ארכיון חודשי: ינואר 2019


מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט

החלוקה של הפיוטים ב״שירת הבקשות״ לנושאים

עורכי ״שיר ידידות״ ־ ר׳ דוד אלקיים, שיך דוד יפלח ור׳ חיים אפריאט, שיבצו את 559 הפיוטים (שחלקם חוזרים על עצמם) ללא סדר וללא הגיון. כך קורה שמספר הפיוטים בכל שבת הוא בן 16 פיוטים בשבת ״תרומה״ ל־78 פיוטים בפרשת ״זכור״. אגב, בשבת ״זכור״ שיבצו העורכים פיוטים רבים מעבר לזמן המוקדש למנהג.

בערבי ״שירת הבקשות״ אין מספיקים בדרך כלל לשיר את כל הפיוטים, ונראה לי שהם הגזימו בשיבוץ הרב של הפיוטים בשבת ״זכור״. משובצים בין השאר: 24 בקשות לשבת, 32 פיוטים לחג־ הפורים (כולל 2 פיוטים לראש חודש). מלבד שבת ״זכור״ המספר הרב ביותר של הפיוטים קיים בשבתות ״מקץ״ ־ 31 פיוטים ו״יתרו״ ־ 32 פיוטים בכל שבת.

הטבלה הבאה מציגה את אופן חלוקת נושאי הפיוטים לפי כל שבת:

סה״כ

שבת ״זכור״

19 שבתות שבין ״בראשית״ ועד ״תרומה״

 

51

24

27

בקשה לשבת

224

7

217

פיוטים: גלות, גאולה וא״י

57

5

52

תהילה לה׳

54

32

22

מועדים/ראשי חודשים

84

6

78

שונות

89

3

86

קצידות

559 פיוטיב

סה״כ :

 

 

הערת המחבר:  על ההיבטים הדתיים בפיוטים אצל יהודי מרוקו ראה אצל יוסף שטרית ״השירה הדתית תרבותית״, עמ׳ 194־57 מתוך ספרו ״השירה הערבית יהודית שבכתב בצפון אפריקה״.

מספרי הפיוטים הוא עפ״י הקובץ של הרב שושנה ״אעירה שחר״. בהערותי לפרק זה אני מסתמך גם על ספרו של דן מנור ״גלות וגאולה״.

הנושא שהעסיק יותר מכל את הפיטנים, עפ״י הטבלה שלפנינו, הוא נושאי הגלות, הגאולה והכיסופים לא״י. אין זה מפתיע וטבעי שכך יהיה. כ־ 40 אחוזים מכלל הפיוטים ב״שירת הבקשות״ מתיחסים לתכנים של גלות וגאולה. משוררים ופיטנים ביטאו את רחשי ליבם על סבלות הגלות וייסוריה, ביטאו בכתב את רצונם ביציאה מן הגלות תוך ציפייה למשיח הגואל וכמיהה עזה לציון וירושלים.

א. הגלות

סבלות יהודי מרוקו הם מן המפורסמות. יהודי מרוקו נקלעו שלא מרצונם לארץ, שבה נאבקו בני הארץ על השליטה במרחב הענק. שושלות נלחמו ביניהן ומלכים עלו ונפלו על השלטון בארץ רחבת ידיים זו. בתווך, כתמיד, ניצבו היהודים שסבלו מנת יתר של תלאות, גזירות ופרעות.

המשוררים במרוקו כתבו על הייסורים הפוקדים את כל הקהילות היהודיות באשר הם. בפיוטים הם מתארים תופעות שונות המשקפות את מצוקת הקהילה. בין השאר בולטים התאורים על המצוקה החומרית ועל הלחץ הרוחני כאחד.

המצוקה החומרית

בתאורי המצוקה החומרית אנו קוראים באחד הפיוטים המתאר את ייסורי הקהילה בביטוי ציורי כללי:

"מכף רגל עד ראש מכה ביד עושקי…

הן כשל כחי וסבלי מרב מצוקה וצר כפו סופק"

״רגל״ ו״ראש״ הם מטאפורה למעמדות השונים בקהילה ־ מנהיגי הקהילה ואף הפשוטים שבה, עניים ופחותים, סבלו מייסורי הגלות. אפשר לפרש ״רגל״ ו״ראש" כקהילות בצפון ובדרום, כולם כאחד סבלו.

אחת מתופעות לחץ הגלות היא נטל המיסים, כפי שהוא מתואר בכמה פיוטים: ״מעל גבולו נחמס, נרמס לעל מס נכמס״.

      הערות המחבר:  ר׳ ראובן אבן צור בספרו ״כתר תורה״ מתאר את נטל המסים שהטילו השלטונות על היהודים ״וכך היה המדה בתת בלב שונאיהם להטיל ולהעמיס עליהם הטלת גזלות וחבלות נטולי כסף וזהב…והנוגשים אצים לוחצים כל היום…״ ראה דן מנור ״גלות וגאולה״ עמ׳ 28־27.

מתוך הספר של דן מנור "גלות וגאולה"

ממאמרים אחרים העוסקים בפרשנות, או בספרות המוסר, עולים הדים שונים למצוקתה החומרית של יהדות מרוקו בכל התקופות, ללא קשר עם מאורע היסטורי זה או אחר. בהקדמה שחיבר ר׳ ראובן אבן צור לספר כתר תורה הוא מתאר את עומס המסים והארנונות, שמטילים השלטונות על הקהילה היהודית, בנוסח המקמה: ״וכך היה המדה בתת בלב שונאיהם, להטיל ולהעמיס עליהם הטלת גזלות וחבלות נטילי כסף וזהב. יום ליום יביעו אומר הב הב דלא פסיק מבינייהו [שלא נפסק מביניהם]. אינהו וכל אביזרייהו [הם וכל אביזריהם] וניתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים. כצאן לגוזזים […] והנוגשים אצים לוחצים כל היום […] לא שבת נוגש לא שבתה מדהבה […] עד כי כשל כח הסבל וכו״. נטל כבד זה אילץ את גזברי הקהילה, שעליהם היתה מוטלת חובת הגביה לגבות את המס גם ממעוטי־יכולת, וביניהם תלמידי־חכמים רבים. הללו, אשר מקדישים את כל זמנם לתורה ואינם מתפנים לצרכי פרנסה, חשו את עצמם מקופחים הן על־פי הדין, והן לפי הנוהג שהיה מקובל בקהילה זו. הם ראו בהטלת המם עליהם משום חילול כבודה של תורה: ״ומפני חמת המציק חטא ישראל […] וישלחו יד בשלומי אמוני ישראל ויגעו בנביאיו ובמשיחיו והתורה חוגרת שק על לומדיה / מאנה הנחם על בניה […] וחולל נזרה ונפרץ גדרה ונפל כתר״. עד כאן מספרו של דן מנור

בפיוט אחר כתוב: ״רגלו על גבי יחרוש הכביד עלי על ומס״. הביטוי ״רגלו על גבי יחרוש״ מזכיר את המליצה המקראית. ״על גבי חרשו חורשים״ שפירושה הוא: השפילוני ובזו אותי והרבו את ייסורי. יש כאן דימוי לעם ישראל כאילו היה שכוב באדמה וגבו למעלה, ובאו החורשים, שהם אויבי העם, החורשים באדמה שדקרו ופצעו את גבו של ישראל.

לשון ציורית אחרת

" יונתך בבר נדחה נאנחה

לצמיתות מכורה, ובעול צר בן האמה

מרטו אגפיה מכל עבר"

יש כאן דימוי של כנסת ישראל ליונה שמורטים את נוצות כנפיה, היונה המסמלת רוך ועדנה נופלת טרף לדורסים. מצב זה הופך את יהודי מרוקו לאומה:

"צמתו ערפה ועד נפשה

וכי עוד נתונה/נחרצה

ענייה לא נחמה"

הגוף נלחץ בכוח רב בקשי השעבוד, והנפש עומדת מול דברי בוז וגידופים.

המשורר מתאר את גולת מרוקו כ״בור שביה״, שבו היהודים החיים בה מוקפים אויבים הלוחצים אותם ״מצאוני צוררי ואויבי, זה ילחץ וזה ידחק״. ההלכה המוסלמית־השריעה הוגשמה הלכה למעשה במרוקו. לכל אורך הדורות ציוו השליטים על נתיניהם לשלם את מס הגולגולת ״הג׳יזיה״, אך היהודים שסבלו מנת יתר של גזירות נאלצו להשלים עם תשלומי מס נוספים ועם גזירות נוספות שהוטלו על היהודים.

הערת המחבר:         בספרי ההסטוריה על יהודי מרוקו אפשר למצוא תיאורים רבים על הגזירות שהוטלו על היהודים. להלן תיאור המובא אצל הירשברג (עמ׳ 301־294) והמתאר את חיי היהודים בתקופת פרעות תק״ן ־ 1790 בימי הסולטאן מולאי יזיד (1792־1790). להלן התיאור: ״ולעת ערב ט״ו לחדש הנז׳ נכנסו כל הגויים לעיר ושללו אותה…וכל הנשים סופדות, ויש שהפילו עוברות ולדותיהן מן הפחד…וגרשו משם היהודים ערומים ויחפים וישבו במערות הסמוכים לעיר…ונכנסו הגויים לבתינו…וכל בתי הכנסיות ובתי מדרשות נכנסו…ונגנבו כמה ס״ת והיה ממש כחרבו ביהמ״ק…וגזר אומר המזיד ששום בר ישראל ובת ישראל לא ילבשו גוון ירוק…וגזר (אותו מלך) בדעתו שלא יראה ולא ידבר עם שום ישראל וחרפת אדם ובזוי עם כל הנקרא עברי…״.תיאור זה ממחיש את המציאות הכואבת שבה חיו יהודי מרוקו. להלן תיאור של הטלת מלאכות בזויות על היהודים וניצולם כפי שכותב ר׳ שלמה בן זקן (1733־1670) בחיבורו ״פרי עץ הגן״: ״העסקת היהודי בכל מיני מלאכות ללא שכר, כאשר הוא עובר ככלי שרת מיד ליד״. תופעה זו היתה אחד מגלויי הדכוי של היהודים. גם ר׳ רפאל ברדוגו(1820־1747) מציין את ההשפלה שעברה על יהודי מרוקו. על הפסוק ״בבוקר תאמר מי יתן ערב״ (דברים כ״ח, ס״ז) הוא אומר כי הוא מתאים ליהודי מרוקו. ״ביום יפחדו מן האויבים הנכנסים לחטוף ולטרוף ויאמרו (היהודים) מי יתן ערב ובערב יחתוהו וחזיונות יבעתוהו״. בדבריו הוא מתכוון לפרעות שפגעו ביהודים בימי שלטונו של מולאי יזיד: הרס וחרבן של הקהילות היהודיות, חורבן בתי כנסת, הריגת יהודים ועוד

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט- עמ 50-48

גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו במאות הי"ז-י"ח-יסודות היסטוריים-דן מנור

ממאמרים אחרים העוסקים בפרשנות, או בספרות המוסר, עולים הדים שונים למצוקתה החומרית של יהדות מרוקו בכל התקופות, ללא קשר עם מאורע היסטורי זה או אחר. בהקדמה שחיבר ר׳ ראובן אבן צור לספר כתר תורה הוא מתאר את עומס המסים והארנונות, שמטילים השלטונות על הקהילה היהודית, בנוסח המקמה: ״וכך היה המדד, בתת בלב שונאיהם, להטיל ולהעמיס עליהם הטלת גזלות וחבלות נטילי כסף וזהב. יום ליום יביעו אומר הב הב דלא פסיק מבינייהו [שלא נפסק מביניהם]. אינהו וכל אביזרייהו [הם וכל אביזריהם] וניתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים. כצאן לגוזזים […] והנוגשים אצים לוחצים כל היום […] לא שבת נוגש לא שבתה מדהבה […]-וְנָשָׂאתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְאָמָרְתָּ אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ שָׁבְתָה מַדְהֵבָה- ישעיהו יד, ד). עד כי כשל כח הסבל וכו״. נטל כבד זה אילץ את גזברי הקהילה, שעליהם היתה מוטלת חובת הגביה לגבות את המס גם ממעוטי־יכולת, וביניהם תלמידי־חכמים רבים. הללו, אשר מקדישים את כל זמנם לתורה ואינם מתפנים לצרכי פרנסה, חשו את עצמם מקופחים הן על־פי הדין, והן לפי הנוהג שהיה מקובל בקהילה זו. הם ראו בהטלת המם עליהם משום חילול כבודה של תורה: ״ומפני חמת המציק חטא ישראל […] וישלחו יד בשלומי אמוני ישראל ויגעו בנביאיו ובמשיחיו והתורה חוגרת שק על לומדיה / מאנה הנחם על בניה […] וחולל נזרה ונפרץ גדרה ונפל כתר״.

הערת המחבר: המקור ההלכתי על פטור תלמידי חכמים ממס מצוי בתלמוד: ״הכל לפסי העיר ואפילו מיתמי אבל רבנן לא, דרבנן לא צריכי נטירותא״ = הכל חייבים בתשלום מם לצרכי ביטחון אפילו היתומים. אבל חכמים אינם צריכים משום שאינם זקוקים להגנה <ב״ב, ח׳ ע״ב>. על התקנות לפטור תלמידי־חכמים ממס בכתבי חכמי מרוקו ראה חיבורו של ר׳ יעקב בן מלכא, נר מערבי, ירושלים תרצ״ה, דפוס צוקרמן, ח״א, סימן ג״ז דף נ״ו־ס׳, וכן חיבורו של ר׳ יעקב אבן צור, משפט וצדקה ביעקב, נא אמון תרג״ד, ח״א, סימנים רנ״ג־רס״א; ר׳ אברהם אנקאוה כרם חמר לוורנו תרל״א, דפוס בן אמוזג, ח״ב, סימן קמ״ח.

החיבור כתר תורה מוקדש רובו ככולו להגנה על כבוד התורה ועל מעמד תלמידי־החכמים. בדברים בוטים מוקיע המחבר את פרנסי הקהילה הגובים מסים לאוצר המלכות גם מתלמידי־חכמים, שתורתם היא מלאכתם היחידה. ואף אם האחרונים מקצים לעתים זמן מועט לצורכי פרנסה, הרי זה רק בשל מניע מוסרי – להתפרנס מיגיע־כפיהם ולא להטיל את עצמם כמעמסה על הציבור. הטלת תשלום מס על תלמידי־חכמים, לדעת המחבר, תאלץ אותם לפרוש מתלמוד תורה ולהתמכר לענייני חולין. כך ייווצר מצב של חילול התורה: ״שגורמים להם לפרוש אותם מד״ת [מדברי תורה] […] שהדבר בא להם בכפייה ואונס ותורה מונחת בקרן זוית. לאלו עונשם הוא אש אוכלתם בשביל עוון זה״. המחבר מתייחם בביטול לטענת הפרנסים, שהורו, כי גם תלמידי־חכמים מצווים ליטול חלק בצרת הכלל. לדעתו, זוהי טענה מתחסדת המחפה על צרות־עין ועל כוונת זדון לעקוף דין תורה. ומה שמוחזק בעיני הפרנסים כחובה לאומית וכשויון חברתי אינו אלא עיוות דין תורה.

תופעה זו של יהודים הנוגשים באחיהם, הזורעת שנאה ופירוד־לבבות בין אחים, הייתה בלי ספק אחד מגילויי הלחץ השונים של השלטונות על הקהילה היהודית במרוקו. כך עולה, על כל פנים, מהלך־הרוח של החיבור כולו. המחבר עצמו רואה בתופעה זו אחד הסימנים של עת צרה, שבה נקרא כל מנהיג רוחני להיחלץ להדרכת העם בענייני תוכחה ומוסר. ועל כך ניתן לעמוד מדבריו, במקום אחד, שבו הוא כותב: ״לכן המשכיל מי שחננו ה׳ חכמה ודעת והשכלה בעת ההיא עת צרה ידום ולא יוכיח לבני דורו? זה לא אפשר. והטעם מפני שהיא עת רעה ואם יבלום שפתיו מלהוכיח הוא גורם רעה לבני דורו. והגם שיודע שלא יקבלו ממנו ראוי לו לבל יחשוך פיו״. זוהי, לאמיתו של דבר, הדרך שנוקט המחבר בחיבור כולו – דרך של מוכיח־בשער בעת צרה.

ברם לא בכל המאמרים מופיע המחבר כמוכיה־בשער, יש שהוא מופיע גם כמלמד סניגוריה על ישראל. במאמר אחד הוא קובל על כובד המסים, שדחק את הקהילה למצב של מצוקה כלכלית גדולה. רבים נאלצים להוציא את כל שכרם החודשי לשם תשלום המם בלבד, ונותרים ללא פרוטה וללא אפשרות לספק לעצמם אפילו את צורכיהם המינימליים. אף־על־פי־כן הם נושאים את סבלם בדממה, כל עוד הם רשאים לנהל את אורח־חייהם הדתי בחירות גמורה: ״וכל זה כדי לשמור התורה והמצווה. ולבם נשבר ונדכה בשביל השכינה שהיא עמנו בגלות״. המחבר חותם כאן את דבריו בתקווה, כי בשל נכונותו זו של עם־ישראל להקריב את כל קנייניו החומריים לשם שמירה על הדת, הוא ראוי להחשת הגאולה.

על לחץ חומרי זה קובל גם ר׳ חיים בן עטר(להלן רחב״ע), בן דורו וגיסו של בעל כתר תורה בפירושו האליגורי לבר׳ א׳ הוא מעיר, שאם המלים ״תוהו ובוהו״ שבכתוב (שם) רומזים לגלויות של העבר – מצרים ובבל – הרי המלה ״חושך״ (שם) רומזת לגלות האחרונה, שבה נטל המסים הוא כבד במידה כזו, שהוא גורם לניוון חזותם החיצונית של היהודים: ״אלא חושך שירמוז ב׳ דברים, הא׳ לשיעבוד העמים וכובד עול המסים עד כי חשך משחור תארם. זה רודה וזה מרדה אשרי מי שלא ראה בפרט במערב הפנימי שלנו״. המחבר רואה אפוא בנטל המסים אחד מאמצעי הלחץ המדכאים ביותר, והאופייניים במיוחד למצוקת יהודי המג׳רב תחת עול האיסלם.

הוא חוזר על דעה זו במקום אחר, שבו הוא מתאר את שטת הנגישות הכספיות, שנוקטים שלטונות האיסלם לגבי היהודים: ״והן גלות ישמעאלים אשרי מי שלא ראם משעבדים וממררים חיי ישראל. ולא די שלא יתנו שכר אלא עוד שואלים ממנו מדוד והבא ועוד אדם נגזל במה שיש לו והם תובעים ממנו מה שאין לו וכוס זה ישקוהו עד שימות״. בפירוש ארוך זה לפרשת העולה(ויקרא ו׳ ב׳) מוצא המחבר רמזים אליגוריים למצוקתו של עם־ישראל בגלות. כל פרטי הטקס של עריכת העולה על המזבח מתפרשים כגילויי לחץ שונים בגלות. אך הדברים שהובאו זה עתה מן הפירוש מתייחסים בעיקר למצוקת יהודי מתקו, הגדולה יותר מזו שבה שרויים היהודים בגלויות אחרות, לפי דעת המחבר. זוהי, כמובן, דעה, שיסודה בנקודת־ראות סובייקטיבית, שהרי מסופק מאוד אם המחבר דרש וחקר ביחס למצבם של היהודים תחת עול הנצרות טרופת השנאה. אך היא הנותנת: התחושה הסובייקטיבית היא מן היסודות שעליהם נבנית תפיסת־עולמם של בעלי חיבורים עיוניים.

