סיפור תרבות-יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות-ירון צור-הרב המשכיל מול המורה המודרני-תשס"ג
- הרב המשכיל מול המורה המודרני
עד עתה הכרנו שתי דמויות מקרב יהודי תוניסיה, אלבר ממי ונסים סרוסי. ממי שייך לדור ההורים של סרוסי, הדור שנולד והגיע לבגרות בתקופת השלטון הצרפתי. עתה נכיר דמות נוספת, מתתיה חי גוויטע, רב מעדת התוואנסה, שראוי אולי לכתר ׳׳הציוני הראשון׳׳ בתוניסיה, ואולי אף בצפון אפריקה כולה. גוויטע שייך לדור מבוגר יותר, זה שנולד בסוף התקופה שלפני בוא הצרפתים, והיה צריך להתמודד עם המעבר לתקופה הקולוניאלית. הרב גוויטע לא חי בעיר גדולה, כמו תוניס או צפאקס, אלא בעיר שדה קטנה, מהדיה. הוא היה רבה ומנהיגה הרוחני של קהילה יהודית קטנה, שהיו בה גם תוואנסה וגם גראנה. והנה, השינויים הכלכליים בעולמה של תוניסיה ובוא הצרפתים דחקו בו להיערך ולפעול. סיפורו יפרוס לפנינו את ראשית התהוותו של השבר התרבותי בקרב יהודי תוניסיה.
הסיפור אינו מתחיל במהדיה, עיר השדה הקטנה, אלא בבירת הארץ, תוניס. בנופה של אלחארה, השכונה היהודית בתוניס, הופיע בשנת 1878 מבנה מרכזי חדש – בית הספר של ארגון יהודי שנשלט מפריס – "כל ישראל חברים״(כי״ח). זה הארגון שבבית הספר שלו למד גם ניסים סרוסי. הקמת בית הספר החדש ציינה מהפכה תרבותית שהתבטאה, בין השאר, בעמדה חדשה ביחס לשאלה: מי מוסמך לפרש לבני האדם את המציאות ולהדריכם בחיי היומיום שלהם? בית ספר זה היה אחד הנציגים הראשונים של החדירה התרבותית המערבית לתוך עולמם של תושבי תוניס, עוד לפני הכיבוש הצרפתי. מנהלי בית הספר ומוריו, שקיבלו את הכשרתם בפריס, היו אמונים על השקפתה של תנועת הנאורות האירופית, שהאדם מסוגל להבין באמצעות שכלו את העולם ואת הכוחות הפועלים בו. לפיכך אין הוא חייב להיזקק לכתבי הקודש ולהוראת חכמי הדת כדי להתמצא בכל נבכי החיים. הדת היא עניינו הפרטי של האדם ותפקידה העיקרי הוא מוסרי. אדם רשאי להאמין או שלא להאמין בקיומו של האל, בתוקפן של המצוות וכיוצא באלה.
מרכיבי ההשכלה שביקשו בתי הספר של כי׳׳ח להעניק לנוער היהודי היו שפות מודרניות, יסודות החשבון, ומעט גאוגרפיה והיסטוריה. השכלה זו, כך האמינו מייסדיה של חברת ״כל ישראל חברים״ (כי״ח), היא שדרושה ליהודים בכל אתר ואתר כדי להתקדם. לאור מה שאמרנו קודם לכן ביחס לחדירת הכלכלה האירופית לזירה התוניסאית, ברור שבית הספר של כי׳׳ח נתן מענה לבעיה הכלכלית שהחלה להטריד את הציבור המקומי, שכן שליטה בלשונות מערביות וביסודות החשבון נעשתה עתה חיונית כדי להתפרנס. לפיכך אין להתפלא שרבים מאנשי ההנהגה של הקהילות התייחסו בחיוב למוסד החדש. עם אלה נמנה גם מתתיה חי גוויטע. זמן קצר לאחר שנודע לו על ייסוד בית הספר המודרני בתוניס הוא יצא לעיר הגדולה, נפגש עם מנהל בית הספר של כי״ח, דוד קאזס, וביקש את סיועו בפתיחת בית ספר דומה גם במהדיה.
אוזניו של הרב גוויטע היו כרויות לחידושים המתהווים בעולם. באותה תקופה החלה לפרוח העיתונות העברית במזרח אירופה, ובאמצעותה למד הרב ממהדיה על הדרכים שבהן נערכות הקהילות היהודיות ברחבי העולם להתמודד עם השינויים. הוא נעשה מעין משכיל מקומי מתון. אמנם דבר לא התערער באמונתו היהודית, אך הוא הבין כי יש לחולל שינויים מסוימים בתכנית הלימודים הישנה כדי להתאימה למציאות החדשה. הוא גם נוכח, לצערו, שהיהודים העשירים של מהדיה, שהיו ברובם מעדת הגראנה, שולחים את ילדיהם למוסדות חינוך לא־יהודיים, בעיקר בתי ספר איטלקיים. כך הלך ונפער בקהילתו המקומית הקטנה פער תרבותי בין העילית הכלכלית, שהלכה והתמערבה, ובין שאר הציבור, שנשאר בגבולות התרבות הערבית־היהודית המקומית. המוסד החינוכי החדש שהציע הארגון היהודי־הצרפתי נראה לו מתאים ביותר לתקן את המעוות. הרב גוויטע האמין שבהיותו מוסד יהודי, לא יפגע בית הספר של כי״ח ביסודותיה המסורתיים של התרבות היהודית ויעניק חינוך דתי הולם לנוער המקומי. הוא אף היה סמוך ובטוח, כי בית ספר זה יצליח להקנות לנוער את השפות האירופיות, את יסודות החשבון ואת שאר הכלים הדרושים לו במציאות הכלכלית והפוליטית החדשה. הרב גוויטע לא שיער בנפשו כי נקודת הראות של מנהלי כי״ח היא שעולם הערכים הישן, שבו היה לדת מקום מרכזי, כבר איננו רלוונטי. במילים אחרות, הוא לא הבין כי כינון בית ספר מודרני בקהילתו הוא בבחינת ראשיתה של מהפכה תרבותית אשר במוקדם או במאוחר תוביל לעימות בין בית הכנסת, המוסד שהוא היה מופקד עליו ואשר במסגרתו חינך את הילדים עד אותה עת, ובין בית הספר המודרני.
דבר נוסף שלא שיער הרב גוויטע בנפשו הוא, שמטרותיה העיקריות של חברת ״כל ישראל חברים״ בתוניסיה לא הצטמצמו בהפצת חינוך מודרני ובקידום חיי הכלכלה. כי״ח התיימר אמנם להיות ארגון יהודי בינלאומי, אך הוא נוסד בידי יהודים צרפתים שנהנו מזה כמה דורות משוויון זכויות בארצם, שירתו בצבאה והיו משולבים עמוקות בחייה הכלכליים והפוליטיים. יתרה מזו, נשיא הארגון, אדולף כרמיה, אף שימש בעבר בתפקיד שר המשפטים. בתוקף תפקידו זה הוציא כרמיה צו שהפך את יהודי אלג׳יריה, שכנתה של תוניסיה, לאזרחים צרפתים (1870). מטרת העילית היהודית־הצרפתית שעמדה מאחורי כי״ח הייתה אפוא ״לצרפת" במידת האפשר את כלל יהודי צפון אפריקה. במילים אחרות, להנחיל להם את התרבות הצרפתית ולעורר בקרבם הזדהות עם צרפת. שאיפה זו הייתה קשורה כמובן להתפשטות הקולוניאלית של צרפת: יהודי המטרופולין חפצו לנתק את יהודי תוניסיה מסביבתם המקורית ולהעבירם למחנה המתיישבים האירופים. מהלך זה עתיד היה להשפיע הן על היחסים של יהודי תוניסיה עם הסביבה המוסלמית הן על היחסים בין קבוצות שונות בתוכם. מטבע הדברים ש״צירפות״ היהודים התוניסאים החליש את זיקתם לסביבה המוסלמית ולתרבותה. בה בעת נכרכה המרת התרבות היהודית־הערבית בתרבות הצרפתית בתהליכי חילון ובהחלשת הזיקה למסגרת הקהילה.
התפתחויות מעין אלה עמדו בניגוד גמור לשאיפותיו של הרב גוויטע, שהרי הוא שאף לשקם את הקשרים בקרב בני קהילתו ולחדש את פניה ברוח יהודית חדשה, ולא ברוח צרפתית זרה. אלא שיזמתו נשאה פרי וכי״ח הסכימה להקים בית ספר במהדיה. גלגלי המאבק הרוחני שהיה גלום בעצם המפגש בין רב מקומי, דוגמת הרב גוויטע, ובין הארגון היהודי־הצרפתי החלו לנוע.
לא חלף זמן רב והרב גוויטע אכן התעמת עם מנהל בית הספר שכי״ח שלחה לעירו. כי״ח דרשה שגוויטע ייחשב מעתה אך ורק כמורה לעברית וללימודי דת ויהיה כפוף למנהל הצעיר – מר באסה. המנהל הזה היה צעיר יהודי מבולגריה, שקיבל את הכשרתו בבית המדרש למורים של כי״ח בפריס. היררכיה חדשה זו, שבה הרב כפוף למורה המודרני, סימלה את שינוי הערכים שעמד ביסוד מפעלה החינוכי של כי״ח. הרב גוויטע הבין מן הסתם את טעותו, חרק שן וציפה להזדמנות להפוך מחדש את הגלגל. יום אחד שלח את אחד מתלמידיו להביא ספר שהתלמיד שכח בביתו. בסה, חדור תחושת עליונות, התפרץ עליו ושלל ממנו את הזכות להעניש תלמיד על כך. הרב נחרד מן הפגיעה בכבודו בנוכחות תלמידיו וקרא לעזרתו את ראש הקהילה המקומית, דוד לומבורוזו. ראש הקהילה החזיר למנהל הצעיר מידה כנגד מידה והעליבו בפומבי. במקום להתעסק בחינוך הנוער היו המורה והרב טרודים עתה במאבק פנימי ביניהם.
סיפור תרבות-יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות-ירון צור-הרב המשכיל מול המורה המודרני-תשס"ג
בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964
56 – מצא אישה – מצא טוב
שלמה חזן, מספר.
היה היה חכם גדול, ולו כסף הרבה ושלושה בנים. לימד החכם את בניו תורה, כדי שידעו, כי התורה טובה מכול. לשניים מן הבנים נתן החכם כסף ושלחם לעסוק במסחר, אך לבן הצעיר לא נתן כלום. תשאלו: למה ? והתשובה היא: מפני שהבן השלישי נולד במזל לא טוב. החכם יודע הרבה תורה וזוהר והיה כמו נביא! הבין במזלות. לכן ידע, כי לבן הצעיר אין מזל בכלל. ומה יכול לעשות אדם שנולד בלי מזל ? איך אומרים ? ״הכול תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל״. הנה יש ספר תורה בהיכל, שקוראים בו מדי שבת, כל יום שני וחמישי. ויש ספר תורה העומד שנה, שנתיים ולא פותחים אותו אפילו פעם אחת. עומדים זה ליד זה באותו היכל עצמו, ובאותו ארון עצמו, שני ספרי תורה: לאחד יש הרבה מזל, ולשני אין מזל כלל. ואם לספרי־תורה קדושים כך, לבני־אדם על אחת כמה וכמה. ככה זה, מה לעשות ?
בא הבן הצעיר אל אביו, כשהוא בוכה, המסכן. גם הוא רוצה לעסוק במסחר. מנסה אביו החכם לפייסו בדברים כדי שישכח לשם מה בא. אבל כסף אינו נותן לו, וגם את האמת על מזלו הרע אינו מגלה לו. אם ידע הבן את מזלו, תגרום לו הידיעה מצב־רוח רע. וזה לא טוב, כי הבן יתעצבן בליבו, יחלה וימות, חס וחלילה.
מה עשה הבן ? הלך אל אמו וסיפר לה:— שני אחי קיבלו מאבא כסף, אך לי אין אבא נותן שום דבר.
הלכה האם אל החכם ואמרה לו:— תן מכספך גם לבן הצעיר. ענה האב:— חבל על הכסף. שאלה האם:— מדוע חבל על הכסף דווקא בשבילו?
שתק החכם ולא ענה. אבל כשבכתה האם הרבה, ריחם עליה החכם ונתן לבן קצת כסף. כמו שאומרים: בגלל הכבוד של האם.
הלך הבן הצעיר וסחר בכסף מועט זה. והנה כל מה שהוא קונה, הוא מוכר ברווח כפול, אך כאשר גמר למכור את הכול ועשה חשבון, נתברר לו כי לא נשאר לו שום כסף! חסר הרווח וגם הקרן איננה.
התפלא הבן הרבה: הייתכן הדבר ? את הכול הוא מכר ברווח כפול, והנה אין כסף ? ! התפלאה גם אמו, בשמעה על כך. רק אביו החכם שתק.
הפצירה האם בבעלה, שיגיד לה את סיבת הדבר המשונה הזה. את הכול מוכר הבן ברווח כפול, ובסופו של דבר הוא נשאר אפילו בלי דמי הקרן. הייתכן כדבר הזה? הציקה האשה לבעלה, עד שהחכם גילה לה:— כך וכך ראיתי במזלות. אין לבננו הצעיר מזל.
לגבר יש פיקת־גרגרת בצוואר. כל מלה היוצאת לו מן הלב נעצרת בפיקת־גרגרת זו. רוצה, הוא מוציאה החוצה; לא רוצה — הוא משאירה בליבו. לא כן האשה. צווארה חלק, אין בו גרגרת בכלל. כל דיבור שבלב מיד הוא יוצא החוצה. מה עשתה האשה ? היא סיפרה לבנה את כל עניין מזלו.
התעצבן הבן הרבה, לקח את הטלית ואת התפילין שלו, קם והלך מן הבית.
כי הבן למד תורה הרבה, והוא ידע את הכתוב בה: ״משנה מקום— משנה מזל״.
מצא הבן שיירה של גמלים והצטרף אליה. הם במדבר, מהלך יום וחצי מן העיר, וערב שבת ירד עליהם. נפרד בן־החכם מן השיירה ונשאר במדבר, כדי לא לחלל את קדושת השבת.
פתאום קמה סערה גדולה במדבר, ובן־חחכם שומע פתאום קול תפילה, הבוקע מקרבת מקום. הוא הסתכל אנה ואנה, והנה הוא רואה בית־כנסת, ובו הרבה אור. הוא נכנס פנימה ובירך את הנוכחים:— ברוכים אתם לשם ישתבח!
ענו לו:— ברוך אתה לאשמדאי!
הבין הבן, כי נפל אל בין המזיקים. מיד הוציא את ציציות טליתו: קפץ אחד השדים וקרע לו פתיל בציצית. הוציא בן־החכם את התפילין שלו: מיד פרחו לו האותיות מן התפילין׳ כמו ציפורים; לפתע ניגש אליו אחד המזיקים, הגיש לו כוס יין נסך ואמר:— קדש!
בן־החכם היה צמא מאוד, והוא נמשך לשתיית היין ולשמיעת התפילה והרינה. אך הנה, במקום ״השם ישתבח״ אומרים כאן ״אשמדאי״… וליבו של הבן יוצא אל התפילה ואל הכוס. עוד רגע והוא יושיט את ידו ליין. אבל עמדה לו זכות אביו החכם: בזכות זו הוא אזר את כל כוחו, התגבר על יצרו שפיתהו לשתייה, בעט ביין־הנסך ובקול נורא ואיום קרא:— שמע ישראל;
מיד נשתרר חושך מסביב. רק בקיר המזרח ראה אלפי אורות נוצצים, מי בצבע זהב, מי בצבע ירוק ומי בצבע חום. וטיפות יין־הנסך ששפכן נהפכו לטבעות ולשרשרות ברזל, שבהן נקשר השד, שהגיש לו את היין.
בכה השד וביקש רחמים על עצמו:— אם לא תפסיק לומר את פרשת שמע ישראל, לא אוכל להשתחרר.
אמר לו בן־החכם:— טוב. אמור לי רק מה הם האורות, שאני רואה אותם כאן, במזרח: אחד לבן, אחד חום, אחד שחור ?
- אלה מזלות והם של בני־אדם.
- ואיפה מזלי שלי ?
- הנה שם, השחור.
- ושל מי המזל המתנוצץ שם באור בהיר כל כך ?
- של נערה אחת, בת פלוני, והיא גרה שם ושם.
ציווה בן־החכם:— קח אותי לשם ושם, ורק אחר־כך אשחרר אותך. פקח בן־החכם את עיניו והנה הוא בעיר גדולה, ליד שער. הוא דפק על השער, והנה נערה יפהפייה פותחת אותו מבפנים. ראה אותה בן־החכם והנה היא יפה וטובה. מיד נכנסה אהבה בליבו. הוא שאלה — איפה אביך ?
- בבית!— ענתה הנערה.
הזמין אבי הנערה את בן־החכם פנימה, וזה אמר לו:— אני, פלוני בן־החכם פלוני, מבקש את בתך לאשה.
הסכים האב לשידוך, ומאז התערבב המזל הרע של בן־החכם עם המזל הטוב של אשתו. כמו שכתוב: ״מצא אשה — מצא טוב״. ואין טוב אלא מזל טוב.
שלמה חזן (מספר: סיפורים 51—56), יליד בנימלאל בהרי האטלס (1923). בצעירותו עסק במסחר בכפרי הסביבה, והיה גם קצב. עלה בשנת 1952 עם אביו, אמו, תשעה אחים ושתי אחיות, ועבר לגור בקאסטל (מעוז ציון). כיום הוא אב לשבעה ילדים ופעיל בעסקי ציבור: אחד מראשי ועד בית־הבנסת של העדה המארוקאית במעוז ציון׳ וראש דבריה שם. בגלל יושרו האישי הוא מקובל מאוד על כל בני העיירה. הוא עובד בעבודות חקלאות במשקי הסביבה ומצטיין בחריצותו ובנאמנותו.
