מורשת יהדות מרוקו

עגילי־תליונים — ״דוואהּ״

עגיל עתיק מטיפוס הידוע ממראכּש

כסף; מעשה יציקה, קידוח ועבודת־פיליגראן פש־סה;

 מעט אמייל ירוק־כחול ; אבן־ זכוכית אדומה האורך: 11 ס^״מ מוזיאון ישראל

ראה : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 24, מס׳ 100

 תמונה מס'(434)

פירוש פיליגרן
-1רִקמה בחוטי זהב וכֶסף 
-2 קישוּט מחוּטי מַתֶכת דַקיקים הדומֶה למַעשֵׂה תַחרים 
-3 סימן מים על נייר 

עגילי־תליונים — ”תכוראסת"

 גולמימה; המאה הכ׳

תכשיט של נשי השבט איית עטא ושל היהודיות שבאותה הסביבה ; עיקרו הטבעת העבת והכבדה — עד 400—500 גראם ; היא נישאת ברצועה של שרשראות ולוחיות עיטוריות, שבראשן לוחית סגלגלה בעלת וו לחיזוק עיטור־הראש — ״איסגנאס״

כסף; מעשה יציקה ; עיטור חקוק, הממולא חומר שחור ; בעבר היה זה שרף של עץ־טאקה, אך בזמן האחרון קנו הצורפים היהודים במקומו לאקה שחורה מפאס ; טכניקה זו, הנפוצה מאוד בהרי האטלאס, היא שריד מטכניקת־הניאלו, שאף אותה הביאו הצורפים היהודים מספרד אורך רצועת השרשראות : 23 ס״מ ; קוטר הטבעת : 5 ס״מ מוזיאון ישראל

תמונה מס' (437)

טבעת־תליון לעגיל ה״תכוראסת״  

דוגמה עתיקה שאינה מופיעה באוספים        

ציור מתוך : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 24, מס׳ 101

תמונה מס' 435

יהודייה מגולמימה

תצלום משנת תרצ"ה- 1935

צילם : ז׳ בזאנסנו, מס׳ 95

תמונה מס' 436

תכשיטים אצל נשות מרוקו

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

ז׳אן בזאנסנו

חיי היהודים במרוקו מוזיאון ישראל קיץ תשל"ג—תכשיטים אצל נשות מרוקו -1973

יוסף גלילי בן שלמה.

 בקובץ ליקוטים מספרי קבלה שנכתב במרוקו, במאה ה-16. נזכר " יוסף בר שלמה גלילי ז"ל שהיה בארץ דרעה אמנם נקבר בתאדלה. כמחבר קונטרס קבלי מסוים. כן מובא בכתב יד ששון 991 " וכן שמעתי מהרב אברהם אבן מוחא שכך קבל מהרב יוסף בן שלמה ז"ל הגלילי " לעניין תפילת ליל שבת.

יוסף כנאפו בן משה.

 ספרו " מנחת ערב ", על תיקון תפילת המנחה, נגמר בשנת תרנ"ו.

רבי יוסף כנאפו – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

יהדותמרוקו הינה אחת הקהילות הקדומות בתפוצות ישראל. יש המקדימים את ציאותה כבר לימי בית ראשון, ויש לימי בית שני, אולם ברור הוא – כפי שעולה ממצאים היסטוריים שונים – שבימי חכמי התלמוד כבר היה ישוב יהודי ידוע במרוקו.

יהדות זו העמידה לעמנו בתקופה בת כאלפיים שנה מאורות גדולים שהאירו ממערב, והעמידו יסודות בני נצח בכל תחומי התורה – מקרא, הלכה, קבלה, דקדוק ופיוט. נזכיר מעט מהם : רבי יהודה אבן קורייש, רבי יהודה בן דוד חיוג', רבי יונה אבן ג'נח, רבי יצחק אלפסי, רבי אברהם אזולאי, רבי חיים בן עטר, רבי יעקב אבן צור, רבי שלום בוזגלו – ועוד רבים אלפים אלופים.

יהדות מרוקו סבלה רדיפות וגזירות בכל תולדותיה, אם במישרין או בעקבות מלחמות פנימיות על זכות השליטה במערב הפנימי, אף על פי כן שורשיה מעולם לא נותקו או התרופפו מן היהדות השורשית – כי אם להיפך, ובכל שלב בתולדותיה נמצאו לה מנהיגים עם שאר רוח שניווטו את הספינה המיטלטלת על גלי הים הגועשים רועשים של סבל רצוף ללא הפוגה.

גדולים אלה, תולדותיהם ומעשיהם, יצירתם והגותם הם השרידים שנותרו לנו, מתקופה ארוכה וחשוכה, ולאורם מגלים אנו טפח וטפחיים מחיי היהודים במרוקו.

במבוא זה נגולל את הידוע לנו על הצדיר רבי יוסף כנאפו זצ"ל שהיה מיוחד בין גדולי דורו ובין חכמי מרוקו לדורותיהם. מספר נקודות אפיינו אותו והיו לו לאות היכר, כשהבולטים שבהם : הענווה, והעבדותיו הספרותיות למען הזולת.

אולם בטרם נתוודע לפרטים הביוגרפים הגלויים לנו נקדיש מספר שורות למקום מגוריו ולמצב הרוחני שבו חי את חייו – והיא העיר מוגדור. פרטים על העיר אף אם מעטים הם – יאירו לנו היטב את מגמת חייו ופעלו – ולשם כך חשובים הם לנו.

מוגדור – אצווירא.

מוגדור – עיר של חוף האוקינוס האטלנטי במערב מרוקו ובה למעלה משליש התושבים יהודים, נוסדה בשנת 1764, ותוך תקופה קצרה – ולשלב בה מסויים בתולדותיה – הפכה להיות עיר נמל החשובה ביותר במרוקו מבחינת המסחר עם אירופה.עובדה זו מסבירה את ההשפעות העמוקות שהיו לה מעמי אירופה ובעיקר מאנגליה.

עובדה זו באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים, החל בצדדים כלכליים חומריים וכלה בהשפעה שלילית על החינוך וקיום ההלכה והמסורת. אף על פי כן הייתה מוגדור משכנם של גדולי תורה מפורסמים שהותירו לנו יצירות ספרותיות חשובות. נזכיר אחדים מגדולי התורה שחיו בעיר מוגדור :

שושלת משפחת קורייאט – רבי אברהם רפאל קורייאט מחבר שאלות ותשובות " זכות אבות ", בנו המקובל האלקי רבי יהודה מחבר ספר " מאור ושמש ", ובנו של רבי יהודה, רבי אברהם, בעל הספר " ברית אבות " שהיה מרבותיו של רבי יוסף כנאפו.

כן נודעו ונתפרסמו : רבי חיים פינטו הידוע למקובל ומלומד בנסים, רבי יוסף אלמליח, ששימש במוגדור כאב בית דין וכקונסול – ובו שרדו הגדולה והתורה בכפיפה אחת, המדיק המסתגף רבי דוד חזאן, רבי רפאל חסאן – מחבר ספר " לחם עוני " על הגדה של פסח, רבי דוד אזאגורי – מחבק ספר " לדוד להזכיר " ועוד רבים אחרים.

באווירה כזו של תרבות אירופית עם השפעות שליליות מחד, ומאידך בתוך המללאח של מוגדור גדולי תורה מאירים את צפיפותו ומצקתו, ופשוטי עם העמלים לפרנסתם, יושב לו רבי יוסף כנאפו והוגה את רעיונותיו הבלתי פוסקים במחשבה ומוסר, כותבם ואף זוכה להדפיסם ולהפיצם בקרב אהשי עדתו הצמאים לדבריו בכתב ובעל פה.

רבי יוסף כנאפו – תולדות

מציאות מחרידה שהייתה לאגדה היא סיפורם של שרופי אופראן, מאורע שאירע בסוף המאה הי"ח. וזה מספרים : בעיר אופראן היה קאדיי – שחיט – מוסלמי רע לב שגזר על יהודי העיר להתאסלם, ולא – יוצאו להורג. הקאייד נתן ארכה של שמונה ימים שבהם – לצורך הרתעת היהודים – הדליקו המוסלמים מדורה במרכז העיר ולבו אותה כהכנה לשריפתם.

היהודים כדרכם העדיפו למות מות קדושים ולא להתאסלם, וכן ביום השמיני כ – 50 מבני הקהילה עלו על המוקד תוך כדע קריאת שמיע ישראל. ביניהם היה רבי מכלוף כנאפו – שהיה ממנהיגי יהודי עירו. המסורת המשפחה נשארו פרטים ביוגרפים חשובים על רבי מכלוף – סבו של רבי יוסף כנאפו :

רבי מכלוף כנאפו היה מעשירי וחשובי הקהילה היהודית באפראן, היה בן למשפחה גדולה, ולו שבעה בנים צלומדים בתורה וידועים במעשים טובים. מידי פעם היה נמצא בענייני עסקים בעיר מוגדור. לאחר פטירת אשתו – שנפטרה בפתע פתאום – הזדמן למוגדור, ולרגל עסקיו התארח אצל יהודים עשירים שהיו איתו בקשרי מסחר, אך לאחר שסיים את עסקיו השתהה עוד, וכנשאל לשם מה, אמר שהוא מחפש אישה צעירה והגונה, אף אם תהיה בת עניים.

ואמנם נמצאה לו כזו, שנישאה לו בעיר מוגדור. לאחר ימי החתונה הביאה רבי מכלוף ושם בנה לה אגף מיוחד בביתו. כעבור שנה נולד להם בן. היום הולדת הבן נגזרה הגזירה הנ"ל על יהודי אופראן על ידי הקאייד המוסלמי, וביום השמיני קודם שהלך רבי מכלוף למסור עצמו על קידוש ה' מל את בנו וקרא לו בשם משה. אישתו – לאחר המאורע – ברחה לעיר מולדתה מוגדור ושם התפרנסה ממעשי ידיה.

בן זה שנקרא על ידי אביו בשם משה, נתחנך על ידי אמו בילדותו ולמד במוגדור. לימים נתגלה כשרונו כסופר בעל כתב יד יפה, ואז החל לעסוק כסופר בית הדין בהעתקת תעודות ורישומן. רבי משה נשא אישה ונולדו לו שלשוה בנים : מכלוף, יוסף – והא רבנו – ומשה על שם רביו שנפטר סמוך ללידתו.

על רבי מכלוף נודע שהיגר לאמריקה, ואילו רבי משה עבר למראקש העיר הגדולה הסמוכה למוגדור.

רבי יוסף.

לא הרחק ממוגדור, ביון הרי האטלס המושלגים ולמרגלותיהם, ניצבה העיר מראקש בעלת הוד הקדומים. עיר גדולה בת אלפי תושבים ששימשה כמרכזה הרוחני של דרום מרוקו.עיר זו הייתה מקום הורתם של גדולים רבים מבני עמנו ילידי מרוקו.