לסיכום הדברים נזכיר שוב, שהנקודה המרכזית בפרק זה היא, גישתם ההיסטוריוסופיה של חכמי הדור למצוקה החומרית והפיזית של הקהילה היהודית במרוקו. פוגרומים בשכונות יהודיות כתוצאה ממצב מדיני של תוהו ובוהו, נטל המסים, הטלת מלאכות בזויות על היהודים והוצאות להורג תחת שלטונו העריץ של מולאי ישמעאל, כל המאורעות ההיסטוריים האלה מתבארים ע״י חכמי הדור מנקודת ראות דתית היסטוריוסופיה. גישה זו יש בה לעתים, כדי לטפח תודעה של השלמה עם המצב, ומניעת גילויים של תהייה ומבוכה ושל תסיסה משיחית. שהרי אם הכל מתנהל על פי תוכנית אלהית אין שום יכולת לשנות את פני הדברים אלא להמתין עד בוא הגאולה. אולם ממעמקי אוירה שמרנית זו בוקעים לעיתים גם קולות אחרים. השאיפה לנקם, למשל, שבה נגענו כאן אך מעט, ועוד נשוב אליה בהמשך, יש בה משום ביטוי למחאה מאופקת. אכן, גילויים ברורים יותר של תהייה ומבוכה מופיעים בדיון על הלחץ הרוחני שבו נעסוק בפרק הבא.

היסטוריוסופיה פירושה תפיסת העולם שמאחורי הכתיבה ההיסטורית, המגמות והכוונות של הכותב. לדוגמה: תפיסת העולם ההיסטורית של הסופר שכתב את ספרי מלכים שונה מתפיסתו וממגמותיו של סופר דברי הימים, ולכן מקבלים אותם אירועים גוון שונה בכל ספר.(תוספת שלי א.פ)

גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו במאות הי"ז-י"ח-יסודות היסטוריים-דן מנור

Extrait de journal de famille-Nessim Sibony-brit 35-Redacteur Asher -Knafo 2017

Dans cette longue liste donnée par Abraham I. Laredo dans son ouvrage sur les noms des Juifs du Maroc (pages 517-518), nous trouvons enfin "l’oncle" de mon père, Abraham Sibony, mentionné pour sa contribution à la publication du "Sepher Marpé Lanéfesh" de Raphaël Mamane, publié à Jérusalem en 1894. L’Encyclopedia Judaica offre aussi un bref rappel de la famille Sibony, à Salé. Dans les Archives Sionistes, nous trouvons également des Sibony qui, en 1919, ont contribué au fonds du Mouvement Sioniste. Ce sont les frères de ma mère, Salomon et Messod. En fait, mon grand-père maternel, David a contribué à cette Mitzva, faite au nom de ses fils, afin de leur attribuer un mérite qu’il ne pouvait envisager pour sa génération. C’est le Grand Rabbin vénéré de son vivant et après sa mort, Rabbi Pinhas Khalifa Yamin Cohen Azog qui organisait ces collectes en tant que chef du Mouvement Sioniste à Marrakech et dans le Sud marocain. On se doit de souligner ce fait historique vu l’attitude absolument inverse des rabbins européens de l’époque à l’égard du Mouvement Sioniste. Un autre Moshé Sibony de Safi, figure parmi les donateurs au Mouvement Sioniste à la même période. Sur une autre liste présentée par le Mouvement Sioniste de Safi figure Samuel Sibony, un petit cousin très proche de mon père et de mon oncle. Ils sont rares parmi les aînés de cette génération à avoir contribué à ce Mouvement par une obbole de 10 Shekalim.

Un autre Samuel Sibony, né à Casablanca le 17 Octobre 1914, fut arrêté à Marseille et déporté le 23 Mars 1943 par les Nazis dans le convoi No 52 vers Auschwitz. Son nom est transcrit « Sebony ».

Pour ce qui est du nom de la famille il faut considérer ce qu’il était en hébreu, bien avant qu’il ne soit transcrit en caractères arabes puis latins. De toute évidence, ce ne sont pas seulement des personnes de la famille qui ont transcrit toujours leur nom retrouvé ici et là, mais des employés d’institutions ou d’administrations, qui ne savaient pas comment transcrire le nom de famille, aussi bien en caractères hébraïques qu’en caractères latins. Le meilleur exemple est celui de Sboni pour mes oncles maternels à l’occasion du don de mon grand-père David, en leur nom, à l’Organisation Sioniste Mondiale, dès sa création par Herzl. Il va de soi que celui qui l’avait transcrit ne savait pas comment représenter un 'ain qui n’existait pas dans le clavier des machines à écrire de France. Cependant, sur le marbre de sa tombe, mon grand-père avait son nom écrit Essib'oni en lettres capitales hébraïques. Murciano aussi, écrivit Samuel Essib'on sur la liste des Juifs de Safi qui avaient remis à Monsieur Barchechat leur don au mouvement sioniste alors que sur une autre liste de dons à l’Organisation Sioniste Mondiale, par les soins de Rabbi Pinhas Cohen, on trouve deux autres Sibony; l’un Moshé Sib'oni de Safi et l’autre Rabbi … Sib'oni de Casablanca. Dans la liste des stèles du cimetière d’Eufrane, nous trouvons aussi bien Sib'oni que Hatsiv'oni. Nous avons rarement des signatures comme celles qui figurent sur les pages de garde du manuscrit d’astrologie daté de 1896. Ainsi Moses Sibony signe Moise Sibony en caractères latins alors qu’en caractères hébraïques Rashi, il signe Moïse Esseb'ony. Rebbi Braharn signe en caractères arabes : Ettager Abraham Esseb^ony. Mon père signait Eliahou Esseb'oni et quelques fois N. Esseb'oni ou Nesseb'oni, pour rappeler les Nisrafims.

Les citations nous mettent en présence de Seboni tel qu’il figure pour Samuel de Casablanca dans le convoi des déportés vers Auschwitz en 1942, de Sib'on, Essib'oni, Essiboni, Siboni et enfin Hatsiv'oni qui est le nom originel absolument hébraïque duquel est sorti le nom en arabe, Essib'oni ou plutôt Esseb'oni plus simple à prononcer par les Juifs du Maroc, longtemps avant la présence française. Nous ne rencontrons pas le nom Hatziv'oni en caractères latins, ni le nom Essiboni. Nous avons aujourd’hui ce nom privé de son article défini aussi bien en hébreu qu’en arabe. Siboni ou Sibony et Siboney en Amérique.

Ce qui a été propre de tout temps à la famille fut l’engagement intellectuel, sans lequel nous n’aurions jamais eu de trace et, bien sûr, les déplacements ininterrompus entre Israël et les contrées du monde libre. Cette double qualité, renforcée pendant la première moitié du XXe siècle, s’est trouvée accrue pendant la seconde moitié de notre siècle avec l’accès libre aux études, la création de l’Etat d’Israël et l’ouverture du monde occidental à ces mouvements de migrations spectaculaires. De ce fait, nous retrouvons des Sibony dans le monde libre avec une grande concentration en Israël où certains ont changé de nom sans récupérer le nom originel. Les Sibony d’Europe, concentrés en France, ont trouvé leur nom convenable pour la région. Certains, parmi ceux qui vivent aux U.S.A. et au Canada, ont adapté leur nom aux exigences linguistiques du pays et s’appellent Siboney.

Ce qui ressort de tous ces récits, c’est que quelques personnages devenus légendaires ont éclipsé totalement les autres. Rien ne manquait d’ailleurs à leur image folklorique. Les plus marquants furent donc Abraham Sibony, appelé l’oncle Braharn ou Rebbi Braharn qui résidait à Safi et l’autre, son beau-frère, mari de sa demi-sœur, Esther qui s’appelait Messod Azoulay, nommé par tous S'ido Azoulay ou S'ido le safio. L’auréole de ces deux personnages a dépassé le cercle de famille à cause de leur action sociale et de leur engagement dans leur communauté où ils étaient de très riches négociants. Tous deux avaient une origine mouvementée, selon les récits populaires récoltés. On prétendait qu’Abraham Sibony et son frère furent emprisonnés à la suite d’une erreur judiciaire et qu’Abraham en aurait profité pour apprendre à lire et à écrire la langue arabe, ce qui allait l’aider dans sa carrière commerciale et lui donner l’essor qu’elle connut. Quant à Messod Azoulay, même ses petits enfants ont toujours répété qu’il avait été simple savetier à Mramer, un village près de Safï, avant de se lancer dans le commerce et d’acquérir son énorme fortune. Personne en fait ne savait rien de précis au sujet de l’origine de leur fortune et j'imagine que pour épouser la sœur d’un riche commerçant, il fallait posséder d’autres qualités que celles d’un savetier. On finit par attribuer ce revirement de situation au père de Messod Azoulay que personne n’a jamais connu. Ces mêmes récits populaires prétendent que toute tige de blé qui poussait dans le Sud du Maroc passait par les mains de Rebbi Braham Sibony. Ou encore que Messod Azoulay, à l’époque des mariages, lui qui avait le monopole du sucre dans le Mellah de Marrakech, achetait, grâce à ses bénéfices, une nouvelle maison. Abraham Sibony aurait payé en sacs remplis de pièces d’argent une somme considérable pour faire renvoyer un représentant consulaire qui aurait publiquement giflé son fils. Selon les mêmes sources, Messod Azoulay aurait demandé à l’un de ses fils de divorcer en moins de 24 heures de sa femme qui avait refusé de rentrer à la maison et d’en fermer la porte sur l’injonction de son beau-père. Ce furent des extravagances coûteuses et spectaculaires dans les deux cas. Tous deux furent de grands patriarches et je crois tenir de bonne source que l’un aurait été agent commercial de l’autre et se serait enrichi en exploitant, à son profit, un capital par les marchandises qui étaient entreposées avant leur expédition sur Safi.

Extrait de journal de famille-Nessim Sibony-brit 35-Redacteur Asher -Knafo 2017 – page 8-9

ברית-כתב העת הדו לשוני של יהודי מרוקו-העורך אשר כנפו- ברית מס' 35 -2017 –תפיסת הצדיק בארבע קסידות ד"ר דן אלבו

ב. אברהם בן עלון, פיוט לכבוד רבי עמרם ן' דיואן זיע"א [לחן בר יוחאי]

א. רב עמרם בן דיואן אסידנא זכותךָ דימא תכּון מעאנא: רב עמרם

איסְםְ סידנא מְסמוּע פי לעלאם, צדיק רבי עמרם עליה סלאם

א. רבי עמרם בן דיוואן אדוננו זכותך תהא תמיד עמנו. רב עמרם

שם אדוננו מפורסם בעולם,  הצדיק רבי עמרם עליו השלום

ב. חללו אודניכום שמעו להאד לכּלאם, סאין זרא לסיד רב עמרם

ב. פתחו אוזניכם, שמעו לאלה הדברים, מה קרה לאדון רב עמרם

ג. נעלמוכּום יא כאואני עלה מה זרה פייאם לעזיז סידנא לקארי תורה, נוואר סידנא יצווי כיף צאוו אלקמרא נדהו בלקדוש סידנא: רב עמרם

ג. נודיעכם אחיי, על מה שקרה בימי האהוב אדוננו המלומד בתורה, זיו אדוננו מאיר כאור הלבנה [?] בקדוש אדוננו:  רב עמרם.

 

ד. יום אללי כאן פארץ ישראל סכאן, מחבוב מעזוז סידנא פי כול מכאן ענד אלכּוברה מערוף כּיף זינו מאכּאן, אבייאד מן סאף סידנא: רב עמרם

ד.  בזמן שגר בארץ ישראל אדוננו האהוב והחביב מכל הנבראים, אצל האל הגדול ידוע איך יופיו היה [?]. אשרי מי שראה את  אדוננו: רבי עמרם

ה. אנדק סידנא וגאל חאב ידור מערת מכפלה מולאת לסזור לאבות מעה לאמהות הומה חב יזור האדי טליבת סידנא: רב עמרם

ה. אמר אדוננו שרצה לבקר במערת המכפלה בה שוכנים האבות והאימהות  שעל קברם ביקש להשתטח, זו הייתה בקשת אדוננו: רבי עמרם

ו. בכלוטו הווא מסא לענד קאייד לבאב, עבבא מעה להדייא אללי זאב. וחכּמהא מן ידדו רד עליה זוואב. האדי הדיית סידנא: רב עמרם

ו. בהגיעו הלך לשומר הסף [של מערת המכפלה], לקח עמו מתנה שהביא. ונטל אותה מידיו והשיב לו תשובה זו מנחת אדוננו: רבי עמרם

ז. ראני אנא עארף סירו גולולו סאיין ראד לחזאן מוזוד נקדיהולו, אללי בגא פיכאטרו אנא נעטיהולו משמוע חססו סידנא: רב עמרם

ז.  הנני יודע את מכאובו, לכו ואמרו לרב שאני מוכן להיענות לו, אם יאות

לרצונו אתן לו, מפורסם שמו של אדוננו: 

רבי עמרם

ח.  הווא פיסאע ואזבו, לחזא סאהלא, ראני אנה כא נחב לסאעא כאמלא, חבת נדכל באס נזור מערת מכפלה האדי כלמת סידנא: רב עמרם

ח. תכף ענה לו, הדבר [קל] פשוט, הריני חפץ בשעה שלמה, ברצוני להיכנס להשתטח במערת המכפלה, אלו היו דברי אדוננו: רבי עמרם

ט. מן כלאמי נוואזבק חדדי מעאך סאעא, גיר חתא לי תוצל לצלאת לזומעה. פיסאע אנא נחללקך תזור לרבאעא בלפרחא קאם סידנא: רב עמרם

ט. במילותיי אענה לך, עד שהשעה תהא עמך עד שתגיע תפילת יום שישי, אז אפתח לך[1] להשתטח לפני הארבעה בשמחה קם אדוננו: רב עמרם

י. בזזרבה קאם חללו ודכל לתממה, אלגוי הווא מסר פיה ונזמעת לאומה: ליהודי הווא דכל בלחילה לתממא מה זאב כבאר סידנא:  רב עמרם

י.  במהירות קם לפתוח לו ונכנס שמה, הגוי הלשין עליו וההמון המוסלמי התקהל, "היהודי נכנס בעורמה פנימה" [אבל] לא מצא את אדוננו:  רב עמרם

יא. נדקו כאמלין ואזבו וקאלו נסנקוה אידה חנה זברנאה לאזם נכנקוה, חכמו לגוי פידיהום מה בגאיו יפרקוה באס יפתסו לסידנא: רב עמרם

יא.  נפגעו כולם ענו ואמרו נחפשו אם נמצאנו חובה עלינו לחנוק אותו, אחזו בגוי בידיהם לא רצו להיפרד ממנו כדי לחפש את אדוננו: רב עמרם

יב. עלא קבורהום הוא יזור עליהום אסלאם. עמלו טריק לסידנא פוצט דאך צלאם. כרז וסלק רב עמרם קדדאם לעלאם  מה זאבו כבאר לסידנא. רב עמרם

יב. על קבריהם הוא השתטח, עליהם השלום עשו דרך לאדוננו באמצע המהומה הזו הוציא והציל את רבי עמרם בורא העולם בהגיעם לא מצאו כבר את אדוננו: רב עמרם

יג. לגוי הווא מחייר כא יכמם תכמם. פיסאע קטעו ראצו קדאם לעלאם. פי ווצט ביתו סידנא טאחלו ואחד זמאם מכתוב קבור סייאדנא: רב עמרם

יג. הגוי מסומם זומם מזימות, תיכף קטעו את ראשו לפני כל העולם. באמצע ביתו,  לאדוננו נפל לו פנקס אחד שנכתב/כתוב בקבר אדוננו, רבי עמרם

יד. ונתי ורבי חיים כרזו לבלאד כאלייא. מן צדיקים באקייא ראה הייא כאוויה

וואזאן למערופה יסמהא מסממיה . מקבול כלאם סידנא: רב עמרם

יד. הרב ורבי חיים יצאו לעיר שוממה מאנשים. מצדיקים נותרה, היא ריקה.

וואזאן המפורסמת שמה הולך לפניה.  מקובל [בשמים]  דבר אדוננו.

טו. נאד קאם ומסא צפאר בדיק למעזזא, פיסאע קריב אוצל לבלאד טאנזא. ענדו הווא פי כאטרו ואחד אלחזה הייא עלאס זא סידנא: רב עמרם

טו. קם, יצא לדרך ונסע באותה התלהבות. תכף קרב והגיע לעיר טנג'יר. בלבו יש לו חפץ בדבר אחד שלשמו בא אדוננו: רב עמרם

טז. חאזתי בשליח יכון מעייא, אללי נתום תעארפו ראהי טריק כאלייא, לאיין הייא עאמרה בסבע או לבייה.  רבבי אלחאצי סידנא: רב עמרם

טז. אני זקוק לשליח שילווה אותי, אם אתם מכירים איזו  דרך ריקה, שאינה מלאה באריות ולביאות: אלי שמור על אדוננו: רבי עמרם

יח. זאד ומסא לטריקו מעה דיק ארבאעא  פי דאק לוקת מאסי נהאר זומעה. פיסאע קבל שבת בכלוף או טאעה אבייאד לעזיז סידנה:  רב עמרם

יח.  הוסיף והלך לדרכו עם אותה קבוצה, בזמן נסיעתו היה ביום שישי.  תכף קיבל את השבת בשבועות ותשבחות [בחרוזים ומשקלים?] אשרי אדוננו האהוב:  רב עמרם

יט. קאם אהרב שליח לשבת קודש אקצר. מסא וזבר ואד חאמל ותתמה נחצר. רבי עמרם אסידנא חצא שבת מן לעצאר

סכרו זמיע לסידנא: רב עמרם

יט. קם הרב השליח, שבת קודש קרבה. הלך ומצא נהר גועש ושמה נעצר. רבי עמרם אדוננו עד ששבת נכנסה שבחו כולכם  את אדוננו:  רב עמרם

כ. וולדו סידנא רבי חיים מול אלהיבה. קאם וואזבו פיסאע גאללו יא באבא. ראני כא נשוף אששבע זאייא מן אלגאבה. מה קררבס לסייאדנה: רב עמרם

כ. בנו אדוננו רבי חיים בעל ההדר, קם וענה לו תכף, אמר אבי. הנני רואה אריה קרב ובא מהישימון. לא התקרב לאדונינו.

רבי עמרם

כא. בננייא אלצאפייה רבבי לי סאפנה, מן זאנב שבת קודש הווא לי חצינה. ומלאך מקדדש הווא צאפד לינה באס יפך סיאדנא: רב עמרם

כא. הטהורה, האל שראנו, מחטא  ביום שבת קודש הוא שומרנו. ומלאך קדוש שלח לנו כדי להציל את אדוננו: רב עמרם

 

כב. ראח סידנא לבלאדו פי בייאר להנא. זכות צדיק קדוש תכון מעאנה. וואזזאן מסמייא היא בלאד סידנא פיהא נפטר סידנא: רב עמרם

כב.  הלך אדוננו לעירו בשלווה גמורה, זכות צדיק קדוש תהא עמנו. וואזאן הידועה היא עירו של אדוננו. בה נפטר אדוננו: רב עמרם

כג.  ופכל עאם הומא ישראל ינצרחו. יזיו מן כל בלאדן זאמיע יפרחו כא יגנניו ויפייטו יספרו ויסטחו, פי להלולה די סידנא: רב עמרם

כג. ובכל שנה בני ישראל משתחררים. באים מכל הערים כולן ישמחו ישירו ויפייטו ישבחוהו וירקדו בהילולה של

אדוננו:  רב עמרם

כד. כבאר סידנא מערוף הווא כביר זדדא, נסים דיאלו כתאר וידאווי למרצא טביע למחבולים או לעאגרא בלוולדא דוואהום  ענד אסידנא : רב עמרם

כד.  שמעו של אדוננו מוכר, הוא בעל כוח רב. נסיו רבים הוא מרפא חולאים (מחלות) משותקים לגמרי ועקרה מיכולת לדת. נרפאו אצל אדוננו:  רב עמרם

כה.

תא ינזמעו ישראל מן כול מנהו זיהא, כול וואחד בטליבתו הווא יטלבהא מן ענדו גאראדו אנתין תקדיחא לי ינדה ביך אסידנא: רב עמרם

כה. 

מתקבצים ישראל מכל מקום שהוא,  כל אחד ובקשתו הוא יבקשה ממנו ………………………

ביד אדוננו: רב עמרם

כו. מן כלאם רבי חיים צאוו עינייא מא זין קבורתו דימא מסתהייא מול אנראז הייא פוק גיגאייא פיהא נפטר סידנא.

כו. מדברי רבי חיים נרפאו עיני,[2] מי שבא לקברו שאליו הלכתי אליו, אדון אנראז שהיא מעל גיגאייא שבה נפטר אדוננו.