הוא מספר את סיפוריו — מוסר יצחק וקסלר — באריכות ובהתאמה מרובה׳ וממחיש בתנועות ידיים מה שלשונו תקצר מלהביע. דיבורו איטי וכבד ביטוי. לעתים הוא מכניס לתוך סיפורו דברי התפלספות על חיי אדם עלי אדמות. אין סיפוריו באים׳ אלא לתת תוקף יתר לדיעותיו, הן בחיי הפרט והן בחיי הציבור. אמונתו בייעוד ישראל ואהבתו לארץ־ישראל הן ללא שיעור. למרות משפחתו רבת הילדים, נתונה דאגתו בעיקר להוריו הזקנים, הגרים בבית־שמש. הוא תומך בהם תמיכה כספית, ובעין יפה. מעולם לא שמעתיו מתאונן. להיפך, הוא תמיד שמח בחלקו.
בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965- Le veinard et le malchanceux
LE VEINARD ET LE MALCHANCEUX
Yitshak Massas-Narrateur
Il était une fois un veuf qui avait deux fils. Ceux-ci étaient malheureux de grandir sans mère mais ils se réconcilièrent avec, leur sort. Lorsque l’aîné avait 22 ans et le cadet 18, leur père fit un rêve au cours duquel on l’informa qu’il mourrait dans sept jours. Le père fit appeler ses fils et leur dit: “Dans quelques jours je mourrai. Lorsque je serai mort, mettez-moi sur une jument et laissez־la aller où elle veut. Suivez cette jument et à l’endroit où elle s’arrêtera, vous m’enterrerez.”
L’aîné ne croyait pas que la mort de son père fût si proche et ne prêta aucune attention à ce que celui-ci lui disait. Mais son frère, très ému, se mit à pleurer amèrement. Le père lui dit alors: “Rappelle-toi mon fils: lorsque, après ma mort, tu auras exécuté mes ordres, fais attention à ce que te dira ton grand frère. Tout ce qu’il te dira de faire, fais-le, car toi tu as meilleur caractère que lui. En aucune façon tu ne dois refuser de faire ce qu’il te dira.”
Quelques jours après la mort du père, le fils aîné dit à son frère: “Papa est mort. A présent donne-moi tout l’argent qui se trouve dans la maison. Tout ce qui s’y trouve, c’est pour moi.” Le cadet ne s’opposa pas à la volonté de son frère et dit: “Tout l’argent qui se trouve dans la maison t’appartient.”
Quelques jours plus tard, l’aîné dit: “Cette maison m’appartient; je veux la vendre et faire un grand voyage.”
“Pour l’amour de Dieu, dit le cadet, je ne peux pas vivre sans qu’il me reste au moins un endroit pour dormir. Je t’en supplie, ne vends pas cette maison.”
Mais l’aîné lui répondit: “Il y a devant ma maison un endroit où tu poux t’installer et dormir et je te prie de ne pas me contredire.”
Le cadet dit alors: “Il faut croire que ta volonté est la volonté de Dieu; fais donc comme il te plaît.” Et il quitta la maison pour que l’aîné puisse la vendre.
Après un certain temps, l’aîné revint à la ville et tous les habitants s’inclinèrent devant lui car il était très riche et tout le monde le craignait. Mais au fond de leur coeur tous le haïssent.
L’aîné alla trouver son frère, à l’endroit où il lui avait proposé de s’installer et lui dit: “Comment vas-tu, mon frère? Il y a entre nous un secret. Il y a longtemps, tu m’as dit: ‘Pour l’amour de Dieu’. Quelle est au fond la volonté de Dieu? Qui aime-t-Il, toi ou moi? Le bien ou le mal?”
Le cadet, qui se sentait tout petit devant son frère, répondit: “Dieu veut le mal.”
L’aîné dit alors: “Je dois demander l’opinion des gens à ce sujet.” Et, s’adressant à l’un des passants, il lui demanda: “Est-ce que Dieu aime le bien ou le mal?”
Le passant qui craignait, lui aussi, cet homme riche, répondit: “Dieu aime le mal”. L’aîné dit alors: “La victoire m’appartient et puisque Dieu m’aime, je crèverai les yeux de mon frère.” Il traduisit immédiatement ces paroles en acte et, après avoir crevé les yeux de son frère, il les arracha et les jeta.
Le cadet, devenu aveugle, erra à travers les champs, dans le désert, tout en répétant tout le temps: “Dieu est dans le ciel, Dieu est dans le ciel.”
Un jour, il pénétra dans une forêt et se heurta contre un arbre. Dans cette forêt, il y avait beaucoup de bêtes sauvages et de serpents vénéneux, mais il ne lui arriva rien de mal, car un nuage le précédait et un autre le suivait de sorte qu’aucun mal ne pouvait lui arriver. Le jeune homme posa sa tête entre ses deux mains et subitement il se trouva au sommet de l’arbre qu’il avait heurté.
Et là se trouvaient deux soeurs pigeonnes dont l’une était aveugle, tandis que l’autre avait de bons yeux. Le jeune homme prêta l’oreille et comprit ce qu’elles disaient. La pigeonne qui voyait dit à l’autre: “Prends une feuille de cet arbre et pose la sur tes yeux, pour qu’ils revoient la lumière du jour.”
Après un certain temps, le jeune homme entendit le battement d’ailes du deuxième pigeon, preuve qu’il avait recouvré la vue. Il prit donc, lui aussi, une feuille de l’arbre et s’en frotta les yeux en disant trois fois: “Dieu est dans le ciel! Dieu est dans le ciel! Dieu est dans le ciel!” Puis il leva ses paupières et constata qu’il avait recouvré la vue. Il enleva alors son veston et y mit une grande quantité de feuilles de l’arbre miraculeux. Puis il sauta de l’arbre et se dit: “Si je reprends la même route, je viendrai finalement dans la ville où se trouve mon frère. Je prendrai donc l’autre direction pour arriver à des endroits, où personne ne me connaît.”
Il arriva dans une ville et il apprit que le roi qui y habitait, avait une fille, jeune et très belle, qui était aveugle. Le roi avait proclamé que celui qui la guérirait obtiendrait non seulement la main de la princesse, mais aussi la moitié de l’empire. Mais ceux qui se présenteront et ne réussiront pas à lui rendre la vue, auront la tête coupée. Quand le jeune homme entendit cela, il dit à l’homme qui l’avait informé: “Dieu et moi, nous guérirons la fille du roi.”
L’homme se mit à rire et dit: “Tu n’as même pas de veston. Gomment feras-tu pour la guérir?”
Le jeune homme sourit et se tut. Il se rendit directement au château du roi, mais les gardiens noirs ne le laissèrent pas entrer. Il dit alors: “Dieu m’a envoyé ici, pour qu’avec son aide, je guérisse la fille du roi.”
Mais les gardiens s’obstinèrent à ne pas le laisser entrer. Or le roi vint à passer par là et il entendit les paroles du jeune homme. Il dit alors aux gardiens: “Faites-le entrer.”
Et le jeune homme dit au roi: “Dieu m’a envoyé chez toi, pour que ta fille soit guérie. Si je ne réussis pas à lui rendre la vue, tu pourras me couper la tête.”
“Et que te faut-il pour la guérir?”, lui demanda le roi.
— “Une chambre où je me trouverai seul avec ta fille, un pot rempli d’eau chaude et une robe neuve. Je n’ai besoin de rien d’autre.”
Lorsque le jeune homme entra dans la chambre qu’on lui avait réservée il y trouva la fille du roi, qui ne connaissait personne. Elle ignorait même les traits du visage de son père, car elle était devenue aveugle dans sa plus tendre enfance. Le jeune homme ferma la porte de la chambre. Le roi, la reine et de nombreuses personnalités attendaient dans la cour, sans savoir ce qui se passait dans la chambre.
Le jeune homme dit à la fille du roi: “Dieu m’a envoyé près de toi pour que je te guérisse et Abraham, Isaac et Jacob m’accompagnent.” Il trempa les feuilles qu’il avait apportées, dans l’eau chaude et dit à la jeune fille: “Répète ces paroles après moi: “Dieu! Dieu d’Abraham, Dieu d’Isaac et Dieu de Jacob!” Quand elle eut répété ces paroles, il plongea la tête de la princesse dans l’eau. Celle-ci ouvrit les yeux et vit le jeune homme, rien que le jeune homme, qui la vêtit de la robe neuve et garda les feuilles qui restèrent. Les deux sortirent dans la cour et le roi et la reine, en voyant leur fille guérie, étaient fous de joie. “Mon fils, ma fille”, s’écrièrent-ils et ils organisèrent une grande fête suivie d’un mariage féérique. Puis le jeune homme fut nommé prince héritier.
Après un temps, la fille du roi dit à son mari: “Je veux demander à mon père la permission de me promener en ville, pour que je la connaisse et pour voir, en ta compagnie, toutes ses splendeurs.”
La jeune femme présenta sa requête au roi, qui s’exclama: “Voici une fort belle idée.” Et il mit à la disposition du jeune couple un carrosse, deux chevaux et deux serviteurs noirs. Le mari et sa femme se promenèrent en ville, puis visitèrent ses alentours où ils virent un homme qui escaladait une montagne. Et le jeune prince se rendit compte que cet homme n’était autre que son frère aîné. Il dit alors à sa femme: “Prends le carrosse, un cheval et un serviteur noir et rentre à la maison. Moi je reste ici avec un cheval.”
La jeune femme se mit à pleurer, car elle avait très peur. “Non, non! protesta-t-elle, je crains que tu ne me quittes, que tu ailles loin de moi.”
Son mari lui promit: “Non, je ne te quitterai jamais. Tu es ma femme, mais je dois aller là-bas.”
La jeune femme rentra chez elle tandis que son mari, avec son cheval et son serviteur, avançaient en direction de son frère. Le serviteur voulait attaquer l’homme qui escaladait la montagne, mais son maître lui dit: “Ne le touche pas!”
L’aîné des deux frères avait contracté une terrible maladie contagieuse et le moindre contact avec lui pouvait provoquer la mort. A part cela, il était complètement aveugle. Le serviteur ne fit pas attention à l’avertissement de son maître et installa l’aveugle dans la selle du cheval. Après quelques pas, le serviteur tomba raide mort.
Le prince s’empara alors des rênes de l’animal et retourna en ville avec son frère. Bien entendu, l’aîné n’avait pas reconnu son frère, puisqu’il était complètement aveugle.
Revenu au château, le cadet conduisit son frère dans la chambre où il avait rencontré sa femme quand elle était encore aveugle. Puis il ordonna à son serviteur: “Apporte-moi de l’eau chaude et un costume neuf et ne laisse pénétrer personne dans cette chambre.” Et à son frère il dit: “Répète, après moi, ces mots: “Dieu d’Abraham, Dieu d’Isaac et Dieu de Jacob”; et l’aîné fit ce qu’on lui avait demandé tandis que son frère lui fit subir le même traitement qu’à la fille du roi.
Les yeux de l’aveugle guérirent et il recouvra la vue. Puis le cadet appela l’un de ses serviteurs et lui ordonna d’habiller l’homme d’un costume neuf. Et il ajouta: “Ce soir, tu conduiras cet homme dans la salle où le roi confère avec ses ministres.”
Le frère aîné s’effraya, car il ne savait pas ce qu’on voulait lui faire. Il était persuadé qu’on voulait le tuer.
Pendant ce temps, le frère cadet se rendit chez sa femme et lui dit: “Demande à ton père qu’il invite ce soir tous les ministres à venir boire avec nous.”
Le même soir tous les invités étaient réunis dans la grande salle. Ils mangent, boivent, s’amusent et voici, le prince héritier se lève et dit au roi: “Ecoutez donc, vous, le roi de cet empire et toutes les personnes présentes ici, ce que j’ai à dire à un certain homme.” Et il donna l’ordre de faire venir son frère aîné.
Les serviteurs conduisirent le frère aîné dans la salle. Il portait un costume neuf mais tremblait de tous ses membres car il était certain, à présent, que sa dernière heure avait sonné.
Le frère cadet lui dit alors: “Viens ici!”
Puis il lui demanda: “Qui es-tu? Quel est ton nom? D’où viens-tu? As-tu un père, as-tu un frère?”
L’aîné donna tous les renseignements demandés et à la dernière question, il répondit: “J’avais un frère plus jeune, mais il est mort.”
“C’est faux! Tu es un menteur” s’écria le cadet d’une voix très forte pour que tous puissent l’entendre, puis poursuivit: “Regarde-moi! Regarde-moi bien, ne me reconnais-tu pas? Je suis ton frère cadet.”
L’aîné se mit à trembler encore plus fort, mais son frère cadet lui dit: “N’aie pas peur. Nous ne te traiterons pas comme tu as traité d’autres personnes. Tout ce que je te demande, c’est de me répondre à cette question: Dieu aime-t-il mieux le juste ou le méchant?”
“Dieu préfère le juste, répondit l’homme, et je te supplie de me pardonner.”
Le cadet dit: “Je ne te ferai aucun mal, car nous sommes frères et descendons de la même mère et du même père. Ne crains rien.”
L’aîné s’inclina devant son frère et celui-ci dit: “Je ne te ferai aucun mal car notre père, que sa mémoire soit bénie, m’a demandé de ne pas me disputer avec toi.”
Il appela l’un de ses serviteurs et lui demanda de combler son frère d’argent et d’or et de lui donner une maison, dans un faubourg de la capitale.
Mais le frère cadet resta au château avec sa femme et les deux vécurent heureux, de nombreuses années durant.
Yitshac Massas (narrateur; textes Nos 18 et 19); né en 1916 à Tanger; son père, qui appartient à la communauté locale de langue arabe, est né à Meknès, mais sa famille s'est fixée à Tanger pendant qu'il était encore enfant. Les parents de Yitshac ont dû quitter Tanger en raison d'une dispute avec des Arabes de la ville et Yitshac a grandi à La- rach (El Araich) au Maroc espagnol. Quand Yitshac eut 16 ans, son père mourut et le jeune homme dut subvenir aux besoins de la famille. Marié à 17 ans, il travailla durant la guerre civile en Espagne comme chauffeur de taxi mais à la suite d'une dispute avec des officiers de Franco, il dut quitter Larach pour s'établir à Tanger. En 1954, il s'établit en Israël avec sa famille et, aujourd'hui, il habite Kiryath Malahi, où il travaille comme peintre. Yitshac a entendu les histoires qu'il connaît, de son père qui, lui, les avait entendues, dans sa jeunesse, dans la maison paternelle. Six histoires de Yitshac sont conservées aux "Archives", toutes enregistrées par Yaacov Avitsouc.
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965- LE VEINARD ET LE MALCHANCEUX
באהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-מרטין גילברט-תרגם לבנה זמיר-2013 -לפני האסלאם
לפני האסלאם
הנסיך מ-חִ'מִיאָר
במשך יותר מאלף שנים לפני הולדתו של מוחמד בשנת 570, יהודים חיו במה שעתיד להפוך – עם כיבושיו של מוחמד וחסידיו – לארצות מוסלמיות. ארצות אלו השתרעו מספרד ועד לאפגניסטן, ותושביהם היו ערבים, פרסים, טורקים, ברברים ויהודים. הוקמו בהם הישיבות היהודיות הגדולות של סורא ופומבדיתא (כיום פלוג'ה בעיראק של ימינו), שתי ערים שהיו במרכז החשיבה והמוסר היהודי דתי. בבבל גם נערך ונחתם התלמוד הבבלי לפני יותר מאלף שש מאות שנים.
במרחב גדול זה של ארצות, נמצאו קברות יהודיים מתקופה קדומה ועתיקה מאד. בעיר קרתגו שבתוניסיה, נמצאו כתובות חרוטות על מצבות יהודיות הנושאות תאריך 813 לפנה״ס. המסורת התימנית גם גורסת, כי קבוצת יהודים אמידים הגיעה לתימן מירושלים עוד בשנת 629 לפנה״ס, לאחר ששמעה את ירמיהו הנביא מנבא על חורבן בית המקדש בירושלים. יתכן כי הגירת יהודים לתימן החלה עוד קודם לכן. כאשר תימן נשלטה על ידי מלכת שבא בשנת 900 לפנה״ס, המסחר והסחר הימי שהוקם על ידי שלמה המלך, הביא יהודים מיהודה לתימן – מסע של 1,400 קילומטרים.
ירושלים, שנכבשה לראשונה על-ידי שלטון מוסלמי בשנת 638 לספירה, הייתה מוקד של חיים יהודיים במשך למעלה מאלף ארבע מאות שנה לפני עלייתו של האסלאם. היא הייתה עיר הבירה היהודית במשך יותר מארבע מאות שנה, כאשר נכבשה על ידי הבבלים בשנת 587 לפני הספירה. העיר גם הייתה מרכז הממלכה היהודית, שנשלטה על ידי מלכים יהודים במשך שבעים ושמונה שנים, משנת 141 לפני הספירה עד 63 לפנה״ס. בתקופות אחרות, חלק מהשליטים ששלטו על ירושלים, לרבות הרומאים כמו גם היווני-סלוקי אנטיוכוס הרביעי, פנו נגד היהודים; אחרים, כמו אלכסנדר מוקדון והתלמים המצרים, אפשרו לחיים היהודיים לפרוח ולשגשג.
באסטלה עתיקה המוצגת במוזיאון המצרי-פרעוני בקהיר, תחת הכותרת 'אסטלת-ישראלי, עם ישראל נראה כעם שהובס על-ידי בנו של רעמסס השני, מרנפתח (־1213 1203 לפני הספירה), יותר מ-1,800 שנה לפני בואו של מוחמד. הפפירוסים שהתגלו באי אלפנטינה(הוא האי יֵב) שעל הנילוס, מערבית לעיר אסואן במצרים, הם מצבור של מסמכים משפטיים ומכתבים בארמית, המעידים על חיי קהילה יהודית פורחת ומשגשגת במאה השביעית לפני הספירה באי אלפנטינה. קהילה זו נוסדה כיישוב צבאי בתקופת שלטונו של המלך מנשה ביהודה, כדי לסייע בהגנה על הגבול הדרומי של מצרים עם נוביה. ככתוב בספר ירמיהו(מד, א) קהילה יהודית אחרת שגשגה גם במאה השישית לפני הספירה, בצפון מצרים: בְּמִגְדֹל וּבְּתַחְפַּנְחֵס (עירו של פרעה) וּבְנֹף וְּבְאֶרֶץ פַּתְרוֹס. לפי הוראתו של אחד המלכים ההלניסטים משושלת בית תלמי במצרים, בין המאה השלישית והשנייה, התנ״ך תורגם באלכסנדריה ליוונית (תרגום השבעים) על ידי 72 רבנים.