עיר שהייתה למרכז התורני הגדול ביותר במרוקו. שם שכנו בכפיפה אחת למדנים גאונים ומעיינים מופלאים הבקיאים בספרות חז"ל וההלכה עם מקובלים צדיקים שהעמיקו חדור אל רזי הסוד, העשירם והעניים, סוחרים ןבעלי מלאכה, רוכלים וקמעונאים – לשכולם הייתה התורה היסוד למדריך בחייהם. לא בכדי הוגדרה עיר זו – " ירושלים של מרוקו "

לעומתה מוגדור הצעירה – על אף היותה מקום מושבם של גדולים רבים וכנ"ל – לא הכילה בקרבה ישיבות ומוסדות חינוך שכמות והאיכות כמראקש, ומי שרצה ללמוד ולגדול פנה אל מראקש. כך נהגו רבים מכל רחבי מרוקו, ושם גדלו והיו למאורות רבים המפורסמים שבחכמי מרוקו.

המעיין בתולדות רבנו, יבחין על נקלה, שאישיות כבירה השפיעה עליו, שמוסר אמת ודמויות אמת עמדו לפניו בילדותו ובנערותו. צדקותו, חבידותו, והאמת הצרופה שהייתה נר לרגליו – מקורם במראקש, בין האריות הגדולים, החסידם הפרושים המקובלים והצדיקים.

ואכן שם גדול היה לאיש . שם בית מדרשו של אחד ומיוחד בן המקובלים, בחברת עוד תלמידים יקרים, עוד קודם עלות השחר, יצא הוא וחבריו עם רבם אל אפילת הליל, טובלים היו במי קרח וחוזרים אל בית מדרשם אל ספרי הזוהר הקדוש ואת תורת האר"י ז"ל.

כזו הייתה דרכו של רבנו בראשיתו, וניא שעמדה לו כל ימיו שבהם נתעלה ומצורף באורה של התורה ובסבלם של היסורים שלא הרפו ממנו כל חייו.

לאחר שנים של ליטמוד תורה בעיר מראקש חזר רבי יוסף כנאפו למוגדור, ושם המשיך לשקוד על לימודיו בצניעה ובסתר באחד מבתי המדרש, כשהוא מתמיד במשימת חייו – לכתוב דברי תורה שנתרחשו לו ולערוך ספרים שראה את נחיצותם הרבה בקרב הציבור הרחב.

התגלותו – ענוותנותו הרבה שח רבי יוסף הסתירתו מעיני הציבור, ומעטיםן הם שהכירו בגדולתו ובחסידותו. אולם לא לאורך ימים נסתר ונחבא הוא. רצתה ההשגחה בציאתו של הצדיקאל המוני העם, להטיף את מוסריו ולהדריך את בני עירו.

וכה היה מעשה התגלותו : רבה של העיר, רבי יוסף אלמליח, חלם והנה בחלומו שני רבנעים החורזים מחרוזות ביחד. כששאל מי הם רבנים אלו נענה, רבי ישראל שם טוב ולמולו רבי יוסף כנאפו. כשהתעורר שאל את מכריו אם ידוע להם מי הוא יוסף כנאפו, וכשנענה בחיוב ביקש להתראות עמו.

מיד הפנו אותו אל בית המדרש שבו יושב היה רבי יוסף כנאפו ושם נתראו שניהם. לשאלתו אם הוא יוסף כנאפו ענה לו רבי יוסף בחיוב. וכשנשאל על מעשיו, ענה לו רבנו : מרגם את המעשיות של הבעל שם טוב חערבית מדוברת להמון העם.

רבי יוסף אלמליח התפעל מתמימות רבנו וצדקנותו וציווה בו במקום שמעתה יקרא שמו בפי כל רבי יוסף כנאפו. ואכן מאז הכירו כולם במעלתו על היושב בתוכם.

בשנת תרי"ט – ביו בו נולד בנו דוד – נתבקש רבי יוסף על ידי נציגי הקהל לקבל על עצמו תפקיד שליח תיבור ורב בית הכנסת " לקהל ", שנבנה על ידי הקהל ומכספיהם עבור רבי יוסף. רבנו נעתר לבקשתם, והעתיק מקומו לבית הכנסת. שם המשיך לכתוב את ספריו הרבים ועסק בהרבצת תורה לכל בני הקהילה.

בשנת תרכ"ד בר משה מונטיפיורי למרוקו כנציג ממשלת בריטניה – על מנת לדאוג לשיפור מעמדם של יהודי מרוקו. קודם ביקורו העיקרי במראקש, על מנת להיפגש שם עם המלך, שהה מונטיפיורי במוגדור, בביקורו זה התחקה על חייהם של יהודי מרוקו כפי שבאו לידי ביטוי בקהילה זו.

באחד משלבי סיור ההיכרות הזה נלקח לבית הכנסת " לקהל " הנמצא במללאח, ושם נפגש עם רבי יוסף כנאפו. בסיומה של השיחה שהתקיימה ביניהם נתן רבנו ספר מכתב ידו שני למשה מונטיפיורי. לאחר זמן, בשוב משה מונטיפיורי לבריטניה, קיבל רבנו מכתב תודה בצירוף שני מטבעות זהב.

ענוותנותו הרב של רבנו לא הרשתה לו לקבל משרת רבנות בעיר מוגדור, ומאידך גם חולשתו הגופנית וייסוריו במשך כל ימי חייו לא איפשרו לו לעסוק במלאכה שתפרנס את בעליה, ועיקר פרנסתו הגיעה אליו בעקבות כתחבת ספריו. וכה כותב הוא בהקדמתו לספרו " חסדים טובים " :

" אכן אמת אגיד וקושטא קאי דאף לזאת אני מקיים מצוות ההדפסה כמה מיני צער…לסיבת לחיות עצמי ממותר התורה המאירה, ממתנת אנשי רצון אשר יחפצון. כל אשר ידבנו לבו..להתנדב בעם, כפעם בפעם. ואמנם תרומות אלו שנועדו להדפסת ספריו וומכירותיהם התפרנס רסנו – הספיקו מלו אך בקושי רב להחיות את משפחתו – אך כזאת הייתה דרל רבנו, כדרכם של ראשונים שהעמל בתורה היה ייעודם בחיים, בבחינת : " פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה ובתורה אתה עמל ".

רבנו נשא אישה ונולדו לו שני בנים – רבי דוד ורבי משה – ובת. בנו רבי דוד שימש כאב בית הדין במוגדור עד לפטירתו. בניו של רבי דוד ונכדיו תושבי ארץ ישראל, מהם עומדים בראש חברה הנקראת " אות ברית קודש ", שאותה ייסדו בין היתר, על מנת להוציא לאור את כתבי זקנם שנותרו בכתב יד ולההדיר את שנדפסו כבר.

רבי יוסף ז"ל נפטר בהיותו בן שבעים ושמונה שנים בשנת תרס"א בכ"ח לחודש כסלו. בפר " מלכי רבנן " מתוארת פטירתו : " ושמענו עליו שבעת פטירתו קם ממיטתו וישב ונתאדמו פניו, והרכין ראש ואומר ג' פעמים " ברוך הבא בשכינת עוזנו ". ותכף נאסף אל עמיו ועלה אל הלוהים – זיע"א.

עד ראיה שנכח בהלוויה מספר שכל העיר השתתפה בה, על אף שהתקיימה ביום שישי. כמו כן תקעו בשופרות כנהוג בהלווית גדול בתורה. רבי יוסף לא מת – ספריו מדובבים אותו.

ואלה הם חיבוריו :

1 – " זבח פסח " – כולל ענייני ניסן ופסח והגש"פ

2 – " אות ברית קודש " – מעלות ושכר שומר הברית, ועונש וחומרת הפוגם בבריתו.

3 – " חסדי ה' " – ענייני התורה הקדושה.

4 – " חסדי אבות " – מעשיות מאנשי מעשה וצדיקים.

5 – " שומר שבת " – דיני שבת ומוסר.

6 – " מנחת ערב " – דיני תפילת מנחה.

7 – " טוב רואי " – פירוש מסכת אבות

8 – " חסדים טובים " – שלושה קונטרסים.

9 – " יפה עיניים " – מנהגי ודיני חודש ניסן.

10 – " זך ונקי " ועוד רבים בכתב יד

11 – " בדי אהרן " – כולל דברי תורה וחידושים.

12 – " יוסף בסתר " – ביאורים על ספר הזוהר הקדוש ודיון במפרשיו.

13 – " מעט מים " – חידושים וביאורים לפי א"ב

14 – " מעט צרי " – דרושים לחגים ושבתות

15 – " קול זמרה " – דרושים.

יחייא בן וויזמאן.

 נפטר תנ"ו. מורה צדק במראכש, עם רבי יצחק די לויה. באגרת אליו כתב : וגם דלה דלה בחכמת הקבלה ועם קדושים נאמן.

ממזרח וממערב כרך ב'- אוני' בר אילן – תש"מ-המקובלים במרוקו-משה חלמיש- עמ' 216

1. שלוש תקופות געבודת המסגרת

מאז סגירת משרדי ״קדימה״ ע״י השלטונות במרוקו ועד היום היו שלוש תקופות של עלייה:

א. השנים 1957-1956 היו שנות מעבר מעלייה לגלית לבלתי-לגלית. בשנים אלה עוד היו ריכוזים של עולים במחנה של הסוכנות היהודית ליד קזבלנקה, עוד התנהל מו״מ עם השלטונות במטרה לאפשר את היציאה ליהודים ששכנו במחנה ואשר למעשה כבר עקרו ממקומם עקירה מוחלטת. במו״מ זה השתתפו גורמים שונים כמו אנשי הקונגרס היהודי. השלטונות היו נענים ללחץ מפעם לפעם ויהודים משוכני המחנה הורשו לצאת. המחנה היה מתמלא מפעם לפעם כי אחרים היו באים במקומם. לבסוף חוסל המחנה כליל.