כז. מלך המשיח בעללאמו כצרא. ויתזמעו כוואננא האדיק  לימארה. וינפככו חבאבנא מן כול דרורא טלבו לעזיז

סידנא:  רב עמרם

כז.  מלך המשיח בעולמו הפסד.  ויתקבצו אחינו יהא זה הסימן. ויושעו אהובינו מכל צרותיהם, בקשו מהאהוב אדוננו:  רבי עמרם

 

בקסידה זו, של אברהם בן עלון, יסוד זה של פגיעות ועצמה מקבל ביטוי מעניין בבית יט וכ. בבית ה' שקועה האמונה ביכולת הצדיק לראות דברים שמתרחשים הרחק ממנו ויחד עם זה, למרות יכולותיו הרוחניות העל אנושיות, הוא אנושי ופגיע וזקוק לסייעתא דשמיא כדי להציל את בנו ממוות. השְׁנִיוּת הזו מקפלת בתוכה את מהות תפיסת הצדיק ביהדות. פגיעות וחולשה אימננטית של בן תמותה, לצד יכולות על אנושיות. יכולת להציל, לסייע לרפא ולחולל נסים, היא התפיסה המעניינת ביותר. הסתירה לכאורה בין  יכולתו לראות ברוח קודשו שבנו עומד למות והממד האנושי, שהופך אותו ככל האדם פגיע וחסר אונים מול חולשת הגוף, חולי ומוות, עד כדי צורך להתחנן ולבכות בדמעות שליש על חיי בנו, אנושיות ועל אנושיות, חולשה פגיעות ועצמה זה לצד זה, הן מאפייניו של הצדיק, בתפיסתו העממית בקרב יהודי מרוקו.

ברית-כתב העת הדו לשוני של יהודי מרוקו-העורך אשר כנפו- ברית מס' 35 -2017 –תפיסת הצדיק בארבע קסידות ד"ר דן אלבו54

 

[2] מבית כ"ו, עולה שהמחבר מקורו בדרום מרוקו מהאזור שבו קבור ר' חיים בן דיוואן.

פרשת וארא. מאת: הרב משה שמיר להאיר באור החיים – לערב שבת קודש.

פרשת וארא.

מאת: הרב משה שמיר

להאיר באור החיים – לערב שבת קודש.

"וידבר אלהים אל משה, ויאמר אליו: אני יהוה".

"וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב באל  שדי" (ו' ב-ג)

"וידבר אלהים אל משה:  אהיה אשר אהיה" (שמ' ג, יד)

דרכה של גאולת עם ישראל ממצרים וגאולתנו אנו,

ע"פ שמות ה': אלוקים, הוי-ה, אל שד-י, אהי-ה.

          "אשגבהו כי ידע שמי. יקראני ואענהו" (תהלים צא, יד – ט"ו).

המבין בשמות ה' – "יבין וישכיל סוד אחדותו ברוך הוא, וסוד השגחתו".

 (השל"ה הק'. "שני לוחות הברית". בעשרה מאמרות. מאמר ראשון).

"וארא"שמה של פרשתנו, משקף את האורות והמראות האלוקיים, דרכם מתגלה הקב"ה בעולמו, ע"פ שמותיו הקדושים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בשני הפס' הראשונים בפרשת וארא. הקב"ה מתגלה למשה רבנו מתוך שמותיו, ע"פ הסדר הבא: "וידבר אלוקים, אל משה ויאמר אליו אני יהו-הוארא אל אברהם… בא-ל שדי…". בפרשה  הקודמת 'שמות', הקב"ה התגלה למשה בשם "אהיה", וכן "אהיה אשר אהיה".

השל"ה הק' מסביר לנו את חשיבות ידיעת שמותיו של הקב"ה. על הפסוק "…אשגבהו כי ידע שמי. יקראני ואענהו, עמו אנוכי בצרה, אחלצהו ואכבדהו" (תהילים צא' י"ד-ט"ו') אומר רבנו: "הוא סוד לימוד חכמת הקבלה המחכימה פתי כי אז יבין וישכיל סוד אחדותו ברוך הוא, וסוד השגחתו" (של"ה. בעשרה מאמרות, מאמר ראשון).

כלומר, הרוצה שהקב"ה "ישגב" אותו ויקיים בו את המשך הפסוק הנ"ל "יקראני ואענהו… ", מן הראוי שידע את מהות שמותיו של הקב"ה. להלן, ננסה לפרט במקצת את מהות השמות, ברבדים היותר גלויים.

  רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את המהלך:

בתחילת הפרשה, הקב"ה מדבר עם משה רבנו בשם "אלוקים" המסמל את מידת הדין, היות ובפרשה הקודמת משה טען כלפי שמיא: "למה הרעתה לעם הזה… ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך – הרע לעם הזה, והצל לא הצלת" (שמות ה, כב – כג). " וכלשון קודשו: אכן, להיות שדיבר משה לפני ה' אל נורא ואיום, דברים שאינם מהמוסר, ובפרט לפני מלך גדול… לזה הראהו ה' פנים של מורא שהם בבחינת הדין הרשומים בשם אלוקים".

הקב"ה עונה לו: "אני יהו-ה" = ומידתי מידת החסד והרחמים, וטוב אני לכל.

 הנביא ירמיה אומר: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג, לח). וכן "תייסרך רעתך" (ירמיה ב, יט). כלומר, הרע הניתן לאדם, הוא פועל יוצא ממעשיו הרעים. לעומת זאת מעשי ה' – הם חסד ורחמים. לכן, ה' הסביר למשה שהעיכוב בגאולה ממצרים, נובע מכך שהזקנים שבאו עם משה ואהרון לפרעה, נשמטו מפחד שנבע ממיעוט אמונה, ולכן הקפיד עליהם הקב"ה.

  בהמשך אומר רבנו: "עוד ירצה על זה הדרך 'וידבר אלהים אל משה – ישב עליו בדין". הכתוב משתמש בשם "אלוקים" שהוא מידת הדין, וגם בביטוי "וידבר" שהוא לשון קשה. כלומר, דיבר אתו קשות.

 בהמשך הפס', אומר ה' למשה: "אני יהו-ה" – מידת הרחמים.

רבנו-אוה"ח-הק' מסביר מדוע ה' מחל למשה: "וידוע הוא כי משה עניו מאוד ומעביר על מידותיו יותר מכל הנבראים – לזה נהג ה' עמו במידה זו ונשא את עוונו, שהיה ראוי לבוא עמו במשפט עליו, והוא אומרו 'אני ה", ורמז למידת 'נושא עוון – ואין כאן משפט אליו" (שמות ו' ב).

ע"פ ההסבר הנ"ל, רבנו מסביר בהמשך את סוד הביטוי "יהוה הוא האלהים" אצל אליהו הנביא בהר הכרמל (מלכים א, יח לט). ההנהגה האלוקית פועלת ע"פ מידת הדין, וגם ע"פ מידת הרחמים. כל זאת, בהתאם לנסיבות כמו במקרה הנ"ל אצל משה, וכן כאשר נגזר הדין על הרשע, ושב בתשובה, הקב"ה נוהג בו במידת הרחמים.

רבנו מסביר שאותו עיקרון, תואם את החלק הראשון בפס' הראשון בקריאת שמע: "שמע ישראל, יהוה אלהינו…". ה' – חסד ורחמים. אלוקינו – מידת הדין. תלוי במעשי האדם.

"וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב באל  שדי" (שמ' ו, ג).

"וארא" –  כל אחד מהאבות זכה להארה אלוקית,

לכן נאמר "אל"- לכל אחד מג' האבות,

 כמו "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב".

"וארא אל אברהם" – סופי תיבות א-ל-ם.

שעשו עצמם אילמים, ולא הרהרו אחרי מדותי" (בעל הטורים שמ' ו, ג)

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע התורה מציינת את האבות 'בפרטות' – "אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב", ולא נאמר: "אל אברהם, יצחק ויעקב", או "וארא אל האבות" כדברי רש"י.

רבנו אומר, שרצה הקב"ה לרמוז לנו "שכל אחד {מהאבות} יש בו בחינה מעולה".

אברהם – "שנתעלה לצד שהוא אשר הכיר את בוראו תחילה – מבלי שיקדים אליו דבר ממנו יתברך".

יצחק – "שפשט את צווארו על גבי המזבח".

יעקב – "שהיה שלם שלא יצאה ממנו טיפה מאוסה כישמעאל ועשיו… ולזה הפסיק ביניהם… וזה יגיד שבח כל אחד בפני עצמו, {והתגלה להם} 'באל שדי' – היא חיבת גילוי שכינה. ואומרו "ושמי יהוה לא נודעתי להם" – פירוש, עדיין לא הודעתי מידת רחמי להם. שכל ההבטחות שהבטחתים עדיין לא הבאתי עליהם, ואני חפץ להודיע להם מידת רחמי, כי להם יאותו. ונתכוון ה' בזה להודיע – גודל חיבתם בעיניו", כדברי קודשו.

כלומר, הקב"ה לא התגלה לאבות בסוד שילוב שני השמות הנ"ל – אלוקים והוי-ה, אלא ב"אל שדי".

גם בתפילת שמונה עשרה בברכת אבות, אנו מציינים את כל אחד מהאבות בנפרד: "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב", כדי להראות שכל אחד מהאבות נבחר בזכות עצמו.

המשפט "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב" – כולל כ"ו אותיות כנגד הוי-ה, לכן אומרים 'אלהי יעקב' ולא 'אלהי ישראל', בבחינת הכתוב בישעיה: "למה תאמר יעקב ותדבר ישראל – נסתרה דרכי מ-יהוה" (ישעיה מ, כז). אם היינו אומרים 'ישראל', היה יוצא לנו כ"ז אותיות במקום כו' = הוי-ה, ו"דרכי מה' הייתה נסתרת חלילה.

"וארא אל אברהם , אל יצחק, ואל יעקב – באל שדי" (שמות ו, ג). השימוש במילה "וארא" כלפי האבות, מבטאת הארא אלוקית, בניגוד לשימוש בביטוי "וידבר אל משה, ויאמר אליו".

הקב"ה אומר למשה רבנו, שהוא מתגעגע לאבות הקדושים שהבטיח להם הבטחות לעתיד כדברי הרמב"ן האומר: "כי נראה ה' לאבות בשם "שדי" לעשות עמהם נסים גדולים בהם לא נתבטל נוהג העולם, והם נסים נסתרים", ובכל זאת האמינו בו אמונה מוחלטת.

"בעל הטורים": "וארא אל אברהם" – {סופי תיבות} א-ל-ם. שעשו עצמם אילמים, ולא הרהרו אחר מדותי" (שמות ו, ג).

רבנו-אוה"ח-הק' אומר: "טעם שם שדי – שאמר לעולם די… שהוא הדרגה למטה מדרגת הוי-ה".

לפי זה יוצא, שהגילוי לאבות היה לעתיד, ובכל זאת האמינו בו והיוו מרכבה לשכינה, ואילו למשה מתגלה  בשם "הוי-ה" = "היה הווה ויהי-ה". כלומר, הקב"ה מממש הבטחותיו, ושולט בזמן.

לפי דברי רבנו, הגילוי החדש למשה רבנו, הוא "איחוד ב' שמות יחד, והוא סוד אומרו: "יהוה הוא האלהים… פירוש, ב' שמות יחד: הוי-ה ואלוקים – שהדין יעשה רחמים, ורחמים יעשה משפט". וכך יש לכוון בפסוק "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד". היות ומצות קריאת שמע מדאורייתא, יש לכוון את הנאמר לעיל.

גדולת האבות באה לידי ביטוי, בכך שלמרות שהקב"ה הבטיח להם הבטחות שעדיין לא קוימו, בכל זאת הם האמינו ולא התלוננו, בבחינת – "שדי – די להם שהבטיחם". כדוגמא, נציין את אברהם אבינו לו הובטחה א"י, והנה כאשר הוא מגיע, מקבל את פניו "רעב בארץ". אברהם לא התלונן על כך. כנ"ל בשאר הניסיונות, ובפרט בעקידה.

הביטוי 'אל' מופיע ג' פעמים אצל האבות: "אל – אברהם, אל – יצחק ואל – יעקב".

א-ל = 31 * 3 = 93 = מ-ג-ן = "מגן אברהם". מ-ג-ן – ראשי תיבות המלאכים = מיכאל, גבריאל, נוריאל, דבר הרומז לכך שהאבות מהווים מרכבה לשכינה (תולדות יצחק). כמו שהרכב נוסע ע"פ רצון נהגו, כך האבות האמינו ב- ה' מנהיגו ונהגו של עולם.

המסר האמוני: במקום בו מסתיים השכל, שם מתחילה האמונה התמימה בה' – בדרכם של האבות.

"אהיה אשר אהיה" (שמ' ג' יד').

           "ושם זה יתייחד למידת הרחמים… המוציא מעבדות לחרות" (רבנו-אוה"ח-הק').

"חותמו של הקב"ה – אמת" (רבנו יעקב אביחצירא).

בזכות מה ניגאל? "היום – אם בקולו תשמעו" (תהלים צה, ז).

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על המפגש הראשון בין הקב"ה למשה, ובו מתגלה אליו במראה הסנה בשם הק' "אהיה אשר אהיה", וכך דברי קודשו: "ושם זה יתייחד למידת הרחמים, אשר הוא בחינת המוציא מעבדות לחרות".

 הוא מסתמך על המדרש: "שם שכולו רחמים גמורים, ויכולים להינצל אפילו שלא על פי זכויותיהם" (שמ' רבה ג, ו).

 רבנו יעקב אביחצירא כותב בספרו "פיתוחי חותם" לפרשת שמות כך: "וזהו המובן – אהיה אשר אהיה – דהיינו "אהיה" עם האדם ברעה, ואם חזר בתשובה – "אשר אהיה" – עמו בטובה, והוא הדין בהיפך … ולפיכך אמר לו "אהיה אשר אהיה" – לרמוז לו ש- אהיה * אהיה = אמת = 441", וזה חותמו של הקב"ה אמת.

משה הרי שאל את הקב"ה איך יתכן להיגאל עכשיו, הרי חלפו רק 210 שנות שיעבוד, ואמורים להשתעבד 400 שנה כפי שנגזר בברית בין הבתרים? הקב"ה ענה לו: "בני ישראל עמדו באמונתם ושמרו ברית קודש, ולפיכך נהפך להם ה', מדין לרחמים". ולא חס וחלילה שכאילו ה' חזר בדיבורו, אלא פעל בהתאם למצב עמ"י, היות וחותמו אמת.

השם 'אהיה' – מתייחס לעתיד כדברי רבי שמעון בר יוחאי: "בא וראה כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו, שכינה עמהם … ואף לעתיד כשעתידים להיגאל, שכינה עמהם" (מגילה כט' ע"א). כלומר, השם הזה יצר עבורנו תקדים ותקווה שלא נתייאש בגלותנו הארוכה. בגאולת מצרים ה' הבטיח למשה במראה הסנה לגאול את בני ישראל. למרות זאת, הגאולה התעכבה במשך 6 חודשים בהם עם ישראל סבל קשות כאשר נדרשו לקושש תבן, ומשה נאלץ לחזור למדין עם אשתו ובניו למשך 6 חודשים נוספים.

העיכוב בגאולה, נבע מהשתמטות הזקנים מהמפגש עם פרעה מתוך חוסר אמונה ופחד, כך שהעיכוב בגאולה נבע מהם, אבל לעולם, חותמו של הקב"ה אמת.

לצערנו, גם גאולתנו מתעכבת בגלל מיעוט אמונתנו בגאולה.

 רבי יהודה הלוי כותב בספר הכוזרי (מאמר שני, כד): "אמר החבר… וְאֵין דִּבּוּרֵנוּ "הִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ", וְ"הִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדוֹם רַגְלָיו", וְ"הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן", וְזוּלַת זֶה, – אֶלָּא כְּצִפְצוּף הַזַּרְזִיר וְהַתֻּכִּי, אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים מַה שֶּׁאָנוּ אוֹמְרִים בָּזֶה וּבְזוּלָתוֹ, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ נְגִיד כּוּזָר."

כלומר, עלינו להתפלל לגאולה בכוונה מעומקא דליבא.

הרד"ק אומר שהגאולה מתעכבת בגלל ההשלמה של עם ישראל עם הגלות. בשביל להיגאל, צריך לרצות להיגאל, והוא הבסיס לגאולה גם בימינו.

 הגר"א אומר על הפסוק: "אני יהוה בעתה אחישנה" (ישעיה ס, כב), גם כשמגיע זמן הגאולה של "בעתה", יש להחיש אותה.

בעצם, ה' התגלה למשה בפרשת שמות בשם אהיה המדבר על העתיד, לעומת זאת בפרשתנו, ה' מתגלה אליו בשם הוי-ה שהוא מידת החסד, בה פרץ ה' את כל מסגרות הטבע והיכה במצרים 10 מכות, ע"י ניסים מעל הטבע.

הגאולה תלויה בנו, בבחינת הכתוב בתהילים: "היום – אם בקולו תשמעו", דבר הבא לידי ביטוי בסיפור המפורסם על רבי יהושע בן לוי שפגש את המשיח בשערי רומי. לשאלתו "מתי אתי מר", המשיח ענה לו: "היום". כאשר נשאל למחרת מדוע לא בא? הוא ענה שהוא מוכן ומזומן לבוא בכל יום, רק שישנה בעיה קטנה אותה עלינו לפתור והיא, לשוב אל צור מחצבתנו, ולהאמין בגאולה בבחינת, "היום – אם בקולו תשמעו" (תהלים צה, ז).

 על הפסוק: "אתה הוראת לדעת כי יהוה הוא האלהים – אין עוד" (דב' ד לה), אומרים חכמים: נסים מעל הטבע דוגמת הניסים  במצרים, לא יחזרו שנית בבחינת = "אין עוד" אלא, העולם יתנהל על פי נסים בתוך הטבע, בבחינת השם "אל שדי", כפי שהוסבר לעיל.

לעתיד לבוא בימות המשיח, יחזרו שוב הניסים הגלויים, ואת השם הויה שמו של הקב"ה, יהיה מותר להשמיע ולא רק לכתוב כפי שקיים כיום, כדברי הגמרא (פסחים נ ע"א): שואל  רבינא: "כתיב התם (שמות ג) "זה שמי לעלם", וכתיב "וזה זכרי לדר דר" – זה שם שאומרים אותו בפה, או שרק זוכרים אותו במחשבה?

על שאלת רבינא עונה רב אבהו: "אמר הקב"ה: לא כשאני נכתב אני נקרא, אני ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת {אדני}. שם הוי-ה מותר בזכירה ובמחשבה בלבד. מותר לכתוב אותו, לראות אותו ולהרהר בו, אבל אסור להשמיעו בפה. את זאת לומדים מאופן כתיבת המילה "לעלם" בפס': "זה שמי – לעלם" בלי האות ו', דבר הרומז על העלם לעיתים.

לעתיד לבוא, בימות המשיח עליהם נאמר: "ימלוך יהוה לעולם אלוהיך ציון – לדור ודור הללויה (תהלים קמו י), וכן על פי הנביא זכריה בפרק האחרון המתאר את מלחמת אחרית הימים וגאולת עם ישראל, כאשר בסיומה, כל העולם יכיר במלכות שדי, בבחינת: "והיה יהוה למלך על כל הארץ – ביום ההוא יהיה יהוה אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט).

 אז, גם יכתב שם השם ביו"ד ה"א, ויקרא ביו"ד ה"א.

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים.

והצלתי אתכם מעבודתם.

וגאלתיאתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים.

 ולקחתי אתכם לי לעם. והייתי לכם לאלהים.

וידעתם כי אני ה אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים.

והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה

לאברהם, ליצחק וליעקב – ונתתי אותה לכם מורשה, אני יהוה" (שמ' ו, ו-ח)

ארבע לשונות הגאולה – ומשמעותם.

"והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי".

התנאי לגאולה וירושת ארץ ישראל – ידיעת ה',

בבחינת ו-י-ד-ע-ת-ם כי אני יהוה אלהיכם".

 כך היה בגאולת מצרים – וכך יהיה בגאולתנו (רבנו-אור-החיים-הק').