ירמיהו פרק מד
הַדָּבָר, אֲשֶׁר הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ, אֶל כָּל-הַיְּהוּדִים, הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם–הַיֹּשְׁבִים בְּמִגְדֹּל וּבְתַחְפַּנְחֵס וּבְנֹף, וּבְאֶרֶץ פַּתְרוֹס לֵאמֹר
במאה השנייה לפני הספירה, בתקופת שלטונו של המלך תלמי השישי במצרים, קהילה יהודית גדולה פרחה בעיר לֵיאוֹנטוֹפוֹליִס (שנקראת עד היום, תֶל-אֶל-יַהוּדֶיָיה – כלומר תל-היהודים), כמה קילומטרים צפונה מהעיר הליופוליס המודרנית שליד קהיר. בית מקדש שהיה זהה לבית המקדש בירושלים נבנה באותה תקופה בעיר ליאונטופוליס, על ידי חוּניו הכהן, שברח מצרימה עם פמליה נכבדה, לאחר שהמכבים סרבו להעניק לו את המעמד של כהן גדול. על פי יוסף בן מתתיהו, מקדש ליאונטופוליס התקיים במשך יותר משלוש מאות שנה, והיה המקדש היהודי היחידי מחוץ לירושלים שבו הועלו קורבנות. חסידי חוניו היוו חיל מצב חשוב מאד ליד ממפיס והמושבה שלהם הייתה ידועה כארץ חוניו. כפי שדיווח פילון האלכסנדרונ׳, פילוסוף יהודי-הלניסטי (20 לפנה״ס עד 50 לספירה) הידוע בשמו היהודי ידידיה, מיליון יהודים חיו במצרים ההלניסטית במאה הראשונה לספירה, חלק גדול מתוכם בעיר אלכסנדריה.
כאשר מלך פרס, כורש הגדול, ניצח את הבבלים בשנת 539 לפני הספירה, הוא שיחרר את יהודי ירושלים. חלק מאותם 'עבדים משוחררים' – שכבר לא נאלצו לעבוד אלילים – החלו לבנות מחדש את בית המקדש בירושלים, שהושמד ארבעים ושתיים שנים לאחר נבואתו של ירמיהו הנביא. אחרים פנו מזרחה והתיישבו בפרס. בין צאצאיהם של אלה, נמנים ־ מאה שנה לאחר מכן – אסתר התנ״כית ובן-דודה מרדכי, אשר על פי המסורת היהודית סיכלו את ניסיונו של הווזיר הגדול המן להשמדת הקהילה היהודית הפרסית כולה.
הערת המחבר : קבר אסתר שבעיר האיראנית חמדאן, מוקף קברי יהודים, כי היהודים החשיבו את השטח סביב קברה כשטח קדוש יותר מאשר בית הקברות היהודי הראשי. הכיפה המלכותית הלבנה של הקבר שנבנתה ב- 1602. הומאן שרשאר, עורך הספר Esther's Children: A Portrait of Iranian Jews, עמודים 23 ,XVIII ו-25.
הגירות דומות של יהודים והתיישבותם מחדש במקומות אחרים, הובילו את היהודים לארצות רחוקות אחרות, שנכבשו מאוחר יותר על-ידי האסלאם, במאה השביעית והשמינית. אלף שנה לפני עלייתו של האסלאם, מלך בבל נבונידוס הביא גולים יהודים לעיר תימא, נווה מדבר בערב הסעודית של ימינו, כאשר הקים שם את בירתו. כתובות-קבר גם מאשרות שיהודים חיו בערים של חצי-האי ערב אל-היג'ר מַדָאייִן סַלִיח – ו- אל-אוּלא, חמש מאות שנה לפני הולדתו של מוחמד. כמו כן, בשנת 312 לפנה״ס, שליט מצרים, תלמי לאגוס, הביא להתיישבותם של יהודים בקירנאיקה – היא לוב של ימינו – כדרך לחיזוק ממלכתו. כתובות עתיקות בבנגאזי ובמקומות אחרים ברחבי לוב, מראות שקהילה יהודית עשירה, מבוססת ומאורגנת היטב, חיה שם בשנת 146 לפנה״ס, עם תחילתו של השלטון הרומי.
הערת המחבר : ההיסטוריון ציארלס ג. טוריי מאמין כי אף לפני נבונידוס, ששלט בין השנים 539-555 לפנה״ס, סוחרים יהודים התיישבו בערים של נווה המדבר חדג'אז, לרבות בעיר יתריב (מדינה). Charles Torrey The Jewish Foundation of Islam, עמודים 17-18-110.
הערת המחבר : הכתובת על שעון־השמש בבית אל-היג'ר, מציינת שמו של יהודי, מנשה בר-נתן שלאם, שהיה ככל הנראה האסטרונום ששעון-השמש היה בבעלותו, או האומן שגילף אותו. הגנרל הרומאי Aelius Gallus גם מצא יהודים שחיו באל-היג'ר, בדרכו לכיבוש תימן בשנת 25 לפנה"ם.בתלמוד הבבלי (בסוף המאה הרביעית – תחילת המאה החמשית) מציין את ענאן בן חייה מהיג'רה (מסכת יבמות: 116א), שמופיע בהקשר לדיון על הצעת חוק לגירושין בעיר הבבלית סורא.
באותם חלקים של האימפריה הרומית שנכבשו מאוחר יותר על ידי הערבים ועברו לשלטון מוסלמי, לרבות צפון אפריקה, כמו גם סוריה ומצרים, יהודים חיו ולעתים גם שגשגו כחקלאים וסוחרים. אך החיים במסגרת ה- פאקס רומַאנַה (השלום הרומי) לא מנעו הגירות נוספות של יהודים. בשנת 41 לפנה״ס, המלך הורדוס, שהומלך על ידי הרומאים על מחוז יהודה שבירתו ירושלים, שלח כוח צבאי לקימום שליטה רומית בחופי ים סוף. מסע זה היה כשלון, אבל כמה חיילים יהודים נשארו והתיישבו שם, והיו לקהילה היהודית הדרומית ביותר שנוסדה בתקופה הרומית.
יהודי נכבד שנסע באותה עת אל מחוץ ליהודה, היה רבי עקיבא, חוקר ומנהיג יהודי, אשר נסע עם אחרים מירושלים לקרתגו בכדי ללמד, והצטרף לרבנים ידועים רבים שלימדו שם. אך נדידת יהודים אל מחוץ ליהודה בתקופה הרומית, לא נעשתה תמיד מתוך בחירה. כאשר הרומאים הרסו את ירושלים ואת בית המקדש בשנת 70 לספירה – בעקבות מרד היהודים שנכשל – כשלושים אלף יהודים גורשו ממולדתם העתיקה ונשלחו לצפון אפריקה.
גורל דומה היה מנת חלקם של יהודים שנלקחו לשבי לאחר כשלון מרד בר כוכבא בשנת 136 לספירה. על פי המסורת, שנים־עשר ספינות של שבויים יהודים גורשו מיהודה לאזור קירנאיקה, בו כבר חיו באותה תקופה חצי מיליון יהודים. כן נאמר, כי רוב היהודים שחיו בקירנאיקה גרו בכפרים חקלאיים, בעוד שאלה שהתגוררו ליד הים היו מלחים וספנים. רבים אחרים היו קדרים, סתתים, אורגים וסוחרים. מספר המתיישבים היהודים החדשים שהגיעו לקירנאיקה היה כמיליון איש, שאולצו לעזוב את יהודה. בשנת 132 לספירה, הרומאים שינו את שמה של יהודה והעניקו לה את הכינוי Syria-Palaestina, ועל גבי מטבעותיה נחרטו המילים Judea Capta 'יהודה השבויה'.
בשנת 115 לספירה, יהודי קירנאיקה מרדו ברומאים, והתוצאות חזרו על עצמן. לאחר דיכוי המרד, מסופר כי המושל הרומי קאטולוס רצח את כל היהודים העשירים שמספרם הגיע לשלושת אלפים, והחרים את כל רכושם'. כתגובה לדיכוי אלים זה, רבים מיהודי קירנאיקה ברחו עמוק לתוך מדבר סהרה והתגוררו שם בין השבטים הברברים, שחלק מהם התגייר מאוחר יותר. למרבה האירוניה, יהודי מאזור קירנאיקה בשם מארק – מארק הקדוש מאבות הכנסייה – התנצר וייסד את הכנסייה הקופטית שהחדירה את הנצרות לאפריקה.
בין הארצות הרבות שהפכו למולדת חדשה עבור המהגרים היהודים באותה תקופה, פרם – היא איראן של היום – הייתה אחת המשמעותיות ביותר. בשנת 226 לספירה, המלך שאהפור הראשון ייסד בפרס את האימפריה הסאסאנית,,ויהודים מילאו תפקידים חברתיים וממשלתיים בכירים באימפריה. במהלך ארבע מאות שנה של שלטון סאסאני, יהודי פרס היו בין אלה שכתבו את התלמוד הבבלי, מאגר חיוני של חוקים ותיאולוגיה יהודית עד עצם היום הזה. יהודים שנעקרו, הקימו גם את הקהילה היהודית בתימן, לאחר מרד בר כוכבא שהחיש הגירה יהודית משמעותית מיהודה לתימן. היהודים היו סוחרים ממולחים, ותימן הייתה אז ידועה ברחבי העולם היווני-רומי כארץ סחר משגשגת, במיוחד בתחום התבלינים. כמי ששלטה בקצה הדרומי של ים סוף, תימן היוותה מוקד הן בסחר הימי והן בנתיבים היבשתיים מדרום-מערב לחצי-האי ערב. תיעוד ראשון בכתב המעיד על נוכחות יהודית בתימן מתוארך למאה השלישית לספירה. מיומנות היהודים במסחר הביאה אותם גם לחלק הצפוני של ים-סוף, ולאיים התאומים של טיראן וסנפיר שבמיצרי טיראן, שהיו במשך שנים רבות איים יהודיים.
במאה החמישית, תימן אימצה את היהדות כדת רשמית של המדינה. המלך אב-קריב אסעד, ששלט על ממלכת חימיאר, החדיר את השינוי לאחר שהתגייר בעצמו, בהשפעת יהודים בחצרו. בעקבות כך, רבים בדרום חצי-האי ערב התגיירו; השלטון היהודי בתימן נמשך כמעט מאה שנה.
המלך היהודי המפורסם ביותר בתימן, יוּסוּף אֳסַר, עלה לכס השלטון בשנת 515 לספירה. הוא היה אדם דתי, ידוע לערבים כ- ד'ו נוּאַס (׳האיש בעל התלתלים השחורים׳). תקופת שלטונו בתימן תוארה כמבשרת 'תור הזהב' עבור יהודים וערבים מקומיים כאחד. אך שלטונו לא חסר אלימות וסכסוכים כלפי חוץ. מתוך תיאור על רדיפת היהודים בביזנטיון הנוצרית, ד'ו נואס תקף את המעוז הנוצרי של נַגְ'רָאן, וטבח בכל מי שלא וויתר על דתו הנוצרית. ואז, עשר שנים בלבד לאחר שעלה לכס המלוכה, ד'ו נואס הובס על ידי הנוצרים מאתיופיה, שהיו בני ברית של האימפריה הנוצרית הביזנטית. תימן נפלה, יחד עם האיים היהודיים טיראן וסנפיר, לשליטה ביזנטית.
שנים לפני בוא האסלאם, מאות אלפי יהודים עשו את דרכם בתוך האימפריה הרומית, בים וביבשה, אל יעדים חדשים: מערבה אל ספרד וצפון אפריקה, צפונה עד הרי האלפים השוויצריים, מזרחה אל חופי הים השחור והים הכספי, ודרומה עד לתימן. במולדתם החדשה – בתפוצות או בגלות – יהודים אלה הקימו קהילות יהודיות, אשר במשך שלוש מאות שנה לפני התפשטות הנצרות, וחמש מאות שנה לפני עליית האסלאם, דבקו באמונתם, במנהגיהם ומסורותיהם. למרות שאימצו את השפות המקומיות בחיי היומיום ובעבודה, הם שימרו את העברית כשפת קרוא וכתוב ותפילה.
יהודים אלה שהתיישבו על פני אזור גיאוגרפי עצום, שמרו בכל זאת על קשר הדוק בינם לבין עצמם באמצעות הדת: אמונתם באל אחד, החוקים והקוד האתי של התורה, המסירות לתפילה, ערבות הדדית, משפחה וקהילה.
היהודים גם שמרו על קשרים חזקים עם ארץ מולדתם העתיקה, יהודה. יהודי תימן עשו מאמצים גדולים ושבו ליהודה כדי לקבור את מתיהם, לעתים תוך מסע של ששים יום לפחות על פני מדבריות ערב. בבית הקברות היהודי של בית שערים בעמק יזרעאל, נתגלו בשנת 1936 ארבעה חדרי קבורה, ובהם סרקופגים עשויים עץ, אבן ועופרת שהובאו לשם מתימן. בית קברות זה היה בשימוש עד סוף המאה הרביעית. על אחד הסרקופגים נמצאה כתובת באלפבית של חצי-האי ערב הדרומי, בה נחרטו המלים: 'נסיך חִימִיאָר'.
החל משנת 325 לספירה, יהודה – כחלק מפלשתינה – נשלטה במשך כשלוש מאות שנה על ידי הקיסרים הנוצרים של ביזנטיון, שבירתה הייתה קונסטנטינופול, במרחק שמונה מאות קילומטרים משם. יהודי ירושלים החליטו לאחד כוחות עם הפרסים בשנת 614, כדי להטיל מצור על ירושלים ולשחררה מידי השלטון הנוצרי. כאשר הצבא הפרסי הביס את הביזנטים, הוא החזיר את ירושלים לידי היהודים. ירושלים נותרה תחת שלטון יהודי למשך שלוש שנים, ולאחר מכן הפרסים החזירו את השליטה על העיר לתושביה הנוצרים. אך בשנת 629, ירושלים נכבשה בחזרה על ידי הקיסר הביזנטי הרקליוס, נוצרי ארמני, שהחרים שוב את היהודים.
בתקופת שלטונו על ירושלים שנמשכה תשע שנים, הרקליוס יצא במסע נקמה נגד היהודים. הוא ציווה המרה כפויה של יהודים לנצרות בכל שטחי אירופה ואסיה של האימפריה הביזנטית, ובשנת 632 – שנת מותו של מוחמד – הוא הרחיב את גזירת ההמרה לצפון אפריקה. רק לאחר שהערבים המוסלמים כבשו את ירושלים בשנת 638, הורשו היהודים לחזור לעיר ולחיות בה על פי אמונתם. באותה עת, החל הרקליוס בהמרת יהודים בכפיה בצפון אפריקה. אך כפי שכותב ההיסטוריון ח.ז. הירשברג, בדיוק אז הגיחו -שבטים ערביים מהמדבר עם הסיסמה 'אין אלוהים מבלעדי אללה, ומוחמד הוא שליחו של אללה', אשר ליכדה אותם לעם אחד ולקהילה דתית מיליטנטית. ׳כוח צבאי אדיר זה, סחף את הרקליוס ואת צבאו אל מחוץ לרוב שטחי אסיה, פלש למצרים ושם פעמיו אל המקומות הפוריים של צפון אפריקה וספרד.
הישועה הייתה בהישג יד, ליהודים הנרדפים בארצות הנוצריות.
באהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-מרטין גילברט-תרגם לבנה זמיר-2013 עמ;25-29
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הבקשות לכל שבת
ג. הבקשות לכל שבת
הקובץ ״שיר ידידות״ בא לתקן ולשנות את הקובץ ״רני ושמחי״ שקדם לו בהקדמה בקובץ ״שיר ידידות״ שנכתבה ע״י הצעיר שלמה אביטבול ״כהסכמה של עיר מרראקיס״ נכתב:
"ולפי שראו השירים מפוזרים אנה ואנה ואין השיר עולה יפה בזה אח"ז(אחר זה)
ובמבוא לקובץ שכתב הפיטן מאיר אלעזר עטיה נכתב עוד:
"והתרבו פייטנים ומשוררים אשר רוח ה' דבר בם ראו השירים אינם מסודרים בסדר נכון בהדפסות הקודמות, וכן היו עוד כאלה מפוזרים בכתב יד, לכן במסירות גמורה שבו המשוררים שיוצר הבריאה חנן אותם בחכמה, בקול נעים, ובבקיאות בטוב משקל השירים והמקמים…רכזו כל השירים שהיו בכתב יד ביחד עם אלו שנדפסו כבר, חלקו אותם לעשרים שבתות, וסדרו אותם לפי המודולציה היינו הנובאת. שהם אחד עשר במספר המקבילים למוסיקה האנדלוסית ובזה הפיצו קרני אורה לעיני ה פייטנים והחובבים"
יוצא מכאן, כי לאחר עבודת האיסוף אנו מוצאים 559 פיוטים המסודרים ל־20 .שבתות, משבת ״בראשית״ ועד שבת ״זכור״ במבנה ברור: ״תקון לאה״, פתיחה לבקשות ־בקשות לכל סדרה.
הבקשות והפיוטים לשבת כוללים
בקשה אחת או שתיים המיוחדות לשבת והעוסקות במצוות השבת ־ הן פותחות את סדרת הפיוטים של הסדרה לאותה שבת.
