״ח מנסה קהילת צפרו להתנער מתשלום מס הבלו על טבק.

יהדות צפון אפריקה במאות י"ט, כ' בעריכת מיכאל אבטבול-ארגון הקהילה במרוקו במאה הי"ח-שלום בר-אשר- מה-מח