הקב"ה פורס בפני משה רבנו את תכנית הגאולה הכוללת יציאה משעבוד מצרים: "בזרוע נטויה ובשפטים גדולים", דרך קבלת התורה – "ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלהים", וכלה בעליה לארץ ישראל – "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה… לכם מורשה אני יהוה".

משה מעביר את הבשורה לעם ישראל – "וידבר משה כן אל בני ישראל", אבל המסר אינו מחלחל לעם ישראל – "מקוצר רוח ומעבודה קשה".

הסיבה לכך, הם ידעו שהשעבוד חייב להימשך 430 = {גימטריה} "מ-ק-צ-ר, כפי שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים, וחלפו רק רד"ו = 210 שנים.

רבנו-אוה"ח-הק' מבדיל בין "קוצר רוח" ל"עבודה קשה". כלומר, לחץ העבודה הקשה והמפרכת, יצר אצלם קוצר רוח וחוסר סבלנות להקשיב לבשורת הגאולה על מרכיביה העתידיים והענקיים – קבלת התורה וכניסה לא"י.

וכלשון קודשו: "מקוצר רוחאולי כי לצד שלא היו בני תורה, לא שמעו… כי התורה מרחבת לבו של אדם.

ומעבודה קשה – זה יגיד כי מלבד צער העבודה עוד היה להם קוצר רוח. והטעם, בראותם כמה כבדה עליהם המלאכה – קצרה נפשם…".

רבנו כותב בהמשך, שישנה השפעת הנפש על הגוף כדברי הרמב"ם בנושא הרפואה ההוליסטית {השלמה}, המשלבת בין רפואת הנפש לרפואת הגוף, וכדברי הרמב"ם: "ובעבור זה ציוו הרופאים להשגיח בתנועות הנפשיות ולהסתכל בהן תמיד", בנוסף למחלות הגופניות אותן מזהה הרופא (רמב"ם. הנהגת הבריאות. ערך ז עמ' 60).

מדברי רבנו-אוה"ח-הק': "מקוצר רוחאולי כי לצד שלא היו בני תורה, לא שמעו...", ניתן להבין שרק אדם שיש לו אידאלים של התורה = כתורת חיים המרחיבה דעת, מסוגל לצלוח דרך ארוכה ורבת מכשולים כפי שקורה לעמ"י בימינו, החוזר לארצו ומאמין בגאולתו, למרות 2000 שנות גלות. בני ישראל האמינו בהתחלה למשה, אבל כאשר פרעה הכביד עליהם את העבודה עם התבן, הפסיקו להאמין.

בימינו, אנו מבינים שהגאולה באה קמעא קמעא כדברי רבי חייא הגדול לרבי שמעון בן חלפתא: "אדם גדול! כך היא גאולתם של ישראל, תחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת – היא רבה והולכת…" (ירו' ברכות א', הלכה א').

ניתן להוסיף, שרק כאשר לאדם יש משמעות בחיים,  הוא יוכל לצלוח את ה"תיקונים" להשגת המטרה.

לאור הנאמר לעיל, איך הקב"ה הוציא את העם ממצרים? על כך עונה רבנו-אוה"ח-הק':

"וידבר יהוה אל משה ואל אהרן, ויצום אל בנ"י ואל פרעה מלך מצרים, להוציא את בנ"י מארץ מצרים" (שמ' ו יג).

רבנו-אוה"ח-הק' מסביר את הביטוי "ויצום" – המליכם על בנ"י ועל פרעה. על דרך אומרם 'ויצוהו ה' לנגיד' (שמואל ל"א יג, יד). ומעתה, הנה מוראם על ישראל… לבל ימאנו לצאת, ועל פרעה לבל יעקב על ידם". כלומר, הוצאת בנ"י ממצרים, אינה תלויה ברצונם של בנ"י ושל פרעה.

הקב"ה מתגלה בעולמו בשלושה ממדים

  1. הממד הראשון האלוקי המתבטא ע"י התגלות ה' כבעל הכוחות שברא שמים וארץ – "בראשית ברא אלהים".
  2. הממד השני, גנוז בשם ש-די המשקף התגלות ה' בעולם, המזינה אותו כמו אימא המניקה את בנה. לכן, השם

 ש-די מלשון שד אישה המניקה את תינוקה בטפטוף איטי, אבל בטוח. כך הקב"ה מפרנס אותנו ודואג לנו.

 על כך, עלינו להודות לבורא עולם מידי רגע ורגע, על שגמלנו כל טוב. ישתבח שמו לעד ולעולמי עולמים.

  1. הממד השלישי גנוז בשם הוי-ה, כמנהיג השולט בממד הזמן – היה, הווה, ויהי-ה.

רבנו-אוה"ח-הק' קושר בין  ארבע לשונות הגאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי,  לא רק לגאולת מצרים, אלא גם לגאולות העתידיות: בבל, יוון, פרס, אדום. וכל אחת מהן, כנגד אחת מ-4 אותיות שם הוי-ה, כפי שרמוז בתחילת הפסוק "לכן, אמור לבני ישראל, אני יהוה {הוי-ה}". וכך הוא מתאר את שלבי הגאולה מן הקל אל הכבד:

"והוצאתיאתכם מתחת סבלות מצרים": הקלה בשעבוד לאחר מכת הדם.

"והצלתיאתכם מעבודתם": התנתקות לגמרי מהשעבוד.

"וגאלתי אתכם בזרוע נטויה": יציאת מצרים, קריעת ים סוף, והטבעת המצרים.

"ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלהים, וידעתם כי אני יהוה אלהיכם…": קבלת התורה בהר סיני.

רבנו-אוה"ח-הק' שואל: הרי הקב"ה הבטיח להביא את בני ישראל יוצאי מצרים לארץ ישראל ככתוב בהמשך: "והבאתי אתכם אל הארץ" (שמ' ו, ח).. בכל זאת, רואים אנו שכל הדור נהרג במדבר, ורק בניהם זכו להיכנס לארץ.

 תשובת רבנו: המילה "לכן" הפותחת את לשונות הגאולה, היא לשון שבועה. כלומר, הקב"ה נשבע בכך שרק אם  "נדע" את ה' בבחינת הכתוב "ו-י-ד-ע-ת-ם כי אני יהוה אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", אז יקיים בנו את הפסוק הסמוך "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי {לשון שבועה} לתת אותה לאברהם … ונתתי אותה לכם מורשה".

וכלשון קדשו: "אין לכן אלא לשון שבועה (שמואל רבה ו, ד). ונראה כי מקור החכמה נתחכם על קושיא זו, וקודם אומרו 'והבאתי אתכם וגו', פירוש – תנאי הוא הדבר, ובזה והבאתי וגו'. וזולת זה, אם תנאצו ה', אין כאן הבטחה זו. ואשר על כן, כתב פרט זה של ידיעת ה' {וידעתם כי אני יהוה אלהיכם"} וגומר באמצע הבטחות הטובות, ולא איחר ולא הקדים, לומר עד כאן הוא בשבועה בלא תנאי. אבל פרט זה של הבאתם לארץ – תנאי הוא הדבר – 'וידעתם כי אני יהוה אלהיכם', אז 'והבאתי אתכם אל הארץ …'. וזולת זה – יהיה מה שיהיה" (שמות ו, ח).  

שלוש הגאולות הראשונות "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, הן גאולה חומרית.

הגאולה הרביעית "ולקחתי אתכם לעם", היא גאולה רוחנית ע"י קבלת התורה,

רק אחרי קבלת התורה, נוכל לזכות בארץ ישראל ככתוב בהמשך: "ונתתי אותה לכם מורשה".

מסר חשוב לדורנו:

רק אם "נדע" את האלוקים ונהיה עם ה', נוכל לרשת באמת את ארץ ישראל,

ואומות העולם יכירו בכך, ולא יריעו לנו, כפי שקורה כיום.

"ונתתי אותה לכם – מורשה אני יהוה" (שמות ו, ח).

 "תורה ציוה לנו משה – מורשה, קהילת יעקב" (דב' לג, ד).

ירושת ארץ ישראל, מול ירושת התורה.

בשני מקומות בתורה נכתבה המילה "מורשה". לגבי התורה נאמר: "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" (דב' לג, ד), ולגבי ארץ ישראל, נאמר בפרשתנו: "ונתת אותה לכם מורשה אני יהוה" (שמות ו, ח).

בשני הפס' הנ"ל, התרגום אונקלוס מתרגם את המילה "מורשה": "ירותא" = ירושה.

יוצא שהתורה וארץ ישראל, הן ירושה לכל אחד ואחד מעם ישראל

בנוסף לשני המקורות הנ"ל, המילה "מורשה" מופיעה עוד שבע פעמים בספר יחזקאל, בעיקר בהקשר לא"י.

רב יהודה בשם רב אומר: "כל המונע הלכה מפי תלמיד, כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר: "תורה ציוה לנו משה – מורשה קהילת יעקב" – מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית" (סנהדרין צא ע"א).

הרמב"ם פסק: "בשלושה כתרים נכתרו ישראל: כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה זכה בו אהרן… כתר מלכות זכה בו בן דוד… כתר תורה הרי הוא מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר: "תורה ציוה לנו משה ,מורשה קהלת יעקב"… לעולם יעסוק אדם בתורה, בין לשמה ובין שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" (רמב"ם ספר המדע, הלכות תלמוד תורה, פרק ג, הלכות א, ה).

השאלה המתבקשת מההשוואה בין שני המקורות הנ"ל המדברים על ירושת התורה וירושת ארץ ישראל היא:

מדוע התורה מלווה את עם ישראל בארץ ישראל וגם בגלויות השונות והמשונות, כאשר עם ישראל נמצא בגלות  2000 שנה, יותר מאשר הזמן  ששהה בארץ ישראל? הרי את שניהם קיבלנו בירושה?

התשובה לכך היא: את התורה קיבלנו "כאיש אחד ובלב אחד" מתוך אהבה ואחדות, ואילו את ארץ ישראל קיבלנו מתוך בכי והתמרמרות, כמסופר בפרשת חטא המרגלים.

גם כיום, עדיין לא הפנמנו שא"י היא נחלתנו הבלעדית, וישנם כאלה המוכנים למסור חלקים ממנה, לאויבינו.

 רבנו-אוה"ח-הק' אומר על כך: "וישבתם לבטח בארצכםפירוש, שכל העולם יכירו וידעו כי היא ארצכם – ואין לזרים אתכם בה, ובזה לא יהיה לכם אפילו מיחוש, ותשבו בטח" (ויקרא כו, ה). רבנו אומר שנוכל לשבת "בטח" ולזכות בהכרה בינלאומית, ברגע שנפנים ונכריז מעל כל במה שזו "ארצכם" = ארצנו – שלנו, ולא נמשיך לטעון טיעונים מצטדקים ודמוגרפיים, שלא לדבר על וויתר על חלקי א"י משיקולים ביטחוניים, כאשר א"י היא: "ארץ אשר יהוה אלוהיך דורש אתה תמיד – עיני יהוה אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דב' יא, יב).

רבנו-אוה"ח-הק' כותב על ביאתו לארץ: "באתי אל הארץ אשר נשבע יהוה לתת לנו, פירוש – הארץ אשר נשבע ה' שיתן לנו לדירתנו, למעט שאר הארצות" (דב' ג, יג). כך צריכים אנו להרגיש ולהצהיר, כלפי ארצנו.

תהליך הגאולה מכיל אורות וצללים.

למרות הצללים המלווים את גאולתנו,

 אורות הגאולה – זורחים ומאירים במנהרת הגאולה.

 "רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בתוך בקעת ארבל בהשכמת הבוקר קודם שהאיר היום, וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא הגדול לרבי שמעון בן חלפתא: אדם גדול! "כך היא גאולתם של ישראל: תחילה קמעא קמעא. כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מה הטעם? "כי אשב בחושך, יהוה אור לי".

(וכן אנו מוצאים בנס פורים): תחילה "ומרדכי יושב בשער המלך", ואח"כ "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס", ואח"כ: "וישב מרדכי אל שער המלך" ואח"כ: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות". ואח"כ "ליהודים היתה אורה ושמחה, וששון ויקר"(ירו' ברכות פ"א א')

רואים אנו מפה, שהגאולה תבוא בהדרגתיות.

רעיון דומה שהגאולה תתגלה בשלבים, מופיע בזוהר הק' פרשת וישלח: "רבי יהודה פתח ואמר: "מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה, איומה כנדגלות" (שיר השירים ו, י).

מי זאת הנשקפה? אלו הם ישראל. בזמן שהקב"ה יעמידם ויוציאם מן הגלות, תחילה יפתח להם פתח של אור – דק מן הדק וקטן {כמו השחר}, ואח"כ יעמידם ויוציאם מן הגלות, וכך {בעתיד}, עד שהקב"ה יפתח להם שערים עליונים, פתוחים לארבע רוחות העולם…".

המלבי"ם אומר: 'מי זאת הנשקפה כמו שחר', שהשחר הוא המחבר יום ולילה, שאז רואים שקיעת הלבנה ויפיה, וזריחת השמש בהדרה, והיא דומה כשני המאורות הנראים בעת איילת השחר, שהיא יפה כלבנה וברה כחמה, וגם היא איומה כנדגלות, כהמון כוכבים וצבא השמים המתנוצצים בעת השחר". כך תהיה הגאולה.

"כה אמר יהוה אלהי העברים:

שלח את עמי ויעבדוני…

ולמען ספר שמי בכל הארץ" (שמ' ט, יג-טז).

מטרת מכות מצרים – חיזוק האמונה בה'.

"כל העולם יספרו את גודלו אשר עשה ה' – לממאן בדברי" (רבנו-אוה"ח-הק' ט, טז).

"לחזק האותות שהם עיקר האמונה – בלב ישראל"

 כהכנה לקבלת התורה (רבנו-אוה"ח-הק'. י, ב).

לאחר המראה בסנה, הקב"ה מתגלה שוב למשה, ומצווה אותו ללכת לפרעה, כדי לשחרר את עמ"י.

במפגש הראשון עם פרעה, משה אומר לו: "כה אמר יהוה אלהי ישראל: שלח את עמי ויחוגו לי במדבר". פרעה עונה לו: "מי ה' אשר אשמע בקולו… לא ידעתי את ה', וגם את ישראל לא אשלח" (שמ' ה א-ב). כפירה גמורה.

במכת הברד, החותמת את שבע המכות בפרשתנו, משה אומר לפרעה: "כה אמר יהוה אלהי העברים: שלח את עמי ויעבדוני… ולמען ספר שמי בכל הארץ" (שמ' ט, יג-טז).  לאחר המכה, פרעה כבר נכנע ואומר: "חטאתי הפעם, ה' הצדיק, ואני ועמי הרשעים" (בר' ט כז). מעבר הדרגתי מכפירה גמורה להכרה בה', ככל שהמכות מתעצמות.

רוב הפרשנים שואלים: למה היה צורך בעשר מכות? התשובה מופיעה לאורך עשר המכות: "וידעו מצרים כי אני יהוה, בנטותי את ידי על מצרים" (שמ' ז, ה). בהמשך נאמר: "למען תדע – כי ליהוה הארץ" (שמ' ט, כט).

רבנו-אוה"ח-הק' מתמצת את מטרת המכות כך: "ירצה, בעבור הראותך את כוחי, אתה שאמרת מי ה'. ולמען ספר שמי באמצעותך בכל הארץ. פירוש: כל העולם יספרו את גודלו אשר עשה ה' לממאן בדברי" (שמות ט, טז).

אכן, בשביל להגיע למטרה הנ"ל, היה צורך בעשר מכות מדורגות, כאשר בכל שלב, פרעה וחרטומיו מפנימים את מלכות ה' בעולם, אם כי לא לאורך זמן, כדברי רבנו אוה"ח הק' בהמשך.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר: גם במכת הברד, דברי האמונה מצד פרעה, הם רק מהשפה ולחוץ, וכדברי קודשו: "ואתה ועבדיך – ידעתי כי טרם תראון מפני ה' אלוקים' – פירוש: יודע אני כי קודם שתסתלק המכה – אתם יראים את ה' ואומרים ה' הצדיק וגו'. אבל אחר כלות המכה ותראו הרווחה – תוסיפו למרוד כבתחילה. וכבר נהגת כן עמי שתסכים על שילוח העם קודם כלות המכה, ואחר כלות – תכביד לבך" (שמ' ט, ל).

לכן יש צורך בשלוש המכות הנוספות בפרשת "בא".

 פרשת "וארא", מתארת את שבע המכות הראשונות במצרים, ופרשת "בא" את ג' המכות האחרונות.

מהלך מכות מצרים נמשך שנה כדברי המדרש: "מכות מצרים – י"ב חודשים, שנאמר: 'ויפץ העם' וגו' (שמ' ה, י"ב), אימתי דרכו של תבן באייר, והם יצאו בניסן. לקו המצריים עשר מכות כל י"ב חודש" (סדר עולם רבה פרק ג').

התהליך החל מהמראה בסנה שנמשך שבעה ימים: טו – כא בניסן, בהם ניסה הקב"ה להשפיע על משה רבנו לבצע את השליחות. בכל חודש הייתה מכה אחת, החל מחודש תמוז בו החלה מכת הדם. בחודש אב – מכת הצפרדע, וכן על זה הדרך, כאשר בליל ט"ו בניסן, הייתה מכת בכורות, שחתמה את עשר המכות. למחרת, יציאת מצרים.

רבנו-אוה"ח-הק' מסביר את ההדרגתיות בעשר המכות (שמ' ח, ד).

א. דם: הפכה את מימי מצרים לדם, והרגה את הדגה, דבר שגרם לסירחון היאור. פרעה לא פנה אל משה להתפלל, היות ויכל להשיג מים בסביבת היאור, או לקנותם מישראל.

ב. צפרדע: גרמה לרעש מחריד, ואף נכנסה במעיהם. לכן, פרעה ביקש שיעתירו לה' להסרתה, ואף היה מוכן לשלוח את עמ"י לזבוח לה': "העתירו אל ה' ויסר הצפרדעים ממני {ממעי} ואשלחה את העם ויזבחו לה'" (ח, ד).

ג. כינים: המכה נעשתה ללא התראה. הכינים פגעו באדם ובבהמה. החרטומים הודו: "אצבע אלהים היא". לא היה בה סכנת מוות, לכן 'ויחזק לב פרעה'.

ד. ערוב: תערובת של חיות רעות שטרפו במצריים. הקב"ה מפלה בין עמ"י למצרים: "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר שם עמי… למען תדע כי אני יהוה בקרב הארץ" (ח, יח). גם פה פרעה אומר למשה: "לכו זבחו לאלהיכם בארץ" (ח, כא). כלומר, בארץ מצרים, דבר שמשה רבנו מתנגד אליו. בעקבות כך, פרעה מאשר לצאת לזבוח במדבר. – "אנוכי אשלח אתכם… רק הרחק לא תרחיקו ללכת, העתירו בעדי" (ח, כד).

ה. דבר: מכת הדבר, חיסלה את כל המקנה. גם פה, הקב"ה הפלה בין עמ"י למצרים. בגלל שהייתה רק במקנה, הוא לא ביקש רחמים.

ו. שחין: שחין פורח הגורם לאבעבועות באדם ובבהמה. לא הייתה בו סכנה, לכן לא ביקש ממשה להתפלל.

ז. ברד: ברד עם אש בתוכו, דבר שחיסל את האדם והבהמה בחוץ, ושבר את העצים. גם פה הקב"ה הפלה בין עמ"י למצרים. פרעה מתקפל ואומר: "חטאתי הפעם, יהוה הצדיק, ואני ועמי הרשעים" (בר' ט כז).

ח. מכת הארבה – "פיו ענה בו כי מה שנתרגש הוא לצד שירא יראת מות, דכתיב: 'ויסר מעלי רק את המוות הזה".

ט. מכת החושך – "לא ראינו לו שביקש ממשה להתפלל, כי בג' ימים ראשונים, היה מדליק עששיות… ובג' ימים שניים שהיה חושך ממושש ולא קמו איש מתחתיו – לא היה מציאות לו שילך אדם לקרוא למשה" כדברי קדשו.

י. מכת בכורות – החותמת את עשר המכות. בעקבותיה, פרעה שולח את עמ"י מארצו.

רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב (ההגדה של פסח).