״הביתאיין״ ־ זהו ה״אסתכבאר ביתאיין״, קטע שירי קצר המופיע אחרי הבקשה לשבת ושתפקידו להודיע למשתתפים בבקשות את המקאם בו ישתמשו באותו ערב. הוא גם מאפשר לפיטן הראשי ״אל מקדם״ להכשיר את קולו, כדי שייכנס באופן נוח ללחני המקאם. "ביתאיין״ ־ שני בתים, כי חוזרים על הפיוט הקצר בן בית אחד פעמיים. מהו בעצם מקומו של ה״ביתאיין״? אם תפקידו להודיע על המקאם של הסדרה, הרי ברור לכולם מהו המקאם שהרי פיוטי הפתיחה ״דוד ירד לגנו״ ו״ידיד נפש״ כבר הושרו במקאם זה. יתכן ולעורכי הקובץ ״שיר ידידות״ היו שיקולים שאין אנו יודעים אותם.
32־13 פיוטים בממוצע לכל סדרה שבועית, הסדרה הארוכה ביותר נמצאת ב״יתרו״־32 פיוטים, הקצרה ביותר ב״תרומה״ ־ 13 פיוטים. הפיוטים מאופיינים במספר תכונות: הפיוטים קצרים, בני מספר בתים עם חריזה ושורה החוזרת בסוף כל בית או בפזמון המבדיל בין הבתים. התוכן עוסק בדרך כלל בנושאי גלות, גאולה וכיסופים לארץ־ישראל. שאר הפיוטים עוסקים בדברי שבח והלל לה׳, בנושאים מתוך פרשת השבוע או בנושאים שונים. הפיוטים של הפרשה מושרים ברצף בזה אחר זה. כל רצף כזה נקרא ״טריק״, מהירותם של פיוטי ״הטריק״ נעשית מואצת יותר ויותר במהלך ביצועם. בסה״כ בכל 20 הסדרות ישנם 419 פיוטים (לא כולל בקשות לשבת וקצידות).
דברי תורה יבואו אחרי סדרת הפיוטים, והם נאמרים ע״י רב מקומי הנוכח במהלך הבקשות.
הקצידה מופיעה בחלקו האחרון של המעמד וחותמת אותו. בסה״כ בקובץ ״שיר ידידות״ קיימות 89 קצידות. בדרך כלל ה״מקדם״ בוחר בקצידה אחת שאותה ישיר בפני כל הנוכחים.
הקצידה שתיבחר תלויה ברצונו האישי של ה״מקדם״. עפ״י המידע שהגיע אלי, ר׳ דוד בוזגלו העריך את הקצידות של ר׳ רפאל משה אלבאז(קצידות שחיבר מופיעות ב״שיר ידידות״), ולפעמים בחר בקצידה אותה חיבר ר׳ דוד אלקיים (קצידות שלו שובצו ב״שיר ידידות״). הפיטן המקומי בדימונה, ר׳ יהודה ללוש, שר בקביעות בכל שבת את אחת הקצידות של ר׳ דוד אלקיים.
התכנים בפיוטי ״שירת הבקשות״
מהם תוכניהם של פיוטי ״שירת הבקשות״? האם פיוטים אלה שנכתבו במשך מאות בשנים בקהילות היהודיות שבמרוקו היו קשורים בחויות החיים, שעברו עליהם בארץ הנכר ושיקפו חיים חברתיים ואישיים, או שמא הפיוטים עסקו בהיבטים לאומיים כלליים של תפוצת ישראל בגולת מרוקו ?
התשובה על שאלה זו ניתנת בציטוט הבא: ״השירה העברית של יהודי צפון אפריקה 'של יהודי מרוקו בפרט… היתה קודם כל שירה קהילתית שענתה על צרכים יהודיים־קהילתיים, ביטאה לחצים פנימיים וחיצוניים שהופעלו על הקהילה כקהילה, והותאמה לזמן הקהילתי והיהודי על טקסיו ודמיונותיו השונים. יסוד קהילתי זה של השירה העברית הוא גם המסביר לנו את המקום המרכזי שתפסו הציפייה המשיחית והאירועים המשיחיים ביצירה הזאת״.
במילים אחרות: הציפיות המשיחיות הן אמנם חלק מן האמונה בהגות היהודית בכל הדורות, אך ציפיות אלה התגברו עקב היותם חלק מתסיסה משיחית שנוצרה כתוצאה ממצוקות הגלות, ולפיכך הקיום היהודי בגלות הוא הכרח ואילוץ זמניים שיהיה להם סוף. השאיפות מתבטאות ברצון עז לעלות לארץ־ישראל, ארץ הכיסופים.
לגירוש ספרד ב־1492 ולהתפתחות הקבלה בצפת כ־ 50 שנה מאוחר יותר יש השפעה על הכתיבה של המשורר־הפיטן היהודי המרוקני המצוי. רוב הפיוטים שנכתבו עסקו בתפילה כבקשה מה׳ בעניינים לאומיים של עם ישראל, בקשת רחמים מאל עליון ובקשת חזרה בתשובה. הם ביטאו פחדים מסבלות הגלות, כיסופים למשיח ולא״י, שבחי השבת והמועדים. רוב הבקשות נכתבו, כאמור, בהשפעת שני האירועים המוזכרים לעיל; מכאן גם תוכנם המבטא היבטים לאומיים ורוחניים. כתיבתם האישית של המשוררים והפייטנים במרוקו ביטאה ושיקפה את הערכים המוסריים והדתיים של כלל בני הקהילה. כתיבתם כללה תכנים שהתאימו לכל אחד כפרט וככלל.
להלן אציג את תוכני הפיוטים של המשוררים השונים ואנסה להציג את אופן ביטויים במנהג ״שירת הבקשות״. עיון בקובץ ״שיר ידידות״ מגלה כי תוכני הפיוטים סבבו סביב נושאים דתיים, וכמעט שאין זכר לחיי היומיום החילוניים. המרחב הענק שבמרוקו אינו זוכה כמעט להתיחסות משום הגישה הרואה במרוקו ארץ של רשע וטומאה, ארץ שהקשתה על חייהם, ובה סבלו מאין־סוף של גזירות: השפלות, גירושים ואף הרג המוני. משום כך, מעטים השירים העוסקים בתאורי טבע, בהויה היומיומית החילונית ובחויות פרטיות.
תוכני הפיוטים כללו את כל המרכיבים של ההויה היהודית: גלות והסבל שבה, גאולה והציפיות המשיחיות, שבח והודאה לה׳, כיסופים לארץ־ישראל ולירושלים, שבתות ומועדים.
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט עמ'48-45
Tana Debei Eliahou- Sur les quatre parties du Choul’han ‘Aroukh De l’éminent Rabbi Eliahou HaSarfati
Chéélot Outechouvot
Sur les quatre parties du Choul’han ‘Aroukh
De l’éminent Rabbi Eliahou HaSarfati
de mémoire bénie
Grand-Rabbin de Fès (Maroc), décédé en 1805
Edite par
Le Collège académique d’Achkelon l’Institut Orot Yahdout HaMaghreb
Edité pour la première fois à partir de manuscrits
compilé, annoté et préfacé par
Moché Amar
Fils de Chlomo et Ra’hel de mémoires bénies
Avant-propos
«Que ferai-je pour Hachem en retour de toutes Ses bontés pour moi?» (Tehilim 116, 12) Il m‘a confié une mission bien agréable, en me permettant de m’adonner dans ma jeunesse à l’étude de la Torah de nos Maîtres, les Sages du Maghreb. Leur œuvre féconde, résultat d’une pensée et d’un travail spirituel considérables, couvre toutes les sciences du Judaïsme; néanmoins cette création est restée presqu’entièrement à l’état de manuscrit, et, avec le temps, la majorité de ce travail a été perdu. Aujourd’hui, les vestiges de leur Torah sont dispersés dans des bibliothèques à travers le monde ou entre les mains de particuliers; ces textes diminuent de jour en jour, s’usent, disparaissent, et appellent au secours: «Si seulement on pouvait mettre mes paroles par écrit, les enregistrer dans un livre! Les graver pour toujours dans le roc avec un stylet de fer et de plomb!» (Iyov 19, 23-24).
Le mérite de ces Sages m’a permis de prêter l’oreille à cet appel, et depuis mon jeune âge je me suis attelé avec cœur à la tâche de sauver ce peu de leur Torah qui a subsisté – des dizaines d’écrits dans tous les domaines des sciences du Judaïsme, ־ de les éditer et de les vêtir d’apparat, de leur ajouter des sources et des notes, de riches avant-propos qui mettent en lumière la biographie de leurs auteurs, l’histoire de leurs communautés, leur époque et leur œuvre. Les ouvrages que nous avons publiés jusqu’à présent sont devenus une pierre angulaire dans la recherche sur le Judaïsme du Maroc et sa tradition. Ils servent à des Rabbanim et étudiants en Torah, à des chercheurs et étudiants universitaires qui veulent connaître ou enquêter sur la Torah et l’Histoire des communautés juives du Maroc. Pour leur majorité, ces ouvrages constituent la carte d’identité unique de communautés anciennes, il s’agit d’une documentation de base pour comprendre l’histoire des Juifs du Maroc.
Je remercie donc Hachem alors que je m’apprête à publier les prémices de l’œuvre halakhique de notre grand Maître Rabbi Eliahou HaSarfati de mémoire bénie. Il avait étudié chez Rabbi Chmouel Ben Elbaz et Rabbénou ‘Haïm Ben ‘Attar, auteur du Or Ha’Haïm sur la Torah, et avait côtoyé les Grands de la génération précédente: Rabbi Ya’akob Ibn Tsour et son Beit-Din de Cinq. Après leur décès, il est considéré comme le plus grand des Sages de Halakha de son temps, Décisionnaire et gloire de sa génération. Lui sont soumis nombre de questions et problèmes halakhiques. De tous les coins du Maroc on demande son avis, et on s’y conforme. Il officia en tant que Rav à Fès de 5510 à 5565 (1750 – 1805).
Cela fait de nombreuses années que je me suis investi dans la Torah du Raah (Rabbi Eliahou HaSarfati) dans le domaine de la Halakha. J’ai commencé par rassembler ses responsa une à une, à partir de collections de manuscrits et d’ouvrages imprimés. C’est alors qu’est intervenu mon ami R’ David Israël Torjmann qui, sur le conseil de Rabbi Aharon Monsonégo Chlita, se proposa pour m’aider à éditer un des livres de Rabbénou Eliahou HaSarfati Zatsal. Je me suis alors empressé de commencer l’édition des responsa que je détenais.
Dans un premier temps, j’ai pensé que ce serait un grand succès si j’arrivais à publier seulement un tome des responsa de Rabbi Eliahou et à ériger ainsi un monument à sa méthode halakhique et à ses décisions de Halakha. Mais grâce au mérite de Rabbénou, ses responsa affluent à nos yeux une à une à un rythme toujours plus grand, chaque responsa appelant: «Me voici! Sauve-moi de l’oubli!» De jour en jour, le recueil s’est épaissi. J’ai donc décidé de sceller le premier tome et de déplacer une partie des responsa à un second tome.
Aujourd’hui, nous présentons au public le premier tome des responsa, que nous avons appelé Tana Dévei Eliahou, d’après le titre que lui avaient décerné les Sages de sa génération. Ce titre apparaît d’ailleurs à l’arbre généalogique de la famille Sarfati, qu’on a l’habitude de transcrire sur les contrats de Ketoubot. Nous nous attelons à présent à compléter le second tome, et nous sommes certains que le mérite de Rabbénou nous aidera à parvenir à la publication d’un troisième tome, et peut-être d’autres encore. Car le Raah était un éminent dirigeant dans sa génération. C’est à lui qu’on soumettait tout problème épineux. Il avait donc écrit des centaines de responsa, de décisions et de ‘Hidouchim de Halakha, qui se révèlent à nous de jour en jour. Nous avons ajouté à cet ouvrage une large recherche sur les Sages de la famille Sarfati de la ville de Fès, depuis le XVème siècle jusqu’à la fin du XVIIIème siècle, fin de l’époque de Rabbénou le Raah.
Pour mon travail, j’ai eu recours à des personnalités et à certaines institutions aussi bien sur le plan de l’aide financière que pour le rassemblement des documents. Ainsi, Dr Vidal HaSarfati m’a remis un recueil des responsa de Rabbi Eliahou que sa famille détenait. Rabbi Yédidya Monsonégo zatsal, Rav et Président du Beit-Din de Fès et Grand-Rabbin du Maroc, m’avait confié quant à lui en son temps un petit recueil de responsa qui était rongé de mites. D’autre part, j’ai recopié quelques responsa à partir des collections de la Bibliothèque Nationale et de l’Institut de photocopie des manuscrits qui y est annexé. M. Its’hak fils de R’ Chmouel Ibn Danan m’a confié pour sa part une copie d’un recueil de responsa des Sages du Maroc qui se trouvait dans la collection de la famille Ibn Danan. J’ai également reçu de la collection de la Yéchiva Ahavat Chalom une copie d’un recueil qui comporte quelques responsa de Rabbi Eliahou. D’autres personnes ont contribué à cette oeuvre, qu’elles soient toutes bénies et remerciées, et que le mérite de Rabbi Eliahou les protège. Comme je l’ai précisé, le tome présent n’inclut pas tout ce que j’ai recueilli.
Je dois une énorme reconnaissance à mon cher ami R’ David Israël Torjmann qui fut l’élément moteur dans cette grande mitsva, méconnue du grand public, et dont le mérite est comparable à celui de l’écriture d’un Séfer-Torah. Que le mérite de Rabbénou Eliahou le protège ainsi que sa famille et qu’il jouisse d’une profusion de bénédictions dans tous les domaines, matériel aussi bien que spirituel, Amen. ;
J’adresse enfin mes remerciements et mes meilleurs vœux aux dirigeants du Collège académique d’Achkélon: son Président Pr Chlomo Grossmann, son Recteur Pr Chimon Charbit et son Directeur Dr Pin’has Halioua, qui ont apprécié cette œuvre importante et ont pris une part active à son édition. Jusqu’à présent ce trésor inépuisable était l’apanage de particuliers, inaccessible au grand public. Désormais, «cette Torah est disponible, que celui qui désire se l’approprie!», que chacun en jouisse à sa guise… Qu’Hachem veuille que notre œuvre sacrée ait du succès, et que nous puissions faire partie de ceux qui répandent la Torah, qui rayonneront comme les étoiles pour l’éternité, Amen.
Prière de celui qui s’est consacré à publier ces écrits sacrés,
Moché Amar
Fils de Chlomo et Ra’hel de mémoires bénies.
Tana Debei Eliahou- Sur les quatre parties du Choul’han ‘Aroukh
De l’éminent Rabbi Eliahou HaSarfati
"מרוקו" בעריכת חיים סעדון, מתוך מאמרו של אליעזר בשן –מכון בן צבי התשס"ד- תקנות קהילה
תקנות קהילה
מגורשי ספרד ארגנו את קהילותיהם לפי סדרים ותקנות שהיו נהוגים בקסטיליה. שנתיים אחרי הגירוש (1494) כבר התקינו חכמי פאס תקנות, והוסיפו עליהן עוד בדורות הבאים, באישורם של החכמים, הנגידים ו״טובי העיר״. הרב אברהם אנקאווא מסאלה כלל בספרו כרם חמר (חלק ב, ליוורנו 1871) את התקנות שתוקנו בפאס עד 1753; במאה התשע־ עשרה נוספו תקנות חדשות. רוב יהודי מרוקו נהגו על פי תקנות אלה. תקנות קהילת מכנאס בשנים 1751 עד 1917 הושפעו מתקנות פאס.
התקנות היו חוקיות מבחינה הלכתית, שכן מותר לשנות בענייני ממון מדין תורה אם התקנה היא לטובת הציבור. מטרתן הייתה, בין השאר, לחזק את הסולידריות הקהילתית, למנוע עוול חברתי וניצול פרצות בדין לאינטרסים אישיים בבחינת נבל ברשות התורה, להבטיח את שלום הציבור ועוד. התקנות הקיפו תחומי חיים שונים: סדרי דין, הנהגה, הימנעות מפנייה לערכאות של נכרים, איסור מכירת יין לנכרים, צדקה לעניי העיר וארץ ישראל, סדרי חינוך, אישות, ירושה, הגבלת מותרות בשמחות ובתכשיטי הנשים, הגנת הדייר, איסור על משחקי קובייה, נעילת חנויות בערבי שבת ועוד.
היו תקנות שתוקנו לזמן קצוב מראש – שנה, שלוש, עשר שנים – ואחרות תוקנו ״עד ביאת המשיח״ או ״לדורות עולם״ או ״אין לה ביטול עולמית״. כל תקנה נקראה קבל עם ועדה בבית הכנסת, ונלווה לה איום בחרם על מי שיפר אותה. רבי יצחק אבן דנאן כתב שלא היה בית דין שיכול לבטל תקנה אשר ״התקבלה בחרם״, כלומר שחרם יוטל על מי שאינו מקיימה. משקלה של תקנה, אם כן, היה גדול מזה של החלטה שגרתית של בית דין. לדעתו, אם נהגו על פי התקנה, אף שלא נלווה לה איום בחרם – התקנה מחייבת, ״שמנהג ישראל [תורה]״(ליצחק ריח, ב, דף קיט, ע״ב).
החכמים קיבלו את העיקרון שהחלטת הרוב מחייבת את המיעוט בתנאי שהיא ״לשם שמים״, כלומר שאינה שרירותית ומיועדת לטובת הכלל. אולם אם רוב הציבור לא יכול היה לעמוד בתקנה, או אם הנסיבות השתנו או היה בה פגם מוסרי, כגון קיפוח שרירותי של מיעוט עקב חלוקה בלתי־צודקת בנטל המסים, או שהיא פגעה בפרנסתו של הזולת – היה בסמכותם לבטלה. לדוגמה, רבי יוסף בירדוגו אישר תקנה שלפיה אין לפתוח חנויות חדשות במכנאס, במטרה לשמור על פרנסתם של עשרים בעלי חנויות בעיר. הוא ביטל את תקנתו זו – בטענה כי אין למנוע פרנסה מיהודים ולפגוע בהם או כדבריו, ״אין זה תקנה אלא קלקלה״ – לאחר שלעיר הגיעו יהודים מאזורים כפריים (ייתכן שגורשו משם) שרצו לעסוק במסחר, ולטענתם לא הצליחו למצוא מקום מגורים אחר(בירדוגו, יורה דעה, סימן סה).
