ארכיון יומי: 31 בדצמבר 2018


סימו וולד רבי מכלוף-סיפורי סימו ופרחה

האיש והאגדה של פסחחחחחחחחחחחחח

שלום חברים וחברות בכל שנה בתקופה הזאת עולים בי זכרונות וניחוחות מההווי המרוקאי בילדותי מתקופת הפסח, ההכנות, ועד לסיום ספירת העומר שכידוע מסתיים בחג השבועות, החג שבו חמי מודיע רשמית שנגמרו לו המצות…. מעניין אבל תמיד תמיד המצות מספיקות לו עד שבועות.

לא גדלתי במרוקו ואת ילדותי עברתי בעיירת פיתוח שלדעתי היא מן המעצמות של העדה בארץ  את שם העיירה השאיר לכם חברים וחברות לנסות ולהחליט  היכן היה נוף ילדותי… כי הרי לכל אחד ואחת מאיתנו יש את הזכרונות היפים או כמו שאימי אומרת "יחסררה עלה דוק ליים".

כבר בפורים התחילה בביתנו התכונה המיוחדת לקראת הפסח,צבעים נכנסו בזה אחר זה כדי לבדוק,ולהציע מחיר לצביעת הבית דבר מעניין זיהיתי צל אותם צבעים כולם היו לא מגולחים עם בגדים מלאים בכתמי צבע (ותמיד הבטיחו שטיפה לא תיפול על הריצפה…) וכן כולם היו אוהבים את הטיפה המרה … ולבסוף כשהוחלט על הצבע הנבחר הבית כולו היה על גלגלים…מזיזים ארונות הסלון במרכז הבית המיטות מלאות במצעים ובאותם שמיכות שבאו היישר ממרוקו כבדות עד כדי שבהיותי ילד נפלה עליי שמיכה שכזו וכך נשארתי מתחתיה עד לחילוצי כעבור שעות… לא שמשהו חיפש אותי באותם שעות או שחלילה הבחין בהעדרותי רק שהיו צריכים לשפוך את הזבל הייתי שומע את הצעקה סימו איפה סימו

במקביל לנקיונות הלכנו לקניית בגדים לקראת החג וזה היה קטע מיוחד כשלעצמו מכנסי פדלפון. נעלי יחייא.ותספורת חובה… כי הרי בעומר אסור להסתפר… לא יודע איך… לא יודע מאיפה…תמיד יצאו שטרות הכסף ממקומות שונים ומשונים הכספות של פרחה הברינקס של שנות השישים…פעם מהפולאר… פעם מהחזייהופעם כן פעם היו רושמים אצל הטורקי

הייתי יושב על המדרגות בחוץ אגב שם ישבנו גם אכלנובזוכרנו את הפסח… ואצל השכנים היה רעש כמו בהפגזה פה הסלון זז פה השולחן ופה יוצאת חנה השכנה מהקומה השלישית עם קללות בנסיון לתפוס את בנה המסכן שבטעות נכנס לחדר עם סנדביץ … וכן זה היה מלווה במילים כמו "איתחלק מזז'ללק.יתקון אומוק משבורה עליק" המסכנה שכחה שהיא בעצם מקללת את עצמה… בקיצור כל מקום שנוקה סומן כמו זירת פיגוע "הכניסה אסורה"  וכל זה שלושים יום לפני הפסח… כשהיו נפגשות השכנות במדרגות או ליד הזבל היו מספרות בסיפוק מה כבר כל אחת הספיקה זאת את הסלון,זאת את החלון,וזאת כמו תמיד עוד לא עשיתי כלום (כנגד עין הרע…)

חברים יש עוד מיליון דברים לכולנו  שעולים מהזכרונות, אנחנו רק בשלב הנקיונות .עוד אכתוב על הקניות בשוק…. הבישולים…בית הכנסת….ליל הסדר ….ועוד ועוד…מחכה לתגובות והערותכם  סימו האיש שבאמצע הנקיונות יושהיי היי היי חברים וחברות אני כולי צמרמורת מהתגובות שלכם האמת שכך בדיוק היה ואני רק כותב ומתאר את המצב … נכון לא לכול אחד היתה פרח'ה משלו אבל בכל זאת אני קבלתי את המכה האחד עשר מכה שלא כתובה בתורה והיא פרח'ההה בנת תמו….