להלן, חלוקת עשר המכות לשלוש קבוצות, היא חלוקה מהותית ופסיכולוגית שמטרתה, לחנך את המצריים ועמ"י.

הקבוצה הראשונה: דם, צפרדע, כינים: המשותף להן עפ"י "הנתיבות שלום", שהן עולות מלמטה למעלה.

 הן גם מסמלות "מידה כנגד מידה". במה שהם פגמו – הם נענשים.

 דם: המצרים הרגישו עליונות, בגלל היאור שסיפק להם מים ללא הגבלה. הם אף הפכו אותו לאליל – "לי יאורי ואני עשיתני" (שמ' י, כ"א). ע"י מכת הדם, הנילוס הפך לנהר של דם, כאשר עמ"י יכל להמשיך לשתות מים בניגוד למצרים, דבר הבא לבטא, שהיאור שייך לקב"ה. זה גם עונש על הדם הרב של ילדי ישראל שהוטבעו ביאור.

צפרדע: המצרים בקשו למחוק את הזהות היהודית, והקב"ה שלח להם צפרדעים חסרי זהות, היות וכולן דומות.

כינים: המצרים השפילו את עמ"י בכך שנתנו עבודות נשים על גברים ולהיפך וכו', לכן, גם הם הושפלו ע"י יצורים קטנים וחסרי זהות, בהם עשו שפטים.

את ג' המכות הנ"ל עשה אהרן ולא משה, כדי ללמדנו את חשיבות הכרת הטוב גם לדומם. מי היאור הצילו את משה, וגם הצפרדעים קשורות למים. הכינים קשורות לעפר בו טמן משה רבנו את המצרי.

הקבוצה השניה: ערוב, דבר, שחין:  עפ"י ה"נתיבות שלום", המשותף למכות הנ"ל, שהן על האדמה, בגובה העולם.

ערוב: הקב"ה מוכיח להם שהם אינם אדוני הארץ, והם כחיות המדבר חסרי הבית.

דבר: מכת מוות לבהמות ששימשו כלי תחבורה וכו', דרכן יצרו את שעבוד עמ"י.

שחין: פצעי עור מגרדים ומכאיבים – כנגד עינוי הגוף של עמ"י.

הקבוצה השלישית: ברד, ארבה, חושך, בכורות: עפ"י ה"נתיבות שלום", המשותף להן, שהן באות מלמעלה למטה.

ברד: מכת הברד שילבה בין מים ואש, דבר המשקף את חוסר השליטה בה התגאו המצרים על עמ"י.

ארבה: החגבים שכיסו את עין הארץ, נראו כשטיח אחד ענק של יצורים חסרי זהות, כפי שהתנהגו כלפי עמ"י.

חושך: היה להם חושך ממשי ככתוב "וימש חושך" (שמ' י, כא), דבר שגרם להם חוסר תנועה, וחוסר אונים.

בכורות: מכת המחץ הזו, חתמה את עשר המכות. הבכור מסמל את מעמד ההנהגה בעולם בו התגאו המצרים, ולכן שעבדו אחרים. זה מסביר מדוע הבכורים המצריים שימשו ככמרים לעבודה זרה.

המכה הנ"ל מוכיחה, שרק הקב"ה מנהיג את העולם, ורק הוא יכל לדעת מי בכור ומי לא, כאשר הרג את הבכורים.

המסר האמוני והחינוכי של מכות מצרים:

הקב"ה מנהיג את עולמו, ואין בלתו. לכן, אין לשעבד איש, היות וכולנו בניו של הקב"ה.

 הגמרא: "חייב כל אדם לראות את עצמו – כאילו הוא יצא ממצרים". להפנים את המסר האמוני של יציאת מצרים.

מסר נוסף: פרעה מבטיח לשחרר את עמ"י עקב לחץ המכות, כדברי רבנו-אוה"ח-הק', ומתחרט כאשר המצב רווח לו.

התופעה הנ"ל יכולה לקרות לכל אחד מאתנו. כאשר אנו במצוקה, אנו מתפללים מעומקא דליבא,

וכאשר הקב"ה משפיע עלינו מטובו, שוכחים אנו מהר, את מטיבנו.

"טוב להודות ליהוה ולזמר לשמך עליון. להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" (תהלים צב, ב-ג).

"ביום ההוא – אצמיח קרן לבית ישראל…"

(יחזקאל כט, כא. הפס' החותם את הפטרת "וארא" – בה החלה גאולת מצרים).

"מצמיח קרן ישועה".

רבנו-אור-החיים-הק' עבר בדרכו לירושלים דרך אלג'יר, שם זיכו אותו

 הרבנים הגאונים יהודה עייאש ויצחק שורקי ע"ה, בהסכמה לספרו "אור החיים" וכך כתבו:
 "החותמים לכבוד התורה,

חמישה ימים לחודש אייר שנת אצמי"ח קר"ן = {תצ"ט} לבית ישראל"{1739}.

אכן, הקב"ה השרה עליהם את רוח קודשו – לרמוז לדורנו את נבואת אתחלתא דגאולה (יחזקאל כט, כא):

"ביום ההוא – ה' אייר – אצמיח קרן לבית ישראל".

יום העצמאות של מדינת ישראל

 (ע"פ עטרת חכמים לרבנו-אוה"ח-הק' מאת הרה"ג אליהו רפאל מרציאנו שליט"א רב ביכנ"ס "זהר מיכל" בחומת שמואל)

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

"אור זרוע לצדיק"

לזקן המקובלים – הרה"צ רבי יצחק כדורי ע"ה.

יום ההילולה שלו – כט' טבת

"הצדיק גוזר – והקב"ה מקיים"(מ"ק טז ע"ב. ושבת סג ע"א).

הרב יצחק כדורי ע"ה – המכונה "זקן המקובלים", נולד ביום ט"ז בתשרי תרנ"ט (1898) בבגדד שבעירק, ונפטר ביום כ"ט בטבת תשס"ו, ערב ר"ח שבט  (28/1/2006), בגיל 106. הוא נחשב לגדול המקובלים בדורו, וזכה בשנותיו האחרונות לתואר "זקן המקובלים". לידתו הייתה, ביום האושפיזין של יצחק אבינו, ולכן נקרא בשם יצחק.

אביו שהיה סוחר בשמים, שלח אותו ללמוד ב"מדרש בית זלכה" – בית המדרש של חכמי העיר. כילד, הוא פגש את גדול המקובלים רבנו "הבן איש חי" שבירך אותו שיהיה גדול בתורה. מגיל צעיר, הוא נחשב לעילוי בתורה.  

בשנת 1922 בימי העלייה הרביעית, הוא עלה לארץ ולמד בישיבת "שושנים לדוד", וכן בישיבת "פורת יוסף" שבעיר העתיקה בירושלים אצל המקובל הרה"צ אפרים כהן ע"ה, אביו של ר"י "פורת יוסף" הרה"ג שלום כהן שליט"א.

 בין חבריו ורבותיו ללימוד הקבלה, ניתן למנות את הרה"ג רבי עזרא עטיה ר"י פורת יוסף, חכם ששון מזרחי ע"ה מחבר "באתי לגני" ה' חלקים, חכם סלמאן אליהו ע"ה – האבא של הרבנים מרדכי ונעים אליהו ע"ה, חכם יעקב מונסה ע"ה, חכם אברהם בראזני ע"ה, חכם יהושע שרבאני ע"ה וכו'.

בין תלמידיו בקבלה, ניתן למנות את המקובלים: הרב יעקב עדס הנחשב כיום לאחד מגדולי המקובלים, הרב שמואל דרזי, הרב שלמה ועקין, הרב בניהו שמואלי – ר"י המקובלים "נהר שלום", הרב יוסף בראל וכו'.

הרב התפרנס מעבודתו ככורך ספרים בשכונת הבוכרים בירושלים, שם התגורר. בהמשך, הוא ייסד את ישיבת המקובלים "נחלת יצחק", בראשה עמד בנו חכם דוד כדורי ע"ה.

בחודש אייר תשמ"ט 1989 נפטרה אשתו, ובשנת 1993 כשהוא בן למעלה מתשעים, נישא לדורית בן יהודה, חוזרת בתשובה שהייתה אז בת 42 לערך. לרב כדורי נולדו מרעייתו הראשונה שני ילדים: רחל ודוד ע"ה.

חמש שנים לאחר פטירתו, התפרסמה "המחברת הסודית" של הרב כדורי ע"ה, העוסקת בקמיעות, סגולות ותורת הקבלה בכלל. את "המחברת", ההדיר תלמידו המקובל הרה"ג הרב יעקב עדס שליט"א, והוציא אותה לאור בשישה כרכים, תחת השם "קדושת יצחק".

כאשר ביקר הרב כדורי ע"ה אצל האדמו"ר רבי מנחם מנדל מליובאוויטש ע"ה בניו – יורק, האדמו"ר אמר לרב שהשם "כדורי" רומז לכך, שעקב גדולת נשמתו, הוא משפיע על כדור הארץ.

הרב כדורי ע"ה, התפרסם כעושה נסים ונפלאות,

סיפורי מופתים על אנשים שנושעו מברכותיו.

הרב כדורי ע"ה עשה לילות כימים כדי לעזור לכל יהודי באשר הוא, והכל מתוך סבר פנים ומאירות, כשחיוך נסוך על שפתיו.  אני זכיתי להתברך על ידו מספר פעמים, ואף לקבל ממנו עצות מחכימות.

כאשר בקרתי אצלו בפעם הראשונה בשכונת הבוכרים, הוא יעץ לי כהאי לישנא: "הייעוד שלך בחיים הוא להפיץ תורה בעמ"י, ואל תתעסק בדברים אחרים, ובירך אותי שאצליח בלימוד תורה והפצתה".

בשנותיו האחרונות, חלמתי שאני עומד מולו בישיבתו הרמתה "נחלת יצחק", כשהוא יושב בשולחן הנשיאות עם עוד רבנים. הוא סימן לי לגשת אליו, ונתן לי בקבוק יין.

שבוע אח"כ, הזדמן לי להתפלל מנחה של שבת בבית המדרש של הרב. בתפילה, יצא לי לשבת ליד בנו של הרב, חכם דוד ע"ה. היות והכרתי אותו משנים עברו, סיפרתי לו על החלום. חכם דוד הזמין אותי לבוא לרב במוצ"ש לברכה, וגם לקבל ממנו בקבוק יין עם ברכתו, כפי שהיה בחלום.

במוצש"ק, הגעתי לרב שישב ולמד בספר ה"בן איש חי". חכם דוד סיפר למו"ר אביו על החלום, והרב לקח בקבוק יין אותו בירך, ומסר לי אותו. הוא גם בירך אותי שאמשיך ללמוד וללמד תורת אלוקים חיים של רבנו-אור-החיים-הק', וכן להפיץ את תורתו.

בשו"ת "דברי יצחק" על הרב כדורי ע"ה, הובאו פסקי הלכה של הרב, וכן סיפורים של אנשים שזכו להיוושע בזכותו. שווה לעיין בספר המשקף מעט מגדולתו של רבנו הגדול חכם יצחק ע"ה, בתורת הנגלה ותורת הנסתר.

אחרי פטירתו של האדמו"ר רבי מאיר אביחצירא ע"ה בנו של "בבא סאלי" ע"ה, אמר הצדיק הנסתר רבי יוסף וולטוך ע"ה לידידיו המקובלים, שהכוחות הרוחניים של רבי מאיר, עברו לכורך.

תחילה לא הבינו מזה הכורך, אבל שבוע לפני פטירתו, אמר לרבי א"י שליט"א: מעתה, אל תבוא אלי להתברך, אלא לך לרבי יצחק הכורך, ותדע לך שמהשמים העבירו את כוחו של הצדיק רבי מאיר אביחצירא לרבי יצחק כדורי.

רבי י"ק הגבאי של הרב כדורי מספר, שהרב קיבל את הקהל בסבר פנים יפות. כאשר הרב בירך ברכה קצרה, סימן שלא יהיה נס. אבל אם בירך ברכה ארוכה, או כתב קמיע – סימן שיהיה נס, והבעיה תיפתר.

אדם חשוך בנים, הגיע לרב וביקש ברכה להיפקד בזרע של קיימא. הרב שאל אותו אם הוא מניח תפילין. האיש ענה שאין לו כסף לקנות תפילין. הרב ביקש שיכתבו לו המחאה בנקאית לקניית תפילין, אבל כהלוואה לשנה. האיש קיבל על עצמו להניח תפילין. אחרי שנה, האיש נפקד בבן זכר. את ההלוואה החזיר, אבל התפילין ובנו – נשארו אתו.

הרב החליט יום אחד לנסוע לאילת, היות וראה ברוח קודשו שעלולה להתרחש רעידת אדמה בעיר. הרב טס לאילת, שם עשה תיקון גדול. לאחר גמר התיקון , הרב הודיע להם שרעידת האדמה תהיה בירדן, במקום באילת, וכך היה.

הרב כדורי ע"ה, זכה לתהילת עולם עקב גדלותו בתורת הנגלה ותורת הנסתר.

 ועוד יותר, עקב מידת הענווה בה היה מעטר,

ומאור פניו המאירות, בהם קיבל כל אחד שבא להתברך,

 החל מהאדם הפשוט, וכלה בראשי ממשלה.

בברכת תורת אלוקים חיים – וגאולה קרובה מתוך חסד ורחמים.

 משה אסולין שמיר.

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות.

 

 

 

 

.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אשה במזרח-אשה ממזרח-סיפורה של היהודייה בת המזרח-עורכים טובה כהו-שאול רגב

. רכישת מקצוע מודרני

עבודת האשה לא הייתה חזון נפרץ בחברה המסורתית של מראכש. בתקופה הפרה־קולוניאלית מרבית הנשים עסקו ב״מקצועות המחט״ וספיחיהן (שזירת חוטי זהב לרקמת בגדים ונעליים, עשיית כפתורים). על פי רוב הן עבדו בתוך ביתן, והקשרים בינן ובין הלקוחות (יהודים, ערבים או ברברים) וקניית החומרים נעשו באמצעות הבעל. אולם בעקבות המיכון והגדלת התפוקה, החלו נשים יהודיות לפתוח מתפרות קטנות בשוק הבדים המכונה ״קיסריה״, ושבהן עבדו בין שתיים לארבע נשים. התופרות היו רוכשות בעצמן את הבדים ומהם הציעו ללקוח לתפור את בגדיו. במציאות החדשה נעשו הנשים עצמאיות יותר ותלותן בבעליהן פחתה, משום שהקשרים בינן ובין הלקוחות נעשה ישיר. הביקוש ללבוש האירופי הגדיל את מספר התופרות שלמדו את המקצוע בבית הספר, וכבר בשנות השלושים היו נשות עסקים — בודדות אמנם — שעמדו בקשרים עם בתי מסחר שבאירופה ואף השתתפו בירידים הכלכליים שהתקיימו בעיר.

רכישת ההשכלה וקבלת תעודת סיום לימודים פתחו לפני האשה אפשרויות לעסוק במקצועות מודרניים כגון: הוראה, פקידות זוטרה בבתי המסחר, כתבנות, סיעוד ומיילדות בבתי החולים. רופאה צרפתייה בשם לג׳י, שפעלה במראכש, ציינה בפני באי קונגרס בין לאומי בבריסל בשנת 1926 את התרשמותה החיובית מהישגיהן של הבנות היהודיות של מראכש, וציינה את העובדה שהן הצליחו להפנים במהירות יחסית את חשיבותה של ההשכלה למען קידומן המקצועי. ״יש לנו כבר מספר לא קטן של בנות בעלות תעודת סיום (certificat détudes primaries) מתוכן נבחר את אלה שתמשכנה בלימודים גבוהים ורציניים יותר בבית הספר של כי״ח בצרפת ואנו [ = הצרפתים] נשלם את שכר הלימוד״. העיסוק במקצוע מודרני בצד העבודה מחוץ לבית העלו את קרנה של האשה בעיני עצמה והעניקו לה מידה מסוימת של עצמאות כלכלית. הנשים גם החלו להשתחרר מהתלות המוחלטת שהייתה להן בגברים, במיוחד אם הן היו בגפן (רווקות, גרושות, אלמנות). זאת ועוד, בתקופות של משבר כלכלי חמור, כמו השפל של שנות השלושים, הפכו נשים למפרנסות העיקריות, לאחר שהבעלים פשטו את הרגל או פוטרו מעבודתם. רנה קמחי (מורה, ולימים מנהל בית הספר לבנים) כתב בזיכרונותיו את הדברים האלה:

הדהימו אותי ביותר האומץ שגילו הנשים, הפעלתנות שלהן ובמיוחד הכישרון שלהן להתאים את עצמן במהירות למציאות המשתנה. נשים רבות מאוד יכולות להוכיח זאת… נשים רבות נותרו בגפן ולמרות זאת הן הצליחו. הנשים העוסקות בחינוך ובשירותי הבריאות, כבר מזמן סיפקו לנו הוכחות לרוב. בכל השוואה שנעשה בתחום זה בינן ובין הגברים תהיה ידן על העליונה.

ביטול ההפרדה החברתית בין גברים לנשים

קודם שהחברה היהודית של מראכש נחשפה להשפעות המודרניזציה הייתה ההפרדה החברתית בין גברים לנשים נורמה מקובלת בקרב כל שכבות הציבור וסימלה את מעמדה הנחות של האשה בתוך המשפחה. שנתיים אחרי פתיחת בית הספר לבנות, בשנת 1903, ביקר בקהילת מראכש היסטוריון אירופי בשם אובין וסעד על שולחנו של נשיא הקהילה, ישועה קורקוס. אובין רשם בכתביו בין היתר כך:

על פי המסורת הנהוגה כאן, הנשים אינן יושבות לשולחן ביחד עם הגברים. רק בתו הצעירה [ = של ישועה קורקוס] הלומדת בבית הספר של כי״ח והלבושה לבוש אירופי, היא היחידה השוברת את המסורת ומסבה עמנו לשולחן."

המעשה של פרחה קורקוס, שישבה לשולחן יחידה בין הגברים, היה חריג, כי שאר בנות המשפחה לא ישבו לסעוד עם הגברים. הצטרפותה של פרחה לשולחן הגברים ממחישה את הסדקים שהחלו לנבוע במסורת של ההפרדה בין המינים בתוך המשפחה ונבעו מחדירתן של השפעות מודרניות(פרחה הייתה בין התלמידות הראשונות שלמדו בבית הספר לבנות). פיריני, קולונל צרפתי, שביקר במראכש בשנת 1918 מספר ש״רק בקרב המשפחות המבוססות הגברים והנשים יושבים בצוותא, גם בנוכחות זרים״ ואילו בשכבה העממית המשיכה ההפרדה החברתית בין המינים להתקיים. בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים עדיין התקיימה התופעה, אבל בהיקפים מצומצמים יותר. במשפחות שבהן עדיין נהגה הפרדה (גם אחרי שנות השלושים) הסיבה הייתה סירוב האשה (מבוגרת בדרך כלל) לשנות ממנהגה. כלומר, המשך קיום הנורמה כבר היה תלוי ברצונה החופשי של האשה. הצטרפותה של האשה לשולחן המשפחתי, והשתתפותה באירועים שבהם נכחו גם גברים שאינם מבני המשפחה, סימלו את השינוי שחל במעמדה במשפחה. במציאות החדשה שוב לא נעדר קולה של האשה מהשיח המשפחתי והחברתי או מהחלטות שהתקבלו סביב השולחן.

לשותפותה של האשה בקבלת החלטות המשפחה הייתה השפעה על טיבן. דוגמה בולטת היא התערבותה בשאלת חינוך הבנים. לנשים, גם לאלה שלא למדו, היה חלק משמעותי בהעדפת החינוך המודרני על פני החינוך המסורתי. ככל הנראה היו הנשים ערות יותר מהגברים לתמורות שחלו בעקבות הכיבוש הצרפתי ולחדירת המודרניזציה לקהילה, לכן מבחינתן לא הייתה כל מניעה להכניס לימודים כלליים גם לתלמודי התורה. הנשים הן שעודדו את הבנים לרכוש השכלה כללית ומקצוע המפרנס את בעליו בכבוד שכן לדעתן: ״בזמן הזה אין ללמוד תורה ותפילה, שצריכים אנו לפרנסה והזמן קשה … והבנים צריכים ללמוד חכמות חיצוניות ומלאכות כדי שיהיה להם במה להתפרנס ואם יתעסקו בתורה יהיו עניים״. האימהות היו אלה שצבאו מידי שנה בשנה על דלתות בית הספר כדי להבטיח מקום לילדיהן:

מאות האימהות הבאות בכל חודש אוקטובר [ = מועד ההרשמה ] מביעות בתקיפות רבה ובהרמת קול צעקה את דרישתן לחינוך [l’instruction ] [ההדגשה במקור] לילדיהן, כדי שיוכלו לפרנס את עצמם בעתיד. הן לא תסתפקנה אם ילמדו ילדיהן בתלמוד תורה, מודרני ככל שיהיה.