בדרך כלל נשמרה עצמאותה הארגונית של כל קהילה; לא ידוע על ארגון על־קהילתי, אף שהיה שיתוף פעולה לסיוע חד־פעמי בין קהילות. ב־1838 פנו חמישה חכמים ממכנאס לקהילות פאס וצפרו וביקשו מהן להשתתף במגבית לשם פדיונן של שתי קבוצות שבויים שקהילת מכנאס דאגה למזונן וללבושן.
במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה הוקמו ועדי קהילות בערים טנג׳יר, תיטואן, מוגאדור וקזבלנקה; בערים הצפוניות הם כונו ״חונטה״(ספרדית: Junta). הוועדים עסקו במימון החינוך ובארגון הצדקה וחברות המתנדבים.
תיאורו של י׳ ואלאדג'י, מורה בבית ספר של כי״ח
מקצועות – בני עמנו אשר בפאס עוסקים כמעט כולם במקצוע כלשהו, ואולם המקצועות שבהם הם מצטיינים יותר מכול, ואפשר לומר שיש להם מונופול עליהם, הם הצורפות והחייטות. כל הצורפים וכל החייטים בפאס הם יהודים, יש ביניהם אומנים של ממש. המשפחות העשירות ביותר בפאס, למעט אותן שהתעשרו מהלוואת בריבית, היו בתחילה משפחות של צורפים וחייטים ב״מח'זן״. עד היום הצורפים והחייטים של ה״מח'זן״ הם כולם יהודים עשירים, מקצוע הצורף הפך להיות כל כך רווחי בפאס, שכל התלמידים שעזבו את בית ספרנו השנה הפכו להיות שוליות של צורפים.
המונופול על ה״כיף״, הוא הטבק להרחה, מוחזק בידי חברה רבת עוצמה, המורכבת מיהודים. באשר ליתר, הנה רשימת המקצועות שעוסקים בהם אחינו מפאס. היא תיתן לכם מושג מדויק למדי על פעילותם של יהודי פאס:
צורפים – 154, ולהם 77 שוליות צורפים; חייטים – 158; מלווים בריבית – 104; אורגים – 56; יצרנים של חוטי וחב – 44; חנוונים – 57; סנדלרים – 26; חרשי מתכת – 21; ספרים – 10; מוזגים – 16; מוסיקאים – 20; סורקי כותנה – 11; קצבים – 9; כרוזים – 19; פחחים – 28; חלפנים – 11; קונדיטורים – 4; בנאים – 6;שענים – 1; דוודים – 9; חופרי בורות – 1; רופאים – 4; חרטי עיץ – 1; נפחים – 3; עושי-קמיעות – 3; סיידים – 3; צבעים – 6; יצרני שעווה – 1; יצרני סבון – 2; רבנים – 39; שוחטים – 7; דיינים – 6; נוטריונים – 9; סוחרי קמח – 16; סוחרי שמן – 11; סוחרי משי – 9; סוחרי פחם – 5; סוחרים בירקות, בביצים ובעופות – 26; סיטונאים – 21; עמילים – 4; מתווכים – 6.
היהודים בכלכלת הארץ
מתיאוריהם ומדיווחיהם של שליחי כי״ח במרוקו בשליש האחרון של המאה התשע־ עשרה עולה כי רוב היהודים, גם בערים, היו עניים, ורק מיעוט קטן עסק בסחר עם האירופים. בסאלה היו רבע מיהודי העיר עניים, כולל אלה שהיגרו אליה מסביבתה בגלל הרעב. בפאס היו, לפי דיווח ב־1879, רק עשרה יהודים עשירים, נוסף על אלה שעסקו בצורפות. מצפרו נשלח בסוף המאה התשע־עשרה לנציג כי״ח בפריס תיאור הקהילה, ולפיו היהודים נחלקים לשלוש קבוצות: דלים, בינוניים ועשירים. מתוך כ־700 יהודים – 526 עניים, מיעוטם בינוניים, חמישים סוחרים ומלווים בריבית הם אמידים, עשרים הקימו שותפויות עם גויים כדי לחרוש ולזרוע, ועשרים הם אומנים. ייתכן שמספר העניים בתיאור זה, כמו בתיאורים אחרים, הוגדל כדי לקבל תרומות. במכנאס היו ב־1900 רק ארבעה או עשרה עשירים מתוך כ־900 יהודים, ומאה תלמידי חכמים ״תשושי כוח״, כלומר רעבים.
מבקרים זרים שבאו בקשרי מסחר עם הסוחרים היהודים כמתווכים, כחלפנים וכמתורגמנים, העריכו את היהודים כגורם יצרני, חרוץ, יעיל, בעל יכולת ארגונית ומצליח. אבל המציאות הוכיחה שרוב היהודים עסקו באומנויות, ברוכלות ובמסחר זעיר, ורמת חייהם הייתה בדרך כלל נמוכה. העיסוק המקצועי נבחר לפי כמה גורמים: א. מסורת מקצועית שעברה מאב לבן. ב. מקצועות שהיו אסורים על מוסלמים, כמו ייצור יין ומשקאות חריפים, הלוואה בריבית וכל הקשור במטבעות. ג. מקצועות שהיו בזויים בעיני המוסלמים: מלאכות אופייניות לנשים, כגון הקשורות לחוט ומחט, אריגה, סריגה, או למים, כגון עיבוד אריגים, ניקוי בדים וכו'; מלאכות המדיפות ריח רע כמו בורסקאות; מלאכות שזוהו עם עבודת עבדים; רוכלות ומסחר בבדים ובכלים משומשים.
ממקורות עבריים ולועזיים אפשר להסיק שבמרוקו עסקו יהודים בחקלאות. בספרות התשובות יש שאלות הדנות ביהודים שעסקו בגידול בקר וצאן, בעיבוד גינה, ששכרו שדה וכרם מגוי, חרשו וזרעו שנה אחרי שנה, נטעו כרם לבדם, וחרשו בשותפות עם יהודי או עם נכרי. בחקלאות עסקו בהרי האטלס ובעמקים שביניהם, בין הברברים ובנאות המדבר. בסביבות העיר צפרו פעלו יהודים בשותפות עם מוסלמים; הם היו חורשים וזורעים חיטים, שעורים ומיני קטניות, וגידלו צאן ובקר. ליהודי דבדו היו גינות ופרדסים, שדות וכרמים. גם במכנאס היו במאה התשע־עשרה יהודים שחכרו שדות ממוסלמים וגידלו בהם גידולי שדה. באזור הצפון־מזרחי של מרוקו, בעיירה ברכאן, קרוב לאוג׳דה, עסקו יהודים במאה העשרים בגידול בקר וצאן.
"מרוקו" בעריכת חיים סעדון, מתוך מאמרו של אליעזר בשן –מכון בן צבי התשס"ד– תקנות קהילה-עמ' 40-38
משה עובדיה ר' מסעוד די אבילה ואיגרות שליחותו-מטעם כוללות ק"ק המערביים בירושלים
משה עובדיה
ר' מסעוד די אבילה ואיגרות שליחותו-מטעם כוללות ק"ק המערביים בירושלים
לפורטוגל ולאמריקה הלטינית( 1906 ) פעמים 146-147
החתומים על האיגרות
באיגרת הראשונה יש שש חתימות: הרב נחמן בטיטו (1846-1915)נולד במַראּכֶש, עלה עם הוריו לארץ–ישראל והתיישב בירושלים, היה מראשי הכולל, עסקן ציבור, שד"ר של מוסדות וכוללים וממלא מקום החכם באשי והראשון לציון בשנים 1909-1911; ר' שמואל אלעלוף (1868-1933 )נולד בפַאס, עלה ארצה ולימים היה לאחד מפעילי הכולל, בימי מלחמת העולם הראשונה פעל למען הציבור בירושלים, וכן שימש בא כוח העדות הספרדיות בטבריה ובצפת לעניין התרומות מחו"ל; ר' מכלוף חזן, מחברי העדה המערבית, חתום על איגרות הכולל, והיה פעיל במשפט שעסק בזכות המערביים על קרקע לשם קבורה בהר הזיתים; ר' אליהו יעקב לעזימי (לעג'ימי) היה מחכמי ישיבת המקובלים 'בית אל' וממנהיגיה ואחד מראשי כולל המערביים; ר' יוסף אלמאליח (1852-1921) עלה בצעירותו מרבאט לירושלים ורכש בה את השכלתו, ולימים היה לאחד ממנהיגי הכולל ואביו של מנהיגה הבולט של העדה המערבית במאה העשרים ונשיא ועד העדה, אברהם אלמאליח 1885 1967- ר' שמואל בוחבוט )נפטר 1918 ) מחכמי ירושלים וחבר הכולל. באיגרת השנייה חמש חתימות זהות לאלו שבאיגרת הראשונה, אך אין בה חתימה של מכלוף חזן, ובתרגום האיגרת לספרדית קיימות כל שש החתימות שבאיגרת הראשונה. באיגרת השלישית נוספו שתי חתימות, ובסך הכול יש בה שמונה; שמות החותמים הנוספים הם הרבנים מרדכי בן ג'ו (1825-1917) שהיה משנת 1855 רבה הראשי של הקהילה בטנג'יר, ורפאל חיים משה בן נאים (1845-1920) שהיה משנת 1886 רבה הראשי של הקהילה בגיברלטר.
ייתכן שתוספת החתימות של רבנים בעלי שם אלה, שהנהיגו קהילות דוברות ספרדית, ושהיו בקשר עם הקהילות היהודיות בפורטוגל ובארצות אמריקה הלטינית וזכו להערכה רבה מצד המהגרים המרוקנים בארצות אלה, מעידה על חומרת הצורך של כולל המערביים בעזרה.
באיגרות מצויות חותמות אישיות וחותמות כלליות. החותמות האישיות הן של בטיטו ושל אלעלוף, ושמותיהם צוינו בהן גם בשפה הערבית, דבר המעיד על פעילותם הציבורית הענפה למען כלל העדות היהודיות ועל ההכרה בהם מצד השלטון העות'מאני, והדברים אמורים בפרט ברב בטיטו, ששימש תקופה מסוימת בתפקיד הראשון לציון. בחותמות הכולל נכתב פעם 'ועד' ופעם 'כוללות'; נראה שבמילה ועד הכוונה לחברי ועד העדה ששימשו את העדה בתקופה מסוימת, ואילו המילה כוללות פירושה – בלשון ימינו – עמותה עדתית, גוף שב'יישוב הישן' היה הארגון החברתי, הכלכלי, העדתי והדתי של קבוצת אנשים שארץ מוצאם הייתה הגורם המלכד שבבסיס התארגנותם. שם הוועד נכתב בחותמות גם בצרפתית, ומארצות המגרב נזכרה בחותמות מרוקו
השד"רות לפורטוגל ודרום אמריקה
אזורי השליחות של השד"רים המערביים היו בבלקן, במזרח הרחוק, בצפון אפריקה, באירופה, בצפון אמריקה ובארצות אמריקה הלטינית.
באיגרת השליחות הראשונה של די אבילה לא צוינו המקומות שאליהם נשלח, כשם שלא נרשם בה תאריך, מכיוון שהיא איגרת כללית המתארת את מצב העדה, ואפשר היה להוסיף בה את שמות המקומות שאליהם פנה הכולל. לעומת זאת באיגרת השנייה הופיעה רשימת מקומות: 'ליזבואה [ליסבון], פארו וסאן מיגיל [סאו–מיגל] ופונטא דילגאדה [פונטה–דלגדה], בראזיל [ברזיל], רייו זינירו ]ריו דה ז'ניירו] ואגפיה ופארה ואגפיה ומאנווס [מנאוס] ואגפיה וקיתוס [איקיטוס] די פירו [פרו] ובוואינוס אייריס [בואנוס–איירס]'. בתרגום האיגרת לספרדית הופיעו פורטוגל, ארגנטינה ברזיל ופרו, ובאיגרת השלישית נזכרו אותם מקומות.
מציון המקומות למדים על קיומן של קהילות יהודיות בפורטוגל ובדרום אמריקה. אך מה היה מסלול השליחות של די אבילה? מה היה ההרכב של הקהילות היהודיות שאליהן נשלח? האם אנשי הקהילות באו ממרוקו, ארץ המוצא של די אבילה? והאם לכולל היה קשר אִתם לפני שליחותו של מסעוד?
משמות המקומות באיגרות נראה שמסלול שליחותו היה: גיברלטר, טנג'יר, פורטוגל, צפון ברזיל, פרו וארגנטינה. כדי להשיב על שאר השאלות אסקור את ההתיישבות היהודית במקומות הנזכרים. בראשית המאה התשע עשרה היגרו יהודים מצפון מרוקו לליסבון, ואחד התורמים לבית הכנסת 'שער השמים' שנבנה בעיר בשנת 1813 היה אברהם די אבילה (נפטר 1853) בתקופה זו מנתה הקהילה במקום כ–500 יהודים. בשנת 1833 רכשה הקהילה קרקע לבית עלמין, ובשנת 1880 הקימה בית כנסת נוסף. בשנת 1910 ניתן ליהודים בליסבון שוויון זכויות. המקומות הסמוכים לליסבון הנזכרים באיגרת הם פַארֹו וסַאֹו–מִיגֶל. יהודים מצפון מרוקו ומגיברלטר הגיעו לפארו בשנת 1850 ,ובשנת 1860 היו בעיר שני בתי כנסת; הקהילה במקום נחשבה לאמידה ושומרת מסורת. סאו– מיגל הוא אי במרכז האוקיינוס האטלנטי, מקבוצת האיים האזוריים, ובו העיר פֹונטָה–דלגָדָה. לסאו–מיגל הגיעו מהגרים יהודים בשנת 1830 ,ובשנת 1836 נחנך שם בית כנסת בשם 'שער השמים', והוא נסגר בשנת 1927.
ברזיל השתחררה בשנת 1822 מהחסות הפורטוגלית וזכתה לעצמאות. שפלת האמזונאס הייתה מקור משיכה למהגרים, בשל אפשרויות ההתיישבות והפרנסה באזור, שהתנהל בו סחר חופשי, היה בו חופש דת, וצמח בו עץ הגומי, שבעקבות פיתוח ייצור גומי טבעי ממנו הביא לאזור שגשוג כלכלי. כבר במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה התיישבו בשפלת האמזונאס בברזיל יהודים ממרוקו שחיפשו תנאי מחיה וכלכלה נוחים, ובשלהי המאה היה גל הגירה גדול ממרוקו לברזיל; באותה תקופה נפתחה תנועת השיט בנהר האמזונאס לאחר לחצים בין– לאומיים ולאומיים, והוסדרו קווי שיוט בין–לאומיים שקישרו בין יבשת אמריקה לאירופה, ובפרט בין ערי הבירה בצפון ברזיל בֶלֶם ומֶנַאּוס והערים סַנטֶַרם ואֹוּבִידֹוס בפנים הארץ לבין ליסבון, ברצלונה, מרסיי, גנואה וטנג'יר. היהודים ממרוקו באו מהערים טנג'יר, תִטּואַן, פאס, רבאט וקזבלנקה, והם כונו הבראיקוס (Hebraicos ) ולא היו צריכים להסוות את יהדותם. מלבדם באו באותה תקופה לברזיל יהודים מספרד, אלג'יריה, גיברלטר ופורטוגל. המהגרים היהודים התיישבו בערי הבירה ובמקומות נוספים לאורך האמזונאס, ומילאו תפקיד משמעותי בפיתוח הכלכלה האזורית ובסחר החוץ. במשך הזמן היו היהודים מעורבים בפוליטיקה, בספרות, ברפואה ובשירות במשמר הלאומי בברזיל. במישור הקהילתי הייתה התארגנות קהילתית לשם הקמת בתי כנסת ובתי עלמין וייסוד חברות גמילות חסדים. ברשימות משפחות יהודיות שהגיעו לאזור האמזונאס נמצא גם שם המשפחה די אבילה. נראה שקיתוס די פירו הנזכרת באיגרת היא העיר אִיִקיטֹוס שבאזור האמזונאס בצפון פרו, שגם אליה הגיעו מהגרים יהודים ממרוקו.
לארגנטינה היגרו באמצע המאה התשע עשרה יהודים ממרכז אירופה וממערבה, ורובם התחתנו עם נשים קתוליות והתבוללו. בשנת 1862 ,עם הקמת הקהילה היהודית של הרפובליקה הארגנטינאית', הונחו היסודות להתארגנות יהודית בארץ זו. בשנת 1889 באו לארגנטינה יהודים נוספים מרוסיה, ובעקבות זאת ייסד שם הברון מוריס דה הירש מפעל התיישבות חקלאית בחסות חברת יק"א. יהודים ספרדים באו לבואנוס–איירס בשנות התשעים של המאה התשע עשרה. הייתה זו תקופה של צמיחה כלכלית בארגנטינה והיה צורך בכוח עבודה לייצור מוצרים חקלאיים, בעיקר דגנים ובשר. המהגרים היהודים הספרדים רודוס וארץ–ישראל. באו ממרוקו הספרדית ומאזורי האימפריה העות'מאנית, כמו סוריה, תורכיה, התמורות הבין–לאומיות והלאומיות באמריקה הלטינית והגירתם של יהודים לשם והתבססותם באזור האמזונאס פתחו לפני הכוללים בארץ–ישראל מרחב גאוגרפי נוסף לשגר אליו שד"רים והזדמנויות נוספות להשיג תרומות עבור בני העדות השונות. כאמור בשנת 1893 בא לברזיל השד"ר ר' חיים בן ואליד, ונראה שהוא היה השד"ר הראשון מטעם כולל המערביים לארץ זו. לאור איגרותיו של די אבילה מסתבר שהכולל שלח שד"רים נוספים לברזיל לאחר שהיהודים התבססו באזור מבחינה כלכלית, ושהיה לו קשר גם עם קהילות היהודים בליסבון ובטנג'יר. האם ביצע די אבילה את שליחותו? מן האיגרת השלישית מתברר שהוא הגיע לגיברלטר ואחר כך לטנג'יר, מכיוון שהרבנים הראשיים במקומות אלה הוסיפו את חתימותיהם על איגרת של מנהיגי הכולל שניתנה לו. אולם בבדיקה של פנקסי קהילות מחלק מיעדי השליחות שלו, פנקסים הנמצאים בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים, לא נמצא שמו של די אבילה או דו"ח על תרומה לכולל משנת 1906 .גם בוועד העדה המערבית בירושלים לא נמצאו עדויות על הכנסות והוצאות של שליחותו ולא דו"ח על שליחותו בספר ה'מורה לצדקה'. די אבילה, בדומה לרוב השד"רים, לא הותיר יומן מסע.
משה עובדיה
ר' מסעוד די אבילה ואיגרות שליחותו-מטעם כוללות ק"ק המערביים בירושלים
לפורטוגל ולאמריקה הלטינית( 1906 ) פעמים 146-147
עמ'294-289
יהדות מרוקו-הווי ומסורת-רפאל בן שמחון תשנ"ד– החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א־סלא
הקריאה שהופצה ברחבי המדינה מתארת בצבעים קודרים את מצבם הרוחני של הקהילות עקב התרחבות רשת אליאנס והתבססותה במדינה.
החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א־סלא
הכרוז נכתב בערבית המדוברת מתובלת במלים עבריות, צרפתיות וספרדיות, ונדפס בבית הדפוס היחיד שהיה קיים בטנג׳ה.
חין כוננא מזמועין כא נכממופתמסייא דייאלנא רוחניית, די מחדורה ליום בזאף.
קול קורא לאחינו, מי לה' אלינו(תרגום)
בהתאסף ראשי עם יחד, לטקס עצה בדבר מצבנו הרוחני הירוד היום מאוד, מסיבת השתנות החיים המדיניים, אשר השפעתם גדולה על התפתחות חיינו הלאומיים. לפנים היינו לב אחר ודרך אחת הייתה לכולנו, ליראה את השם ולשמור מצוותיו, וגם איש את רעהו אהבו, ובעיתות צרה ומצוקה שהיו מנת חלקנו, התקרבנו זה לזה והתייצבנו כאיש אחד, והקב״ה היה מאיר את פניו אלינו ולא היה משיב את פנינו ריקם, ומיד נחנו מבל הצרות. חכמינו נושאי ברית השם, עמדו לנו תמיד לנס עמים בחומה בצורה, ולאורם הלכנו כולנו. כל צעדי הציבור והיחיד וכל צרכינו, היו נחתכים על פי החלטותיהם. ויעשו דרכם על פי ראשי התורה, אשר כל העם שמע בקולם וקיבל את דברם.
תורת השם התמימה, היא לבדה תוכל לאחר את ישראל, והיא שנשאה תמיד את קרנם של ישראל למען עשותם לב אחד עד היום.
כעת ניצבים אנו על פרשת דרכים, על אם הדרך ואין יודעים, האם נצעד קדימה או נלך אחורה. לכן באה העת לחשוב מחשבות, בצרכי הכלל והפרט. בראותינו לדאבון לבנו איך התורה מתחילה להישכח, וכל בתי-מדרשות מתרוקנים, וכולם תחת מסווה הצטדקות שהם טרודים עם קשיי הפרנסה, ובסופו של דבר, אט אט, הם בטלים מן התורה ומשמירת הדת. ובכל מקום גובר מצב זה, ורבה העזובה בקרב הדור הצעיר. ואם לא נחלץ חושים ולא נעוץ עצה, האמונה תלך ותיעלם חם ושלום מקרב הדור החדש.
וכאשר ראינו את זה, קמנו ובסייעתא דשמייא, התאספנו והתלכרנו כאיש אחד ובדעה אחת, כדי להחדיר לליבות כולנו זיק וקרן אור של אהבת התורה הקדושה וקיום הדת בבית ישראל בכלל, ובפרט בחינוך הבנים על פי דרך השם יתברך, ותפארתו של האדם.
אנו מתקנים כמה תקנות, אשר על ידן תוכל התורה לשוב לתפוש את מקומה הנכבד, וכך תחזור העטרה ליושנה בליבותיהם של בני הנוער שלנו.
ואלה התקנות שנקבעו בחברה:
נייסד חברה מכל יהודי המגרב, בשם מחזיקי הדח.
בכל עיר, נייסד אגודות שעיקר תפקידן ומטרתן היא: טיפול בעניני היהודים והיהדות על בסים הדת ורק על פי דרכי התורה הקדושה.
נייסד ישיבות בהן תלמידי-חכמים המתקדמים והמצויינים שחוננו בכישרון רב ורצונם להשתלם, יקבלו דמי קיום מהקופה שנייסד בעזרת השם למטרה זו, כפי שיצויין להלן.
נקבץ את נפוצות שלמי אמוני ישראל ויראי השם שבין יהודי המגרב לאגודה אחת וללב אחד.
נחזק במידה מרובה את לימוד התורה הקדושה ונקים חבורות של אנשים שילמדו בלילות, ולצורך זה החלטנו להדפיס ספרי דינים, מוסר ודרך ארץ, בשפה הערבית המוגרבית המדוברת.
תקנות החברים
- א) כל איש ישראל יוכל להימנות על האגודה ולהיות חבר בה, אם יסכים לתקנות הנזכרות.
- כל חבר יחוייב לשלם לקופה סך של שני פרנקים צרפתיים לכל שנה. את הסכום יוכל לשלם בשלושה תשלומים,רבע מהסכום בכל שלושה חודשים.
- כל חבר יקבל בכל שבוע ושבוע, חוברת כתובה בלשון הקודש ובערבית- יהודית, בה דינים, מוסר ודרך ארץ וישלם תמורתה, סך חצי בליון (סוג המטבע) עבור כל חוברת שתגיע אליו.
זכויות החברים
- כל שמות החברים שבחֹברת מחזיקי הדח, יירשמו בפנקס הראשי הנמצא בלשכת ועד החברים ויירשמו גם בלוח המודעות של הישיבה בית-אל ועץ־חיים,
וכל יום בגמר הלימוד היומי, יזכו החברים בברכת "מי שברך״.
- ב) בסוף כל שנה, אחרי שתושלם הדפסת ספר שלם, יופיעו בכל הספרים שיצאו לאור, שמות כל החברים וזה יהיה להם לשם, לכבוד ולתפארת וזיכרון לדורות עולם.
- כל איש ואשה אשר ידבנו לבו להנציח את נשמת אביו או אימו, יוכל לעשות זאת, אם ירכוש לא פחות מעשר חוברות בדפוס כל שבוע, ויתמיד בזה במשך שנה תמימה לפחות.
- חבר שיהיה מעוניין לקבל ברכה על מנת להצליח בענייניו, בקשתו תתקבל ברצון ותכובד.
- כל הנשים אשר נשא ליבן להצטרף לחברה הזאת, תהיינה זכאיות גם הן לקחת חלק בדבר הזה, וכל הזכויות של החברים תוענקנה גם להן באין הבדל כלל.
וועד העסקנים
בכל עיר יהיה ועד לעסקנים שיטפל בעינינים הנחוצים לחברה.
לוועד הזה יתמנו אך ורק אנשי אמת הידועים כיראי שמיים וההולכים בדרך התורה.
הוועד הזה ישא את השם ״וועד הפועל״.
לעת עתה נבחר וועד זמני ולשכת עבודת החברה, וועד פועל זמני המתעסק לפי שעה בכל הענינים הנוגעים לחברה. לחליפת מכתבים, והנהלת חשבון ועניני הדפוס והם מייסדי ומנהלי בית מדרש לרבנים בשם בית אל ועץ חיים.
פה ע״ית (עיר תהילה) מקנאם החותמים בברכה: ר״ח שבט שנת תרע״ג לפ״ק (1913).
זאב וולף היילפערין נשיא הכבוד.
ע״ה אברהם עמאר יו״ר
ע״ה מימון משאש משנה (סגן)
ע״ה אהרן סודרי גזבר
ע״ה מרדכי עמאר – מזכיר נכבד
ע״ה יצחק אסבאג – חבר הוועד
ע״ה שלמה בן חיים – חבר הוועד
ע״ה רפאל טולידאנו – חבר הוועד
תעודת הרבנים דעי״ת מקנאם יע״א
תוכניתו של הרב היילפערין נקטעה באיבה, משום שבשנת (תרע״ד)־1914, פרצה המלחמה והוא נאלץ לעזוב את המדינה, כתוצאה רוב הישיבות שהקים התמוטטו. באשר לישיבת בית-אל שהוקמה במכנאס, כתב הרב יוסף משאש לרב היילפערין: ״ואודות הישיבה, המנהלים נרפים הם נרפים, ומכסת הכסף הלוך וחסור, כי המצב קשה מאוד, היוקר יאמיר בכל דבר אוכל נפש, ושערי השפע ננעלו, וחסרון המציאות קשה מכולם, ה׳ ירחמנו כרוב חסדיו״…
למרות זאת, שמו של הרב היילפערין נזכר לטובה ולברכה בפי חכמי אותו הדור,על תוכניות וסדרי הלימודים, שיטות ארגון ויישוּם שהביא למרוקו ואשר שימשו ביעילות את הרבנים וממשיכי דרכו.
ב-1949 פרשה רשת אוצר התורה, את חסותה על תלמודי תורה במרוקו. שליחיו של הרבי מליובביטש שליט״א, הקימו רשת של בתי־ספר וישיבות ברחבי מרוקו.
העיר מכנאס הייתה אחת הערים הראשונות, שפעילי חב״ד פתחו בה ישיבות ומוסדות חינוך עם מורים שלהם. שיטת החינוך והלימוד הלכה והתמסדה, וה-רבבי ד-סלא הלך ונעלם כשהמורה לעברית תופם את מקומו. גם החדר הצר והאפל הוחלף בכיתת לימוד מוארת ומרווחת כנדרש. אולם בני גילי זכו לחינוך ולתנאי לימוד שונים לגמרי ואותם ננסה לתאר.
הערות המחבר: לאחר שנת 1956, רשת אוצר התורה החלה לשלם משכורות המורים וחלק מהוצאות התיפעול.
שטאל, עמי 136: מכנאס היא אחד המבצרים של ה״ליובביצ״רים״ שיסדו כאן ישיבה ובה למעלה ממאה תלמידים ושבעה מורים, מוסד לבנות ובו שבעים חניכות. בראש הישיבה, עמד הרב מיכאל ליפסקר שנשלח במיוחד ע״י הרבי מלובביץ. גם ידידי הרב משה עמאר שליט״א למד בישיבה זו).
לסקר, עמי 168: ״הבעיה המרכזית של החינוך במארוקו הייתה המחסור המתמיד במורים מודרניים בעלי השכלה פדגוגית לעברית. בכפרים שבאיזורי האטלס, המלמד נקרא אל- חזזאן. בערים הגדולות הוא נקרא א־רבבי ד-סלא.
יהדות מרוקו-הווי ומסורת-רפאל בן שמחון תשנ"ד– החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א־סלא-עמ'163-159
ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004-יא. ההקצנה וביטוייה – השפעת הרבנים האשכנזים
יא. ההקצנה וביטוייה – השפעת הרבנים האשכנזים
ב״פגישת הפסגה״ בפאריז פנה הרב קלמנוביץ ל״אליאנס״ בבקשה לשיתוף פעולה. בקשתו נבעה כנראה ממניעים טאקטיים ומעשיים. אין ספק שהשקפת העולם של הרב קלמנוביץ ושל הרבנים האשכנזים שוללת לחלוטין כל שיתוף פעולה עם ״אליאנס״, כיוון שעבורם הוא אויב אבסולוטי, שאם לא ינצחוהו הוא יכריע את ״עולם התורה״. כך פותח עורך הספר קולמוס הלב (זיכרונות הרב קלמנוביץ) את הפרק על יהדות מרוקו:
טרם נח ממסירות גופו ונפשו להצלת ישראל בכלל ועמלי התורה בפרט מהגיהינום הנוראה השקיע את עצמו בהצלת שבט מישראל מידי המסיתים ומדיחים ״האליאנס הצרפתית״ שע״י כי״ח.
בספרי זיכרונותיהם ובמכתביהם של הרבנים האשכנזים מופיעים ביטויים המעידים על השקפת עולמם ובכללה על היחס ל״אליאנס״:
״נא השתדל בהזדמנות הזאת להציל מה שאפשר מזרם החופשים ומהשטן המרקד״.
״ומאז עד היום כותבים לי כי המצב הרוחני יורד מיום ליום והתלמידים מתמעטים משעה לשעה. ובא מנהל חולני (אין טעות כתיב, פעמים רבות יאמרו חולני במקום חילוני) ללמוד הצרפתית והוא חופשי ומשחית ומקלקל הכל. לבי לבי על שארית פליטת בית חיינו ההולך לטמיון. ובעוה״ר כל ארצות אירופה נחרבו, יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו״.
״וכי בשביל זה עמלתי ומסרתי נפשי זה כמה שנים והלכתי בסכנה ממש להדפיס 165 אלפים חומשים נביאים וסידורי תפילה בשביל ׳אוצר התורה׳ ואח״כ יבואו פריצים ויחללו ויחריבו הכל״.
״אבל דעו לכם אהובי כי מוכרחים אתם להיות על אתר ולראות ולהרים ולהציל מידי מורי אליאנס אשר בתוך הת״ת ואוצר התורה האורבים לנפש עוללינו״.
״כי בשעה טרופה של חיות טורפות הסכנה גדולה״.
בראייה רטרוספקטיבית נראה בעליל שארגון הג׳ויינט, שמימן את פעילות ״אוצר התורה״, טעה בהבנת המציאות במרוקו ולא ירד לסוף דעתם של הרבנים האשכנזים. הג׳ויינט שאף ליצור שיתוף פעולה בין החינוך המודרני לבין החינוך היהודי המסורתי: הקהילה היהודית רוצה עזרה בהקמה מחדש של החינוך היהודי כדבר מרכזי בחייה. רצון זה הפך להיות הכוח המניע בפעילות בכל קהילה. מתבקשת סינתזה בין מה שמתאים ל״אליאנס״ ולבין המתרחש במוסדות ׳אוצר התורה׳ ודרישות החיים המודרניים.
זו היתה מדיניותו המוצהרת של הג׳ויינט. בדו״ח הפעילות השנתי של הארגון לשנת 1955 מותח סטנלי אברמוביץ ביקורת קשה על ״אוצר התורה״ וטוען שהיא מחטיאה את ייעודה. לדבריו, בתחילה אכן הציעה ״אוצר התורה״ חינוך יהודי וחינוך מודרני, סיוע כספי וניהול מודרני, מגמות אשר התקבלו בברכה על ידי הפרנסים המקומיים. מסיבות שונות העניינים לא התקדמו לפי התוכנית. בוועדות המקומיות שהוקמו לא שותפו אנשים בעלי שיעור קומה אינטלקטואלי ואלו שנמנו עליהן נכנסו למאבקי כוח מקומיים. הנהלת ״אוצר התורה״ שישבה בניו־יורק לא הכתיבה מדיניות בהירה אשר תנחה את הוועדות המקומיות, הנחיותיה היו סותרות ופגעו במעמדן של ועדות אלה ובמרקם היחסים המקומי. היוזמות של אנשי ״אוצר התורה״ בתחום החינוך, שהיו כרוכות בהתחייבות כספית היו חסרות כיסוי, ובסיכומו של דבר הג׳ויינט נשאר המממן היחיד.
את עיקר הביקורת מתח אברמוביץ על התוכנית החינוכית והפדגוגית. לטענתו אנשי ״אוצר התורה״ בניו־יורק לא היו מסוגלים להכין תוכנית חינוכית מקפת ומקצועית, וכך אירע שהנציג המקומי (הרב יצחק לוי, נציגו של הרב קלמנוביץ) הוא שקבע את התוכנית באוטוריטה עליונה. הוא מביא לדוגמה את החלטתו החינוכית השגויה של הרב קלמנוביץ, בביקורו במרוקו בשנת 1953, בדבר קביעת גיל החינוך הכללי לגילאי שמונה ומעלה, ומראה עד כמה החלטה זו פוגעת בלימודי הנערים. לדעתו צריך לחול שינוי יסודי בכל המערך הארגוני של ״אוצר התורה״ ובעיקר בתחום הפדגוגי. קיימת דרישה לחינוך יהודי וללימודי תורה אך למרות רצונה של ״אליאנס״ להיכנס לתחום, אין היא מסוגלת להעניקו ולפיכך יש מקום ל״אוצר התורה״. לדעתו, ההתנהגות הנוכחית חסרת האחריות של ״אוצר התורה״ תביא בסיכומו של דבר להתמוטטות המוסד במרוקו. את הדו״ח מסיים סטנלי אברמוביץ במילים הבאות: או שאוצר התורה בניו־יורק יתארגן מחדש עם קב׳ אנשים ואישים בעלי יכולת ואחראים או שהם יתמוטטו, ואז תפתח הדלת לאורחים של קב׳ אחרות כמו הישיבה של פובלענס, האגודה וכו׳ שיתפסו את מקומו. אין אני צריך לומר מה יקרה לחינוך היהודי במרוקו במקרה זה.
כאמור, הסינתזה המיוחלת בין מה ש״אליאנס״ מייצגת לבין ״אוצר התורה״ לא התרחשה. הרוח שנשבה במוסדות ״אוצר התורה״ היתה רוחו של הרב קלמנוביץ ושותפיו הרבנים האשכנזים שלדידם כל סינתזה לא באה בחשבון. החשש שמובע בדו״ח של אברמוביץ ש״הדלת תפתח לאורחים של קב׳ אחרות כמו הישיבה מפובלענס והאגודה״ מעמיד את הג׳ויינט כגוף המנהל מלחמת מאסף. באופן מעשי, מיום ש״אוצר התורה״ הוקמה במרוקו (שמונה שנים לפני כתיבת הדו״ח) אותם רבנים הכתיבו את רוח הדברים, הן בהוצאת התלמידים המוכשרים ביותר לעולם הישיבות הליטאיות, והן בקביעת עמדות חינוכיות אלטרנטיביות מול ״אליאנס״.