בימים שלפני הפסח הגיע שלב הקניות תחילה קניית הבגדים וזה היה טקס מיוחד לא זוכר כמה אחים היינו … אבל כולנו לפי הסדר היינו הולכים לקניית בגדים כאילו גם הבגדים צריכים להיות כשרים לפסח מאוד אהבתי את נעלי יחיא האיש שדיבר יפה וראה את הנעל ממרחק 20 סנטימטר ככה קרוב לעניים וזרק איזו מילה או שתיים באומרו הנעל הזאת איטלקית …המסכן לא ראה שאחרי 20 סנטימטר כתוב מייד אין עזה… דיבר יפה עד ששמע שאנחנו לא קונים אצלו אז היה מפטיר איזו קללה בשקט כדי שחוץ מכל הרחוב אף אחד לא ישמע שקילל…ואם כבר קנינו אז אבא דאג שהנעל תהיה גדולה במידה אחת כדי שתחזיק מעמד עד שנגדל… ואחרי קנית הבגדים לכולם חוץ מלהורים שתמיד הסתפקו במה שכבר יש להם… התחילו הקניות מהשוק כבר בחמש בבוקר יוצאות היו הנשים עם עגלות לשוק זאת עם עגלה של חמימו התינוק שבעגלה הזאת הובילו את ששת אחיו כשנולדו. העגלה משמשת מאז כמובילה מהשוק והביתה עמוסה כל טוב. אגב חמימו התינוק הוא בעל בסטה לתפארת בשוק מסתכל הוא בערגה על הרוסיות שקונות 3 עגבניות ו5 מלפפונים וזוכר את אמו שתפרעע לה דהררה מהמשקל של העגלה…ואיך היה להורים כסף לשלם זה היה מדהים. לא היה אז ברינקס היה רק הכספות של פרחה…היתה מכניסה יד לחזה ומוציאה מליון לירות ככה בלי בעיה …או  לחלופין פותחת את הפולאר בקשר מיוחד ושם היו איזה חמשה מליון לירות גאידמק פרייר ליד האוצרות של פרחה…ואיזה ריח היה לירקות וועלייה הריח היה מתנשא באויר למרחוק ריח העגבניות.. הריח המהביל של הנענע…היום אפילו לבצל לא נשאר ריח…בחזרה מהשוק הכבישים היו מלאים בעגלות שחלקן ברח להן הגלגל והברזל היה חורט בכביש אבל עדיין היו דוחפות אותן בכח מפה נופל כרוב משם תפוחים וכן כשהיו נפגשות עם שכנה או מכרה והרי הן מכירות את כולן היו מתחבקות ושואלות על החיים ועל כל המתים מהשנה האחרונה ליירחם בוקכל השאלות אגב כדי לבסוף לשאול "פשח'ל עד למטסה " קיינין לפול לח'דארהיו הולכות באמצע הכביש ולא מעניין שמאחור משתרך לו טור ארוך של מכוניות. מעבר חציה עוד לא הגיע אז לארץ…. הקניות מהקצב היו גם הן בניגוד להמלצת הדיאטנית "תן לי 5 קילו לייה..ושתי רגליים של פרה… וכן לפסוס (ביצים של שור)…ועוד ועוד ובסוף כבש ככה למנה האחרונה…. היתה לי דודה שהיתה אוכלת חתיכות שומן וכבש ורגל של פרה ובסוף מבקשות כאש דל סודה באש יתגרעוווווו… השכנה ממול היתה מנקה את הרגליים של הפרה על גז מתחת לבלוק, הריח שהיה עולה בנוסף לריחות התבשילים היה מהמם..גם הריח של פחי הזבל המוצפים וגדושים ברחבי השכונה תרמו לעניין אגב עם עצמות הקרעעה הינו משחקים "דוקרפסללה" וביום החג היינו אוכלים כךבבוקר בטטה מהלבייד… בעשר בטטה מהלבייד…בצהריים בטטה מהלבייד…מנה אחרונה בטטה מהלבייד ומי שרעב בין לבין יש כמובן בטטה מהלבייד

לקראת הערב היינו יורדים לבושים עם בגדי החג מכנסי פדלפון…מי עם נעלי  יחיא ומי עם נעלי דנינו או צוריינו.. עם כיפות לבנות בתוספת כתוביות ילד טוב ירושליים… וכשמגיע העת כולנו לבית הכנסת שם המבוגרים יושבים ענובי עניבות "גרבטות" נראה לי תמיד שמי שקשרה להם את העניבה סגרה להם אותה חזק עד שהראש כמעט היה מתנתק מהגוף לדעתי כעונש על כך שהגברים לא היו מזיזים אצבע בנקיונות שלפני הפסח

ואז החזן היה דופק על התיבה ומתחיל בנגון השייך רק לו "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו יואמרו  גאולי ה' אשר גאלם מיד צר ומארצות קבצם ממזרח וממערב טעו במדבר…."