ב.         השנים 1961-1957 היוו שלב שני במפעל העלייה. בשנים אלה פחת בהרבה מספר העולים לארץ, השלטון סגר יותר ויותר על הדרכים והעושים במלאכת העלייה היו נאבקים על פתיחת דרכי יציאה חדשות ועל פיתוח שיטות שונות של עבודה בעלייה. בשנים אלה יצאו יהודים כשבידיהם דרכונים מזויפים (שיטה זו הייתה מכונה בפי המסגרת בשם קלו) שהוכנו במספרים גדלים והולכים ע״י המסגרת בישראל, בפריז ובמרסיי, אחרים נעו בדרכי יבשה שונות לעברן של המובלעות הספרדיות סאוטה ומליאה שנותרו על אדמת מרוקו גם לאחר קבלת העצמאות, גנבו את הגבול או שהגיעו לאותן מובלעות בדרך הים, והיו מהם שעשו את דרכם בדרך הים הארוכה יותר לגיברלטר. עולים בודדים ושיירות שלמות של עולים נתפשו ע״י שומרי הגבולות, נאסרו, מהם גם עונו. ספינה עם 43 מעפילים, נשים, גברים וילדים, טבעה על אנשיה (שם הספינה היה פיסס והייתה מכונה בפי אנשי המחתרת בשם ״אגוז״). העלייה לא הופסקה בשנים אלה_; היא הואטה, אך לא נפסקה. טביעת ספינת המעפילים גרמה לזעזוע חמור לכל מי שהייתה לו נגיעה לעניין עליית היהודים ממרוקו ולכל מי שגורל היהודים קרוב ללבו. מבחינה מסוימת היווה האסון נקודת מפנה. ואם גם התמורה שחלה בממדי העלייה והרישיון שבשתיקה לעלייה זו, שניתן ע״י שלטונות מרוקו, התרחשו רק לאחר חצי שנה לערך מאז האסון, היה בה בטרגדיה של ״אגוז״ משום תמרור דרך בדרכיה המתפתלות של עליית היהודים ממרוקו. מצב ומעשים שהיו מוצנעים הרבה אם מעט מידיעת הרבים הפכו ידועים ונזרק אור על טרגדיה של תפוצה יהודית. בוודאי שהייתה זו מכה קשה ליהדות מרוקו אשר לרבים מקרבה היו קרובי- משפחה בקרב הטבועים ואשר הוצבה בבת אחת, בפני חומרת הדברים והסכנות הכרוכות בעלייה הבלתי-לגלית. גם בפני חוגים שונים בעולם נחשפה בכל אימתה הטרגדיה היהודית במדינה שאך זה קיבלה עצמאותה. הזעזוע לא פסח כמובן על פעילי המסגרת ולא על נקלה הם התאוששו מן המכה. אין ספק כמובן שגם שלטונות מרוקו לא הריעו תרועת ניצחון ואף הם נתנו דעתם על משמעותו המחרידה של אסון הטביעה.

יש לדעת, שחמש-שש שנות פעולה במחתרת עד לטביעת הספינה לא היו לריק. יהדות מרוקו שוב לא הייתה את אשר הייתה לפני כן. העוסקים במלאכת ההגנה והעלאת היהודים לישראל היו אמנם מעטים יחסית, אבל התהודה של פעולתם הייתה רבה. גבר הביטחון העצמי ואתו כמובן גם הרגשת הערך העצמי, עלה כבודם של מדינת ישראל ושליחיה. פה ושם הופיעו אישים יהודים שתבעו נמרצות מהשלטונות את הזכות לצאת מן הארץ כפי שהיא ניתנת לכל אזרח במדינה, הופצו כרוזי מחאה – דבר שנעשה כמובן בתכנון ובהדרכת המסגרת. מספר מפיצים של הכרוז נאסרו ובעקבותיהם נאסרו פעילי מסגרת לא מעטים. הם עמדו בכבוד במאסר ובחקירות, הייתה אפוא רוח אחרת ברחוב היהודים. נמצא שאסון הטביעה לא רק שלא הרתיע יהודים מלצאת אל הים, אלא הוא חשף בפני הרבים את חוסר התקווה להמשך הקיום בגולה ויהודים תמימים ופשוטים המשיכו ללכת בדרכים לא דרכים אל עבר הנעלם, קיבלו עליהם ייסורים באהבה ונכנסו אל הים כששפתותיהם מדובבות פסוקי־תהלים.

ג. דרוש היה כמובן זמן מסוים להסקת מסקנות ממצב שחדל להיות נסתר, בחינת ספק ידוע ספק אינו ידוע. דרוש היה זמן להכנה ולהכשרה בטרם נפתחה תקופת ״עלייה ג׳״. תקופה זו, שראשיתה למעשה חל בנובמבר 1961 נמשכת גם עכשיו ויש להניח שהיא תמשך עד לסיום המלאכה. בפרק זמן זה יצאו את מדינת מרוקו כ-80,000 יהודים, ואם לא ייחלש הקצב מסיבה זו או אחרת, נוכל בקרוב לסכם ולומר שעיקר התפוצה של יהודי מרוקו עלה לישראל, ייוותרו מעטים שעדיין לא היו מוכנים לעלות כמו מיליונים יהודים אחרים בתפוצות גולה שונות שאינם מוכנים. בקצרה, תוך זמן לא רב תחדל יהדות מרוקו להיות תפוצה של גולה המחייבת את מדינת ישראל לתת דעתה עליה מעל למידה.

אין להתפש לטעות ולחשוב שבמשך כל אותן השנים בהן התנהלה העבודה במחתרת לא היה כל מו״מ עם אנשי השלטון בדבר גורל היהודים ובדבר זכותם לצאת ולבוא באורח חופשי, ככתוב בחוקה וכמוצהר מפקידה לפקידה ע״י דוברי השלטון. היה מו״מ עם חוגי השלטון, קוימו מגעים גם עם חוגים שונים מקרב האופוזיציה לשלטון, המו״מ בעצם לא נפסק אף פעם. הרגשת ההכרח בעלייה קנתה לה שביתה גם בקרב האישים שהיו דוברי יהדות מרוקו, ובין אם ביטאו רצונם בקול רם, ובין אם היה זה נושא לדיונים פנימיים, לא היה טעם להתעלם ממנה. ההטפה לאינטגרציה של היהודים בקרב העם המרוקאי שהושמעה ע״י עסקנים יהודים שונים, אבד סברה ובטל טעמה, ולא הייתה לה אחיזה במציאות יותר.

לאחר טביעת ״אגוז״ וביקור עבדול־נאצר בקזבלנקה, כאשר בחורי המסגרת הפיצו את כרוזי המחאה וכאשר בוצעו המאסרים המרובים, היה עניין התביעה לעלייה מוחשי כל כך, שרק ההתעלמות מדעת יכלה לשלול מציאותה. בכל אופן ההכרח והדחיפה שבעלייה הפכו להיות מסקנה ברורה, ואולי אף יחידה, של הרחוב היהודי. עם התפתחות העבודה של שלוחותיה (מה ההמשך?)

לאזרחי ישראל המעוניינים להבין התרחשויות באותה מדינה לא יקשה לבור הבר מן התבן. גם חזון גדול ועלילה היסטורית מפוארת אינם נקיים מפגמים, גם בשדה תבואה מרהיב עין מצויים קוצים. חטבו עצים ונפלו גם שבבים. בעוד ההיסטוריה היהודית העמוסה רשמה דף נוסף של תמורה רבתי ובהיות פועליה חוטבים עצים ביער היו נופלים גם שבבים שאינם בני־ברית ושעניין להם בכך, נותנים דעתם ומרבים להתריע על השבבים ולא איכפת להם כלל שקיימת תהום בין ההכרזות החגיגיות על מתן זכויות לכל, לבין סגירת השערים בפני חלק אחד בלבד של האוכלוסייה הכללית, בפני היהודים.

כקליפת אגוז – עוזיאל חזן-מחזה המעלה על נס את סיפורה של ספינת אגוז – תשנ"ח עמ' 11-9 

תעודה מספר 17 א

התרכ"ד

נועדו לב יחידי קהלינו קהל קדוש קהל צפרו יע"א הלא המה, הרב אברהם בן הרב יצחק אלבאז והרב אליהו בן היקר שלוש והרב שלם בן היקר משה שטרית ידיד אלפים והרב יוסף בן הרב אברהם הכהן והרב אהרן בן הרב אלבאז והרב אברהם בן היקר ישועה עולייל והרב ישועה בן הרב ברוך עמרם והרב משה בן הרב אהרן אזולאי והגזבר הנאמן הרב משה בן הרב יעקב הכהן והרב משה בן הרב יששכר אדהאן. ועלתה הסכמתם בעדם ובעד כללות בני עיר שמהיום הזה והלאה ועוד כל ימי הארץ, עד עת בא ציון גואל הם המקבלים עליהם בקבלה גמורה שאין לה ביטול עולמית ודי לעלמין לא תתחבל שאין רשות ביד יחיד או רבים לפתוח פתח חנות מחדש הן במבוי מפולש הן במבוי שאינו מפולש. כי אם דווקא כשיתן לעניי העיר השליש בגו"ח החנות שיפתח מחדש וכל זה דווקא אם  לא היה שום היזק לעניי העיר מחמת פתח החנות הנזכרת, אבל אם היה היזק דמינכר לבני העיר אין רשות ביד שום יחיד או ציבור לפתוח פתח החנות הנכרת כלל ועיקר. ולאשר ולחזק הסכמה זו בכל תוקף בל תמוט עולם ועד נקט קניין ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל, יחידי קהלינו הנזכרים אשר נקבו בשמות ובכח הקניין הודה הודאה גמורה על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הנשבעים באמת ובלב שלם וקבלו עליהם ועל זרעם אחריהם לקיים ככל הכתוב לעיל ולבלתי לנטות מההסכמה הנזכרת. ימין או שמאל ואין רשות ביד שום בר ישראל קטון או גדול אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה לפצוח איזה פתח של היתר בהסכמה הנזכרת. ואדרבא כל המוסיף תוספת טובה בקיום ההסכמה הנזכרת עליו תבוא ברכת טוב.

הואלנו לבאר שאם עמד באיזה אלם יחיד או רבים ופתח איזה פתח החנות בלי שיתן לעניי העיר השליש הנזכר שעלי דידהו רמי לתובעו לדין תורה עד שיקבל עליו את הדין או מצאו לו איזה יכולת באיזה ענין שיהיה, ואם לא מצאו יכולת באותו זמן ימתינו עד עת אשר תפול זרועו של אנס זה ויעשו עמו מה ששוה"דן לבל תפול משערת ההסכמה הנזכרת כלל ארצה. ונגמר הכל בקניין ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל מיד יחידי קהלינו הנזכרים באפן המועיל כפין הדין ולראיה על הכל חתומים פה והיה זה בתשעה עשר יום לחודש אייר הוא זו שנת צדק ומשפט מכון כסאך לפ"ק היא שנת התרכ"ד ליצירה וקיים.

ראינו החתומים מטה שטוב וישר עשו יחידי קהלינו ויפה עלתה הסכמתם הנזכרת בפנים ולכן גם אנחנו מסכימים עמהם על כך ומוסיפים אנחנו לחזק הסכמה זו בכל מיני חיזוקין שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בה אין מזיזין אותה ממקומה יתד הוא בל תמוט עולם ועד וראיה חתומים פה בכח בית דין יפה וקיים.