ייתכן שגישת הג׳ויינט היתה נאיבית, שכן הג׳ויינט לא הבין את הקו האידיאולוגי הבלתי מתפשר מלכתחילה של הרבנים האשכנזים ובני בריתם במרוקו. רק בשנים 1955־1956 חש נציג הג׳וינט ב״סכנה״ זו והתריע עליה לראשונה בדוחות שכתב.
מנהיגי ומייסדי ״אוצר התורה״ בניו־יורק, ובראשם הרב דוד דה סולה פול, מנהיג הקהילה הספרדית, מר יצחק שלום, מייסד ״אוצר התורה״, והרבנים ליאו יונג והרברט גולדסטין שלקחו חלק בהנהלת הג׳ויינט, לא היו חרדים קיצוניים בהשקפת עולמם. הם קיימו קשרים הדוקים עם מנהיגות ״אליאנס״ בפאריז ועם ארגון ״ידידי אליאנס״ בארצות־הברית. אולם נראה שהפעילות והשיחות שנוהלו בין הרבנים האשכנזים ותלמידיהם היו שונות. התנגדותם לכל פשרה עם ״אליאנס״ נבעה בעיקרה מתוך פלוגתא אידיאולוגית, ולא בגלל חילוקי דעות מקצועיים בתחום החינוכי, או עקב בעיות פרסונליות, כפי שהדבר הוצג תכופות על ידי אנשי המקצוע של הג׳ויינט. (כמו בקונפליקט בקזבלנקה בין מר לסרי מנהל ״תלמוד התורה״ לבין מר גרו המנהל מטעם ״אליאנס״).
באופן פרדוקסלי, לאחר ביטול השלטון הקולוניאלי בשנת 1956, ועם התגברות יציאת היהודים ממרוקו, גברה היריבות בין ״אוצר התורה״ לבין ״אליאנס״. עובדה זו מוכיחה בעליל שהפלוגתא נשאה אופי אידיאולוגי.
באחד המכתבים כותב הרב וולטנר, ליצחק שלום על סכנה כללית האורבת לפתחו של החינוך הדתי במרוקו בעקבות השינוי הפוליטי שחל במדינה עם יציאת הצרפתים ממנה. הוא כותב שמאחר שממשלת מרוקו החליטה להפקיע את החינוך החילוני ולהפכו לחינוך ממלכתי, ומאחר שלהערכתו, ״אליאנס״ איננה יכולה להעלם ממרוקו ולהשאיר מאחור את המערך הגדול שבנתה, היא חייבת לאתר אפיקי פעולה אחרים שיצדיקו את קיומה. להערכתו האפיק היחיד שנותר הוא אפיק החינוך הדתי, ובו הממשלה לא תפגע. לדבריו הוא שוחח על כך עם מנהל ״אליאנס״, מר טאז'ורי, שאישר בפניו את המדיניות הזו ועל כן הסיק מכך ש״אליאנס״ תקים רשת בתי ספר דתיים מתחרים שיעסקו כביכול בחינוך דתי. הגשמת תוכנית זו תחסל לדעתו את המסגרות של החינוך הדתי הקיימות במרוקו מפני של״אליאנס״ יש כסף רב יותר, הארגון שלה טוב ויעיל יותר, והיא בעלת השפעה פוליטית חזקה יותר מכל ארגון יהודי אחר. הרב וולטנר מבקש לפיכך מהג׳ויינט שימנע מתן תקציבים לחינוך היהודי של ״אליאנס״, או יתנה אותם בשורה של הגבלות (אותן הוא מפרט במכתב) כך שמוסדות ״אוצר התורה״ לא ייפגעו.
גם מכתב זה מצביע על התהום העמוקה שהיתה פעורה בין ״אליאנס״ לבין הרבנים האשכנזים ומוסדות ״אוצר התורה״. העובדה שארגון גדול ומבוסס כ״אליאנס״ מבקש לעסוק ביתר אינטנסיביות בחינוך יהודי, היתה אמורה לשמח את אלו שאמונים על החינוך היהודי. אולם התהום האידיאולוגית הפעורה בין המחנות יצרה אצל הרבנים האשכנזים אפקט הפוך והגבירה בהם את תחושת הסכנה. תחושות אלו, העמדות שננקטו כלפי ״אליאנס״ והדימויים להם זכתה חורגים מתחום הרציונלי. הקצנת היריבות כלפי ״אליאנס״ התרחשה במקביל לתהליך היציאה ההמוני של היהודים ממרוקו, כשהיה ברור לעוסקים בנושאי החינוך שלקהילה היהודית אין עתיד במרוקו, וכי אין ממשות בתוכניות חינוכיות ארוכות טווח לקהילה ההולכת ונעלמת.
ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004-עמ'120-116
חוכמה מקדם- סיפורי חכמים מקהילות הספרדים ועדות המזרח-חזי כהן
הרב משה כלפון הכהן
הרב כלפון הכהן(1950-1874) מחכמי תוניסיה, רבה הראשי של ג׳רבה ודיין. עד לימיו עסקו תלמידי החכמים בעיקר בלימוד מעמיק של התלמוד(ה״עיון התוניסאי״) והוא דחף ללימוד נרחב של פסיקת הלכה. בכל שבת לימד את כללי הפסיקה בצורה שיטתית ויסודית. היה מציג בעיה הלכתית שעליה עמלו תלמידיו במהלך השבוע ואף ניסחו תשובה הלכתית. בשבת שלאחריה היו דנים בסוגיה תוך שהוא בוחן את התשובות שכתבו. כך העמיד שדרה של פוסקים בהלכה. הרב כלפון היה מן המתנגדים התקיפים להכנסת לימודי חול ומקצוע ומנע את הקמת בית הספר של כי״ח בג׳רבה. הרב כלפון היה ציוני נלהב. לאחר ועידת סאן רמו ואשרור הצהרת בלפור בידי חבר הלאומים קבע שמדובר ב״ניצוצות הגאולה״. הרב כלפון הכהן היה בעל תפיסה הומאניסטית, וניסח מספר רעיונות הנוגעים לשלום העולם. בחיבוריו תמך בהקמת חבר הלאומים ובית דין בינלאומי שמקום מושבו בירושלים. הרב כלפון הכהן חיבר ספרים רבים בכל ענפי היהדות.
לשון נקייה
הרב כלפון הכהן הקפיד בכל מאודו על לשון נקייה. פעם רדף אחד מנכדיו אחר תרנגול בחצר הבית ולא הצליח לתפסו. התרגז הנער והחל לקלל את העוף. כששמע זאת הרב כלפון קרא לו וגער בו. השתומם הילד, ״אבל זה רק עוף! האם הוא מבין את דברי?!״ השיב לו הרב כלפון, ״ומה בכך?! אתה מרגיל את עצמך לדבר בלשון גסה.״ ואז הוסיף ואמר, ״כשאדם מוציא מפיו קללה, הוא חושב שהיא יצאה מפיו ועברה למקום אחר, אך למעשה הוא מכניס את המילים הקשות האלו אל תוככי לבו.״
למען הכלל
במלחמת העולם השנייה נכנסו הגרמנים ביום הכיפורים לבית הכנסת שברובע הגדול של ג׳רבה ודרשו לקבל חמישים ק״ג זהב, ולא, יפוצצו את הרובע היהודי למחרת. מיד החל מבצע התרמה בין אנשי הרובע הגדול, והרב כלפון הכהן ביקש מהגרמנים שימתינו עד שיפנה גם לרובע הקטן לבקש את עזרתם. הגרמנים הסכימו והזהירו אותו שאם לא ישולם הסכום במלואו מיד, מרה תהיה אחריתם. בעצם יום הכיפורים פנה הרב כלפון הכהן אל הרובע הקטן. דממה נפלה על הקהל המופתע כשהרב כלפון סיפר על דרישת הגרמנים וביקש מהקהל כסף וזהב על מנת להעביר את רוע הגזירה. התפילה הופסקה וכולם הלכו לבתיהם ושבו עם כסף, זהב ותכשיטים. הזהב נשקל והנה נמצא שנאספו רק שלושים וחמישה ק״ג.
הרב כלפון חזר אל הגרמנים בלב כבד, אך למרבה הפלא הם הסכימו לתת לו ארכה של יום והלכו לדרכם. למחרת נודע כי כוחות הצבא הבריטי מתקרבים לאי, והגרמנים ברחו מג׳רבה. כששאלו את הרב כלפון אם לא פחד, ענה, ״ברגעים כאלה שכחתי מגופי ונפשי, ורק אחי היהודים עמדו לנגד עיני. הצלת הכלל משכיחה ממך את עצמך!"
איש אמת
רבי כלפון הכהן שימש כדיין בג׳רבה. יושרו והגינותו הלכו לפניו עד שגם מוסלמים העדיפו לפנות אליו. פעם אחת עמדו שני מוסלמים במשפט אצל הקאדי אך הוא התקשה לפסוק את דינם ושלח אותם אל הרב כלפון. התובע התנגד להישפט בפני יהודי אך הקאדי גער בו והוא נאלץ לעשות כדבריו. הרב כלפון קיבל את המתדיינים בסבר פנים יפות, התעמק בפרטי הפרשה עד שהגיע לחקר האמת, והצדיק את התובע. התובע שמח כל כך עד שביקש לתת לרב כלפון מתנה, אך הרב כלפון גער בו, ״תורתנו אסרה לקחת שוחד, וכי רוצה אתה שאעבור על איסור חמור?" רק אז הבין התובע לפני מי הוא עומד.
מענה רך
איש אחד ניגש אל הרב כלפון הכהן והתלונן, ״הירח עוקב אחרי. בכל פעם שאני מפנה מבטי אליו אני מגלה שהוא מביט בי." הרב כלפון, אשר הכיר את האיש וידע כי בור ותם הוא, הבין שהוא מוטרד באמת מן העניין והשיב לו, ״אני מזמין אותך ואת הירח לדין תורה ביום ט״ו בחודש.״ ביום המיועד הגיעו שניהם, האדם והלבנה, לדין תורה. פתח המתלונן והרצה את טענותיו ומיד אחר כך הניח הרב כלפון את ידו על אוזנו ועשה עצמו מאזין לדברי הירח. המתין קמעה ואמר, ״אתה טוען שהירח עוקב אחריך, ואילו הירח טוען שאתה זה העוקב אחריו. לפיכך אני פוסק ששניכם תחדלו מלהסתכל זה על זה.״ אז פנה אל האיש והזהיר, ״אם בכל זאת תפנה מבטך אל הלבנה, אזי באותו רגע ממש רשאית הלבנה להביט עליך.״ מאותו הלילה הפסיק האיש להסתכל על הירח, והבעיה נפתרה.
הרב רחמים חי חויתא הכהן
רבה הראשי של ג׳רבה (1959-1901), תלמידו המובהק של הרב משה כלפון הכהן וממשיך שיטתו בלימוד ההלכה. עם עלייתו לארץ התמנה לרב מושב ברכיה שבנגב ונחשב לרבם של יוצאי תוניסיה בישראל ובתפוצות. גדולי הרבנים, ספרדים ואשכנזים כאחד, נהרו אליו והוא הותיר עליהם רושם רב עד שזכה לכינוי ״האדמו״ר מג׳רבה״. בג׳רבה עמד בראש הישיבה שבבית המדרש ״רבי אליעזר״, נודע כבעל כישרון הוראה יוצא דופן ונהג ללוות את תלמידיו בלימודם עד שהפכו לפוסקים. הרב רחמים חויתא הכהן סייע לתלמידי חכמים עניים ופעל רבות בקרב העשירים כדי לגייס כספים למימון לימודם. כמחנך, גילה רגישות כלפי תלמידיו והקפיד, בין היתר, שמספר התלמידים בכיתה אחת לא יעלה על עשרים וחמישה. הרב חויתא הכהן כתב ספרים רבים ובין תלמידיו הבכירים נמנים הרב רפאל כדיר צבאן, הרב מצליח מאזוז והרב ינון חורי.
בשכבך ובקומך
כשהיה הרב רחמים חויתא הכהן צעיר לימים, היה מתמיד גדול ושונה בלילות עד מאוחר. פעם אחת כששב לביתו ראה שאביו לא הלך לישון מרוב דאגה. משהבחין בכך, שינה הרב חויתא מדרכו והחל לחזור מן הישיבה מוקדם יותר. כך, בכל ערב היו האב ובנו משוחחים קמעה והולכים לישון באותה שעה. משנרדם האב, היה הרב חויתא שב ללימודו.
תן תודה
אדם אחד בא לבקר אצל הרב חויתא הכהן. כשהשיחה התמשכה הגישה בת הרב כוס מים לאורח. הודה האיש לנערה אך לא בירך לפני ששתה. שאל אותו הרב, ״על מה הודית לבתי?״ השיב לו האורח, "על שנתנה לי מים ורוויתי מצימאוני.״ נענה הרב כנגדו, ״על פעולה קטנה של העברת מים ממקום למקום הודית לבתי, ולמי שברא את המים לא תאמר תודה?!״
כל ישראל ערבים זה לזה
ליל שבת אחד, קרוב לחצות, נשמעו דפיקות חלושות על דלת ביתו של הרב חויתא הכהן. הדפיקות הלכו והתחזקו ובני הבית ניעורו משנתם. בדלת עמד יהודי שבא ברכבת בשבת. אשת הרב היתה המומה כיצד מעז יהודי שחילל שבת לבוא אל הרב וביקשה שלא להכניסו, אך הרב רחמים חויתא עצר בעדה ואמר לה, ״אדם זה הוא יהודי מאחינו. צריך לעזור לו מבלי לבדוק בציציותיו."
חוכמה מקדם- סיפורי חכמים מקהילות הספרדים ועדות המזרח-חזי כהן- 2016 עמ' 57-54
מ. ד. גאון יהודי המזרח בארץ ישראל חלק שני
יהושע אברביה
יליד דרדנל בשנת תרל״ח. בצעירותו עבד במשרדי הממשלה התורכית. כעבר זמן היה מנהל ביה״ס לעדת היהודים שבגליפולי. בראשית תרפ״ד עלה לארץ, ויתקבל בשירות חברת היק״א בםניפה אשר בביירוט. מקץ זמן קצר הועבר ליפו. אחר כבוש הארץ בשנת תרע״ח נתמנה למנהל פיק״א ביהודה. משרתו הצבורית האחראית העמידה אותו בראש מפעלים ישוביים חשובים. שנים רבות נשא בעול צרכי צבור בנאמנות ובמסירות. נלב״ע בתל אביב
בן נ״ו שנה, כ״ח סיון תרצ״ד.
יהודה אברבנאל
יליד ליסבון בשנת 1460 לערך. פילוסוף ורופא מפורסם במאה הט״ז. מגדולי חכמי ישראל בזמנו. בנו בכורו של דון יצחק אברבנאל. אחר הגרוש בצאת אביו מספרד התישב גם הוא בגינואה. כעבור זמן היה בנאפולי ושם חבר שיר תלונה על הזמן. אביו יצחק כתב עליו: כי בנו בלי ספק הוא מבחר הפילוסופים שבאיטליה בדור הזה. ספרו הראשי ידוע בשם וכוחים על האהבה. בין שאר חבוריו יזכרו קינה ארוכה על מות אביו שאבדה במאה הי״ח, וספד על ההרמוניה של השמים. נלב״ע בשנת רצ״ה.
יונה אברבנאל
משורר ומתרגם באמשטרדם במאה הי׳״ז. בן הרופא יוסף אברבנאל, ובן אחיו של ר׳ מנשה בן ישראל. תרגם יחד עם אפרים בואינו את ס' התהלים לספרדית, שנדפס באמשטרדם שנת 1650 . כן הוציא לאור ספרי תפלות וקינות לזכר מות אברהם נוניס ברנל על קדוש השם, בעריכת חברו הנ"ל נלב״ע כ״א מנ״א תכ״ז.
יצחק אברבנאל דון
בנו של ר׳ יהודה אברבנאל. נולד בליסבון בשנת ה״א קצ״ז. בצעירותו קנה חכמה ויהי שמו הולך לפניו. יחוסו ועשרו קרבוהו לחצר המלכות של אלפונםו החמישי מלך פורטוגל בש׳ 1438 לערך. הלה שידע להעריך את כשרונותיו וסגולותיו של דון יצחק הפקידהו כמנהל עסקי המדינה. לאחר מות המלך, הוטל עליו חשד — מטעם דון יוהן השני, ושרי המלכות דנוהו למיתה ורכושו הוחרם. פסק דין כזה הוצא גם על חתנו יוסף בן שמואל אברבנאל. בצוק העתים נמלט מפורטוגל לספרד. הוא התישב בטולידו והתמסר לעבודת המדע. שם כתב את שלשת פירושיו לנביאים, יהושע, שופטים ושמואל. בינתים הזמינו המלך פירדיננד לוזיר הכספים, משרה אשר נשא במשך שמונה שנים. אחר כבוש גראנאדה, יצאה גזרת הגרוש על יהודי ספרד, ודון יצחק החליט גם הוא להלוות אל אחיו הגולים. הוא הגיע לנאפולי, משם עבר למסינה אח״כ לוינציה, ובעיר זו החל כותב את חבוריו הרבים, המצטיינים בחריפות ההבנה ובשפתם העברית הנמלצת. נפטר בוינציה בש׳ רס״ח והובא לקבורה בפאדואה באילו מקומות בחבוריו יזכיר אגב אורחא מקצת מארח חייו ותלאותיו: ״שלו הייתי בביתי, בית והון נחלת אבות, בית מלא ברכת ה׳ רענן הייתי בהיכל המלך דון אלפונסו בצלו חמדתי וישבתי, והוא נשען על ידי וכל הימים אשר חי על האדמה וכו'. … כל הימים שהייתי בחצרות המלכים וטירותיהם עסוק בעבודתם לא היה פנאי לעין ולא ידעתי ספר, ובליתי בהבל ימי
ושנותי בבהלה, לעשות עושר וכבוד אתי. וכן אבד העושר ההוא בענין רע וגלה הכבוד מישראל. ואחרי היותי נע ונד בארץ, מממלכה אל עם אחר והסרתי הממון אז דרשתי מעל ספר ה, 'נאום הגבר ראה עוני הגרוש והנדוד מר ונאנח על אבדן מולדתו והוא עיף ויגע, כי השקט לא יוכל בראותי את עם ה׳ מפוזר ומפורד״. אשר לשיטתו בביאור כתבי הקדש כותב: ״לא אבוא לנסותך בחידות כראב״ע ורמב״ן, ולא התעסקתי להוציא תועלת מהספורים כדרך הרלב״ג להיותו פועל בטל בעיני, כי דברי הנביאים כלם הם עצמם התגלות במדות ובדעות״.
ח ב ו ר י ו : א. עטרת זקנים על השגחת אלהים בכלל והשגחתו ע ל ישראל בפרט. םאביוניטא, שי״ז. ב. מרכבת המשנה, באור לס' דברים סאביוניטא, שי״א. ג. זבח פסח על אגדה של פסח קושטא רס״ה. ד. עבודת זקנים ה. נחלת אבות, פירוש על מסכת אבות, קושטא ש"ה.ו מגדל ישועות לעורר ולחזק לב המדוכאים ולטעת את האמונה בגאולה1 ) מעיני הישועה על ס׳ דניאל, פיראדה שי״א. 2) ישועות משיחו, קרלסרואי תקפ״ח. 3) משמיע ישועת שלוניקי רפ"ו ז. ראש אמנה על שרשי האמונה קושטא רס"ה ח. מפעלות אלהים. רעיונות ע ל חדוש העולם ונציה שנ״ב. ט. נביאים אחרונים פיסארו ר״פ. י. פי׳ על התורה יא. צדק עולמים, בצדק העוה״ז ומשפטיו, עולם הגשמות וגן עדן וגהנם, בצדק עולם התחיה ויום הדין, ונציה של״ד. יב. להקת הנביאים או מחזה שדי, ע ל הנבואה, יג. ימות עולם, צרות ישראל מימי אדם הראשון עד זמנו. יד. מאמר במעשי ממרכבה השגות לרמב"ם
בספרו מורה נבוכים. טו. שאלות ותשובות.
אליהו אג׳ימאן
הובא זכרו הטוב ותאור צדקותיו בהקדמת הספר ״גט מקושר״ להרב רפאל משה בולה קושטא תקכ״ז, כמסייע להדפסת הספר האמור. וכה יאמר עליו: ״על הטוב יזכר אחד המיוחד לשם טוב ולתפארת ולתהלה רודף צדקה וחסד גומל חסדים טובים הגביר המרומם כמהר״ר אליהו וכו'. ובמבוא לס' ״חיי עולם״ יהללהו שוב: ״גבר בגוברין איש חיל רב פעלים הגביר המרומם נשא ורם אוהב התורה ולומדיה רודף צדקה וחסד וכו'. בעל הגמול ישלם לו שכרו
הטוב לפי רוב המעשה אל יושבי עירו ואל שער מקומו ויתר העם הנשאר בציון והנותר בירושלים. ״היה מראשי ומנהיגי עדת היהודים בקושטא ומגדולי ההשפעה בחצר השולטן.״ ר׳ עזרא מלכי כתב עליו: רודף צדקה וחסד מקים דגל התורה וכו', יצילהו האל לעדי עד מכף מעול ומתנקם.
ברוך ב״ר ישעיה אג׳ימאן
נזכר בהקדמה לס' גט מקושר להרב ר״מ בולה: ״ברכות גם לרבות הוקם על כל שכיות החמדה, רחימא, הגביר החכם המרומם נשא ורם כה״ר ברוך וכו'. חתום ראשון על שטר ההקדש אשר עשה הגביר חזקיה חיים מנות בר רפאל תושב פ׳ירנצה אשר במלכות טוסקאנה. על סך 18.000 גרוש מטבע תורכיה שמפירותיו יהנו י״ד תלמידי חכמים ורבני ירושלים. וחתמו עמו יחד חיים משה קארמונה, שלמה קאמונדו, יצחק אלפנדארי ויצחק הכהן. העתק מגוף השטר הנ״ל נשלת לירושלים ונתאשר ע״י רבני הזמן חיים נסים אבולעפיה, אברהם הכהן, אברהם פואה, ומרדכי חיים בכור מיוחס, בשנת תקע״ט ליצירה.
ישעיה אג׳ימאן
שר האוצר בימי השולטנים מחמוד א. עושמאן ג. ומוםטאפה ג. מלא תפקידו האחראי באמונה והרבה להטיב עם בני עמו. בימי תפארתו עמד בברית מסחר עם יהודי מבגדאד שבא לירושלים בשנת תקכ״ד — ( 1764 ). איש זה אמר להתנשא על הצבור לפי ראות עיניו. עסקני העיר קבלו נגדו בפני השלטונות, אך ללא הועיל. אז החליטו לשלוח אנשים לקושטא, שישתדלו שם להרחיק את האיש התקיף מעיה״ק. למשלחת זו נבחרו חיד״א, מהרי״ט אלגאזי ור' יעקב אבולעפיה. בבואם שם פנו לגביר ישעיה אג׳ימאן והוא שידע מראש את פרשת הענין ונטה אחרי איש בריתו דחה את השליחים מיום ליום, עד שהוברר להם שאין תקוה להצליח. חיד״א ומהריט״א שבו ירושלימה בפחי נפש ור״י אבולעפיה מת שם מרוב עגמה. לא עברו שלשים יום והגביר ישעיה אג׳ימאן הומת בגלל עלילה מצד המלכות. סמוך לאותו זמן בקר בקושטא ר׳ עזרא מלכי, והגביר הנ״ל תמך בו ביד נדיבה להוציא לאור את ספרו ״שמן למאור.״! גם ר׳ ישעיה כקודמיו, הרבה לעזור ולתמוך בידי הת״ח להדפסת םפריהם ולבו היה ער וכיסו פתות לכל מפעל טוב ומועיל. ברכות מאליפות מעניק לו ר׳ יצחק מאגריסו בהקדמה לספר ״מעם לועז״ סדר ויקרא, ומתוך תהלותיו עליו אפשר להבין כיצד התיחם הגביר הזה לכל איש אשר הזדקק לצדקותיו. ואלה דבריו שם: ״מעשה ידיו להתפאר על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, עושה חסד לאלפים בגופו ובממונו וכשהיה רואה ת״ח מחבקו ומנשקו ומושיבו באפריון, אשריו ואשרי חלקו גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב הגביר המרומם רודף צדקה וחסד וכו' תאור יותר מפורט על מרבית חסדיו נמצא בהקדמה לס' חיי עולם להרב ר״מ בולה: ומה מתוק מדבש הפקיד המפואר מטע ה׳ להתפאר אהוב למעלה ונחמד למטה ה"ה הגביר המרומם נשא ורם אוהב התורה ולומדיה רודף צדקה וחסד כמה״ר ישעיה אנ׳ימאן ה"י וברור שככה לו בעולמו כמה גדולים מעשיו ביתו בית ועד לחכמים פתוח לרוחה, פתח טוב לעוברים ושבים עושה מלאכתו ארעי ומתעסק בקדשים לילות כימים צדקת ה׳ עשה ויעשה כדבעי ליה בשמחה ובטוב לבב ובסבר פנים. משגיח בעין חמלתו על העניים והאביונים ופתו מצויה לעוברים ושבים. אף השמלה בכלל חליפות שמלות איש לפי כבודו מלביש ערומים. הוא היה נבור חיל גדול המעשה ועושה עם סיעת
מרחמוהי, ואני הגבר אם אמרתי אספרה מכל החסדים יכלו ימים ושנים. ולי נאה לברך על כל הטובה אשר עשה לכלכל את שיבתי על אדמת הקדש זה כמה ימים ושנים . . . והבית הזה יהיה נכון עד עולם בל יסע יתדותיו לנצח ובניו כשתילי זיתים סביב לשלחנו רבים ונכבדים שקטים ושאננים גם עושר גם כבוד, ועד זקנה ושיבה ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים. שם מביע ברכה גם לבני משפחת מדינה. נאום איש צעיר בריה קלה, דלא ידע לביסומי קלא מדבר בשפה רפה וברוח נמוכה ובנפש שפלה הצעיר רפאל משה בולה.
יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-פטור ממסים לתלמידי חכמים
מסים לזמניים ופליטים
מסים לזמניים ופליטים
הכלל היה, שאדם משלם את מסיו במקום מגוריו ולא במקום מסחרו, ושאין אדם משלם מסים בשני מקומות. הדבר התעורר כאשר סוחרים היו באים לעיר אחרת באופן זמני. בתשובת יעב״ץ בתע״ז (1717) הוא דן בסוחרים שבאו לעיר דבדו, ובמשך שנים לא נדרשו לשלם, אבל בעקבות לחץ מסים וקשיים כלכליים תבעו מהם לשלם מסים. החכם ענה, כי יש לבקשם להשתתף, 'אבל לא בדרך כפייה… אלא כל אחד כמתנת ידו׳(שם, סי׳ רפט). אדם שהיה בעיר בזמן ההערכה, וכעבור זמן עקר למקום אחר, היה חייב לשלם על התקופה שבה שהה בעירו.
פליטים שברחו ממקומם לעיר אחרת, ואפילו גרו שם כמה שנים, היו פטורים ממסים, אבל אחרי שנה היו חייבים בהוצאות השמירה (בנימין אלכרייף, יגבול בנימין׳, סי׳ ג).
כשחל שינוי במצבו הכלכלי של אדם לאחר ההערכה, אם ירד מנכסיו היה משלם לפי יכולתו, ועני שההצלחה האירה לו פנים היה משלם בהתאם לזמן שבו חל השינוי במצבו. אם אדם נפטר לאחר שהעריכוהו, היו חייבים היורשים לפרוע במקומו, ואפילו הוחזק לבעל מעמד, שהיה יוצא ונכנס לחצר המלכות.
פטור ממסים לתלמידי חכמים
חכמי מרוקו תבעו שתלמידי חכמים יהיו פטורים ממסים ומהיטלים של הקהילה כולל לצורך פדיון שבויים, בהתאם לדין המעוגן בתלמוד ובשלחן ערוך (בבא בתרא, דף ז ע״א, ח ע״א; שו״ע, יור״ד, סי׳ רמג, ד), וכפי שתוקן בירושלים ברס"ט (1509), והודפס בהקדמה לספרו של שמואל די אבילה, ׳כתר תורה׳, אמשטרדם תפ״ה. התקנה הובאה מירושלים למרוקו על ידי שלוחי או־ץ־ישראל (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ קכו, קכח, קכט). וחכמי פאס חזרו עליה בשנים שמ״ו (1586) שנ״ו(1596) שפ"ה (1625) תט״ז(1656) תפ״ג(1723), בעקבות ערעורים בפאס ובקהילות אחרות, בייחוד בשעות קשות. כשהעול נפל על מספר מוגבל של יחידים, נתבעו גם החכמים לשלם, כי היו ביניהם בעלי רכוש, או שעסקו במשא ומתן, ולפי הדין החכם היה פטור לא בגלל עניותו, אלא בשביל תורתו(שם, סי׳ קלא, קלב, קלג, קנח, רנו־רסא). העובדה שהנושא חזר מדי פעם מעידה שהדבר עורר תרעומת ומחלוקת.
אחת הבעיות היתה, מי נחשב לתלמיד חכם. ההגדרה ניתנה בכמה תשובות של חכמי פאס ואחרים. לשאלה האם ׳חברת הסופרים׳ פטורה ממסים, היתה תשובת החכמים חיובית, כי
מתכשרים במלאכתם לעשותה באמונה וביראת שמים וגם קובעים עתים לתורה מלבד הקביעות שיש להם בבקר בבקר אחר תפלת השחר שהולכים את חכמים להתחמם כנגד אורן בישיבה בלימוד הגמרא. (שם, סי׳ קמז) הנושא עלה גם בתשובת חכמי פאס לסלא בשנת תמ״ח (1688): לאחר שהוכיחו את אנשי סלא על שבה ירבו בעלי לב רע המתקנאים בכבודם של תלמידי חכמים המושפעים׳(חיים בשפע), הם קובעים:
פטור הת״ח אע"פ שאינו מופלג כל כך בחכמה אלא כל שהוא מוחזק בדורו לתלמיד חכם וקובע עתים לתורה כשהוא פונה מעסקי פרנסתו ומבין ברוב מקומות הש״ס ופסקי הגאונים הוא הנקרא תלמיד חכם לפוטרו מכל מיני מסים. (שם, סי׳ קמח) בשנת תע״ב(1712) הקימו שמשי בתי הכנסת קול צעקה על שחייבו אותם במסים. יעב״ץ הרחיב את ההגדרה של תלמיד חכם על 'מי שעוסק במלאכת שמים ומבינים קצת בפירושי התורה והאגדות׳, על פי זה פטורים גם שליח ציבור, סופר, מלמד תינוקות, שוחט הקהילה ושמש של בית הכנסת.
מגמת החכמים היתה להרחיב את המושג תלמיד חכם, ואילו הקהל, שעליו היה מוטל עול המסים, לא ראה זאת בעין יפה.
ר׳ יצחק אבן ואליד מתיטואן (1778־1870) הגדיר תלמיד חכם כדי לפוטרו ממסים כך:
- שיהיה מוחזק לתלמיד חכם בדורו.
- שיודע לישא וליתן בתורה ומבין בדעתו ברוב מקומות התלמוד ובפסקי הגאונים.
- שיהא תורתו אומנותו אף על פי שעוסק במשא ומתן(׳ויאמר יצחק׳ ח״ב, סי׳ צו).
ביקורת על הדורשים מסים מתלמיד חכם
החכמים הוכיחו את אנשי הקהל, כי ׳בזמן הזה נתמעט כבוד התורה ולומדיה׳ (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ רנח). הוא השווה את היחס של אומות העולם למשרתים בקודש שלהם:
ואוי לעינים שכך רואות ששכנינו… מכבדים הם כומריהם וגם מרבים שכר חזניהם וסופריהם. (שם, ח״א, סי׳ רנד, רנה)
בתשובתו של חכם בשנת תפ״ג(1723) נשמעת ביקורת על אלה התובעים מסים מחכמים:
בדור הרע הזה שועלים קטנים מחבלים כרמים היושבים על הסדר… ספרי תורה כי חוללה תפארתך, אוי לדור כך עלתה בימיו יבחרו מות מחיים ובכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳,
ח״ב, סי׳ קנ)
במכנאס היתה יוזמה להטיל מסים על תלמידי חכמים סביב שנת תק״ס (1800).
הדבר נחשב לפגיעה בכבודם של החכמים, ואחד מהם החרים כמה אנשים למרות שהיו מידידיו, מפני שהקלו בכבודם של תלמידי חכמים. הדיינים ו'כלי הקודש׳ איימו שלא ייכנסו עם הקהילה לבית הכנסת וישביתו את השירותים שהם נותנים – שחיטה, בדיקה, ברית מילה, לימוד תינוקות.
ר׳ יעקב בן מלכא(נפטר אחרי 1771) תבע לשחרר תלמידי חכמים ממסים ׳ביחוד עתה שחולל כבודה של תורה וירד הדרה ונתמעטו תלמידים מלעסוק בתורה׳('נר מערביי, ח״א, סי פח).
במחצית השנייה של המאה ה־19 היתה תסיסה מצד אלה שמשלמים מסים ודרישה לחייב את החכמים במסים, אבל החכמים לא סטו ממידת הדין. ר׳ יצחק אבן דנאן(1836־1900) כתב שהעונש הבא על העשירים התובעים מהחכמים לשלם מסים הוא שנכסיהם מתמוטטים. הוא גם היה בדעה, שתלמיד חכם המוכן לשלם מסים ׳עונשו גדול ומשפיל דגל התורה׳(׳ליצחק ריחי, ח״א, סי׳ נא). וגם אם המלך גוזר שתלמידי חכמים ישלמו מסים, הם פטורים מלשלם, ועל הקהילה לשלם במקומם. לפי תשובתו בשנת תרנ״א (1891), הם גם היו פטורים מההוצאות לשמירת העיר, אבל לא על מה שצריך לחיי אדם, כמו בארות המים(שם, סי׳ נח).
איום בסנקציות נגד הקהילה: בפסק דין ללא תאריך עליו חתומים שמונה חכמים, שלפי שמותיהם פעלו במכנאם, נאמר שאם הקהל יתבע מסים מתלמידי חכמים, ׳ויתאלמו עליהם בכח השררה׳, אזי לא יתפללו עמהם בבתי הכנסיות, ולא ישחטו להם ולא יבדקו ואפילו לא עופות, לא ימולו את בניהם ולא ילמדום, ולא ישתתפו בסעודות מצווה ורשות, לא יכתבו כתובה ולא שום שטר, ולא ידונו אותם (עובדיה, ׳צפרו׳, מם׳ 681).
מי עוד היה פטור ממסים? עניים, יתומים, עיוורים, זקנים מגיל חמישים ומעלה ואלמנות – למרות עושרן – בן הסמוך על שולחן אביו – למרות שהוא עוסק במלאכה ומרוויח. כך פסקו חכמי צפרו בתקל״ד (1774) (שם, מסי 56). וכן אלה המתנדבים לעסוק בצורכי ציבור ללא שכר, כמו המטפלים בחולים ובקבורת המתים.
היו מקרי חירום שבהם נגבו מסים גם ממי שהיו פטורים בדרך כלל. כך היה בזמן גזירות יזיד (1790־1792), כפי שכתב ר׳ שאול ישועה אביטבול (1739־1809, ׳אבני שישי, ח״ב, סי׳ לג). וכן ב־1911 בזמן המהומות.
יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-פטור ממסים לתלמידי חכמים-עמ' 94-92