היו נשים שסירבו להעניק תמיכה כלכלית או לספק לבנים את מחסורם, אם החליטו לעזוב את לימוד המקצוע וללמוד בישיבה. ״אפילו ג׳לביה לא קנתה לי אמי״ מספר יוסף כהן על אמו ״נאלצתי ללבוש את אותה האחת למרות שהייתה מרופטת״.

אשה במזרח-אשה ממזרח-סיפורה של היהודייה בת המזרח-עורכים טובה כהו-שאול רגב-2005 –עמ' 154-152

מארץ מבוא השמש-עם יהודי אפריקה הצפונית בארצותיהם- סכורא, אולאד בו עמר, רוחא, ח'מסא, חאראת איית עלי, אולד יעקב, ואולד מעגל -ח.ז.הירשברג

  עם יהודי דאדס.

בצהרי יום (ו' באייר) יצאנו מווארזאזאת מזרחה – צפונה אל עמק הדאדס, בכוונה להגיע לעת ערב אל "מקלט הנתיב" שבתּינגיר. על הגבעות מימין ומשמאל עומדים הרבאט, מגדלי השמירה, שהוקמו לפני מאות שנים להגן על היישובים ועל האורחות הנעות בדרכים. בעמק משמאל שלשלת האטלס הגבוה, מימין הרי סגרו. כעבור שעה הגענו לסכורה, חבל נאות דקלים. מרחוק כבר הממנו ריח הוורדים , שמגדלים אותם כאן. עלי הפרחים פרושים על מחצלאות לייבוש. כל עובר מתבשם מריחם המשכר. מהם מייצרים את מי הוורד המשובחים שבמרוקו. הננו במרכז המנהלי של השלטונות, כאן גם החנויות. יוסף בטיטו, אחד מבעלי החנויות, מציע את עזרתו והדרכתו בביקור במללאח. ה "קצור" קצת מרוחקים מהמרכז ומגיעים אליהם בשביל עפר. יש שבע נאות השוכנות זו על יד זו, סכורא, אולאד בו עמר, רוחא, ח'מסא, חאראת איית עלי, אולד יעקב, ואולד מעגל. בכולם גרים יהודים ליד שכניהם הברברים, כחמש מאות נפש ביחד.

אנו נכנסים לבית של בטיטו, הבנוי כ"קצר" רגיל. הפתח צר ונמוך. בקומות התחתונות אין חלונות מבחוץ. האור והאוויר חודרים רק דרך החצר הפנימית. בחדרים שבקומות אלה משתמשים לדירים, אורוות, מחסנים. עולים במדרגות חשוכות עד לקומה השלישית. כאן יש כבר חלונות. כל משפחתו, על בניו הנשואים, גרה כאן ובעליית הגג. באחת הפינות של הגזוזטרה הפנימית, הסובבת את כל החדרים יושבת אחת מכלותיו, אישה צעירה , כבת שמונה עשרה, כמעט עיוורת, ומטפלת ביונק. מקרה של גרענת. אני מסתכל, כיצד היא מנסה לתפור משהו בבגד שהגיש לה תינוקה הגדול, העומד לידה, ואינה מצליחה להשחיל את החוט במחט. מביאים לה תרנגולת שחוטה למרוט, זאת עושה היא בקלות. 

נכנסתי לחדרים, מהם מרווחים, מהם קטנים, יש בהם ריהוט כלשהו, מיטת ברזל, מזרונות מכוסים שטיחים ברברים, שולחנות פשוטים, ארגזים לבגדים ולסחורה, כל זה מעיד שהאיש אמיד. בכל זאת הקירות אינם מסוידים, ועל אף המספר הניכר של הנשים והבנות הגדולות המסתובבות בבית, אין ניקיון – כדי להתבטא בלשון נקייה.

ב"צלא" הראשי מקום לכמה מניינים של אנשים. כאן גם תלמוד תורה של "אהלי יוסף ויצחק" יחד עם זאת תלויות כרזות של הקק"ל בעברית ובצרפתית, סימן, שיש כאן קוראים בשפה זו.

כל שבעת המללאח קרובים אלה לאלה לא רק מבחינת המקום, אלא גם קירבה משפחתית. זה בית אב גדול, שהתפזר על כל הנאות, לנוחותו ולנוחותם של השכנים הברברים, שאיתם הם חיים בשלום. היהודים הם הסוחרים ובעלי המלאכה, ושכניהם הם בעלי הקרקעות וחורשות עצי הפרי, שמעבדים אותן בידיהם של "פועלים", עבדיהם המשוחררים לחצאין. גם ליהודים יש כאן חלקות אדמה ועצים.

היה משהו בעל ביתי בהופעתם של הגברים ושל הנשים בנאה זו. יש להן לנשים באזור דאדס תכשיטים נאים, מין נזר עשוי מטבעות כסף מהודקות, ששמים אותו על הראש, וענקים גדולים של אבני חן וענבר, שהוא יקר כאן ביותר. גם בשיחה הם נבדלים מבני מללאח אחרים.

מוצאם של התושבים בנאות הדאדס ממגורשי ספרד. הנה מה שמספר אחד מצאצאי משפחת פרץ על קורותיה בהקדמה לספרו "פרח הלבנון" שיצא לפני מאתיים וחמישים שנה כמעט – ב 1700 בערך.

" ובני משפחתי ישבו שם במלכות קשטילייא הישינה … ויקנו בהם האומות… לאמור יגורשו מארצנו…ובני פרץ רובם יצאו סך רב ושטטו  מעבר לים אקיאנוס בחלק אפריקה, וישכנו להלאה למגדל אד"ר היא מלכות מלך מראיקוס ויקנו מידו עיר הנקרא דאדי"ש ויעמדו השערים, וישכיבו לבטח ובתורם לא עבר זרים, שלא בית אבותם, בשם מתוארים, ואינם נושאים אישה ממשפחה אחרת אם יפילו אותם פגרים, כי אם ממשפחתם מבני הנעורים, ובכל יום ויום שלימים וכן רבים ופרים, ולא נשאה הארץ אותם לשבת יחדיו כשבת אחים וחברים, ויקנו עוד מאת המלך עיר הסמוכה ונראה לה הנקראת טילי"ת ויקם להם אחוזה זו בדמים יקרים, ועד היום במקומות האלו דרים, ובתוכם רבנים גדולים גאונים מופלגים, בשבעים פנים התורה מבארים, והתורה והמצווה ביתר שאת משמרים.

מארץ מבוא השמש-עם יהודי אפריקה הצפונית בארצותיהם- סכורא, אולאד בו עמר, רוחא, ח'מסא, חאראת איית עלי, אולד יעקב, ואולד מעגל -ח.ז.הירשברג-תשי"ז-עמ' 115-114

סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד

קונטרס אור המרפ"א

הקדמה

המלאך רפאל שיקרא לקמן רבינו, נולד לשתי משפחות מיוחסות מצאצאי המגורשים. משפחת אביו רבי מרדכי – משפחת אלנקאוה מטולידו. משפחת אימו – משפחת ביבאס ממגורשי קסטיליה.

משפחת ביבאס ששהתה בסאלי, הינה גם אמו של אור החיים הקדוש, הרב חיים בן עטר. הדבר מעיד על קשר משפחתי אפשרי בין שני המאורות הללו, בני העיר סאלי,

״המופלא שבסנהדרין דרופתקא דאורייתא״ [נרתיק התורה], כך כינה הראשל״צ הרב עובדיה יוסף שליט״א את מורנו רבי רפאל בהסכמה לספר ״פעמון ורמוז״ – חדד ותימא״.

רבים השמות והכנויים, כנויי החיבה בהם נתכנה רבי רפאל בפי קהילתו ובפי גדולי דורו.

כינויי רבינו:

נר המערב

ככינויו של הנר האמצעי שבמנורת המאור. הנר העיקרי, ממנו יונקים את אורם כל הנרות הפונים אליו והוא בנהרתו מאציל עליהם מחכמתו והוא אינו חסר דבר.

המלאך רפאל

כמלאך השרת רפאל שנשלח, כפי שמצינו אצל אברהם אע״ה, להביא מרפא לחוליי הגוף והנפש, כך ריפא רבי רפאל את חוליי קהילתו, בהשרותו בטחון, אמונה ואור רב בקרב עמו, כך זכות עיניו, תואר מראהו, אצילותו ותואר קומתו, הביאו לכך שהכל העריצוהו ושתו בצמא את תוכחותיו ותורתו. (א)

ההרא״ל

הרב המלאך רפאל אלנקאווה.

אכן דמותו של רבי רפאל, הזכירה לכל את ההראל, המזבח ככתוב ״וההראל ארבע אמות״ [יחזקאל מ״ג], שלא היה לו למורינו, אלא ד׳ אמות של הלכה וקדושה וכן פרשו בו רבותינו במזבח הנקרא הראל ואריאל, לפי שהאש הקדושה היורדת מן השמים, הייתה רבוצה בו כארי. כך הייתה דמות רבינו שאש התורה היתה רבוצה בו והחגורה הרחבה כמעין אבנט שהיתה מסביב למותניו, היתה כחוט הסיקרא הסובב את המזבח, להבדיל בין הדמים העליונים לדמים התחתונים [עפ״י זבחים נ״ג.], כן ברבינו, להבדיל בין גופו העליון השמימי, לפלג גופו התחתון, הארצי.

הרא״ם

הרב רפאל אלנקאוה [בן] מרדכי.

באמצעות שם זה, רמז רבינו לשמו בספריו: ״קרני ראם״ ו״תועפות ראם״. אף שם זה יאה לו, ״כתועפות ראם״ מתורגם בתרגום ירושלמי – ״תוקפא ותושבחתא ורוממותא, דידיה היא״, התוקף, השבח והרוממות, שלו הם. בפסוק זה ״כתועפות ראם לו״ [במדבר כ״ג], מבאר אוהחה״ק, בן עירו של רבינו״, (א) שהקב״ה מוסיף ומחזק את ישראל לרוממם ותהי מעלתם יותר מן המלאכים.

המרפ״א

המלאך רפאל אלנקאוה

כנוי זה מצאתי בספר ״תבואות שמש״ לרב שלום משאש זצוק״ל וכן בשו״ת ״עמק יהושוע״ לרב יהושוע ממן שליט״א, המזכירים את רבינו פעמים רבות בספריהם. כך היה רבינו מרפא לכל חולי בחייו, בתורתו ובמראהו. כך גם לאחר מותו, נפקדו עקרות רבות ונרפאו חולים רבים שבאו לפקוד את ציונו. מעניין לציין בהקשר זה, שתמצא רבים מקרב יהודי מרוקו הקרוים בשם רפאל, לרוב על שם רבינו ובמקרים רבים לאחר שנושעו הם והוריהם.

תופעה דומה בסדר גודל מיוחד זה, תמצא גם אצל זה אשר בשם אפרים יכונה בקרב יהדות צפון אפריקה, על שם רבי אפרים אלנקאוה זכר צדיק וקדוש לברכה, מאבות המשפחה. די בהקדמה זו להראות כי אף אם תלאה היד מכתוב, יכלה הדיו מן הקסת ומן הקולמוס ויתמו הדפים, לא יהיה בזה די, לספר גודלו ולתאר מידותיו הנשגבות והצרופות כצרוף הכסף של רבינו. הלוואי ויעלה בחלקי, אני הזעיר, להציג בפני הקורא, את דמותו של הרב ללא כחל ושרק. בכך נוכל להתפעל מאישיותו הקסומה והאגדית וללמוד ממנה, בבחינת ״והיו עיניך רואות את מוריך״.

המשפחה

״אתה הוא ה׳ אלהינו ונקוה לך״

העיר טולידו שבספרד, אחד ממרכזי התורה המפוארים שבה, נקראה בפי היהודים ״תולדות״ ויש האומרים שנבנתה ע״י הגולים בגלות יהודה לאחר חורבן בית המקדש השני. לשיא תפארתה הגיעה עוב״י [עיר ואם בישראל] ״תולדות״, כאשר הגיע אליה גדול החכמים בדורו – הרא״ש שנמלט מאשכנז בעת הרדיפות שבשיאן רצחו בצורה שפלה את מורו ורבו הר״מ מרוטנבורג זצוק״ל הי״ד.

הרא״ש נתקבל בכבוד רב בטולידו והקים בה ישיבה חשובה שהעמידה תלמידים הרבה וביניהם רבי יעקב בנו [מחבר הטור], נכדו רבי יהודה ורבי ישראל אלנקוה זצוק״ל הי״ד. ספרד היתה בתקופה זו, המאות הראשונות של האלף השישי לבריאת העולם, בעידן של התעצמות דת הנצרות, כיבוש שטחי ספרד מידי הערבים, גזירות קשות על היהודים שהגיעו לשיאן בשנים הקנ״א – הרנ״ב, בהן נתבצעו שני הגרושים מספרד.

מעניין לציין שבתקופה זו ובמאות השנה שקדמו לה הייתה תקופת השגשוג הגדולה ביותר ביהדות ספרד ־ תקופת ״תור הזהב״, תקופת יצירה רוחנית כבירה:

בשירה – רבי יהודה הלוי, רבי שלמה אבן גבירול, רבי אברהם בן עזרא.

בהלכה – כתבי הרי״ף, הרמב״ם ב״משנה תורה״, הרשב״א.

 בהגות – ספר ״הכוזרי״ לריה״ל, ״מורה נבוכים״ לרמב״ם.

 בדקדוק העברי – הרד״ק, אבן עזרא

 בפרשנות המקרא – הרמב״ן, אבן עזרא, ״צרור המור״ ועוד

בקבלה – הראב״ד, הרמב״ן, רבי יוסף ג׳יקאטיליה, רבי אברהם אבולעפיה, רבי יוסף קאסטיל, רבי אפרים אלנקאוה ועוד.

בתקופה זו התגלו כתבי רשב״י ־ הזוה״ק הקדוש בספרד אלא שבסוף תקופה זו [במאות הראשונות לאלף השישי ] החלו גזירות, רדיפות, שמד וגירוש יהודי ספרד. בעת הזאת נקראת טולידו בפי היהודים המגורשים טוליטולה, על שם הטלטולים הרבים שעברו על הקהילה היהודית בה. הרחיד״א כתב כי בה נמצא ספר הזוה״ק לרשב״י. לאחר הגירוש הגדול בשנת הרנ״ב, נמצאו במרוקו משפחות יהודיות מספרד בשמות דנינו, טולידנו, מורסיאנו ויש המפרשים את הדבר כשתי תבות טולידו – נו [נו זה לא בספרדית], כלומר שנשבעו יהודי טולידו שלא לשוב אליה. יש אומרים, למרות שלא נמצא הדבר בכתובים, שרבני ספרד הטילו חרם ונידוי על ספרד למשך ת״ק שנים [חמש מאות שנה] משנת הרנ״ב.

אין זה מקרי שכעבור ת״ק שנים, הוכרזה בריש גלי, שנה זו, כשנת פיוס בין עם ישראל לעם הספרדי, בשנה בה פג תוקפו של ה״נדר – חרם״ על ספרד בה, למרות כל התלאות, נוצרו יצירות תורניות אדירות. טולידו כאילו לא עברו עליה גלי המשבר, המשיכה לפרוח ביצירתה התורנית. רבי ישראל אלנקוה יוצר חיבור מדרשי אדיר – ״מנורת המאור״ הקדמון אלא שהוא נעקד על גבי המדורה ונהרג על קידוש ה׳, כאשר נשרף עם ספר תורה ולצידו רבי יהודה נכד הרא״ש, בגלל סירוב ראשי הקהילה להתנצר, ומפאת דבקותם בתורת ישראל – הברית האמיתית!

בנו של רבי ישראל, רבי אפרים נמלט מן הפרעות בשנת הקנ״א.

סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד-עמ' קעז-קפב

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן- תשס"ד.נשים שעבדו או סחרו בביתן.

 

בעל, שהשאיר לאשתו את הכנסות מעבודתה.

רבי רפאל בירדוגו כתב על "אישה שסילק בעלה עצמו ממעשה ידיה ומילאה הבית בחפצים". השניים הסכמיו ביניהם, שאין הבעל מקבל את התמורה מעבודתה, ולכך קנתה האישה בכספה חפצים שונים. במקרה זה בא בעל חוב ורצה לקנות את חפציה. המסקנה הייתה, שאם אמרה "איני ניזונית ואיני עושה", כלומר, ויתרה על הוצאות הבית מכספי בעלה, כי אז כל ההכנסות מעבודתה שייכות לה ולכן אין בעל החוב גובה מרכושה. במקור מסוף המאה ה-18 או בתחילת המאה ה-19 כתוב : "אישה שהכניסה לו נדוניה והיה לה ממון אחר והניחה אותו לעצמה ולא הודיעה לבעלה והייתה נושאת ונותנת בהם זמן מרובה והרוויחה. רבי ידידה מונסונייגו כתב על אישה שטענה אחרי מות בעלה, שהוא מחל לה כל מה שסיגלה ממעשה ידיה.

אישה שקנתה קרקע ממעשי ידה.

בתשובותיו של רבי יצחק אבן וואליד מתיטואן מסופר על אישה, שקנתה קרקע ממעשה ידיה ואמרה, שאינה ניזונה מכספי בעלה אלא מכספה הפרטי. כך כתבו חכמי צפרו.

תנאי בכתובה, שכל ההכנסות מעבודתה שייכות לאישה בלבד ולא לבעלה.

במקור משנת תר"ם – 1880, נאמר :

"טופס תנאים שהתנו ביניהם רבי חיים בן יעקב הרוס והאישה אסתר בת רבי מרדכי אפלאלו שהיו כתובים בשיפולי הכתובה. האישה אסתר הפרישה ממונה סך גדול ושיירה אותם לעצמה כדין נכסי מלוג והתנית על בעלה חיים שיהיו ידיו מסולקות מהם ומפרותיהן ומפרי פירותיהן עד עולם ורשאה איהי ושלטאה חלק מהם צדקות ומתנות לאביונים ולעשות כאשר תאבה נפשה ולא יכנסו בכלל חלוקת במיתת אחד מהם בשום אופן, לא תטלם היא או ירשיה. לאחר שהאישה נפטרה אישר החכם את זכות הירושה של אחותה על פני בעלה וילדיה, כי כך רצתה האישה.

נשים שעבדו או סחרו בביתן.

רבי פתחיה בירדוגו דן במעשה הבא : "אישה נושאת ונותנת בתוך הבית" בכסף שלוותה מאחרים. בכסף זה קנתה צימוקים והכינה בביתה שכר. אותו חכם דן באלמנה, שהייתה עושה ואוכלת היא ובנה הקטן, ולא נגעה בעיזבון בעלה עד עבור כארבע שנים . אישה אחרת, ענייה, עבדה סיגלה ממשעה ידיה עו שלוש שנים אחרי מות בעלה.

נשים שעבדו משום שבעליהן לא פרנסו אותן, עזבו או נפטרו.

בפסק דין, שנכתב בפאס בשנת תקנ"ז, 1797, מדובר באדם, שאשתו הייתה זנה ומפרנסת אותו. אחרי מותו הקיפוה בעלי חובות בני ברית ושאינם בני ברית. והאישה נאלצה לפרוע את חובות בעלה מכספה. הרב פתחיה בירדוגו דן באשת עני שהתאלמנה ובמשך שלוש שנים סיגלה ממעשי ידיה

על פי מקור משנת תקפ"ד – 1824, בכפר אוטאט בעל עני מרוד, שאשתו זנה ופרנסה אותו ממעשה ידיה. רבי יעקב ברדוגו דן בנושא זה:

"עלתה לפנינו צעקתה של ריבה היא האישה מסעודה שהייתה נשואה מקדם לאברהם בן דוד וחיון וכשתקף הרעב בקיץ שפר"ה – 1825, לא תשוב פעמיים צרה, ולא היה יכול הבעל לזון ולפרנס, רבתה הצווחה ביניהם לפנינו שהייתה האישה רוצה להתגרש מהבעל הנזכר וללכת לשוט אחרי פרנסתה…ואחר עבור הרבות אמרים ביניהם הסכימו לפנינו להתגרש…..

אשתו של חכם פנתה לבית דין בצפרו לאחר שבעלה נטש אותה "ולא זכר אשת נעורים". עלתה לפנינו צעקת אנקת אישה עזובה העלובה שרויה בלא טובה". האישה סבלה בפרט בשני הרעב, שבסרה וקיבלה עליה וחגרה בעוז מתניה והייתה זנה את עצמה ובתה עמה-פסק דין משנת תק"ץ -1830-; עובדיה תשל"ה-תשמ"ה מס 84

חכמי מכנאס, רבי מימון בירדוגו ורבי יוסף בירדוגו, דנו במקרים, שהבעלים יצאו למרחקים למשך שנים ולא השאירו כסף לנשותיהם והחזקת המשפחות. אי לכך נאלצו הנשים לעבוד : "אשת מסעוד ברביע הרחיק עליה בעלה מדוד כמו ח' שנים והניחה נודדת ללחם היא ובניה. ומחמת כן הייתה הולכת לחצרות הגויים לשוטט אחר פרנסתה"בירדוגו, תש"א, אהע"ז סימן סו. בסימן אחר בספר מדובר בראובן הלך למרחקים והניח אשתו עגונה כמו יב שנים ובן אחד קטן ולא הניח לה כלום רק הייתה עושה ואוכלת מיום שהלך בעלה עד היום. בהמשך מסופר, שבעלה נפטר, וקרוביו תבעו שתחלק את כספה עם בנה, שכן הבן יורש מחצית מרכוש האב, אך האישה התנגדה משום שעל פי הדין אין יורשים את ההכנסות מעבודת האם. "והיא הייתה צועקת שמלבד שהניחה עזובה ושכוחה זנה ומפרנסת לה לעצמה ולבנה עוד שאת שתחלוק עמהם מעשי ידיה?

רבי יוסף בירדוגו דן בנושא הבא:

מסעוד בן לילו כמו ג' שנים שהרחיק נדוד והניח אשתו דונא בת הרב יהושע אסבאג נודדת ללחם….כי מה שהייתה מסגלת ממעשי ידיה באיזה מהזמנים בעתים ידועים וזמנים רחוקים לא יספיקו לה אפילו לדברים קלים ודקים הצריכים לה להוצאת הבית ומכל שכן למזון ופרנסה לה ולארבעת ילדיה. מה גם בזמן הרע הזה שאין לך יום שאין קללתו מרובה מחברתה שכל בעלי מלאכות בטלו מחמת חיסרון השפע ומיעוט משא ומתן.

עלפי מקור מתיטואן משנת תר"ג – 1843, ברח יעקב אוחנה מאשתו שלושה חודשים לאחר שנכנסה לחופה. האישה נשארה חסרת כל ותחילה היה דודה מפרנס אותה" עד שהרגישה בעצמה וביקשה לעשות מלאכה והייתה ניזונה ומתפרנסת ממעשה ידיה. היא הצליחה להרוויח ולפני פטירתה הקדישה מכספה למטרות שונות.

כאשר התרחק בעל מביתו נשארה אשתו ללא פרנסה ונאלצה להלוות. לאחר שהמלווה תבע ממנו להחזיר לו את ההלוואה טען הבעל כדי להתחמק מהחזרתה, שאשתו בעלת מלאכה ועבודתה די בה והותר ולא הייתה צריכה כלל ללוות.

בנות שעבדו בשל התרחקות האב.

רבי שלמה בירדוגו כתב על מי "שהלך למדינת הים והניח בנים ובנות בתולות ועמדו הבנות ועשו והצליחו והיו בוגרות בשנים ובסימנים ושוב נישאו ממעשי ידיהן והכניסו נדוניא לבעל.

עלייה במספר הנשים העובדות מחוץ לבתיהן במאה ה-20

בתקופת החסות הצרפתית על מרוקו ( 1912 – 1956 ) גדל מספר הנערות והנשים היהודיות שעבדו מחוץ לבתיהן, בעיקר בערים הגדולות כגון בקזבלנקה, שיהודים רבים הגיעו אליה מהעיירות והכפרים בשנת 1936 עבוד 62 יהודיות מתוך אלף לעומת 23 מוסלמיות מתוך אלף. בשנת 1947 עבדו 15 אחוז מכלל הנשים היהודיות מחוץ לביתן לעומת 12.5 אחוז מהאירופיות ורק 6.4 אחוז מהנשים המוסלמיות. הסיבות לעבודת היהודיות מחוץ לבית נעוצה בלחץ הכלכלי ובחינוך המודרני של הבנות, שעודד אותן לעבוד בפקידות או בהוראה. אחרות היו פועלות ועוזרות בית. לתופעה זו היו השפעות על ערעור הנורמות המסורתיות של החברה הפטריארכאלית, על דרישות לזכויות וליתר עצמאות, על קשרים עם נוכרים, על שיעור הגירושין גבוה ועוד. תופעה זו נמשכה גם לארח עלייתן ארצה.

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן- תשס"ד-עמ'

Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale

Continuer la guerre en Afrique du Nord ?

Quand au fil des jours tragiques de mai et juin, l’étendue de la débâcle de l’armée française s’imposa avec de plus en plus d’évidence, le Maroc, de par sa situation stratégique et sa position dans l’Empire, devait jouer un rôle primordial dans la décision du gouvernement français de continuer ou non la guerre, à partir de l’Afrique du Nord. Pourtant, bizarrement, peut- être parce qu’lie était certaine de son invincibilité derrière la ligne Maginot, la métropole n’avait pas envisagé une telle éventualité et ne s’y était jamais préparée. Les responsables civils et militaires en Afrique du Nord n’avaient jamais été associés aux délibérations des instances suprêmes de la Défense nationale dans un plan d’ensemble. Pour Paris, l’Empire était considéré seulement comme un pourvoyeur d’hommes et de matières premières. Se prévalant de l’appui du sultan et du soutien des populations, le Résident Général Noguès, au départ, plaida avec force, en faveur du transfert du gouvernement en Afrique du Nord, pour poursuivre la guerre…

Le 25 mai, quand la bataille des Flandres parut sur le point de tourner au désastre, ouvrant aux Allemands la route de Paris, le général Noguès, responsable du théâtre d’opérations en Afrique du Nord, assurait le Président du Conseil Paul Reynaud que les moyens de la Marine non touchée par la débâcle, combinés avec les moyens intacts de l’Empire, permettraient de continuer les combats aux côtés de l’Angleterre. Pris dans le tourbillon des événements, le gouvernement Reynaud, errant de ville en ville jusqu’à Bordeaux, et pourtant favorable à une telle solution, ne parvint pas à prendre de décision définitive en ce sens. Entré au gouvernement, le maréchal Pétain, secondé par le commandant en chef, le général Weygand, allait désormais œuvrer pour empêcher le gouvernement de quitter la France et de s’installer à Alger afin de continuer la guerre.

Déclarée ville ouverte, Paris fut investie par les Allemands le 14 juin. A Bordeaux, où le gouvernement et le Parlement s’étaient réfugiés, le Président du Conseil, favorable au départ en Algérie, battu, donnait sa démission. Le 16, le Président de la République chargeait le maréchal Pétain de former le nouveau gouvernement. Le lendemain, le 17 juin, Pétain annonçait à la nation que la guerre était perdue, qu’il fallait cesser le combat et qu’il avait demandé à Hitler les conditions d’une " paix honorable Ce même jour à Rabat, dans un appel à Radio Maroc, le Résident proclamait :

« J’ai reçu avec joie et fierté de tous les groupements du Maroc, ainsi que de tous les milieux français et indigènes, les témoignages de foi patriotique les plus émouvants. Unanimement, ils expriment le désir de défendre par les armes et jusqu’au bout, le sol de la France et celui de l’Afrique du Nord… Nos amis en France, surmontant toutes les difficultés, continuent à se battre avec un courage magnifique, il n’est pas question pour le moment de cesser le feu… »

Le lendemain, 18, il récidivait et écrivait dans un message au chef d’état- major, le général Weygand qu’il était déterminé à continuer la lutte, pour sauver l’honneur et conserver l’Afrique à la France. « Permettre à l’Afrique du Nord de se défendre, c’est entreprendre dès maintenant le redressement de la France ». Il affirmait que « l’Afrique du Nord, avec ses ressources actuelles, est en mesure de résister longtemps aux entreprises de l’ennemi, assez longtemps sans doute pour contribuer à leur défaite. » Le Résident recevait l’appui, dans cette détermination, aussi bien de son homologue à Tunis que du gouverneur général d’Algérie et des gouverneurs de l’Afrique noire et du mandat sur la Syrie.

Chacun comptait sur le puissant appui de la Marine intacte, sur le matériel militaire déjà expédié par les États-Unis et sur tout ce qui pourrait être envoyé de la métropole. Même avec l’aide hypothétique de l’Espagne et de l’Italie, la Marine allemande, mal équipée pour les opérations amphibies, pourrait difficilement s’aventurer à transporter une armée par mer alors que les flottes anglaise et française dominaient la Méditerranée.

Le 19, le Résident revenait à la charge :

« LAfrique du Nord toute entière est consternée. Les troupes de Terre, de l’Air et de la Marine demandent de continuer la guerre pour sauver l’honneur et conserver l’Afrique du Nord à la France. En admettant même qu’elle nous soit laissée, nous perdrions à jamais l’estime et la confiance des indigènes… Les indigènes, comme ils le déclarent, sont prêts à marcher avec nous jusqu’au dernier homme. Ils ne comprendraient pas qu’on puisse disposer éventuellement de leur territoire, sans tenter avec eux de le conserver… Envisager leur cession à l’étranger sans leur consentement et sans avoir combattu, serait considéré comme une trahison… »

Le 18 également, De Gaulle lançait, de Londres, son célèbre appel à la poursuite de la guerre :

" La défaite est-elle définitive ?Non ! Car la France n’est pas seule ! Elle a un vaste Empire derrière elle ! Elle peut faire bloc avec l’Empire britannique qui tient la mer et continue la lutte, elle peut comme l’Angleterre utiliser, sans limites, l’immense industrie des Etats-Unis… Cette guerre n ’estpas tranchée par la bataille de France. Cette guerre est une guerre mondiale. Le destin du monde est là. »

Impressionné par la prise de position en pointe du général Noguès, en faveur de la poursuite du combat, De Gaulle lui offrit, dans un télégramme du 19 Juin, de prendre la tête de la résistance dans l’Empire français et de se mettre lui-même sous ses ordres. A ses yeux, en effet, il ne faisait pas de doute que si Noguès, en tant que commandant du théâtre d’opérations en Afrique du Nord, se ralliait à la résistance, le reste de l’Empire le suivrait ? « Suis à Londres, en contact officieux et direct avec le gouvernement britannique. Me tiens à votre disposition pour combattre sous vos ordres ou pour toute démarche qui pourrait être utile… »

Le soir à la radio, De Gaulle restait encore confiant dans la décision que prendrait Noguès et liait son nom à celui des héros légendaires de la colonisation :

« Dans l’Afrique de Claudel, de Bugeaud, de Lyautey, de Noguès, tout ce qui a de l’honneur a le strict devoir de résister. »

Bien que son offre soit restée sans réponse, De Gaulle la renouvela le 24 juin. Il proposa à Noguès de prendre la tête du Conseil National Français en formation, pour continuer la lutte.

Mais rien dans son caractère de militaire de carrière ne préparait le général Noguès à relever ce défi, à jouer si nécessaire le rôle de rebelle. Il n’avait pas la stature pour sortir de la hiérarchie et se joindre à une dissidence. N’avait-il pas, malgré sa volonté de résistance, censuré l’appel du " rebelle " De Gaulle et interdit sa diffusion au Maroc ? Ce n’est que le 26 juin que des avions anglais larguèrent sur Casablanca et Port Lyautey des tracts reproduisant le texte du célèbre appel.

Le général Noguès était décidé, dans tous les cas, à rester dans la légalité et à obéir au gouvernement en place, même s’il était contraire à sa propre conviction de mettre fin à la lutte. A une seule condition toutefois : la préservation de l’Empire. Ainsi, il prévenait :

« Si la signature de l’armistice avec l’Allemagne et l’Italie n’est pas accompagnée par me déclaration du gouvernement précisant que nos adversaires acceptent le maintien de l’intégrité du sol de l’Afrique du Nord, les populations nord-africaines unanimes n’accepteraient pas la décision, et suivies de la presque totalité des forces armées, continueraient, avec ou contre leurs chefs, la lutte jusqu’au bout. »

Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale page 75-78  

ביוגרפיה אינטלקטואלית של יצחק אברבנאל לאור כתביו הפורטוגליים אריק לווי

יהדות פורטוגל במוקד

ביוגרפיה אינטלקטואלית של יצחק אברבנאל לאור כתביו הפורטוגליים

אריק לווי

אלמלא עזב יצחק אברבנאל את פורטוגל, האם יכול היה לכתוב את כתביו הידועים לנו היום ? ואם כן, האם אכן היה כותבם ?

כאשר שני חלקיה של שאלה זאת משמשים כנקודת מוצא, מבקשים אנו, ראשית דבר, לתאר את כתביו הפורטוגליים של אברבנאל, הידועים פחות מן האחרים, ולבדוק אילו יסודות מיצירתו המוכרת לנו מתקופה מאוחרת יותר כבר טמונים בהם. יתברר שיסודות אלה רבים מאוד. בעזרת ממצאים אלה נתמודד עם המגמה השולטת היום במחקר, אשר על פיה מתוארים כתבי אברבנאל מן התקופה שאחרי 1492 בעיקר דרך הפריזמה של גלות יהדות ספרד. מטרתנו היא להמיר את הסברה המקובלת היום כמעט בכל מקום לגבי הביוגרפיה האינטלקטואלית של אברבנאל – הטוענת לחוסר רציפות קיצוני כתוצאה מן האסון החברתי־דתי שעברה הקהילה – בסברה הכמעט הפוכה, דהיינו, שבנקל ניתן לתאר את אברבנאל כותב בצורה זו או אחרת כמעט את כל חיבוריו, גם אילו היה נשאר בפורטוגל, ואפילו אילו לא התרחש גירוש ספרד כלל. ממצאים אלו יהוו תזכורת לכך, שלמרות ציפיותיהם של ההיסטוריונים, משברים במישור האישי או החברתי־פוליטי אינם חייבים להביא לשינויים מרחיקי לכת בהשקפת עולמו הדתית של מחבר אינדיווידואלי ואף לא במסלולו האינטלקטואלי־ספרותי. באשר לשאלה השנייה שהצענו בתחילה, המאמר יסתיים בהשערה, שאמנם ייתכן מאוד שאברבנאל היה יכול לכתוב גרסה כזאת או אחרת של כמעט כל חיבוריו אילו נשאר בליסבון, אך ספק רב אם אכן היה כותבם, מכל מקום אילו אורח חייו בפורטוגל היה נשאר כפי שהיה.

החצרן רם המעלה, התאולוג והפרשן יצחק אברבנאל נולד בליסבון בשנת 1437, ברח מפורטוגל לספרד בשנת 1483, כמי שנחשד בשיתוף פעולה בקשר שנרקם לכאורה כנגד ז׳ואאו השני מלך פורטוגל. את ספרד עזב בשנת 1492 בעקבות גירוש ספרד. את אחרית ימיו בילה במרכזים שונים באיטליה, ונפטר בוונציה, קרוב לוודאי סביב חורף1509-1508 .

על אף שחי בספרד תשע שנים בלבד קשור אברבנאל בזיכרון היהודי הקולקטיבי בעיקר לספרד, אם כי חוקרים המתעניינים בו כהוגה דעות וכמחבר קושרים אותו גם לאיטליה, שם כתב את מרבית כתביו. אין צורך להרחיק לכת כדי למצוא סיבות לזיהויו עם ספרד. בראש ובראשונה עולה דמותו החזקה והמושרשת של אברבנאל כ״דוברם הראשי״ של יהודי ספרד ב־1492, בימי גירוש ספרד, כזה שניסה להציל את עמו ״באחת התקופות היותר מכריעות בהיסטוריה היהודית״, וכזה אשר בהיכשל מאמציו לבטל את גזרת הגירוש, בחר לצאת לגלות ובלבד שלא להמיר את דתו

הערת המחבר: דימוי זה נטבע תחילה על ידי אברבנאל עצמו בדיווחיו אחרי 1492, שבהם תיאר את פעילותו בעקבות פרסום צו הגירוש. ראו: פירוש על נביאים ראשונים, ירושלים תשט״ו, עמ׳ 422. לאחר מכן הביטוי נשנה וקושט על ידי מחברים יהודים מאוחרים יותר. ראו למשל מתחילת המאה הט״ז: השלמת ספר הקבלה לר׳ אברהם מטרוטייאל, בתוך: שתי כרוניקות עבריות מדור גירוש ספרד, מהדורת אברהם דוד, ירושלים תשנ״א, עמ׳ 38. דוגמה מן המאה הי״ז: ספר דברי יוסף לר׳ יוסף ב׳ יצחק סמברי, מהדורת שמעון שטובר, ירושלים תשנ״ד, עמ׳ 255-254. הדים נוספים לדימוי בזיכרון היהודי עד לימינו, ראו: אטיאס, מסה (לעיל, הערה 2), עמ׳ 298, הערה 147. באיזו מידה יש לדימוי זה בסיס היסטורי היא שאלה בפני עצמה. להבעת ספקנות מוצדקת באשר להשערות ״רומנטיות״ מפליגות בעניין פעילותו של אברבנאל אחרי פרסום צו הגירוש (כגון אלה בספרו של נתניהו, אברבנאל (לעיל, הערה 1), עמ׳ 56-54), ראו: ,Norman Roth .Conversos, Inquisition, and the Expulsion of the Jews from Spain, Madison 1995, pp 300-298 .תיקונו של רות מוגזם מאוד, כי לא סביר שאברבנאל לא עשה דבר לבטל את צו הגירוש, אפילו אם אנו מקבלים את הקריקטורה של רות ש״לאברבנאל לא היה כל עניין מלבד תהילה והון בעת שהותו בספרד״ (שם, עמ׳ 300). ואפילו אם נקבל תמונה שלילית זאת, הרי מותר להניח שאיום הגירוש, כשבעקבותיו איום על ״התהילה וההון״, היה מטלטל את אברבנאל להגן על ענייניו הפרטיים, אם לא על ענייני משפחתו, חבריו ועל כלל יהדות ספרד. מלבד זאת יש לציין, כנגד רות, שתיאור אברבנאל את פעילותו בתקופה זאת לא נכתב ״שנים רבות״ אחרי הגירוש (שם, עמ׳ 291,289) אלא לכל היותר שנה וחצי אחריו. ובכן, לאור הנסיבות, ודיווחיו של אברבנאל על פגישות רבות עם המלך שבהן הוא התחנן לפניו להציל את עמו, נראה כי מותר להניח, שקרוב לוודאי שיחד עם אחרים, אברבנאל עשה ככל שיכול כדי לדחות את פירוקה של יהדות ספרד, גם אם כל צעדיו לא הייתה בהם תועלת רבה. עם זאת, טיעונו של חיים ביינארט (גירוש ספרד, ירושלים תשנ״ד, עט׳ 196-195, הערה 3) שבמידת האפשר יש לבדוק את דברי אברבנאל בדבר פגישותיו עם המלך פרננדו מבחינת האפשרות הלוגיסטית שפגישות אלה אכן התקיימו, בהחלט מתקבל. בדבר דיון בטקסטים עליהם רות מנסה לבנות את טיעוניו, ראו להלן הערה 12. לדיון מפורט על פעילותו הספרותית של אברבנאל להצגתו כמנהיג יהודי ספרד לפני ואחרי הגירוש, ראו: סדריק כהן סקלי, הרטוריקה ההומניסטית של דון יצחק אברבנאל: רטוריקה, היסטוריה ומסורת בהקדמותיו ומכתביו של יצחק אברבנאל, דיס׳, אוניברסיטת תל אביב, תשס״ה.

מלבד זאת, נוטים לראות את אברבנאל כאחרון בשורה ארוכה של ״גדולים״ שקמו ליהדות ספרד המכובדת ובעלת ההישגים, או כפי שתואר בתיאור נמלץ במיוחד, ״אחרון במסילת הכוכבים שזהרו בשמי ספרד למשך יותר מחמש מאות שנה״. סיבה שלישית היא שמשפחת אברבנאל הייתה בעלת שורשים בספרד, שם חיה במשך דורות, לפני שסבו של יצחק אברבנאל היגר לפורטוגל, כשלושים וחמש שנה לפני לידת דון יצחק. ולבסוף, סיבה חשובה נוספת נעוצה בעובדה שחוקרי תולדות ימי הביניים של פורטוגל, כמו גם חוקרי תולדות ימי הביניים של היהודים בכלל, לא נתנו לבם אל המרכיב הפורטוגלי שביהדות האיברית. ובכל זאת מלמדים אותנו הנתונים הביוגרפיים הפשוטים, שאברבנאל בילה קרוב לשני שלישים מחייו – ובהם השנים המעצבות מבחינה דתית ואינטלקטואלית – בפורטוגל, וכל המתעניין בביוגרפיה הרוחנית והאינטלקטואלית שלו חייב להביא בחשבון את השנים שעשה בפורטוגל, אף על פי שרוב רובם של כתביו נכתבו אחרי שעזב את ארץ הולדתו.

מי שבא לחקור את הביוגרפיה האינטלקטואלית של אברבנאל בימי שבתו בפורטוגל, נתקל בשתי בעיות, אשר רמזים להן נמצאים בהצהרה שכתב אברבנאל קרוב לסוף ימיו. בתשובה למכתב ששלח לו שאול הכהן אשכנזי, הדגיש אברבנאל שכתב את כל כתביו ״אחר שיצאתי מארץ מולדתי כי הנה קודם לזה כל הימים שהייתי בחצרות המלכים וטירותיהם עסוק בעבודתם לא היה לי פנאי לעיין ולא ידעתי ספר וכליתי בהבל ימי ושמתי בבהלה לעשות עושר וכבוד אתי, וכן אבד העושר ההוא בענין רע וגלה כבוד מישראל. ואחרי היותי נע ונד בארץ מממלכה אל עם אחר וחסרתי הממון אז דרשתי מעל ספר ה׳ [.״]״.

ביוגרפיה אינטלקטואלית של יצחק אברבנאל לאור כתביו הפורטוגליים-אריק לווי עמ' 106-103- מתוך יהדות פורטוגל במוקד –מחקרים על יהודים ויהוים בסתר-עורכים:יום טוב עסיס-משה אורפלי

מוקדימה-אקדמות למדע ההיסטוריה-עבד אל רמאן אבן-ח'לדון-2002

תולדות הנוסח וכתבי־היד

ה׳מוקדימה׳ נכתבה, כאמור לעיל, בשנת 1377; כשנה לאחר השלמתה בא אבן- ח׳לדון אל חצרו של שליט תוניס משושלת החפציים, אבּו אל־עבּאם. בתוּניס התחיל אבן־ח׳לדון לעבד את ספרו ולהוסיף בו פרטים על-פי מקורות, שלא היו לנגד עיניו בעת ישיבתו בטירת אבן־סלאמה. משהשלים את ספרו, הגיש העתק אחד ממנו לאבו אל־עבאס. כתב־יד זה, שנשתמר כנראה בתוניס עד המאה שעברה – ייקרא להלן ׳התוניסי׳.

אך נוסח זה של ה׳מוקדימה׳ לא היה אלא נוסח ראשון בלבד. בשאר ימי חייו, ובייחוד אחר שבא למצרים בשנת 1383 – המשיך אבן־ח׳לדון לתקן ולהשלים את ספרו: הוא תיקן שגיאות, הוסיף דוגמאות מקורות תקופתו, הוסיף הערות על הבדלים בין מצרים והמגרב, והרחיב קטעים שהיו מנוסחים בקיצור.

אמנם יש להעיר כי אבן־ח׳לדון לא השלים את עריכת ספרו מבחינה זאת: לעומת הקטעים המרובים שנוספו במצרים, מצויים בספר קטעים מרובים שניכר בהם שנכ­תבו בעוד המחבר במגרב, בלי שתיקן אותם אחרי־כן על יסוד ידיעותיו הנוספות שרכש במצרים. אתן כאן רק דוגמה אחת (דוגמאות אחרות צוינו בהערות לטכסט), מן הפרק על ההוראה ושיטותיה: ׳גם בני ארצות המזרח משלבים בהוראת הקוראן דברים אחרים, כפי ששמעתי, אלא שאינני יודע על מה הם שמים את הדגש׳״.

כתבי־היד של ה׳מוקדימה' נפוצו במספר רב כבר בימי חייו של אבן־ח׳לדון. אחד מכתבי־יד אלה, שנכתב ב־1394, מוקדש לשליט הממלוכּי של מצרים, הסולטאן אל־מלכּ אל־זאהר בּרקוּק, שקיבל את אבן־ח׳לדון יפה בבואו למצרים והיה לו לפטרון ומגן: לכבודו אף שינה אבן־ח׳לדון את שם ספרו בכתב־יד זה וקרא לו ׳אל־זאהירי׳, אך שם זה לא דבק בספר לאחר־מכן. כתב־יד זה – אצל רוזנטאל (1) A – הוא כתב־היד העתיק ביותר שנשתמר עד היום, והוא שמור בספריית דאמאד־איברהים בקושטא.

כתב־יד אחר, שנכתב בשנת 1396, נשלח על־ידי המחבר אבן־ח׳לדון כמתנת־הקדש למסגד שכונת בני קירוואן שבעיר פאס. על גבי השער כתב אבן־ח׳לדון הערה המאשרת, שכתב־יד זה הוא הנוסח האבתֶנטי של ה׳מוקדימה.' כתב־יד זה, המכונה אצל רוזנטאל (2) A נשתמר כנראה בפאס עד היום, אך במצב רע כל כך, שגבאי המסגד אינם מרשים להשתמש בו. כתב־יד זה ייקרא להלן ׳הפאסי׳.

כתכ-יד אחר, שנכתב בשנת 1402 (כ״י C אצל רוזנטאל), הוא כנראה כתב־היד האחרון של ה׳מוקדימה׳ שהועתק בימי חייו של אבן־ח׳לדון, והוא מזכיר את המאורע המאוחר ביותר שנזכר בכלל ב׳מוקדימה׳- נסיעתו של אבן־ח׳לדון לדמשק בשנת 1400. בעמוד השער של כתב־יד זה מצויה הערה בכתב־ידו של המחבר, וזה לשונה: 'זוהי טיוטת ספר האקדמות, שהוא חלק מספר הלקחים על תולדות הערבים, הפרסים והברברים. הספר הוא מדעי כולו, מעין פתיחה לספר ההיסטוריה. השוויתי אותו ותיקנתי אותו, ואין בנמצא בין העתקי ה׳מוקדימה׳ העתק נכון יותר ממנו. כתב המחבר, עבד אל־רחמאן אבן־ח׳לדוּן, יצליחהו אלוהים ויסלח לו בחסדו'. בכתב־יד זה מובאים קטעים רבים על גבי פתקאות, שחוברו אל הדפים לאחר שנסתיימה כתיבתם, רובן ככתב־ידו של אותו מעתיק שכתב את כתב־היד כולו. נראים הדברים שכתב־היד הועתק מנוסח קודם, ושהמעתיק צירף לאחר־מכן קטעים, אשר אבן־ח׳לדון עצמו הוסיפם תוך עריכת הספר. כתב־יד זה נמצא עתה בקושטא, בספ­ריית עאטיף־אפנדי.

במאה השמונה־עשרה נאספו כתבי־יד מרובים של ה׳מוקדימה׳ לספריות שבתור­כיה, ובייחוד בקושטא. מספר כתבי־היד בעיר זו, וכן בספריות רבות בכל חלקי העולם, רב עד מאוד; אולם ארבעת כתכי־היד הנ״ל הם החשובים ביותר מבחינת תולדות הנוסח.

*

קטעים מן ה׳מוקדימה׳ נדפסו לראשונה על־ידי המלומד הצרפתי די־סאסי בשנת 1806 בכריסטוֹמאטיה הערבית שלו, וקטעים אחרים נדפסו לאחר־מכן באוספים דומים. ה׳מוקדימה׳ בשלימותה הוצאה לאור לראשונה לפני יותר ממאה שנים כמעט בבת אחת בשני מקומות: בפאריס ובקאהיר. ההוצאה הפאריסאית נערכה על-ידי המזרחן הצרפתי קאטרמר (Quatremere) ונדפסה בשנת 1858 בשלושה כרכים בסדרה  Notices et Extraits -׳ידיעות וקטעים מתוך כתבי-היד של הספריה המלכותית' מהדורה זו היתה מבוססת על ארבעה כתבי־יד, שאחד מהם היה העתק של כתב-יד עאטיף־אפנדי.

כפי שמציין רוזנטאל״, שיחק לו מזלו של קאטרמר, שיכול היה לבסס את הוצאתו על השוואה של כתב־היד הקדום ביותר שנשתמר(אל־זאהירי, 1394) עם כתב-היד האחרון שהוגה על־ידי אבן־ח׳לדון עצמו(1402). ההוצאה הקאהירית נערכה על־ידי המלומד המצרי הנודע נצר אל־הוריני, והוצאה על־ידי בית־הדפוס המפורסם שבבולאק בשנת 1857. מקורותיה של מהדורה זו אינם נזכרים במפורש, אך מתוך הערות בודדות של המביא לבית־הדפוס ניתן להסיק, שהיא מסתמכת על כתב־היד התוניסי (1378) ועל כתב־היד הפאסי (1396). ההוצאות של פאריס ובולאק נבדלות אפוא זו מזו בעיקר בכך, שההוצאה הפאריסאית מוסרת את הנוסח האחרון והמלא ביותר של ה׳מוקדימה׳(1402), בעוד ההוצאה הקאהירית מוסרת נוסח מוקדם יותר, משנת 1396 – לא המוקדם ביותר כי אם מהדורת־ביניים, שהמחבר כבר הכניס בה הרבה תיקונים והשלמות, אך עדיין לא את כל אלה הכלולים בנוסח האחרון. לפיכך אין ההבדל ביניהן גדול כל כך. רוב התיקונים שהכניס המחבר בספרו בשנות-חייו האחרונות – משנת 1396 עד 1402 – נוגעים רק לניסוח הדברים ודרך הרצאתם ולא לתוכנם.

מוקדימה-אקדמות למדע ההיסטוריה-עבד אל רמאן אבן-ח'לדון-2002 – עמ' מד-מו

בוכוולנד בסהרה-בין צלב קרס לסהרה-יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה-רוברט סטלוף

עזבנו את תחנת טנדררה בארבע וחצי לפנות ערב, בתחילתה של שקיעה סתווית. יותר משעה וחצי בדקנו כל סנטימטר של האתר, עלינו וירדנו בשביל, נכנסנו לכל הבניינים, צילמנו תמונות וסרט וידאו. אבל הבנו כי עלינו להזדרז להגיע לבו ערפה לפני רדת הלילה, מה גם שהיעד המקורי שלנו היה נווה המדבר פיגיג, עיירה במרחק מאה ושלושים קילומטר דרומית־מזרחית משם.

בשעתיים הבאות דהרנו לדרום ולדרום־מזרח, לפעמים במהירות גבוהה ממאה וחמישים קילומטר לשעה. המדבר היה יפה להפליא. השמש היתה כדור כתום זוהר בקטע אחד של השמים. כשהיום התחלף בלילה, התחלף הכתום בלובן נוהר של ירח מלא. בשש בערך עברנו על פני אחת משתי תחנות הרכבת שפעלו בבו ערפה לפני המלחמה, והחלטנו להמשיך, לאור הירח, לפיגיג, ללינת לילה. תיכננו לעצור למחרת, בדרך חזרה, כדי לבדוק את האתרים מתקופת וישי בסביבות בו ערפה.

פיגיג יושבת בפינה הדרום־מזרחית של מרוקו, בקצה רצועת יבשה המוקפת משלושה עברים על ידי אלג׳יריה. למרות בידודה, עיירה זו, המונה 120,000 תושבים, היא מקום תוסס ופעיל מזה זמן רב. היא תרמה יותר מכפי חלקה לתנועת העצמאות המרוקנית בשנות הארבעים והחמישים והיום היא מתפארת בכמה וכמה ״בנים אהובים״ שעשו חיל ושולחים לה כספים כדי לממן את מה שהממשלה ברבאט הרחוקה אינה מספקת. באמצע שנות השבעים, כשפרצו עימותים ספוראדיים בין מרוקו ואלג׳יריה בשל סכסוכי גבול, בשל מערב הסהרה ובשל זכויות חזקה שונות בצפון־מערב אפריקה, התרחשו כמה מהקרבות ברחובות פיגיג. היום, לאחר שהגבול נסגר, אבד לפיגיג משהו מהברק היזמי שלה, אבל עם רבע מיליון עצי תמר נטועים בגן עתיק, מושקה היטב, הרומנטיקה והפלא עומדים בעינם.

עשינו את הלילה במלון היחיד של פיגיג – מקום ידידותי חד־כוכבי ושמו פיגיג הוטל. לפני הצהריים היינו שוב על הכביש, נוסעים בחזרה לעבר בו ערפה, התחנה האחרונה של הרכבת המרוקנית המזרחית ונקודת המוצא של הדילוג הטרנס־סהרי הגדול בואכה מרכז אפריקה. בו ערפה היתה גם מוקד תעשיית המכרות של דרום־מזרח מרוקו, עם שלוחת רכבת שהתפצלה מהמסילה הראשית כדי לשנע מנגן צפונה, אל נמלי הים התיכון. מסיבות אלה הוקם בבו ערפה מחנה עבודת הכפייה הגדול ביותר של משטר וישי במרוקו. המחנה הזה שכן בקרבת תחנת הרכבת המרכזית. לפי הצלב האדום, ישבו בו, ביולי 1942, 818 אסירים.

אף על פי כן החלטנו לא להקדיש את זמננו המוגבל לבדיקת בו ערפה עצמה. חשבנו כי טנדררה סיפקה לנו מושג טוב על דמותו של מחנה עבודת כפייה. המתינה לנו משימה אחרת – לגלות את האתר של מחנה ״עונשין״ או ״משמעת״ של משטר וישי.

אם חייהם של העצירים במחנות עבודת כפייה היו קשים ואכזריים, הרי מה שעבר עליהם במחנות עונשין היה, כפי שאמר הארי אלכסנדר, גיהינום טהור. יהודי פולני, ניצול אחר שעבר גם דרך בּוּ עַרְפָה וגם דרך מחנה העונשין הסמוך, תיאר את המקום הראשון כ״בית הבראה יחסי״ בהשוואה לאחרון. יתר על כן, דומה כי ה״משמעת״ שנכפתה במחנות האלה נועדה אך ורק להכאיב לאסירים ולענות אותם. העדויות מלמדות כי כמעט כל עובד כפייה בבו ערפה נידון ל״משמעת״ בגין עברה זו או אחרת.

לבו ערפה היו שלושה מחנות עונשין, שמוקמו בסמוך אליו. הראשון היה תחנה ישנה של לגיון הזרים ושמה מֶרִידְּג׳ה, במרחק תשעים קילומטר מהעיירה קולון־בשאר. כעבור כמה חודשים נטשו הצרפתים את המחנה הזה ובנו מחנה חדש בעין אל־אוראק, במרחק ארבעים קילומטר מדרום לבו ערפה, קרוב למכרה. עין אל־אוראק אינה מופיעה במפות של מרוקו – למעשה, מפות מסחריות אינן מראות שום דבר בדרך לגבול אלג׳יריה דרומית לבו ערפה – אבל היא שימשה עד מאי 1942 כאתר ה״משמעת״ הראשי לעובדי הכפייה של בו ערפה. לאחר שהמפקדים הצרפתים מכרו את האתר לנכבד ערבי מקומי תמורת 100,000 פרנק, הם עקרו למקום המכונה פוּם דֶפלה, כארבעה־עשר קילומטר ממזרח לבו ערפה.

בדומה לעין אל־אוראק, גם פום דפלה אינה מופיעה בשום מפה. אבל לאורך כביש בו ערפה־פיגיג יש שלט שמסמן נתיב של ערוץ נחל יבש ושמו וֶד דפלה. בבואנו לנקודה זו בדרכנו מפיגיג מערבה, עצרנו את המכונית ליד איש שחיכה לאחד האוטובוסים הבין־עירוניים הלא־תדירים כדי להגיע לבו ערפה. הוא היה ״הברבר הזקן״ המובהק, כמו מתוך סרט תיעודי. לבוש בגלבייה חומה־דהה, הוא יכול היה להיות בן כל גיל בין חמישים ושמונים; עור גלדני כהה, עיניים נוקבות, שיניים רקובות רב־כיווניות וחיוך מרצד מסביר־פנים. שמו, אמר לנו, הוא סעיד.

בערבית מתובלת בצרפתית סיפר לי סעיד כי כל חייו גר בעמק הזה. פום דפלה, אמר, הוא שמה של כברת ארץ לאורך הנחל, בין הכביש ומרגלות ההרים, כשניים וחצי קילומטרים צפונה ממקומנו. מבני האבן הקטנים שראינו מרחוק שרדו ללא ספק מהתקופה הצרפתית, אמר. אחר כך סיפר לנו בגאווה על בתו שחיה בבלגיה. המעבר מהריקות של פום דפלה אל בירת אירופה בדור אחד אינו קפיצה של מה בכך.

לאחר שנפרדנו מסעיר, סובבנו את המכונית, ירדנו מהכביש והמשכנו לאורך שפת הנחל, לעבר אותם מבני אבן. בדוח של נציג הצלב האדום מתקופת המלחמה נאמר כי התושבים המסכנים של פום דפלה גרו באוהלים וישנו על מחצלות קש. ״כל המצב הידרדר לתנאים הבסיסיים ביותר״, כתב הנציג. אפשר שבקתות האבן הקטנות והפרימיטיביות, הערוכות בריבוע ברווחים של כמה מאות מטרים, שימשו כעמדות שמירה. אפילו אם נבנו בתקופה מאוחרת יותר, השטח שסימנו היה קרוב לוודאי אתר ״מחנה העונשין״ של תקופת וישי.

בְּפוּם דְפלֶה התרחשו כמה מהעינויים הנוראים ביותר במרוקו. במקום הזה, הפעילו על יהודים את העונש המכונה tombeau, קבר בצרפתית. מנהלי המחנה ציוו על האסירים לחפור בקרקע בורות שאורכם שני מטרים, רוחבם חמישים סנטימטר, ועומקם שלושים וחמישה סנטימטרים ולשכב בתוך הקברים המדומים האלה במשך שבועות רצופים. הם נשארו שם יומם ולילה, חשופים לימי הקיץ היוקדים, שהטמפרטורה שלהם עלולה לעלות ליותר מחמישים מעלות, וללילות החורף המקפיאים, שהטמפרטורה שלהם עלולה לרדת מתחת לאפס. הם שכבו בתוך הפרשותיהם והתקיימו על לחם ומים. כל תנועה קלה שבקלות של אסיר גרמה לשומרי המחנה להמטיר עליו, לפי עדותם של הניצולים היהודים הפולנים, ״גשם של אבנים ומכות רובים״.

שגרת ה״משמעת״ של לוטננט תומס בפום דפלה היתה אכזרית עוד יותר מזו של לוטננט גרונטר בעין אל־אוראק …תומם דרש שאיש שמרצה עונש ״קבר״ ימשיך לעבוד כרגיל כל היום ויחזור ל״קבר״ בלילה – ויתקיים כל הזמן מקצבת לחם ומים של ״קבר״ – שקוצצה לליטר מים אחד ליום ול־175 גרם לחם.

בוכוולנד בסהרה-בין צלב קרב לסהרה-יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה-רטברא סטלוף-עמ' 97-93 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

ינואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר