מורשת יהדות מרוקו

גם ב־1910 ארגנה סטלה מסיבת גן ל־240 תלמידות. בשנים שלאחר מכן פרצו שוב מחלות, ובאוגוסט 1912 ביקרו בבית־הספר שני רופאים. באותה השנה לא שילמה אף לא אחת מהתלמידות שכר־לימוד. סטלה מכרה את עבודות היד שתפרו ורקמו התלמידות, ומההכנסות קנתה להן שמלות.

ב־1913 נעדרו תלמידות רבות בגלל מחלות. בשנים 1916-1915 היא דיווחה שבעיר בת 12,000 יהודים 187 תלמידות לומדות בבית־הספר שבניהולה. בחינות סוף השנה נערכו בנוכחותו של סגן־הקונסול של בריטניה במוגדור רבינו(Rabino) ובנוכחותו של סגן־הקונסול בקזבלנקה ברום (Broom). אלה שיבחו את מסירותן של הגברות קורקוס ובק ואת מאמציהן להעניק חינוך מעולה, והתוצאות ניכרות. הודות לבית ספר זה הפכה השפה האנגלית לשפת הדיבור של רבים מיהודי המקום. בשנה שלאחר מכן ירד מספר התלמידות ל־175, והתקציב של המוסד היה 327 ליש״ט לשנה. בדיווח באותה השנה נמסר כי המחלות והמצב הכלכלי הקשה הכבידו על ההופעה הסדירה של התלמידות. הדיווח האחרון שמצאנו על סטלה קורקוס הוא מ־1921-1920 . נאמר בו שהיא מנהלת מסורה קרוב לארבעים שנה, שגב׳ בק עזבה ואין עתה מורה לאנגלית. באותה השנה כבר היו עוד שני בתי־ספר לבנות, אבל בית־הספר שבניהולה של סטלה קורקוס היה המבוקש ביותר משום שנוסף על שפות, גאוגרפיה והיסטוריה למדו הבנות גם תפירה, רקמה וסריגה והשתכרו לקיומן.

סטלה הצטיינה באהבת האדם ובייחוד אהבה ילדים. לפי ידיעה שפורסמה במאי 1908, אמו של ילד שנכווה בעת ששיחק, הביאה אליה את הילד. היא נתנה לאם בגדים חמים לעטוף בהם את הילד וכן סכום כסף.

 בית־חספר במראכש: סטלה קורקוס היתה מעורבת גם בפעולות מחוץ לניהול בית הספר במוגדור. ב־1892 נוסד בית ספר חדש במראכש בתמיכת ׳אגודת אחים׳ וקהילת מוגדור. הגב׳ קורקוס כתבה בנידון למנהיגי קהילת מראכש.

 הרחבת חמלאח: עוד מפעולותיה — עשייה למען השכבות העניות שחיו בצפיפות במלאח במוגדור. לפי דוח שמסר ב־1873 מר הירש, מנהל בית הספר בטנג׳יר, חיו במלאח כ־7,000 יהודים עניים. הוא ציין שהאמידים הגרים בקסבה מתעלמים ממצוקת אחיהם. ארבע שנים לאחר מכן פורסם דוח של יוסף הלוי, שליח כי״ח במרוקו, שבו מתח ביקורת על 12 ראשי משפחות עשירות המתנשאים על אחיהם. ב־1875 הגיעה הצפיפות בממוצע ל־4.5 נפשות לחדר. ב־1891 פורסם כי 60 משפחות גרות ב־27 חדרים בתנאים קשים. ביומנים של מבקרים יהודים ונוצרים מתוארים הלכלוך והצפיפות במלאח והילדים המתרוצצים שם בבלויי סחבות.

משנות השישים עד שנות התשעים של המאה ה־19 היתה התכתבות בין הקהילה במוגדור ובין ׳אגודת אחים׳, השלטונות הבריטיים והסולטאן בנושא שיפור התנאים הסניטריים במלאח והרשות להרחיבו. בנושא זה עסקו, ללא הצלחה, אישים שונים. הוגשה בקשה לסולטאן לקבל שטח להרחבת המלאח, וגם הקונסולים המקומיים התבקשו להתערב. סטלה חתמה עם נכבדי הקהילה על מכתב לקונסולים בנידון, אבל לא היתה היענות. כדי להקל את מצוקת העוני והצפיפות הועלתה בשנות התשעים תכנית ליישוב יהודים ממוגדור באפריקה השחורה. כמה יהודים צעירים נשלחו לשם, אבל התכנית נכשלה.

לאחר שהסולטאן עבד אלעזיז הרביעי(1894־1908) הסכים להיפגש עמה — דבר נדיר במדינה מוסלמית, שבה לא היו לנשים זכויות ובוודאי לא תפקיד ציבורי — באה סטלה ב־1898 ממוגדור למראכש ברכיבה על סוס (ועמה בתה בת ה־12 שסבלה מקדחת), כדי לבקש מהסולטאן רשות להרחבת המלאח, נושא שעסקו בו אחרים במשך שנים, כאמור ללא הצלחה. הסולטאן אישר הקמת דירות ל־150 משפחות על שטח ממשלתי מחוץ למלאח, תמורת שכר־דירה נמוך. היא נפגשה גם עם הווזיר הראשי למטרה זו. ואולם עוד כשלוש שנים לאחר־מכן לא בוצעה התכנית, ולפי הערכת יהודים בלונדון — באשמת יהודים עשירים במוגדור אשר דרשו שכר דירה גבוה, ולא רצו בביצוע הפרויקט, שהיה עתיד להביא לירידה בשכר הדירה.

עם המשלחת שביקרה אצל הסולטאן וביקשה היתר לבניית מלאת חדש, דבר שלא עלה יפה, נמנה גם משה קורקוס, בעלה של סטלה. מאמציו הביאו לתוספת בתים במלאח הקיים. ב־1906 כתבה סטלה בקשה נוספת לסולטאן, והנרי מקלין (Maclean), יועץ צבאי בריטי לסולטאן, הבטיח להעבירה לסולטאן.

יהודי דמנאת: נושא הומניטרי אחר שסטלה היתה מעורבת בו הוא גורלם של יהודי דמנאת שסבלו משוד וממצוקה. הם כתבו ב־1898 לסטלה שלא קיבלו כל פיצוי על הנזק שנגרם להם, וכי אם תפנה באדיבות אל הווזיר הראשי, יש סיכוי שייעתר.

אזרחותה הבריטית: לאחר פטירת בעלה החלה סטלה לטפל בבעיית אזרחותה.

עד אז הנושא לא העסיק אותה, כי היתה שקועה בעבודה חינוכית וציבורית. הוריה היו אזרחים בריטים, אבל בעלה היה נתין מרוקאי בעל חסות צרפתית. כך כתב ג׳ונסטון, קונסול בריטניה במוגדור, לשגריר סאטוב ב־15 באפריל 1895. התעודות שלהלן מ־28 בנובמבר 1904 ועד 9 באפריל 1905 לקוחות מתוך ההתכתבות בינה ובין הקונסול של בריטניה במוגדור ומשרד החוץ של בריטניה בנושא זה.

באוסף קורקוס מצויות תעודות על פעילותה הציבורית והעסקית של סטלה, לרבות רכישת קרקעות באזור מוגדור ואגאדיר. בניה היו אברהם ברטי (1943-1894) ונתנאל מונטי(1958-1898).

נשים יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-דמותן בראי מכתבים מן השנים 1905-1733 –תשס"ה – עמ'87-84