תעודה מספר  17ב 

התרס"א

מודעת זאת כי לשעבר בשנת התרכ"ד ליצירה תקנו יחידי קהלינו תקנה קבועה לדורות עולם לתועלת עניי העיר וזה נוסחו תורף התקנה הנזכרת שאין רשות ביד יחיד או רבים לפתוח פתח חנות מחדש הן במבוי מפולש הן במבוי שאינו מפולש.

• תֹּרֶף (ז') [הגיזרון לא הוברר]
• 
  ^ת הַמָּקוֹם בְּטֹפֶס הַשְּׁטָר הַמְּיֹעָד לְרִשּׁוּם הַפְּרָטִים הַמְּדֻיָּקִים (תַּאֲרִיךְ, שֵׁם, מָקוֹם, סְכוּם, יוֹם הַפֵּרָעוֹן וְעוֹד): "כָּתַב תָּרְפּוֹ בַּטֹּפֶס" (ירושלמי גִטין פד ג). "וְהוּא שֶׁשִּׁיֵּר מְקוֹם הַתֹּרֶף" (גִטין כא:). "טֹפֶס שֶׁיֵּשׁ מְחִיקוֹת בְּתָרְפּוֹ לֹא יִתְקַבֵּל" (הודעה). מילון אבן שושן

כי אם דווקא כשיתן לעניי העיר השליש בגו"ח החנות שיפתח מחדש וכל זה דווקא אם לא היה שום היזק לעניי העיר מחמת פתח החנות הנזכרת, אבל אם היה איזה היזק דמינכר לבני העיר אין רשות ביד שום יחיד או צבור לפתוח פתח החנות הנזכרת כלל. על כן תורף התקנה הנזכרת ככתבה וכלשונה, ושם ראינו שבקנין ושבועה חמורה יחידי הקהל לאשר ולקיים התקנה הנזכרת בל תמוט עולם ועד, וגם ראינו שהסכימו על ידם חכמי ורבני העיר אשר היו בימים ההם תהיה מנוחתם כבוד.

אלא שלא ארכו הימים שנהגו בה מנהג הפקר בפני המתקנים עצמם בעודם חיים, שהרבה מבני קהלינו פתחו חנויות מחדש ואיש לא עמד בפניהם למונעם מלפתוח עד שיתנו לעניים מנת חלקם בגוף החנות כפי מה שהתקנו. אלא שכל אחד היה פותח כרצונו ולאחר שסיים בכי טוב אז הולך ומקבץ שבעה אנשים מיחידי הקהל ומבקש מהם להודות לו שטר מכר מהשליש המגיע לעניי העיר בחנות שחדש כפה"ת, בעד סך מה שיתן לקופה של צדקה והם נעתרים לבקשתו ועושים רצונו כרצונו וכותבין לו שטר מכר בעד מעט הכסף שנותן אשר לא יעלה למחיר חלק מועט מהחנות אף בשער הגבוה ואין קצבה לדבר אלא הכל לפי מה שהוא אדם .וזאת עשו להם לבל יאמרו הקדש יוצר לחולין בלא פדיון, כמו שכל זה מפורסם אצלנו, ואולם לפי הנשמע שעוד חזרו ויסדוה ואסרו אסר על נפשם שלא לוותר עוד בהקדש עניים ככל אשר עשו, והן היום ראינו אפשר לרוב התבור לעמוד בגזירה זו כי כבדה מאוד.

ואם נאזור חיל לעצור ביד העוברים ירבו מחלוקות בישראל, ובפרט במאי דקמן שהמתקנים עצמן כבר הפרו בקודמין כנזכר לעיל, ואיך אנחנו נסתום הפתח בפני הכל ואם יבואו בריב בטענת למה נגרע אין לנו פה להשיב, אי לזאת נועדנו יחד בבית הכנסת הי"ג ונשאנו ונתננו בדבר זה ותהי עצתינו שלא לבטל התקנה הנזכרת מכל וכל, אך נחדש בה דבר כאשר יוכלון רוב הצבור שאת ויטב הדבר בעינינו לתת גאולה לחלק ההקדש כפי התקנה הנזכרת במחיר הזול כאשר עשו בראשונה. אך בערך קצוב ושווה לכל נפש שלא להטיל קנאה, ועלתה הסכמתינו לקצוה כסף גאולתו בשלשים צ'ורוס כסף טוב, זה יתנו בפדיון חלק העניים בחנות א' וכן אם הם שתים או יותר לא יפדו כי אם לערך זה שלשים דורוס לכל אחד ואחת.

ודטבא ליהו לעניים עבדינן ליהו יען הרבה קרקעות מהמוקדשים לשמם הלא המה ממשוכנים ביד הזולת ולא מטי ליהו מנייהו שום הנאה ואולי על ידי זה נוכל לפדותם מכסף הפדיום וה' אלוקים יעזור לנו, ובכן מהיום הזה והלאה עוד כל ימי הארץ לא יורשה שום בעל בית לפתוח מחדש שום חנות בכל שכונת היהודים בעיר זו עד שיתן לגזבר העניים אשר יהיה בימים ההם כסף פדיון חלק המגיע לעניים לפי ערך הנזכר מושלם. ואחר ילך אצל בית דין צדק והם יכתבו ויחתמו ויתנו בידו כתב ראיה שכבר פדה חלק ההקדש בכרך הקצוב כפי התקנה החדשה ואז יורשה לפתוח כרצונו, ומעתה אין רשות לשום אדם קטון וגדול לוותר כלום מהערך הנזכר לשום נפש איך שיהיה .

וכל המכסים לוותר כלום מהערך הנזכר הנ"ז ה"ז גוזל את העניים. וכל איש אשר יזיד לפתוח קודם שיגאל חלק הקדש כנזכר ידע כי יש להקדש חלק בנכסיו כפי התקנה הראשונה ועליו נאמר גזילת העני בבתיכם, ואלוקינו מרחם ישפות שלום לנו ויורינו מדרכיו ונלכה באורחותיו לא נטה ימין ושמאל, אמן כן יהי רצון ועד כאן חתומים פה צפרו יע"א בח' אדר הנהדר שנת כי שמרו אמרתך לפר"ק היא שנת התרס"א ליצירה וקיים

מקורות ותעודות – רבי דוד עובדיה ז"ל-קהלת צפרו- כרך א' – תשל"ה

בהמשך לדבריו הוא מציין שיש לשים לב למוצאו של החכם או המסרן, שאין לו לחכם אלא מה שעיניו רואות. הכוונה היא שיש לסייג את עדותו של המסרן רק לקהילה שבה הוא חי, ואין הפרט יכול להעיד על הכלל.

בכלל החיבורים המקיפים של מנהגי מרוקו יש לציין את החיבור ׳דברי שלום ואמת׳ המתמקד בעיקר בקהילת מכנאס ובפסקים של חכמי משאש ובראשם ר׳ שלום, וזה יתרונו, כאשר ההתמקדות היא בהתנצחות נגד הכפייה כביכול של ילקוט יוסף וניסיונות מחברו לבטל את מנהגי מרוקו. עוד יתרון לו: הוא נושא אופי של מחקר דיאכרוני– קשור לחקר ההתפתחות ההיסטורית של שפה– תוך ציון מקורות ואסמכתות ומעניק לנו תיאור היסטורי של השתלשלות הפסיקה ההלכתית במרוקו מן התקופה שלפני הגירוש ועד לימינו.

עוד חיבור הראוי לציון הוא ׳זוכר ברית אבות׳. אמנם דל הוא בהיקפו ובמקורותיו, אבל יתרונו בהתמקדות במנהגי קהילה אחת, נוסח מראכש, אף על פי שגם בו ניכרת המגמה של הצדקת המנהג.

מן הראוי להביא מן הקודמים דוגמה של חוקר אובייקטיבי המתמקד במלאכת התיעוד וההנצחה, הוא ר׳ דוד עובדיה, המתאר את מנהגי צפרו בחיבורו ׳נהגו העם׳ בלי להכליל מנהגים אלה ולהחילם על כל קהילות מרוקו, בלי ניסיון להוכיח שהם הנכונים ובלי התנצחות.

הצד השווה של חיבורי מנהגי מרוקו שבדורנו הוא השתדלות מחבריהם, כל אחד בדרכו, להביא בפני הקורא תמונת מצב סבירה של מנהגים המשמשת רקע טוב להשוואה בין מנהגי קהילות.

כל החיבורים שנמנו כאן – תרומה נוספת יש בהם לחיבורנו: הם מספקים לנו חומר רקע להשוואה בין מנהגים, כולל מנהגי תאפילאלת, והבחנה בינם לבין מנהגי כלל קהילות מרוקו. חיבורים אחרים בשלבי סיום על ידי ר״א אסולין.

אלמלא מחקרים אלה היינו חושבים שכל מנהגי תאפילאלת ייחודיים רק לקהילותיהם; עיון בחיבורים השונים של מנהגי מרוקו עוזר לנו לדעת מה הם המנהגים המשותפים לכלל הקהילות, כולל תאפילאלת, ומה הם המנהגים הייחודיים של מנהגי תאפילאלת.

חיבור יסוד המתאר את מנהגי קהילות דרום תאפילאלת הוא ׳מליץ טוב׳ לר' שלום אביחצירא המתמקד במנהגים הקשורים לחלק הרביעי של השלחן ערוך, אבן העזר: נישואין וגירושין, שטרי כתובה ונדוניה, כלשון המחבר בשער הספר:

ואת השלישי אמרתי כי טוב, וקראתיו מליץ טוב, על דברת בני אדם כי רבה, בענין מנהגנו בהלכות ודיני גט וכתובה.

זאת אומרת אמרים ומלות. לשון מדברת גדולות. שואלין ודורשין זה מזה. ועל מה זה. יש שינוי ותמורה. בכתיבת לשון ואמירה. מערי מזרח ומערב, המעט הוא אם רב. אף לזאת יחרד לבי, ורבו מחשבותי בקרבי, והרימותי ידי, לאל שדי למען יהיה עמדי. לעזרני לסעדני. ולתמכני ולהבנני. לברר וללבן ולחזק מנהג אבותינו ורבותינו הראשונים, אשר נהגו כבר משנים קדמונים. בתאפילאלת שהיא סג׳למאסא ועל פי מנהגם הלכנו ונהגנו גם אנחנו בעיר זו בצאר החדשה, יען כל יושביה רובם ככולם הלוא המה מערי תאפילאלת באו ונאספו שמה, וכל מנהג שנהגנו בענין אירוסין ונישואין כתובה וקידושין, גטין וגירושין, ושומת נדונייא בשעת חופה וקידושין… כדי ללמד זכות ולהליץ טוב על אבותינו… לכן מליץ טוב קראתיו…

המגמה הניכרת בתכלית הספר היא עמדה של מגננה, ולאו דווקא חרדה מפני ביטול המנהג או התנצחות להעדפת המנהג או להצדקתו וכו'. זהו מעין מחקר הבא להכשיר את המנהגים בדיעבד ולא להעדיפם לכתחילה. המחבר מודע לשוני שבמנהגים ולשאלות שהם מעוררים, והוא מנסה להגן עליהם לא כדי לאמץ אותם בשאר קהילות, ולא כדי שישמשו להם דוגמה ומופת, אלא כדי להסיר מעליהם פקפוק וערעור, להפקיע מהם רושם של זרות ושוני, להכשירם ולתת להם תוקף מקומי במקום שנהגו בהם.

ב׳מליץ טוב׳ לר׳ שלום מוקדש גם פרק שלם על מנהגי האבלות בתאפילאלת." חיבורו המעניין של ר׳ שלום מותיר בנו טעם של עוד מנהגים בתאפילאלת שמנע מאתנו במעגל היחיד והמשפחה: אירועי הלידה וברית מילה, חופת הנעורים, בר מצווה, הכנסת ספר תורה ועוד. מבחינה זו ר׳ שלום הוא בבחינת ׳תנא ושייר' וגדר גדולה הותיר לחוקר להתגדר בה ולהרחיבה.

במחקרנו אנו מתמקדים בתיעוד ובהנצחה של המנהגים על פי מסורות שבעל פה ושבכתב, ובעיקר על פי מסרנים ותיקים שזכינו לראיינם במהלך עשרים השנים האחרונות, ופחות בניסיונות להסביר את טעמי המנהגים. במקום שאין לנו מקורות הלכתיים אנו מנסים להישען על מקורות מקראיים ומדרשיים, על מחקרים מסוימים שנעשו כמו על חופת הנעורים ועל תעודות מקהילות תאפילאלת ומקהילות אחרות, לשם השוואה והבנה.

מחקר זה יכול היה להקיף יותר אילו נעשה לפני חמישים שנה, וייתכן שלא יוכל להיעשות כדבעי בעוד עשר שנים, באשר המסרנים הולכים ומתמעטים.

למי דומה החוקר מנהגים אלה היום? למציל מן הדלקה ומזוטו של ים. כל עוד לא כבתה השרפה כליל, וכל עוד לא נשטף הכול ונסחף בנחשולי ים השכחה, אפשר עדיין להציל. ב״ה, בזמן תחילת המחקר היו עוד כמה נרות דולקים שלאורם יכולנו לאתר מסרנים ומסרניות שיאירו את דרכנו בנתיבות חקר המנהגים, ואף באימותם ועימותם של המנהגים על ידי הצגת אותן שאלות למסרנים שונים.

הרגשתי היא שהצלתי את רוב הנכסים, גם אם לא את כולם. אילו היה מחקר זה מתמהמה וממתין לעשר השנים הבאות היה בו כדי לאסוף רק מעט מן הנכסים, אלה המצויים בגנזים של הספריות בכתובים, ולא אלה הידועים רק למסרנים חיים ובריאים.

ייעודו של חיבור זה איננו חיבור פסקי הלכה, ולא הצדקת המנהגים או המלצה לאימוצם וכיוצא באלה, אלא מחקרי ותיעודי, לחקור ולתעד מה היו מנהגי המקום ומורשתו תוך ניסיונות להשעינם על טעמים ומקורות ולהדגיש את ייחודם בהשוואה לשאר קהילות מרוקו ואחרות, כמו תוניס וג׳רבא.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי

החדר(א-סלא)

כשהילד התחיל ״להתעורר״ (כיף בדא ית׳פ׳רקס), כלומר להכיר את הסובב אותו, הוא נלקח מיד למלמד דרדקי, הלא הוא ה-רבבי, והוא רק כבן שלוש או ארבע לכל היותר. זו הייתה ראשית דרכו עם פעוטות בני גילו ועם יותר גדולים ממנו.

הערת המחבר: גולוון, עמי 19 ״הילדים נשלחו ל״חדר״ בגיל 3-5 שנים, כך ההורים התפטרו מהם ומהפרעתם; זעפרני, חינוך, עמי 128: ״הילד נכנס ל״חדר״ בגיל שלוש-ארבע, והוא התחיל ללמוד את האלף- בית בגיל ארבע׳״ שוראקי, עמ׳ 212, ״תינוקות בני למטה משנתיים התקבלו והתמזגו עם גדולים מהם וה״חדרים״ שימשו בעצם גם מעונות לילדים, ומשעה שיכול לעמוד על רגליו, היה הפעוט לומד את האלף־בית העברי״; קהלת צפרו, ח״ג, עמ׳ 208: ״הילד התקבל ל״חדר״ בגיל רך, גם פחות מבן שנתיים, ומאחר ולא היו קיימים גני ילדים בזמנו, לכן ההורים לקחו את ילדיהם למלמד דרדקי בגיל מאד רך, וגם כדי להקל על עקרת הבית שתוכל להתמסר לביתה ולטפל בנטל הכבד של משק הבית ושל משפחתה המבורכת בילדים״.ע"כ

מה טובו אהליך יעקב

בזמנים קדומים רווח המנהג, שכאשר הפעוט התחיל לדבר, לקחו אותו הוריו למלמד כשבידיהם שני מגשי נחושת מלאי ממתקים, קערית דבש, קליות ופירות. המלמד הושיב את הילד על ידו, לקח קערית הדבש, כתב שלוש אותיות על לוח עץ קטן, א,ב,ג, ונתן לילד להגות את האותיות בעל פה, כשהוא עוזר לו וחוזר עימו עד ששינן אותן. אחר־כך נתן לו ללקק את הכתב וכשגמר, הילדים הקטנים שעמדו סביבו, פצחו במקהלה ובקול רם: ״מה טובו אהליך יעקב״, ״תורה צוה לנו משה״. הורי הילד חילקו לילדים ממתקים וכמה פרוטות, ול-רבבי הם נתנו סכום כסף: כך סיפרו לנו ההורים והזקנים, אבל בילדותנו אנו מנהג זה לא היה כבר קיים.

יש לזכור, שגם התא המשפחתי שימש לילד חממה מצויינת לחינוכו, כאן בביתו הוא חי חיים מסורתיים, ולמד להכיר את המנהגים והדינים. הוא גם למד והתרגל לבקר בבית-הכנסת וזה קשר אותו בעבותות לתפילות השנה, לשבתות ולכל חגי-ישראל.

מיקומו של החדר(א-סלא)

מיקומו של החדר לא היווה בעייה. כל מבנה התאים ללמד בו תורה, וה-רבבי לא התקשה בסוגייה זו. רוב בתי־הכנסת שימשו כ-סלא, ומכאן השם, כי בית- הכנסת במרוקו נקרא סלא (בית תפילה).

כאשר ה-רבבי לא השיג או לא הצליח למצוא לו בית-כנסת שבו הוא יוכל ללמד, הוא שכר לו חדר אחד בבית מגורים ופתח לו סלא, כאשר יתר החדרים תפוסים על־ידי דיירים. היו מקרים שהמלמד השתמש בביתו הוא כבית־ספר. הוא חי בחדר אחד עם בני משפחתו ובחדר השני הוא הרביץ תורה (תרתי משמע) לתינוקות של בית רבן. הדבר הקל על המלמד, כי ה״עזר כנגדו״ סייעה לו בטיפול בפעוטות הרכים שלא שלטו בעשיית צרכים או שינקו עדיין מאימם.

הערת המחבר: פלאמן, עמי 286: תינוקות ינקו עד אחרי גיל שנתיים; נהגו-העם, עמי 352: הילד התקבל לחדר בגיל רך ומוסיף כי בעירו, היו ילדים למעלה מגיל שלוש שהיו עוד יונקים והובאו למלמד תינוקות, ואימותיהם היו באות לחדר להיניק אותם. ע"כ

בהעדר מקום לימוד, השתמש ה-רבבי לפעמים במחסן או בעליית גג ופתח לו שם חדר זוטא (סליווא זג'ירא). בעיית המקום הייתה שולית לגמרי כי לא היו דרישות פיזיות לגבי המבנה.

הערת המחבר:במכנאס, הרבה מחסנים שימשו כבתי-ספר ללימוד תורה. ר׳ אברהם טולידאנו ז״ל, לימד באחד המחסנים שהיה ברח׳ דרב א־סקאייא. כמוהו עשה גם ר׳ שלמה טולידאנו ז״ל המכונה סקנדרי, שלימד במחסן במבוא אל-גזזארין, (שוק הקצבים). מחסן זה נהפך אחר כך לבית- מלאכה לנגרות. ר׳ אברהם אלבאז ז״ל, היה מלמד בעלייה אחת ע״י שוק הירקות(אל-כידדארין) וכו'; ברונו-מלכה, עמי 239: פותחים סלא בבית-כנסת, בבית או בכל מקום שהוא, כי אין שום פיקוח בנידון; גולוון, עמ׳ 19;

על החינוך ב״חדרים״ ומצב המקום, ראה שוראקי, עמ׳ 219: ״בקאזאבלנקה למדו הילדים בכיתות זעירות, שגגותיהן ככברה, בלי חלונות ובלי אויר, בסתר המדרגות או בקרן זוית של חצר, לפעמים היו 60 ילדים בני 2 עד 8 מצטופפים בחדר של 4X3 מטרים״; לסקר, עמי 169: ״התנאים בבתי-הספר היהודים הישנים, שרובם היו דחוסים ומצופפיס, שכנו במבנים רעועים ומבחינה היגיינית לא הלמו מקום לימוד״; זעפרני, חינוך, עמ׳ 127: ״זהו חדר בקומת הקרקע או בקומה העליונה של בית, בעל אשנבים צרים סגורים בחורף ופתוחים בקיץ, השמש כאן בחינת משיגת גבול״. ע"כ

מצבו של החדר(א-סלא)

טיול ברחובות ה-מללאח, יכול להקנות לאדם מושג מדויק מן השיטות הישנות של הלימוד. די היה לו לאדם שייכנס לאיזה סלא או כותאב׳(חדר), כדי לראות במו עיניו ולהבין את המצב הבלתי-נסבל, בו למדו התינוקות של בית־רבן. כאן ב־חדרים, חושלה במשך מאות־בשנים, ההוויה הרוחנית. כאן ב-חדרים, הוגשמה מצוותה העיקרית של התורה: ״ולמדתם אתם את בניכם… ושמתם לבניך״… ומצב זה שרר עד ימינו: החדר שבו למדתי עם בני גילי, היה ממוקם בבית מגורים. בחדר אחד גרה משפחה עם ילדים ובחדר השני למדנו אנו.

ה-רבבי שלנו היה ר׳ ברוך אברהם טולידאנו זצ״ל. החדר היה ארוך וצר, ללא אשנבים ונמצא בקומת הקרקע. לידו הייתה חצר קטנה כעין פאטיו תחת כיפת השמיים וכּונתה אוסט א-דאר (מרכז חצר הבית). בחורף הזאטוטים קפאו מקור כי בזמנו עדיין לא היו תנורי הסקה, או חימום, אבל ל־רבבי הייתה כירה קטנה (נאפיאך) מונחת לידו שבה לחשו גחלים, וזו חיממה אותו בקושי. בקיץ החום היה כבד מנשוא, וה-רבבי היה מפשיל את שרוולי חולצתו לאחר שפשט מעליו את ה-זאבאדור (כעין גלימה), ונשאר לבוש בחולצה דקה וב-סראוואל (מכנסיים רחבים מאוד). מרוב החום, הזבובים הרבים חגגו בחללו של החדר, והתלמידים גוייסו לנופף בלי הרף במניפות(א-רואחאת), אחד לשני, בלי לשכוח כמובן את גבו של ה-רבבי שהיה מלא זיעה. וכך, בימי הקיץ, התפתחה בקרב התלמידים ב-חדר, תעשייה משגשגת של מניפות עשויות מנייר צבעוני או מחתיכות קרטון ישן. ראוי גם להזכיר שיטת איוורור של חדר אחד במראכש:

אין לך יוצא עיר זו בן דורנו, שלא יספר לך בשיבחו של החדר שבו לימד ר׳ חיים שושנה.

הערת המחבר: ר׳ חיים שושנה ז״ל היה מחנך, מדקדק, משורר, פייטן וסופר. תלמידיו ובכלל כל מכריו חיבבוהו וכיבדוהו. (בהזדמנות זו, ניתנת תודתי העמוקה למר גבי בראל, שהשכילני ומסר לי פרטים מדוייקים על הרב הנ״ל);

תלמוד תורה זה היה מאוכלס ברובו בילדי עניים, שהוריהם לא יכלו לשלם שכר לימוד למורה פרטי. היו בו הרבה יתומים ובני עשירים שירדו מנכסיהם. היו גם ששילמו שכר לימוד. ועד הקהילה שילם את החזקתם של התלמידים שלא שילמו, ולכן נקרא החדר הזה, סלאת-לעניים (בית ספר של העניים) והמלמד ר׳ ברוך של העניים. הרב הזה עזב את ההוראה בסוף שנות השלושים, נתמנה חבר בבית הדין של מכנאס ונשאר דיין עד יציאתו לגימלאות. הוא זכה לעלות לארץ ונפטר ב-1981 . חיבר ספרים רבים, ביניהם, רינה ותפלה (פסקי דינים מש״ע או״ח), שאלו לברוך (שו״ת על ד׳ חלקי שו״ע), גילו ברעדה על כל אבן העזר, ודרשות על התורה, זבחי ברכה, קונטרס על הלכות שחיטה. בנו הרב פנחס טולידאנו, הוא רבה של העדה הספרדית בלונדון והוא המוציא לאור של כל כתבי-היד של אביו.ע"כ

רב זה שהיה אהוב ונערץ, התחבב מאוד על תלמידיו הרבים שלמדו אצלו בגלל חוכמתו הרחבה. את בעיית החום הקשה השורר במראכש בעונת הקיץ, פתר בצורה מקורית ביותר. במרכז החדר הארוך ובין שני הקירות, הוא קבע בתוך גומחות מוט עץ ששימש כציר מסתובב. למוט הוא הצמיד מחצלת גדולה, נתונה בתוך מסגרת עץ. נענוע הלוח בעזרת חבל ארוך, איוורר את החדר וגרם משבי רוח רעננים. מלאכת הנענוע נעשתה בידי התלמידים, וכל אחד חיכה בקוצר רוח לתורו.

לא רק איוורור היה חסר בחדרים אלא גם ניקיון, היגיינה או סדרים כלשהם, כגון מעקב אחר התנהגות התלמיד. אלה לא היו קיימים ולא עלו אפילו במחשבה. כמו כן היו ילדים חולי גרדת או גזזת, והללו ישבו לבדם במקום מיוחד, כעין פרוזדור שקראנו לו א-רווא (אורווה).

רוב התלמידים היו חיוורים, כי השמש הייתה בבחינת מותרות התלמידים ישבו על הרצפה, ואילו המלמד שלנו ישב בכניסה לחדר על דרגש גדול. בחורף הוא היה נכנס פנימה, כשהוא מכורבל בתוך ה-גאלאבייא העבה שלו.

כדי להתגבר על הקור החזק, הוא היה מוציא את הכירה הקטנה שלו, מבעיר בה פחמים ומתחמם. עם חשיכה, הדליק נרות לבנים וארוכים, והניחם על חצאי ארגזים קטנים, ששימשו כפמוטים. הייתה זו התאורה היחידה לתלמידים הבוגרים, שנשארו עימו ללמוד חוק לישראל בלילה.

על הקיר המרכזי של החדר, הייתה תלוייה ה־פ'אלאקא ועל ידה אל-קרמא (הסד). אלה היו כלי ענישה מיוחדים, שבהם השתמש המלמד. בנוסף, הוא החזיק תמיד בידו אל-ערק שהוא גיד מיובש של שור, או לחילופין סאווט (שוט מעור). כל תלמיד שהתרשל בלימודיו, שלא הכין א-תטלוע (שיעורים) או שנכשל פ'תסמיע (בחינה שבועית בעל-פה שהייתה נהוגה בחדרים), קיבל ׳׳שיעור״ בגיד השור, בתוספת מנה הגונה של קללות בערבית, שאף תלמיד לא הבין משמעותן או פירושן, כמו ״אללאה יעטיכ כ'רטא דססבעא״ (שתיכרת מן העולם מרוב שבעה) או לחילופין בעברית כמו: ״כל ערי וארודי ונבל הכרמלי התלקטו ובאו כאן״, ועוד כהנה וכהנה.

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד

ערב הבר־מצווה

ערב הבר־מצווה אחרי הצהריים, ז״א ביום ראשון או ביום רביעי, הולך הבחור שלנו לבית־הספר ומזמין את כל חבריו ומכריו הלומדים אתו בכיתה. כל ילד שהוזמן מביא לג׳ראמא (מתנה קטנה — כמה פרוטות של היום) ל״מלמד״. תמורת לג׳ראמא משחרר הרבי את כל אלה שהביאוה.“ הנערים מלווים את בן־המצווה לביתו ומחכים לו עד שיסתפר, יתרחץ ויתלבש, ואז יוצאים אתו יחד לטיול. מקובל היה במכנאס בזמני שאבי בן־המצווה או אחד מקרוביו שוכר משאית (camion) או שתיים־שלוש מוניות ולוקח את הבן עם חבריו לטיול מחוץ לחומות המלאח, ואף מחוץ לעיר. בינתיים הנשים מנצלות את ההזדמנות לגמור את ההכנות הסופיות לחגיגה שתתקיים בערב.

כמו כן מקובל היה בזמני, שבן־המצווה מחלק סיגריות לכל חבריו(אלגארו די מול־תפלין — סיגריית בן־המצווה), ולשם כך הוא מצטייד בקופסת סיגריות אחת או שתיים. אף שלא ראה סיגריות מימיו, הבחור שלנו היה צריך גם הוא לעשן סיגריות עם חבריו כאילו עישון סיגריות היה מין טקס מעבר מילדות לבגרות.

אחרי הטיול, שנמשך שעה או שעתיים, הולך בן־המצווה עם חבריו לבקר את המשפחות שביקשו שיעבור אצלן. מלווה בעשרות נערים ומצויד ברשימה של ביקורים, עובר הבחור שלנו בשכונת היהודים (אלמללאח) כאשר חבריו צווחים לפניו בקול רם ובמקהלה מחרישה אוזניים את הפסוקים ״המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי…״ (בראשית מח, טז), ״בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור…״ (שם מט, כג), וכאשר קבוצה של נשים צעירות הולכות אחרי השיירה כשהן משמיעות קריאות גיל של יו… יו… יו… (אזג׳ארית). אם איזה גוי נקלע לסביבה, ובדרך כלל פגשו תמיד אטרראח(שוליית נחתום), האומלל היה זוכה מידי הנערים לקיתון של קללות עסיסיות, והיו גם קללות מיוחדות, אבל קודם כול צווחו עליו בְּעִירַא! בְּעִ^ירַא! (בוז, בוז לך), ואחר כך ״אוי לך מואב!״ בוהּ עְלִךּ יַא מוֹאָב דִי כְלִלית מְרָאתִיךּ הִזַזאלַא וּבְּנָאתִיךּ אִיתָאמָא״ (אוי לך מואב, איך הנחת אשתך אלמנה ובנותיך יתומות!), ועוד כהנה וכהנה. אבל אם הקבוצה פגשה בדרכה ברב, תלמיד חכם, אז כולם נגשו ביראת כבוד ונשקו את ידו, ובפרט בן־המצווה, והוא זכה בברכת ״בסימן טוב״ וב״מי שבירך״; הוא הדין אם פגשו בזקן נכבד ובעל הדרת פנים.

כאשר הנער מגיע לבית שעליו לבקר, בעלת אותו בית יוצאת בשמעה את המולת הנערים ומקבלת את פני השיירה בשמחה וגיל וכמובן בקריאות יו… יו… יו…. חתן הבר־מצווה מנשק את יד בעלת־הבית, והיא מחזירה לו בחיבוקים ובנשיקות על הלחיים ובתוספת כל מיני ברכות ואיחולים כשהיא תוחבת לג׳ראמא (סכום כסף הגון) לכיסו. אם הנער יתום, אז הוא זוכה במנה אחת אפיים, הן בכסף והן בברכות. בדרך כלל, הג׳ראמא הזאת יועדה להורים לעזור להם בהוצאות החגיגה המרובות, והנער מביא את הכסף הנאסף למשפחתו. הביקורים האלה אורכים יותר משעתיים, והנערים חוזרים לבית בן־המצווה אחרי שהחשיך.

ליל הבר־מצווה

חגיגת הבר־מצווה מתחילה באופן רשמי רק בליל הבר־מצווה (לילת אתפלין, הנקרא לילת לג׳ראמא, ליל המתנות), אחרי תפילת ערבית. כל המשפחות שהוזמנו מגיעות, אבל בדרך כלל בערב זה באים רק הגברים. נוסף על קרובי המשפחה מוזמנים רבנים ונכבדי הקהילה, ובמיוחד ה״רבי״ של בן־המצווה, הפייטן ושמש בית־הכנסת. בחדר האורחים (אוזדאר) עורכים שולחן גדול ועליו פמוטות עם נרות דולקים. על השולחן המסודר יפה עם כל מיני תקרובת, מניחים אסנייא (מגש נחושת), וכל הנכנס מניח עליה סכום מסוים (ג׳ראמא), שיתחלק בין הרבי, הפייטן והשמש.( אם הורי בן־המצווה אינם בעלי אמצעים, חלק גדול מהלג׳ראמא הזאת מיועד לעזור להם בהוצאות).

  שלושתם ממלאים תפקיד חשוב בחגיגה זו. הרב מחלק ברכות לכל דורש, הפייטן מלהיב את הנוכחים בשיריו ופיוטיו המיוחדים למצוות התפילין, והשמש ממלא כל מיני תפקידים שמטילים עליו, כולל הגשת תה ויתר התקרובות למוזמנים. כמו כן כל מוזמן הנכנס מתקבל בברכת ״מי שבירך״ מפי הרבי, ובפיוט נאה מפי הפייטן, היודע להתאים פיוט מיוחד לכל נכנס ולכל שם, והשמש דואג להושיב את הנכנס במקומו.

הערת המחבר: בעבר התקיימה תספורת בן־המצווה (אתחפיף) באותו ערב בנוכחות כל המוזמנים ובאווירה חגיגית של שירה ופיוט וקריאות יו… יו… (זגארית). בסוף הטקס הזה ישב לו הספר על יד הרבי, הפייטן והשמש, וכמובן גם הוא נטל חלקו מהלגיראמא, אבל מנהג זה בוטל.

כל הערב יושב לו מול־אתפלין(חתן הבר־מצווה) ליד הרבי והפייטן ויתר האורחים המכובדים היושבים בראש השולחן, כשהוא לבוש תלבושת מיוחדת לבר־מצווה, ומצפה בסבלנות לרגע שאליו התכונן כל כך במשך שבועות. כשכל המוזמנים נוכחים מגיעה שעת הדרשה. הפייטן פותח בפיוט מתאים, והנער עומד מול ה״רבי״ שלו והמוזמנים ומדקלם את דרשתו בעל־פה, כשדמעות גיל זולגות מעיני אמו וקרוביו. אחרי הדרשה מכבדים את המוזמנים בתה עם נענע, חתיכות מעזון ועוגות פליבי.

יום הבר־מצווה

למחרת בבוקר, יום הבר־מצווה (נהאר אתפלין), משכימים הרבי, הפייטן והשמש לבית בן־המצווה ומעירים את בעלי הבית ואת הבחור. הרב מלבישו טלית ומניח את התפילין על ידו, כשהלה מברך את הברכות ״להניח תפילין״ ו״להתעטף בציצית״. אחר כך קורא בן־המצווה בקול רם בנוכחות הוריו וקרוביו את ברכות השחר בעל־ פה, כשכולם עונים אחריו אמן. נהגו במכנאס לעטוף את בן־המצווה בטלית, דהיינו לשים לו את הטלית על ראשו כמו תלמידי חכמים; אבל כמובן הם עשו זאת רק ל״בני אבות״ ולבנים ממשפחות מיוחסות.

הערות המחבר: הרב יוסף בן נאיים מספר בספרו ״נוהג בחכמה״, שבעיר פאס נהגו להניח את התפילין לבן־המצווה מאחורי הדלת (מנור לבאב). הרב בן נאיים מסביר, שאולי מנהג זה מבוסס על מצוות התורה לגבי עבד שאינו רוצה לצאת חופשי מעם אדוניו אחרי שש שנים. במקרה זה ציוותה התורה, שאדוניו יגיש אותו אל הדלת וירצע את אוזנו במרצע לעבוד בו לעולם. הורי בן־המצווה, מסביר הרב בן נאיים, מתכוונים גם הם למסור את בנם לעבודת הבורא ומקווים שימשיך בעבודתו לעולם. ראה: נוהג בחכמה, עמ^׳ 245-244; מלכה, עמ׳ 49. נראה שבמכנאס לא היה שום זכר למנהג זה.

5. בדרך כלל אנשים פשוטים לא העוו להתעטף בטלית כמו תלמידי חכמים בפומבי, משום ״דמתחזי כיוהרא״, ושלא ״להתעטף באיצטלא דרבנן״. ע"כ
6. טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991
7. מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי

ישעיה אג׳ימאן

מגדולי ההשפעה בעדת יהודי קושטא. בשנת תק״פ עלה לירושלים על מנת להשתקע בה. והאיש עשיר ונכבד מאד בעירו, כי היה השולחני לראש חיל היאניטשרים מחנה צבא מיוחד אשר הקים לו בזמנו שולטן מחמוד. בראותו כי היהודים העולים לארץ והבאים דרך יפו נאלצים להתאכסן בבית אחד הערלים, קנה בכספו חצר אחת נאה על שפת הים ויקדישה לבית הכנסת אורחים, הן בשביל העולים לאה״ק והן לאלה הבאים להתרחץ בים או לנסוע לחו"ל. חדר אחד מהבית קבע לבית כנסת. בעת ההיא נמצא ביפו מנין מצומצם של יהודים. חצר זו נרשמה בערכאות על שם עדת הספרדים בירושלים.

דוד חי אדרעי

יליד צפת ת״ו, ביום ח. אייר תרמ״ח. את חנוכו התורני קבל בישיבות העיר. בסיון תר״ע נסע לערי בוכרה. בעברו דרך כותאייס הוזמן שם לראש ישיבה בבית מדרשו של הגביר יצחק אליגולי. ימי רבנותו כאן לא ארכו והוא עבר לסחיניול. מפאת בריאותו הרופפת לא יכל להשלים עם מזג האויר הקר ויחזור לצפת. בשנת תרע״ב היה שליח כוללות צפת לערי גורג׳יסטאן. באדר תרע״ג עבר דדך תורקסטאן ובהיותו בתאשקנד נתקבל שם למורה ודיין.

בעיר זו נשאר עד שנת תרע״ז. עם חלופי השלטון וערבוב הרשויות סבל הרבה ביחוד בזמן המהפכה הבולשבית. בין הזמנים יסד סניפים להסתדרות המזרתי, אגודות לתרבות וספריות עבריות לקהל. בראשית תרע"ח יצא לארץ, ובדרכו התעכב בבגדד, עד פסח תר״פ. אז חזר לצפת, ועם הגיעו אליה נמנה למנהל הת״ת. בו בזמן נתבקש ע״י הרב ישועה ואעיש ז״ל להצטרף כחבר לבית דינו. אח״כ העתיק דירתו למירון, ובמשך העתים התעסק בצרכי צבור

של כוללות צפת. בהיותו במסעיו בעיר ציפרו שבמרוקו נלב״ע לפתע, ביום כ' אייר תרצ״ב ושם מנוחתו כבוד.

ח ב ו ר י ו : א. בד דוד, קונטרס שו״ת נדפס בצפת ח״א  שנת תרפ״ב, ח״ ב עודנו בכ״י. ב. חיי דוד, דרשות על התנ״ך כ״י. ג. שושנים לדוד ושושן יפה על שיר השירים כ״י. ד צפרן דוד על האגדות כ״י. ה. מעשה חיא כ״י. ו. רוח חיים, כ״י.

חיים אדרעי

נולד בשנת תרי״ג. ת״ח רשום וגדול בתורה והתפרנס מיגיע כפיו. השתתף עם הערבים בסביבות צפת באכרות – חקלאות, עבודת אדמה, חוואות. עתים הוצע לו להיות שד״ר הכוללות לחו"ל וסרב. שנים אחדות לפני מלחמת העולם היה חבר בי״ד הצדק ושני להראב״ד חיים םתהון ז״ל. סמוך לימי המלחמה נאלץ להגר לאי קפריסין לרגלי נתינותו הצרפתית, ועם שביתת הנשק חזר לצפת. אז קבל עליו להיות ראש ועד הרבנים בעיר, וזה אחרי הפצרות רבות מצד חו"ר צפת. נפטר ביום כ״א תמוז תר״צ, והוא אז בן ע״ז, ובהתאם לצוואתו הובל לקבורה למירון.

משה אדרעי

מחכמי המערב. שמע לקח מפי ר״י הלוי מיגאש. רמב״ם באחת מתשובותיו מזכירו בשם הדרעי, ובאגרת תימן יכנהו ״איש חסיד ונעלה״. נבא על הגאולה הקרובה, ומאורעות תבל שונים שבחלקם נתקימו. בערוב ימיו עלה לאה״ק וכנראה שנלב״ע בה. סופו של איש נפלא זה לוטה בערפל.

משה ב״ר יצחק אדרעי

חי במאה ה"ט. מחכמי מוגאדור ומקובל. מתלמידי הרב יהודה אנהורי ברבאט. שנים מספר היה מורה ללשונות הקדם. נלב״ע בשנת התקפ״ט.

ח ב ו ר י ו : א. תורת חיים, למודים מהזהר הקדוש, לונדון תקנ״ב. אוצה"ס ת. סי׳ 493  ב.יד משה דרושים. אמשטרדם תקס״ט. ג. מעשה נסים ע ל אמתות נהר הסמבטיון ועשרת השבטים, אמשטרדם תקע״ח. נדפס גם בשם שארית ישראל.  לבוב  1850

שמואל ב״ר יצחק אוזידה

נולד בצפת בשנת שט״ו לערך. למד קבלה מפי האר״י ז"ל, ואח״כ עם תלמידו הותיק מהרח״ו, ונזכר בין גדולי רבני התקופה. בשבחי האר״י סי  ט. מסופר עליו כדברים האלה: יום א׳ נכנם הר״ש אוזידה לפני הרב ויקם הרב לפניו והושיבו לימינו ודבר עמו כל צרכו עד שהיה הדבר תמוה בעיני החברים, וכשיצא אמר לו מהרח״ו הסבה, וענה מפני שר׳ פנחם בן יאיר נכנם עמו.

ח ב ו ר י ו : א. מדרש שמואל. פירוש על פרקי אבות, מלוקט מכל המפרשים הקדמונים ורש״י נדפס בוינציאה שנת של׳׳ט. ב. אנרת שמואל. פירוש ע ל רות עם רש״י, נדפס בבית דפוסה של דונה ריינה נשיא בקורו נישמי שע״י קושטנדינא, שנת שנ"ו. ג. לחם דמעה  פירוש על איכה עם רש״י. ויניציה שס״ו.

נסים בנימין אוחנא

בנו של הרב מסעוד אוחנא. נולד במדינה אשר באלג׳יר בשנת התרמ״ב. בהיותו בן שש הובא ע״י הוריו ירושלימה ובה למד והתחנך. חתנו של ההר"ג נחמן בטיטו ז״ל. לפני מלחמת העולם הוזמן לרב בארצות הברית ויסע לשם. אח״כ עבר למלטה. ויהי בה רב לעדה בשנות המלחמה. בתרע״ח בא לנמל סעיד ונתקבל לרב ומו״צ ומנהל ביה״ס המוחזק עיי משפחת בנין מעדן, ובמשרה זו כהן עד טבת תרצ״ה. כיום ראב״ד בקהיר. בשנים האחרונות התמסד

לבירור התלמוד משפתו הארמית, והוא מתרגם באהבה ובשקידה את כל מליו ומשפטיו לעברית בסגנון קל ומובן ובתוספת ביאור מן הצד, בכדי שיוכל כל קורא לרדת לעמקה של הלכה. וכתב לי הרב, שכבר השלים כל סדר נזיקין וקרא לחבורו זה בשם ״תורת אמת״. הוא השמיט כל באוד שאינו מוסכם למפרשי התלמוד. בין שאר ההקלות הציב סימני שאלה, תמיהה וקריאה פסיקים וכו', בהתאם לרוח הזמן למען יוכל כל חובב ספר לרוות צמאונו בתורה שבע״פ במקורה, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ה' יזכהו לסיים את עבודתו ולברך על המוגמר.

םלימאן אוחנא

מרבני פאס, שבצעירותו עלה לארץ והתישב בצפת. מגורי האר״י. הצטיין במלאכת הכתיבה כי היה סופר סת״ם ומסופר, כי יותר מאלף זוגות תפילין יצאו מתחת ידו. עוד היום נמצא בצפת ס״ת שנכתב בעצם ידיו, הנערץ ע״י ההמון. התפרסם כמקובל וכל ספר הזהר וכמה מחבורי גדולי המקובלים היו שגורים על פיו. נזכר בשו״ת מהר״מ גלאנטי סי׳ קכ״ד. חבר פירוש על ספרא וספרי ומכילתא ופ׳ תנ״ך.

ציון ב״ר שמעון אוחנא

מרבני צפת. מותיקי הלומדים בישיבת רדב״ז שם, וממנה מוצא פרנסתו בדחק. זמן מה היה גם ש״ץ בביהכ״נ מהר״ם אלשיך וסופר בד״צ שם. אחר מלתמת העולם היה שד״ר צפת לערי המערב הפנימי וכן נסע למדינות אחרות בשליחות עדות ומוסדות שונים. אביו ר׳ שמעון היה מחכמי צפת ת״ו, צדיק תמים ומתרחק מכבוד. מפאת חסידותו היתרה הסתלק מלקבל חלוקה דרבנן, והתפרנס מיגיע כפיו. בזמנו הפנוי ישב ולמד ביחידות.

דרישה להכריז על יהדות מרוקו כ " יהדות הצלה ".

ביוני 1955 דרש ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, מהנהלת הסוכנות להכריז על כפרי דרום מרוקו כ "עליית הצלה" ולהעלותם ללא סלקציה. אך לוי אשכול, גיורא יוספטל, ברל לוקר, אליהו דובקין ומשה גרוסמן התנגדו להצעה, והיא נדחתה.

באוגוסט 1955 חבר הנהלה מניו יורק, צבי לוריא, מהנהלת הסוכנות להכריז על יהדות מרוקו כ "יהדות הצלה", והדגיש : "הכרזה זו תגרום ליהודי אמריקה לתרום כסף. יהודה ברגינסקי תמך בהצעתו של צבי לוריא, אך נחום גולדמן, לוי אשכול, גיורא יוספטל, אליהו דובקין, ברל לוקר ומשה גרוסמן התנגדו לה וגם היא נדחתה.

 לגבי הכרזה על "ארץ הצלה" אמר הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל במרץ 1952 :

" קשה לקבוע היכן ואיזה ארץ הצלה, ואיזו ארץ אינה ארץ הצלה. על זאת קשה להחליט בביטחון. אבל קיימת וודאות, וודאות זו אומרת שבארצות בהן השלטון המקומי אינו יכול או אינו רוצה לנקוף אצבע לשמירת היהודים – אלו הן ארצות הצלה, או ארצות בהן השלטון מתייחס בצורה אדישה לגבי פגיעה ביהודים מבחינה פוליטית ומבחינה כלכלית כאחת ".

קריטריונים אלה מראים בוודאות, כי יהדות מרוקו אכן נכללה במסגרת "יהדות הצלה" – קל וחומר כפרי דרום מרוקו ; אך הממשלה והנהלת הסוכנות סירבו להכיר בכך.

על פי הצעת זלמן שזר בדיון לתקנות הסלקציה בנובמבר 1951, לא נכללו יהודי ארצות מזרח אירופה, משום שהייתה סכנה שיינעלו שעריהן בפני יציאת יהודים. כלל זה לא חל על יהודי מרוקו – אף שברור היה לממשלה ולהנהלת הסוכנות, שגם שעריה עלולים להינעל בקרוב בפני יציאת יהודים.

כבר במאי 1954 התריע ראש מחלקת העלייה, שניאור זלמן שרגאי, ואמר :

אם לא נוציא את היהודים ממרוקו תוך שנה שנתיים, ייתכן מאוד שלא נוכל להוציא אותם משם.

ובדצמבר 1955 שלח שרגאי לראש הממשלה בן גוריון מכתב "אישי – פנימי – לא לפרסום". נכתב בו :

1 – הזמן העומד לרשותנו לאפשר יציאת יהודים הוא בין 4 – 6 חודשים.

2 – השלטון המרוקני לא ייתן ליהודים לצאת.

3 – כ-100.000 יהודים מוכנים לעלות מיד.

בתחילת שנת 1956 ניתן היה עוד אפוא להציל את רוב יהודי מרוקו ולהעלותם ארצה – אך הממשלה והסוכנות לא פעלו לשם כך מחששם לשינוי דמוגרפי לא רצוי בארץ.

הפסקת רישום המועמדים לעלייה במרוקו.

באוקטובר 1954 אמר יעקב צור, שגריר ישראל בצרפת, שכל יהודי צפון אפריקה – עני ועשיר, ללא יוצא מן הכלל – אינו רואה את עתידו שם. עם זאת הוסיף, שעלייה המונית תערער את שלטון צרפת שם, ולכן יש להיזהר מלהסתבך עם צרפת.

בספטמבר 1954 היו רשומים לעלייה כ-15.000 נפש, לאחר שעברו את תהליך הסלקציה.

ככל שהתקרבה מרוקו לעצמאות, כך גבר רצון היהודים לעלות לארץ, ובינואר 1955 הגיע מספר הרשומים לעליה מצפון אפריקה – רובם המוחלט ממרוקו  ל-68.000. ואילו הנהלת הסוכנות תכננה לשנת 1955 את עלייתם של 28.000 בלבד משם.

ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, אמר שביכולת מחלקת העלייה לעלות משם כל חודש 5.000 – 6.000 יהודים לאחר סלקציה ; אך מאחר שהמכסות המוקצות נמוכות ביחס לגודלה ולרצונה של יהדות צפון אפריקה, נאלץ להורות למשרד העלייה בצפון אפריקה להפסיק זמנית את רישום העולים, שכן " אין ביכולתנו להעלותם…..אם לא הייתי מפסיק את הרישום, בעוד חודשיים מספר הרשומים לעלייה יגיע ל – 100.000 נפש.

ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, דרש בדיון זה מהנהלת הסוכנות לבטל את החלטתו של שרגאי :

מהי זכותנו לומר ליהודי שחושש מפוגרום שאין לו זכות לעלות? ואם עד היום הסתרנו את פרשת צפון אפריקה מידיעת הציבור, הרי אין להסתיר יותר את העובדה שיהודים נהרגים שם בכל שני ולחמישי .

אך הנהלת הסוכנות סירבה לקבל את דרישת ברגינסקי והחליטה :

ההנהלה מקבלת לתשומת לבה את הודעתו של שניאור זלמן שרגאי על הפסקה זמנית של רישום מועמדים לעלייה בצפון אפריקה ומשאירה לשיקולו מתי לחדש את הרישום.

באוגוסט 1955 דיווח ראש מחלקת העלייה בדיון ב "מוסד לתיאום, שבמרוקו רשומים לעלייה 60.000 יהודים, ומתוכם נבדקו על ידי חוליות המיון 35.000. עוד הוסיף שרגאי : "לולא חטאנו בקצב ההרשמה היו נרשמים עוד 40.000 איש. בדיון בהנהלת הסוכנות על תכנון עלייה לשנת 1956 באוגוסט 1955 אמר שרגאי, שבמרוקו רשומים לעלייה 60.000, מתוכם עברו מסלקציה של חוליות המיון, ועוד 40.000 יהודים תובעים את רישומם לעלייה ; וכי בתוניסיה רשומים לעלייה 20.000 יהודים, ומתוכם אושרו 5.000 לאחר סלקציה. ממרוקו ומתוניסיה ניתן אפוא להעלות תוך זמן קצר 120.000 יהודים.

אבל הנהלת הסוכנות החליטה, שבשנת 1956 יעלו רק 45.000 עולים, ומתוכם 40.000 מצפון אפריקה – 36.000 ממרוקו ו-4.000 מתוניסיה. במילים אחרות : הנהלת הסוכנות החליטה להעלות רק את 40.000 העולים שכבר עברו את הסלקציה, ושום מועמד חדש לא יעלה בשנה זו.

בישיבה משותפת של ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות בדצמבר 1955 דיווח שרגאי, כי בחצי השנה האחרונה הופסק רישום מועמדים חדשים לעלייה מצפון אפריקה. עוד ציין את מצבם הביטחוני החמור של יהודי מרוקו ואת דרישות מנהיגי הקהילה להעלותם ארצה ומוכנותם להיקלט במעברות.

 לכן דנו בישיבה זו על הקלות בסלקציה ועל הגדלת מספר העולים ממרוקו, המתוכננים לעלייה בשנת 1956. בעד ההקלה והגדלת  מספר העולים ממרוקו תמכו מצד הממשלה : שרת העבודה גולדה מאיר, שר המשטרה בכור שטרית, שר הפנים י' בר יהודה, שר הפיתוח מ' בנטוב ; ומנהלת הסוכנות : ראש מחלקת העלייה ש"ז שרגאי, ראש מחלקת הקליטה יהודה ברגינסקי, ראש מחלקת הנוער והחלוץ משה קול, ראש מחלקת החינוך ותרבות זלמן שזר.

התנגדו להצעה : ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות לוי אשכול, הגזר וראש מחלקת הקליטה גיורא יוספטל, ראש המחלקה בכלכלית משה גרוסמן.

למרות התמיכה הרחבה הן בקרב חברי הממשלה והן בקרב חברי הנהלת הסוכנות – נדחה ההצעה להקל בסלקציה ולהגדיל את מספר העולים ממרוקו.  במרץ 1956 קיבלה מרוקו את עצמאותה ונעלה את שעריה בפני הרוצים לעלות. ביוני 1956 היו רשומים בה לעלייה 100.000 יהודים, מתוכם 50.000 לאחר סלקציה ולאחר שחיסלו את עסקיהם או שהיו בתהליך חיסול. אלה נותרו אפוא במרוקו בגלל סירובן של הממשלה ושל הסוכנות להעלותם – אף שיכלו לעשות זאת.

הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה-עמ'153-149