יחסררה עלה דוק ליים ….  חברים עוד אכתוב בהמשך… לא יודע מה אתכם אבל אני מריח עכשיו באמת ריח של מרק עם פול …רגע רגע רגע וועליייה נשרף לי הסיר פרח"""'ה ימות מולאק מה את לא מריחה?  מילא לא היית נושמת…. יותר טוב …….. 

תגובות והערות תתקבלנה בברכה

סימו וולד רבי מכלוף שכן של מרי הדוד של ז'ור'ז'ט בנת תמו שנשאר בלי הסיר של הפולים….

ביייייייייייייייייייייייי

Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf

Un premier tournant, lourd de menaces pour l’avenir, fut la reprise des hostilités au  Proche-Orient après la nationalisation du canal de Suez par Gamal Abdel Nasser. Le 28 octobre 1956, l’armée israélienne franchit la frontière pour lever le blocus du port d’Eilat décrété par l’Égypte. Le même jour, Paris et Londres, sous prétexte d’assurer la sécurité de la navigation dans le canal, lancèrent un ultimatum aux belligérants, leur demandant de se retirer des abords de la voie d’eau internationale. Cette mise en scène ne trompa personne sur la collusion de facto entre Britanniques, Français et Israéliens. Ceux-ci s’arrêtèrent à quelques kilomètres du canal, pris d’assaut par les troupes franco- britanniques et aussitôt mis hors service par les Égyptiens.

Pour la première fois depuis son indépendance, la solidarité du Maroc avec le monde arabe était mise à l’épreuve. La réaction populaire fut l’identification avec l’Égypte et la condamnation de l’agression dont elle était victime. Le prestige du chef de la révolution égyptienne, le colonel Nasser, le champion du panarabisme, atteignit son sommet, alors que celui de la France, déjà très compromis par l’affaire du détournement de l’avion des dirigeants du FLN algérien, était au plus bas.

Par excès de zèle, un petit groupe de jeunes intellectuels juifs d’extrême gauche condamna publiquement, dans un tract, 1’« agression israélienne ». Cela n’empêcha pas l’hostilité populaire de se cristalliser contre la population juive locale.

Les autorités prirent toutes les mesures de police nécessaires pour éviter tout incident, tandis que l’Istiqlal expliquait aux masses qu’il ne fallait pas confondre Israéliens et Juifs marocains. L’association de rapprochement judéo-musulmane, le Wifaq, qui avait obtenu des résultats remarquables en ce sens depuis sa fondation au mois de février 1956, lança un appel au calme en se prévalant des déclarations du souverain. Pour avoir plus d’impact, le tract, qui fut largement diffusé et bien accueilli, fut rédigé à la fois en français, en arabe et en judéo-arabe écrit en caractères hébraïques. Le tract disait :

Au mépris de toutes les lois internationales. les Anglo-Franco-lsraéliens ont déclaré la guerre à l'Égypte. Le peuple marocain, dans sa totalité, s’élève contre cette agression et condatnne cet acte de guerre prémédité par les impérialistes pour asservir la nation égyptienne et lui ravir sa liberté et son indépmdance. Nous devons apporter notre appui total à l'Égypte pour empêcher les agres­seurs de réussir dans leur entreprise. Les événements actuels nous dictent donc, chers frères, de maintenir et de renforcer entre nous, musulmans et juifs, la cohésion, l’amitié, l’union et l’entente qui seules assurent l’indépendance de notre Patrie…

Les colonialistes tenteront de nous diviser, comme ils l'ont toujours fait et utiliseront toutes les provocations pour nous dresser les uns contre les autres.

Ici au Maroc, il n’existe que des citoyens marocains, des Marocains de confession musulmane et des Marocains de confession juive, tnais tous des Marocains.

Et tous les Marocains, sans aucune distinction religieuse, doivent se consi­dérer comme mobilisés pour assurer l’ordre et le calme. Marocains, chers frères soyez unis et vigilants.

De notre union, de notre vigilance et de notre confiance sans réserve en Sa Majesté le Roi et Son gouvernement, dépend l’avenir de notre pays. N’écoute: pas ceux qui vous désunissent, au contraire, dénoncez-les ! Ainsi mobilisé:

vous participez à l’action la plus glorieuse qui soit, la sauvegarde de notre Indépendance.

Tout cela ne fait que confirmer les paroles de notre Roi, S. M. Mohammed V. Vive le Roi ! Vive le Maroc !

La référence accentuée à l’esprit et aux paroles du sultan constitua un argument efficace. En dépit du haut degré d’exaltation pro-arabe qui marqua la guerre du Sinaï, le conflit du Moyen-Orient n’eut pas de répercussions trop négatives sur les rapports entre les deux communautés.

Le virage panarabe du Maroc raviva toutefois les vieilles inquiétudes. Bien que fidèles à leur nouvelle patrie, les Juifs marocains restaient profondément attachés à Israël et au maintien de liens privilégiés avec la France. Un constat s’imposait : le malentendu judéo-musulman commençait à percer sous l’avalanche des paroles de bonne volonté.

Ayant abandonné, le 15 août 1957, le titre de « sultan de l’Empire chérifien » pour celui de roi du Maroc, Mohammed V s’efforça de désamorcer la crise en recevant les diri­geants du comité de la communauté israélite de Casablanca et en traçant devant eux la place qu’il assignait aux Juifs dans le nouveau Maroc :

Je suis très heureux de vous recevoir dans mon palais qui, comme vous le savez, est ouvert à tous mes sujets, musulmans et Israélites. Je vous exprime ma satisfaction pour vos initiatives et l’œuvre que vous voulez entreprendre. Mais, comme l'a dit votre président, ce parallélisme entre les œuvres de bienfaisanœ musulmanes et Israélites ne peut être que provisoire en attendant leur fusion ; car, de même que nous avons la même citoyenneté, nous devons avoir les mêmes préoccupations. Nous devons toujours agir sur le plan national et non pas sur le plan confessionnel. Tous les Marocains, musulmans et Israélites, sont les sujets de la même patrie. Ils ont les mêmes droits, les mêmes devoirs et les mêmes obli­gations. Ils doivent agir ensemble sur le plan national. Nous devons mettre en commun, nos efforts, nos moyens pour venir en aide à tous ceux qui sont dans le besoin quelle que soit leur religion, car en matière sociale la misère  n’a pas de religion.

Votre président a rappelé mon attitude en 1941. Je pense qu 'il n ’est pas néces­saire de revenir sur cet événement, car ce que j'ai fait, c’était Mon devoir et c’était le devoir de tout souverain conscient de ses obligations envers ses sujets. Je voudrais vous rappeler que, en dehors de la religion, il faut mettre fin à toutes les barrières artificielles, qu 'elles soient sociales ou psychologiques, qui ont séparé les musulmans des Israélites ; car, si certaines séparations avaient été suscitées dans le passé par les circonstances politiques, ces circonstances ayant disparu aujourd'hui, c'est la communauté qui doit nous unir, c’est le sentiment national qui doit l’emporter sur l'esprit de séparatisme.

Je voudrais également vous demander d’entreprendre me action de persuasion et de conviction dans les milieux Israélites marocains afin de les persuader de ne pas quitter le Maroc, car leur place est ici. Le Maroc a besoin de tous ses enfants, qu’ils soient musulmans ou israélites. Il a besoin de tous ses médecins, de tous ses ingénieurs, de tous ses avocats. Il faut convaincre tous les Israélites marocains que leur devoir n 'est pas de quitter le Maroc, mais de rester. Le Maroc a besoin de tous ses fils. Nous devons mettre en commun tous nos efforts. Nous devons nous considérer comme mobilisés au service de la patrie, et ceux qui quittent cette patrie, les considérer comme des déserteurs.

Le devoir national doit nous guider et nous devons placer le devoir national, l’intérêt national au-dessus de nos préoccupations particulières. Ce sont des conseils paternels que j’ai à vous donner et je tiens à l’occasion de la célébration de votre fête de Youm Kippour à m’associer à vos réjouissances. Je sais que les musulmans, vos compatriotes et vos frères, communient également avec vous. Vos fêtes sont les nôtres et nos fêtes sont les vôtres. Nous devons tous travailler pour l’intérêt général et faire en sorte que notre patrie soit grande, heureuse et prospère.

Cette longue déclaration résumait l’évolution de la pensée de Mohammed V sur la place des juifs dans le nouveau Maroc indépendant. Le seul recul, et il était de taille tant ses conséquences furent funestes, concernait le domaine de la liberté d’émigration.

Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf – page 55-58

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

דצמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר