מורשת יהדות מרוקו

החלוקה של הפיוטים ב״שירת הבקשות״ לנושאים

עורכי ״שיר ידידות״ ־ ר׳ דוד אלקיים, שיך דוד יפלח ור׳ חיים אפריאט, שיבצו את 559 הפיוטים (שחלקם חוזרים על עצמם) ללא סדר וללא הגיון. כך קורה שמספר הפיוטים בכל שבת הוא בן 16 פיוטים בשבת ״תרומה״ ל־78 פיוטים בפרשת ״זכור״. אגב, בשבת ״זכור״ שיבצו העורכים פיוטים רבים מעבר לזמן המוקדש למנהג.

בערבי ״שירת הבקשות״ אין מספיקים בדרך כלל לשיר את כל הפיוטים, ונראה לי שהם הגזימו בשיבוץ הרב של הפיוטים בשבת ״זכור״. משובצים בין השאר: 24 בקשות לשבת, 32 פיוטים לחג־ הפורים (כולל 2 פיוטים לראש חודש). מלבד שבת ״זכור״ המספר הרב ביותר של הפיוטים קיים בשבתות ״מקץ״ ־ 31 פיוטים ו״יתרו״ ־ 32 פיוטים בכל שבת.

הטבלה הבאה מציגה את אופן חלוקת נושאי הפיוטים לפי כל שבת:

הערת המחבר:  על ההיבטים הדתיים בפיוטים אצל יהודי מרוקו ראה אצל יוסף שטרית ״השירה הדתית תרבותית״, עמ׳ 194־57 מתוך ספרו ״השירה הערבית יהודית שבכתב בצפון אפריקה״.

מספרי הפיוטים הוא עפ״י הקובץ של הרב שושנה ״אעירה שחר״. בהערותי לפרק זה אני מסתמך גם על ספרו של דן מנור ״גלות וגאולה״.

הנושא שהעסיק יותר מכל את הפיטנים, עפ״י הטבלה שלפנינו, הוא נושאי הגלות, הגאולה והכיסופים לא״י. אין זה מפתיע וטבעי שכך יהיה. כ־ 40 אחוזים מכלל הפיוטים ב״שירת הבקשות״ מתיחסים לתכנים של גלות וגאולה. משוררים ופיטנים ביטאו את רחשי ליבם על סבלות הגלות וייסוריה, ביטאו בכתב את רצונם ביציאה מן הגלות תוך ציפייה למשיח הגואל וכמיהה עזה לציון וירושלים.

א. הגלות

סבלות יהודי מרוקו הם מן המפורסמות. יהודי מרוקו נקלעו שלא מרצונם לארץ, שבה נאבקו בני הארץ על השליטה במרחב הענק. שושלות נלחמו ביניהן ומלכים עלו ונפלו על השלטון בארץ רחבת ידיים זו. בתווך, כתמיד, ניצבו היהודים שסבלו מנת יתר של תלאות, גזירות ופרעות.

המשוררים במרוקו כתבו על הייסורים הפוקדים את כל הקהילות היהודיות באשר הם. בפיוטים הם מתארים תופעות שונות המשקפות את מצוקת הקהילה. בין השאר בולטים התאורים על המצוקה החומרית ועל הלחץ הרוחני כאחד.

המצוקה החומרית

בתאורי המצוקה החומרית אנו קוראים באחד הפיוטים המתאר את ייסורי הקהילה בביטוי ציורי כללי:

^{"מכף רגל עד ראש מכה ביד עושקי…}

הן כשל כחי וסבלי מרב מצוקה וצר כפו סופק"

״רגל״ ו״ראש״ הם מטאפורה למעמדות השונים בקהילה ־ מנהיגי הקהילה ואף הפשוטים שבה, עניים ופחותים, סבלו מייסורי הגלות. אפשר לפרש ״רגל״ ו״ראש" כקהילות בצפון ובדרום, כולם כאחד סבלו.

אחת מתופעות לחץ הגלות היא נטל המיסים, כפי שהוא מתואר בכמה פיוטים: ״מעל גבולו נחמס, נרמס לעל מס נכמס״.

      הערות המחבר:  ר׳ ראובן אבן צור בספרו ״כתר תורה״ מתאר את נטל המסים שהטילו השלטונות על היהודים ״וכך היה המדה בתת בלב שונאיהם להטיל ולהעמיס עליהם הטלת גזלות וחבלות נטולי כסף וזהב…והנוגשים אצים לוחצים כל היום…״ ראה דן מנור ״גלות וגאולה״ עמ׳ 28־27.

מתוך הספר של דן מנור "גלות וגאולה"

ממאמרים אחרים העוסקים בפרשנות, או בספרות המוסר, עולים הדים שונים למצוקתה החומרית של יהדות מרוקו בכל התקופות, ללא קשר עם מאורע היסטורי זה או אחר. בהקדמה שחיבר ר׳ ראובן אבן צור לספר כתר תורה הוא מתאר את עומס המסים והארנונות, שמטילים השלטונות על הקהילה היהודית, בנוסח המקמה: ״וכך היה המדה בתת בלב שונאיהם, להטיל ולהעמיס עליהם הטלת גזלות וחבלות נטילי כסף וזהב. יום ליום יביעו אומר הב הב דלא פסיק מבינייהו [שלא נפסק מביניהם]. אינהו וכל אביזרייהו [הם וכל אביזריהם] וניתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים. כצאן לגוזזים […] והנוגשים אצים לוחצים כל היום […] לא שבת נוגש לא שבתה מדהבה […] עד כי כשל כח הסבל וכו״. נטל כבד זה אילץ את גזברי הקהילה, שעליהם היתה מוטלת חובת הגביה לגבות את המס גם ממעוטי־יכולת, וביניהם תלמידי־חכמים רבים. הללו, אשר מקדישים את כל זמנם לתורה ואינם מתפנים לצרכי פרנסה, חשו את עצמם מקופחים הן על־פי הדין, והן לפי הנוהג שהיה מקובל בקהילה זו. הם ראו בהטלת המם עליהם משום חילול כבודה של תורה: ״ומפני חמת המציק חטא ישראל […] וישלחו יד בשלומי אמוני ישראל ויגעו בנביאיו ובמשיחיו והתורה חוגרת שק על לומדיה / מאנה הנחם על בניה […] וחולל נזרה ונפרץ גדרה ונפל כתר״. עד כאן מספרו של דן מנור

בפיוט אחר כתוב: ״רגלו על גבי יחרוש הכביד עלי על ומס״. הביטוי ״רגלו על גבי יחרוש״ מזכיר את המליצה המקראית. ״על גבי חרשו חורשים״ שפירושה הוא: השפילוני ובזו אותי והרבו את ייסורי. יש כאן דימוי לעם ישראל כאילו היה שכוב באדמה וגבו למעלה, ובאו החורשים, שהם אויבי העם, החורשים באדמה שדקרו ופצעו את גבו של ישראל.

לשון ציורית אחרת

^{" יונתך בבר נדחה נאנחה}

^{לצמיתות מכורה, ובעול צר בן האמה}

^{מרטו אגפיה מכל עבר"}

יש כאן דימוי של כנסת ישראל ליונה שמורטים את נוצות כנפיה, היונה המסמלת רוך ועדנה נופלת טרף לדורסים. מצב זה הופך את יהודי מרוקו לאומה:

"צמתו ערפה ועד נפשה

וכי עוד נתונה/נחרצה

ענייה לא נחמה"

הגוף נלחץ בכוח רב בקשי השעבוד, והנפש עומדת מול דברי בוז וגידופים.

המשורר מתאר את גולת מרוקו כ״בור שביה״, שבו היהודים החיים בה מוקפים אויבים הלוחצים אותם ״מצאוני צוררי ואויבי, זה ילחץ וזה ידחק״. ההלכה המוסלמית־השריעה הוגשמה הלכה למעשה במרוקו. לכל אורך הדורות ציוו השליטים על נתיניהם לשלם את מס הגולגולת ״הג׳יזיה״, אך היהודים שסבלו מנת יתר של גזירות נאלצו להשלים עם תשלומי מס נוספים ועם גזירות נוספות שהוטלו על היהודים.

הערת המחבר:         בספרי ההסטוריה על יהודי מרוקו אפשר למצוא תיאורים רבים על הגזירות שהוטלו על היהודים. להלן תיאור המובא אצל הירשברג (עמ׳ 301־294) והמתאר את חיי היהודים בתקופת פרעות תק״ן ־ 1790 בימי הסולטאן מולאי יזיד (1792־1790). להלן התיאור: ״ולעת ערב ט״ו לחדש הנז׳ נכנסו כל הגויים לעיר ושללו אותה…וכל הנשים סופדות, ויש שהפילו עוברות ולדותיהן מן הפחד…וגרשו משם היהודים ערומים ויחפים וישבו במערות הסמוכים לעיר…ונכנסו הגויים לבתינו…וכל בתי הכנסיות ובתי מדרשות נכנסו…ונגנבו כמה ס״ת והיה ממש כחרבו ביהמ״ק…וגזר אומר המזיד ששום בר ישראל ובת ישראל לא ילבשו גוון ירוק…וגזר (אותו מלך) בדעתו שלא יראה ולא ידבר עם שום ישראל וחרפת אדם ובזוי עם כל הנקרא עברי…״.תיאור זה ממחיש את המציאות הכואבת שבה חיו יהודי מרוקו. להלן תיאור של הטלת מלאכות בזויות על היהודים וניצולם כפי שכותב ר׳ שלמה בן זקן (1733־1670) בחיבורו ״פרי עץ הגן״: ״העסקת היהודי בכל מיני מלאכות ללא שכר, כאשר הוא עובר ככלי שרת מיד ליד״. תופעה זו היתה אחד מגלויי הדכוי של היהודים. גם ר׳ רפאל ברדוגו(1820־1747) מציין את ההשפלה שעברה על יהודי מרוקו. על הפסוק ״בבוקר תאמר מי יתן ערב״ (דברים כ״ח, ס״ז) הוא אומר כי הוא מתאים ליהודי מרוקו. ״ביום יפחדו מן האויבים הנכנסים לחטוף ולטרוף ויאמרו (היהודים) מי יתן ערב ובערב יחתוהו וחזיונות יבעתוהו״. בדבריו הוא מתכוון לפרעות שפגעו ביהודים בימי שלטונו של מולאי יזיד: הרס וחרבן של הקהילות היהודיות, חורבן בתי כנסת, הריגת יהודים ועוד

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט- עמ 50-48

ממאמרים אחרים העוסקים בפרשנות, או בספרות המוסר, עולים הדים שונים למצוקתה החומרית של יהדות מרוקו בכל התקופות, ללא קשר עם מאורע היסטורי זה או אחר. בהקדמה שחיבר ר׳ ראובן אבן צור לספר כתר תורה הוא מתאר את עומס המסים והארנונות, שמטילים השלטונות על הקהילה היהודית, בנוסח המקמה: ״וכך היה המדד, בתת בלב שונאיהם, להטיל ולהעמיס עליהם הטלת גזלות וחבלות נטילי כסף וזהב. יום ליום יביעו אומר הב הב דלא פסיק מבינייהו [שלא נפסק מביניהם]. אינהו וכל אביזרייהו [הם וכל אביזריהם] וניתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים. כצאן לגוזזים […] והנוגשים אצים לוחצים כל היום […] לא שבת נוגש לא שבתה מדהבה […]-וְנָשָׂאתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְאָמָרְתָּ אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ שָׁבְתָה מַדְהֵבָה- ישעיהו יד, ד). עד כי כשל כח הסבל וכו״. נטל כבד זה אילץ את גזברי הקהילה, שעליהם היתה מוטלת חובת הגביה לגבות את המס גם ממעוטי־יכולת, וביניהם תלמידי־חכמים רבים. הללו, אשר מקדישים את כל זמנם לתורה ואינם מתפנים לצרכי פרנסה, חשו את עצמם מקופחים הן על־פי הדין, והן לפי הנוהג שהיה מקובל בקהילה זו. הם ראו בהטלת המם עליהם משום חילול כבודה של תורה: ״ומפני חמת המציק חטא ישראל […] וישלחו יד בשלומי אמוני ישראל ויגעו בנביאיו ובמשיחיו והתורה חוגרת שק על לומדיה / מאנה הנחם על בניה […] וחולל נזרה ונפרץ גדרה ונפל כתר״.

הערת המחבר: המקור ההלכתי על פטור תלמידי חכמים ממס מצוי בתלמוד: ״הכל לפסי העיר ואפילו מיתמי אבל רבנן לא, דרבנן לא צריכי נטירותא״ = הכל חייבים בתשלום מם לצרכי ביטחון אפילו היתומים. אבל חכמים אינם צריכים משום שאינם זקוקים להגנה <ב״ב, ח׳ ע״ב>. על התקנות לפטור תלמידי־חכמים ממס בכתבי חכמי מרוקו ראה חיבורו של ר׳ יעקב בן מלכא, נר מערבי, ירושלים תרצ״ה, דפוס צוקרמן, ח״א, סימן ג״ז דף נ״ו־ס׳, וכן חיבורו של ר׳ יעקב אבן צור, משפט וצדקה ביעקב, נא אמון תרג״ד, ח״א, סימנים רנ״ג־רס״א; ר׳ אברהם אנקאוה כרם חמר לוורנו תרל״א, דפוס בן אמוזג, ח״ב, סימן קמ״ח.

החיבור כתר תורה מוקדש רובו ככולו להגנה על כבוד התורה ועל מעמד תלמידי־החכמים. בדברים בוטים מוקיע המחבר את פרנסי הקהילה הגובים מסים לאוצר המלכות גם מתלמידי־חכמים, שתורתם היא מלאכתם היחידה. ואף אם האחרונים מקצים לעתים זמן מועט לצורכי פרנסה, הרי זה רק בשל מניע מוסרי – להתפרנס מיגיע־כפיהם ולא להטיל את עצמם כמעמסה על הציבור. הטלת תשלום מס על תלמידי־חכמים, לדעת המחבר, תאלץ אותם לפרוש מתלמוד תורה ולהתמכר לענייני חולין. כך ייווצר מצב של חילול התורה: ״שגורמים להם לפרוש אותם מד״ת [מדברי תורה] […] שהדבר בא להם בכפייה ואונס ותורה מונחת בקרן זוית. לאלו עונשם הוא אש אוכלתם בשביל עוון זה״. המחבר מתייחם בביטול לטענת הפרנסים, שהורו, כי גם תלמידי־חכמים מצווים ליטול חלק בצרת הכלל. לדעתו, זוהי טענה מתחסדת המחפה על צרות־עין ועל כוונת זדון לעקוף דין תורה. ומה שמוחזק בעיני הפרנסים כחובה לאומית וכשויון חברתי אינו אלא עיוות דין תורה.

תופעה זו של יהודים הנוגשים באחיהם, הזורעת שנאה ופירוד־לבבות בין אחים, הייתה בלי ספק אחד מגילויי הלחץ השונים של השלטונות על הקהילה היהודית במרוקו. כך עולה, על כל פנים, מהלך־הרוח של החיבור כולו. המחבר עצמו רואה בתופעה זו אחד הסימנים של עת צרה, שבה נקרא כל מנהיג רוחני להיחלץ להדרכת העם בענייני תוכחה ומוסר. ועל כך ניתן לעמוד מדבריו, במקום אחד, שבו הוא כותב: ״לכן המשכיל מי שחננו ה׳ חכמה ודעת והשכלה בעת ההיא עת צרה ידום ולא יוכיח לבני דורו? זה לא אפשר. והטעם מפני שהיא עת רעה ואם יבלום שפתיו מלהוכיח הוא גורם רעה לבני דורו. והגם שיודע שלא יקבלו ממנו ראוי לו לבל יחשוך פיו״. זוהי, לאמיתו של דבר, הדרך שנוקט המחבר בחיבור כולו – דרך של מוכיח־בשער בעת צרה.

ברם לא בכל המאמרים מופיע המחבר כמוכיה־בשער, יש שהוא מופיע גם כמלמד סניגוריה על ישראל. במאמר אחד הוא קובל על כובד המסים, שדחק את הקהילה למצב של מצוקה כלכלית גדולה. רבים נאלצים להוציא את כל שכרם החודשי לשם תשלום המם בלבד, ונותרים ללא פרוטה וללא אפשרות לספק לעצמם אפילו את צורכיהם המינימליים. אף־על־פי־כן הם נושאים את סבלם בדממה, כל עוד הם רשאים לנהל את אורח־חייהם הדתי בחירות גמורה: ״וכל זה כדי לשמור התורה והמצווה. ולבם נשבר ונדכה בשביל השכינה שהיא עמנו בגלות״. המחבר חותם כאן את דבריו בתקווה, כי בשל נכונותו זו של עם־ישראל להקריב את כל קנייניו החומריים לשם שמירה על הדת, הוא ראוי להחשת הגאולה.

על לחץ חומרי זה קובל גם ר׳ חיים בן עטר(להלן רחב״ע), בן דורו וגיסו של בעל כתר תורה בפירושו האליגורי לבר׳ א׳ הוא מעיר, שאם המלים ״תוהו ובוהו״ שבכתוב (שם) רומזים לגלויות של העבר – מצרים ובבל – הרי המלה ״חושך״ (שם) רומזת לגלות האחרונה, שבה נטל המסים הוא כבד במידה כזו, שהוא גורם לניוון חזותם החיצונית של היהודים: ״אלא חושך שירמוז ב׳ דברים, הא׳ לשיעבוד העמים וכובד עול המסים עד כי חשך משחור תארם. זה רודה וזה מרדה אשרי מי שלא ראה בפרט במערב הפנימי שלנו״. המחבר רואה אפוא בנטל המסים אחד מאמצעי הלחץ המדכאים ביותר, והאופייניים במיוחד למצוקת יהודי המג׳רב תחת עול האיסלם.

הוא חוזר על דעה זו במקום אחר, שבו הוא מתאר את שטת הנגישות הכספיות, שנוקטים שלטונות האיסלם לגבי היהודים: ״והן גלות ישמעאלים אשרי מי שלא ראם משעבדים וממררים חיי ישראל. ולא די שלא יתנו שכר אלא עוד שואלים ממנו מדוד והבא ועוד אדם נגזל במה שיש לו והם תובעים ממנו מה שאין לו וכוס זה ישקוהו עד שימות״. בפירוש ארוך זה לפרשת העולה(ויקרא ו׳ ב׳) מוצא המחבר רמזים אליגוריים למצוקתו של עם־ישראל בגלות. כל פרטי הטקס של עריכת העולה על המזבח מתפרשים כגילויי לחץ שונים בגלות. אך הדברים שהובאו זה עתה מן הפירוש מתייחסים בעיקר למצוקת יהודי מתקו, הגדולה יותר מזו שבה שרויים היהודים בגלויות אחרות, לפי דעת המחבר. זוהי, כמובן, דעה, שיסודה בנקודת־ראות סובייקטיבית, שהרי מסופק מאוד אם המחבר דרש וחקר ביחס למצבם של היהודים תחת עול הנצרות טרופת השנאה. אך היא הנותנת: התחושה הסובייקטיבית היא מן היסודות שעליהם נבנית תפיסת־עולמם של בעלי חיבורים עיוניים.

לסיכום הדברים נזכיר שוב, שהנקודה המרכזית בפרק זה היא, גישתם ההיסטוריוסופיה של חכמי הדור למצוקה החומרית והפיזית של הקהילה היהודית במרוקו. פוגרומים בשכונות יהודיות כתוצאה ממצב מדיני של תוהו ובוהו, נטל המסים, הטלת מלאכות בזויות על היהודים והוצאות להורג תחת שלטונו העריץ של מולאי ישמעאל, כל המאורעות ההיסטוריים האלה מתבארים ע״י חכמי הדור מנקודת ראות דתית היסטוריוסופיה. גישה זו יש בה לעתים, כדי לטפח תודעה של השלמה עם המצב, ומניעת גילויים של תהייה ומבוכה ושל תסיסה משיחית. שהרי אם הכל מתנהל על פי תוכנית אלהית אין שום יכולת לשנות את פני הדברים אלא להמתין עד בוא הגאולה. אולם ממעמקי אוירה שמרנית זו בוקעים לעיתים גם קולות אחרים. השאיפה לנקם, למשל, שבה נגענו כאן אך מעט, ועוד נשוב אליה בהמשך, יש בה משום ביטוי למחאה מאופקת. אכן, גילויים ברורים יותר של תהייה ומבוכה מופיעים בדיון על הלחץ הרוחני שבו נעסוק בפרק הבא.

היסטוריוסופיה פירושה תפיסת העולם שמאחורי הכתיבה ההיסטורית, המגמות והכוונות של הכותב. לדוגמה: תפיסת העולם ההיסטורית של הסופר שכתב את ספרי מלכים שונה מתפיסתו וממגמותיו של סופר דברי הימים, ולכן מקבלים אותם אירועים גוון שונה בכל ספר.(תוספת שלי א.פ)

גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו במאות הי"ז-י"ח-יסודות היסטוריים-דן מנור

. רכישת מקצוע מודרני

עבודת האשה לא הייתה חזון נפרץ בחברה המסורתית של מראכש. בתקופה הפרה־קולוניאלית מרבית הנשים עסקו ב״מקצועות המחט״ וספיחיהן (שזירת חוטי זהב לרקמת בגדים ונעליים, עשיית כפתורים). על פי רוב הן עבדו בתוך ביתן, והקשרים בינן ובין הלקוחות (יהודים, ערבים או ברברים) וקניית החומרים נעשו באמצעות הבעל. אולם בעקבות המיכון והגדלת התפוקה, החלו נשים יהודיות לפתוח מתפרות קטנות בשוק הבדים המכונה ״קיסריה״, ושבהן עבדו בין שתיים לארבע נשים. התופרות היו רוכשות בעצמן את הבדים ומהם הציעו ללקוח לתפור את בגדיו. במציאות החדשה נעשו הנשים עצמאיות יותר ותלותן בבעליהן פחתה, משום שהקשרים בינן ובין הלקוחות נעשה ישיר. הביקוש ללבוש האירופי הגדיל את מספר התופרות שלמדו את המקצוע בבית הספר, וכבר בשנות השלושים היו נשות עסקים — בודדות אמנם — שעמדו בקשרים עם בתי מסחר שבאירופה ואף השתתפו בירידים הכלכליים שהתקיימו בעיר.

רכישת ההשכלה וקבלת תעודת סיום לימודים פתחו לפני האשה אפשרויות לעסוק במקצועות מודרניים כגון: הוראה, פקידות זוטרה בבתי המסחר, כתבנות, סיעוד ומיילדות בבתי החולים. רופאה צרפתייה בשם לג׳י, שפעלה במראכש, ציינה בפני באי קונגרס בין לאומי בבריסל בשנת 1926 את התרשמותה החיובית מהישגיהן של הבנות היהודיות של מראכש, וציינה את העובדה שהן הצליחו להפנים במהירות יחסית את חשיבותה של ההשכלה למען קידומן המקצועי. ״יש לנו כבר מספר לא קטן של בנות בעלות תעודת סיום (certificat détudes primaries) מתוכן נבחר את אלה שתמשכנה בלימודים גבוהים ורציניים יותר בבית הספר של כי״ח בצרפת ואנו [ = הצרפתים] נשלם את שכר הלימוד״. העיסוק במקצוע מודרני בצד העבודה מחוץ לבית העלו את קרנה של האשה בעיני עצמה והעניקו לה מידה מסוימת של עצמאות כלכלית. הנשים גם החלו להשתחרר מהתלות המוחלטת שהייתה להן בגברים, במיוחד אם הן היו בגפן (רווקות, גרושות, אלמנות). זאת ועוד, בתקופות של משבר כלכלי חמור, כמו השפל של שנות השלושים, הפכו נשים למפרנסות העיקריות, לאחר שהבעלים פשטו את הרגל או פוטרו מעבודתם. רנה קמחי (מורה, ולימים מנהל בית הספר לבנים) כתב בזיכרונותיו את הדברים האלה:

הדהימו אותי ביותר האומץ שגילו הנשים, הפעלתנות שלהן ובמיוחד הכישרון שלהן להתאים את עצמן במהירות למציאות המשתנה. נשים רבות מאוד יכולות להוכיח זאת… נשים רבות נותרו בגפן ולמרות זאת הן הצליחו. הנשים העוסקות בחינוך ובשירותי הבריאות, כבר מזמן סיפקו לנו הוכחות לרוב. בכל השוואה שנעשה בתחום זה בינן ובין הגברים תהיה ידן על העליונה.

ביטול ההפרדה החברתית בין גברים לנשים

קודם שהחברה היהודית של מראכש נחשפה להשפעות המודרניזציה הייתה ההפרדה החברתית בין גברים לנשים נורמה מקובלת בקרב כל שכבות הציבור וסימלה את מעמדה הנחות של האשה בתוך המשפחה. שנתיים אחרי פתיחת בית הספר לבנות, בשנת 1903, ביקר בקהילת מראכש היסטוריון אירופי בשם אובין וסעד על שולחנו של נשיא הקהילה, ישועה קורקוס. אובין רשם בכתביו בין היתר כך:

על פי המסורת הנהוגה כאן, הנשים אינן יושבות לשולחן ביחד עם הגברים. רק בתו הצעירה [ = של ישועה קורקוס] הלומדת בבית הספר של כי״ח והלבושה לבוש אירופי, היא היחידה השוברת את המסורת ומסבה עמנו לשולחן."

המעשה של פרחה קורקוס, שישבה לשולחן יחידה בין הגברים, היה חריג, כי שאר בנות המשפחה לא ישבו לסעוד עם הגברים. הצטרפותה של פרחה לשולחן הגברים ממחישה את הסדקים שהחלו לנבוע במסורת של ההפרדה בין המינים בתוך המשפחה ונבעו מחדירתן של השפעות מודרניות(פרחה הייתה בין התלמידות הראשונות שלמדו בבית הספר לבנות). פיריני, קולונל צרפתי, שביקר במראכש בשנת 1918 מספר ש״רק בקרב המשפחות המבוססות הגברים והנשים יושבים בצוותא, גם בנוכחות זרים״ ואילו בשכבה העממית המשיכה ההפרדה החברתית בין המינים להתקיים. בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים עדיין התקיימה התופעה, אבל בהיקפים מצומצמים יותר. במשפחות שבהן עדיין נהגה הפרדה (גם אחרי שנות השלושים) הסיבה הייתה סירוב האשה (מבוגרת בדרך כלל) לשנות ממנהגה. כלומר, המשך קיום הנורמה כבר היה תלוי ברצונה החופשי של האשה. הצטרפותה של האשה לשולחן המשפחתי, והשתתפותה באירועים שבהם נכחו גם גברים שאינם מבני המשפחה, סימלו את השינוי שחל במעמדה במשפחה. במציאות החדשה שוב לא נעדר קולה של האשה מהשיח המשפחתי והחברתי או מהחלטות שהתקבלו סביב השולחן.

לשותפותה של האשה בקבלת החלטות המשפחה הייתה השפעה על טיבן. דוגמה בולטת היא התערבותה בשאלת חינוך הבנים. לנשים, גם לאלה שלא למדו, היה חלק משמעותי בהעדפת החינוך המודרני על פני החינוך המסורתי. ככל הנראה היו הנשים ערות יותר מהגברים לתמורות שחלו בעקבות הכיבוש הצרפתי ולחדירת המודרניזציה לקהילה, לכן מבחינתן לא הייתה כל מניעה להכניס לימודים כלליים גם לתלמודי התורה. הנשים הן שעודדו את הבנים לרכוש השכלה כללית ומקצוע המפרנס את בעליו בכבוד שכן לדעתן: ״בזמן הזה אין ללמוד תורה ותפילה, שצריכים אנו לפרנסה והזמן קשה … והבנים צריכים ללמוד חכמות חיצוניות ומלאכות כדי שיהיה להם במה להתפרנס ואם יתעסקו בתורה יהיו עניים״. האימהות היו אלה שצבאו מידי שנה בשנה על דלתות בית הספר כדי להבטיח מקום לילדיהן:

מאות האימהות הבאות בכל חודש אוקטובר [ = מועד ההרשמה ] מביעות בתקיפות רבה ובהרמת קול צעקה את דרישתן לחינוך [l’instruction ] [ההדגשה במקור] לילדיהן, כדי שיוכלו לפרנס את עצמם בעתיד. הן לא תסתפקנה אם ילמדו ילדיהן בתלמוד תורה, מודרני ככל שיהיה.

היו נשים שסירבו להעניק תמיכה כלכלית או לספק לבנים את מחסורם, אם החליטו לעזוב את לימוד המקצוע וללמוד בישיבה. ״אפילו ג׳לביה לא קנתה לי אמי״ מספר יוסף כהן על אמו ״נאלצתי ללבוש את אותה האחת למרות שהייתה מרופטת״.

אשה במזרח-אשה ממזרח-סיפורה של היהודייה בת המזרח-עורכים טובה כהו-שאול רגב-2005 –עמ' 154-152

  עם יהודי דאדס.

בצהרי יום (ו' באייר) יצאנו מווארזאזאת מזרחה – צפונה אל עמק הדאדס, בכוונה להגיע לעת ערב אל "מקלט הנתיב" שבתּינגיר. על הגבעות מימין ומשמאל עומדים הרבאט, מגדלי השמירה, שהוקמו לפני מאות שנים להגן על היישובים ועל האורחות הנעות בדרכים. בעמק משמאל שלשלת האטלס הגבוה, מימין הרי סגרו. כעבור שעה הגענו לסכורה, חבל נאות דקלים. מרחוק כבר הממנו ריח הוורדים , שמגדלים אותם כאן. עלי הפרחים פרושים על מחצלאות לייבוש. כל עובר מתבשם מריחם המשכר. מהם מייצרים את מי הוורד המשובחים שבמרוקו. הננו במרכז המנהלי של השלטונות, כאן גם החנויות. יוסף בטיטו, אחד מבעלי החנויות, מציע את עזרתו והדרכתו בביקור במללאח. ה "קצור" קצת מרוחקים מהמרכז ומגיעים אליהם בשביל עפר. יש שבע נאות השוכנות זו על יד זו, סכורא, אולאד בו עמר, רוחא, ח'מסא, חאראת איית עלי, אולד יעקב, ואולד מעגל. בכולם גרים יהודים ליד שכניהם הברברים, כחמש מאות נפש ביחד.

אנו נכנסים לבית של בטיטו, הבנוי כ"קצר" רגיל. הפתח צר ונמוך. בקומות התחתונות אין חלונות מבחוץ. האור והאוויר חודרים רק דרך החצר הפנימית. בחדרים שבקומות אלה משתמשים לדירים, אורוות, מחסנים. עולים במדרגות חשוכות עד לקומה השלישית. כאן יש כבר חלונות. כל משפחתו, על בניו הנשואים, גרה כאן ובעליית הגג. באחת הפינות של הגזוזטרה הפנימית, הסובבת את כל החדרים יושבת אחת מכלותיו, אישה צעירה , כבת שמונה עשרה, כמעט עיוורת, ומטפלת ביונק. מקרה של גרענת. אני מסתכל, כיצד היא מנסה לתפור משהו בבגד שהגיש לה תינוקה הגדול, העומד לידה, ואינה מצליחה להשחיל את החוט במחט. מביאים לה תרנגולת שחוטה למרוט, זאת עושה היא בקלות. 

נכנסתי לחדרים, מהם מרווחים, מהם קטנים, יש בהם ריהוט כלשהו, מיטת ברזל, מזרונות מכוסים שטיחים ברברים, שולחנות פשוטים, ארגזים לבגדים ולסחורה, כל זה מעיד שהאיש אמיד. בכל זאת הקירות אינם מסוידים, ועל אף המספר הניכר של הנשים והבנות הגדולות המסתובבות בבית, אין ניקיון – כדי להתבטא בלשון נקייה.

ב"צלא" הראשי מקום לכמה מניינים של אנשים. כאן גם תלמוד תורה של "אהלי יוסף ויצחק" יחד עם זאת תלויות כרזות של הקק"ל בעברית ובצרפתית, סימן, שיש כאן קוראים בשפה זו.

כל שבעת המללאח קרובים אלה לאלה לא רק מבחינת המקום, אלא גם קירבה משפחתית. זה בית אב גדול, שהתפזר על כל הנאות, לנוחותו ולנוחותם של השכנים הברברים, שאיתם הם חיים בשלום. היהודים הם הסוחרים ובעלי המלאכה, ושכניהם הם בעלי הקרקעות וחורשות עצי הפרי, שמעבדים אותן בידיהם של "פועלים", עבדיהם המשוחררים לחצאין. גם ליהודים יש כאן חלקות אדמה ועצים.

היה משהו בעל ביתי בהופעתם של הגברים ושל הנשים בנאה זו. יש להן לנשים באזור דאדס תכשיטים נאים, מין נזר עשוי מטבעות כסף מהודקות, ששמים אותו על הראש, וענקים גדולים של אבני חן וענבר, שהוא יקר כאן ביותר. גם בשיחה הם נבדלים מבני מללאח אחרים.

מוצאם של התושבים בנאות הדאדס ממגורשי ספרד. הנה מה שמספר אחד מצאצאי משפחת פרץ על קורותיה בהקדמה לספרו "פרח הלבנון" שיצא לפני מאתיים וחמישים שנה כמעט – ב 1700 בערך.

" ובני משפחתי ישבו שם במלכות קשטילייא הישינה … ויקנו בהם האומות… לאמור יגורשו מארצנו…ובני פרץ רובם יצאו סך רב ושטטו  מעבר לים אקיאנוס בחלק אפריקה, וישכנו להלאה למגדל אד"ר היא מלכות מלך מראיקוס ויקנו מידו עיר הנקרא דאדי"ש ויעמדו השערים, וישכיבו לבטח ובתורם לא עבר זרים, שלא בית אבותם, בשם מתוארים, ואינם נושאים אישה ממשפחה אחרת אם יפילו אותם פגרים, כי אם ממשפחתם מבני הנעורים, ובכל יום ויום שלימים וכן רבים ופרים, ולא נשאה הארץ אותם לשבת יחדיו כשבת אחים וחברים, ויקנו עוד מאת המלך עיר הסמוכה ונראה לה הנקראת טילי"ת ויקם להם אחוזה זו בדמים יקרים, ועד היום במקומות האלו דרים, ובתוכם רבנים גדולים גאונים מופלגים, בשבעים פנים התורה מבארים, והתורה והמצווה ביתר שאת משמרים.

מארץ מבוא השמש-עם יהודי אפריקה הצפונית בארצותיהם- סכורא, אולאד בו עמר, רוחא, ח'מסא, חאראת איית עלי, אולד יעקב, ואולד מעגל -ח.ז.הירשברג-תשי"ז-עמ' 115-114

קונטרס אור המרפ"א

הקדמה

המלאך רפאל שיקרא לקמן רבינו, נולד לשתי משפחות מיוחסות מצאצאי המגורשים. משפחת אביו רבי מרדכי – משפחת אלנקאוה מטולידו. משפחת אימו – משפחת ביבאס ממגורשי קסטיליה.

משפחת ביבאס ששהתה בסאלי, הינה גם אמו של אור החיים הקדוש, הרב חיים בן עטר. הדבר מעיד על קשר משפחתי אפשרי בין שני המאורות הללו, בני העיר סאלי,

״המופלא שבסנהדרין דרופתקא דאורייתא״ [נרתיק התורה], כך כינה הראשל״צ הרב עובדיה יוסף שליט״א את מורנו רבי רפאל בהסכמה לספר ״פעמון ורמוז״ – חדד ותימא״.

רבים השמות והכנויים, כנויי החיבה בהם נתכנה רבי רפאל בפי קהילתו ובפי גדולי דורו.

כינויי רבינו:

נר המערב

ככינויו של הנר האמצעי שבמנורת המאור. הנר העיקרי, ממנו יונקים את אורם כל הנרות הפונים אליו והוא בנהרתו מאציל עליהם מחכמתו והוא אינו חסר דבר.

המלאך רפאל

כמלאך השרת רפאל שנשלח, כפי שמצינו אצל אברהם אע״ה, להביא מרפא לחוליי הגוף והנפש, כך ריפא רבי רפאל את חוליי קהילתו, בהשרותו בטחון, אמונה ואור רב בקרב עמו, כך זכות עיניו, תואר מראהו, אצילותו ותואר קומתו, הביאו לכך שהכל העריצוהו ושתו בצמא את תוכחותיו ותורתו. (א)

ההרא״ל

הרב המלאך רפאל אלנקאווה.

אכן דמותו של רבי רפאל, הזכירה לכל את ההראל, המזבח ככתוב ״וההראל ארבע אמות״ [יחזקאל מ״ג], שלא היה לו למורינו, אלא ד׳ אמות של הלכה וקדושה וכן פרשו בו רבותינו במזבח הנקרא הראל ואריאל, לפי שהאש הקדושה היורדת מן השמים, הייתה רבוצה בו כארי. כך הייתה דמות רבינו שאש התורה היתה רבוצה בו והחגורה הרחבה כמעין אבנט שהיתה מסביב למותניו, היתה כחוט הסיקרא הסובב את המזבח, להבדיל בין הדמים העליונים לדמים התחתונים [עפ״י זבחים נ״ג.], כן ברבינו, להבדיל בין גופו העליון השמימי, לפלג גופו התחתון, הארצי.

הרא״ם

הרב רפאל אלנקאוה [בן] מרדכי.

באמצעות שם זה, רמז רבינו לשמו בספריו: ״קרני ראם״ ו״תועפות ראם״. אף שם זה יאה לו, ״כתועפות ראם״ מתורגם בתרגום ירושלמי – ״תוקפא ותושבחתא ורוממותא, דידיה היא״, התוקף, השבח והרוממות, שלו הם. בפסוק זה ״כתועפות ראם לו״ [במדבר כ״ג], מבאר אוהחה״ק, בן עירו של רבינו״, (א) שהקב״ה מוסיף ומחזק את ישראל לרוממם ותהי מעלתם יותר מן המלאכים.

המרפ״א

המלאך רפאל אלנקאוה

כנוי זה מצאתי בספר ״תבואות שמש״ לרב שלום משאש זצוק״ל וכן בשו״ת ״עמק יהושוע״ לרב יהושוע ממן שליט״א, המזכירים את רבינו פעמים רבות בספריהם. כך היה רבינו מרפא לכל חולי בחייו, בתורתו ובמראהו. כך גם לאחר מותו, נפקדו עקרות רבות ונרפאו חולים רבים שבאו לפקוד את ציונו. מעניין לציין בהקשר זה, שתמצא רבים מקרב יהודי מרוקו הקרוים בשם רפאל, לרוב על שם רבינו ובמקרים רבים לאחר שנושעו הם והוריהם.

תופעה דומה בסדר גודל מיוחד זה, תמצא גם אצל זה אשר בשם אפרים יכונה בקרב יהדות צפון אפריקה, על שם רבי אפרים אלנקאוה זכר צדיק וקדוש לברכה, מאבות המשפחה. די בהקדמה זו להראות כי אף אם תלאה היד מכתוב, יכלה הדיו מן הקסת ומן הקולמוס ויתמו הדפים, לא יהיה בזה די, לספר גודלו ולתאר מידותיו הנשגבות והצרופות כצרוף הכסף של רבינו. הלוואי ויעלה בחלקי, אני הזעיר, להציג בפני הקורא, את דמותו של הרב ללא כחל ושרק. בכך נוכל להתפעל מאישיותו הקסומה והאגדית וללמוד ממנה, בבחינת ״והיו עיניך רואות את מוריך״.

המשפחה

״אתה הוא ה׳ אלהינו ונקוה לך״

העיר טולידו שבספרד, אחד ממרכזי התורה המפוארים שבה, נקראה בפי היהודים ״תולדות״ ויש האומרים שנבנתה ע״י הגולים בגלות יהודה לאחר חורבן בית המקדש השני. לשיא תפארתה הגיעה עוב״י [עיר ואם בישראל] ״תולדות״, כאשר הגיע אליה גדול החכמים בדורו – הרא״ש שנמלט מאשכנז בעת הרדיפות שבשיאן רצחו בצורה שפלה את מורו ורבו הר״מ מרוטנבורג זצוק״ל הי״ד.

הרא״ש נתקבל בכבוד רב בטולידו והקים בה ישיבה חשובה שהעמידה תלמידים הרבה וביניהם רבי יעקב בנו [מחבר הטור], נכדו רבי יהודה ורבי ישראל אלנקוה זצוק״ל הי״ד. ספרד היתה בתקופה זו, המאות הראשונות של האלף השישי לבריאת העולם, בעידן של התעצמות דת הנצרות, כיבוש שטחי ספרד מידי הערבים, גזירות קשות על היהודים שהגיעו לשיאן בשנים הקנ״א – הרנ״ב, בהן נתבצעו שני הגרושים מספרד.

מעניין לציין שבתקופה זו ובמאות השנה שקדמו לה הייתה תקופת השגשוג הגדולה ביותר ביהדות ספרד ־ תקופת ״תור הזהב״, תקופת יצירה רוחנית כבירה:

בשירה – רבי יהודה הלוי, רבי שלמה אבן גבירול, רבי אברהם בן עזרא.

בהלכה – כתבי הרי״ף, הרמב״ם ב״משנה תורה״, הרשב״א.

 בהגות – ספר ״הכוזרי״ לריה״ל, ״מורה נבוכים״ לרמב״ם.

 בדקדוק העברי – הרד״ק, אבן עזרא

 בפרשנות המקרא – הרמב״ן, אבן עזרא, ״צרור המור״ ועוד

בקבלה – הראב״ד, הרמב״ן, רבי יוסף ג׳יקאטיליה, רבי אברהם אבולעפיה, רבי יוסף קאסטיל, רבי אפרים אלנקאוה ועוד.

בתקופה זו התגלו כתבי רשב״י ־ הזוה״ק הקדוש בספרד אלא שבסוף תקופה זו [במאות הראשונות לאלף השישי ] החלו גזירות, רדיפות, שמד וגירוש יהודי ספרד. בעת הזאת נקראת טולידו בפי היהודים המגורשים טוליטולה, על שם הטלטולים הרבים שעברו על הקהילה היהודית בה. הרחיד״א כתב כי בה נמצא ספר הזוה״ק לרשב״י. לאחר הגירוש הגדול בשנת הרנ״ב, נמצאו במרוקו משפחות יהודיות מספרד בשמות דנינו, טולידנו, מורסיאנו ויש המפרשים את הדבר כשתי תבות טולידו – נו [נו זה לא בספרדית], כלומר שנשבעו יהודי טולידו שלא לשוב אליה. יש אומרים, למרות שלא נמצא הדבר בכתובים, שרבני ספרד הטילו חרם ונידוי על ספרד למשך ת״ק שנים [חמש מאות שנה] משנת הרנ״ב.

אין זה מקרי שכעבור ת״ק שנים, הוכרזה בריש גלי, שנה זו, כשנת פיוס בין עם ישראל לעם הספרדי, בשנה בה פג תוקפו של ה״נדר – חרם״ על ספרד בה, למרות כל התלאות, נוצרו יצירות תורניות אדירות. טולידו כאילו לא עברו עליה גלי המשבר, המשיכה לפרוח ביצירתה התורנית. רבי ישראל אלנקוה יוצר חיבור מדרשי אדיר – ״מנורת המאור״ הקדמון אלא שהוא נעקד על גבי המדורה ונהרג על קידוש ה׳, כאשר נשרף עם ספר תורה ולצידו רבי יהודה נכד הרא״ש, בגלל סירוב ראשי הקהילה להתנצר, ומפאת דבקותם בתורת ישראל – הברית האמיתית!

בנו של רבי ישראל, רבי אפרים נמלט מן הפרעות בשנת הקנ״א.

סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד-עמ' קעז-קפב

ביוגרפיה אינטלקטואלית של יצחק אברבנאל לאור כתביו הפורטוגליים

אריק לווי

אלמלא עזב יצחק אברבנאל את פורטוגל, האם יכול היה לכתוב את כתביו הידועים לנו היום ? ואם כן, האם אכן היה כותבם ?

כאשר שני חלקיה של שאלה זאת משמשים כנקודת מוצא, מבקשים אנו, ראשית דבר, לתאר את כתביו הפורטוגליים של אברבנאל, הידועים פחות מן האחרים, ולבדוק אילו יסודות מיצירתו המוכרת לנו מתקופה מאוחרת יותר כבר טמונים בהם. יתברר שיסודות אלה רבים מאוד. בעזרת ממצאים אלה נתמודד עם המגמה השולטת היום במחקר, אשר על פיה מתוארים כתבי אברבנאל מן התקופה שאחרי 1492 בעיקר דרך הפריזמה של גלות יהדות ספרד. מטרתנו היא להמיר את הסברה המקובלת היום כמעט בכל מקום לגבי הביוגרפיה האינטלקטואלית של אברבנאל – הטוענת לחוסר רציפות קיצוני כתוצאה מן האסון החברתי־דתי שעברה הקהילה – בסברה הכמעט הפוכה, דהיינו, שבנקל ניתן לתאר את אברבנאל כותב בצורה זו או אחרת כמעט את כל חיבוריו, גם אילו היה נשאר בפורטוגל, ואפילו אילו לא התרחש גירוש ספרד כלל. ממצאים אלו יהוו תזכורת לכך, שלמרות ציפיותיהם של ההיסטוריונים, משברים במישור האישי או החברתי־פוליטי אינם חייבים להביא לשינויים מרחיקי לכת בהשקפת עולמו הדתית של מחבר אינדיווידואלי ואף לא במסלולו האינטלקטואלי־ספרותי. באשר לשאלה השנייה שהצענו בתחילה, המאמר יסתיים בהשערה, שאמנם ייתכן מאוד שאברבנאל היה יכול לכתוב גרסה כזאת או אחרת של כמעט כל חיבוריו אילו נשאר בליסבון, אך ספק רב אם אכן היה כותבם, מכל מקום אילו אורח חייו בפורטוגל היה נשאר כפי שהיה.

החצרן רם המעלה, התאולוג והפרשן יצחק אברבנאל נולד בליסבון בשנת 1437, ברח מפורטוגל לספרד בשנת 1483, כמי שנחשד בשיתוף פעולה בקשר שנרקם לכאורה כנגד ז׳ואאו השני מלך פורטוגל. את ספרד עזב בשנת 1492 בעקבות גירוש ספרד. את אחרית ימיו בילה במרכזים שונים באיטליה, ונפטר בוונציה, קרוב לוודאי סביב חורף1509-1508 .

על אף שחי בספרד תשע שנים בלבד קשור אברבנאל בזיכרון היהודי הקולקטיבי בעיקר לספרד, אם כי חוקרים המתעניינים בו כהוגה דעות וכמחבר קושרים אותו גם לאיטליה, שם כתב את מרבית כתביו. אין צורך להרחיק לכת כדי למצוא סיבות לזיהויו עם ספרד. בראש ובראשונה עולה דמותו החזקה והמושרשת של אברבנאל כ״דוברם הראשי״ של יהודי ספרד ב־1492, בימי גירוש ספרד, כזה שניסה להציל את עמו ״באחת התקופות היותר מכריעות בהיסטוריה היהודית״, וכזה אשר בהיכשל מאמציו לבטל את גזרת הגירוש, בחר לצאת לגלות ובלבד שלא להמיר את דתו

הערת המחבר: דימוי זה נטבע תחילה על ידי אברבנאל עצמו בדיווחיו אחרי 1492, שבהם תיאר את פעילותו בעקבות פרסום צו הגירוש. ראו: פירוש על נביאים ראשונים, ירושלים תשט״ו, עמ׳ 422. לאחר מכן הביטוי נשנה וקושט על ידי מחברים יהודים מאוחרים יותר. ראו למשל מתחילת המאה הט״ז: השלמת ספר הקבלה לר׳ אברהם מטרוטייאל, בתוך: שתי כרוניקות עבריות מדור גירוש ספרד, מהדורת אברהם דוד, ירושלים תשנ״א, עמ^׳ 38. דוגמה מן המאה הי״ז: ספר דברי יוסף לר׳ יוסף ב׳ יצחק סמברי, מהדורת שמעון שטובר, ירושלים תשנ״ד, עמ^׳ 255-254. הדים נוספים לדימוי בזיכרון היהודי עד לימינו, ראו: אטיאס, מסה (לעיל, הערה 2), עמ׳ 298, הערה 147. באיזו מידה יש לדימוי זה בסיס היסטורי היא שאלה בפני עצמה. להבעת ספקנות מוצדקת באשר להשערות ״רומנטיות״ מפליגות בעניין פעילותו של אברבנאל אחרי פרסום צו הגירוש (כגון אלה בספרו של נתניהו, אברבנאל (לעיל, הערה 1), עמ׳ 56-54), ראו: ,Norman Roth .Conversos, Inquisition, and the Expulsion of the Jews from Spain, Madison 1995, pp 300-298 .תיקונו של רות מוגזם מאוד, כי לא סביר שאברבנאל לא עשה דבר לבטל את צו הגירוש, אפילו אם אנו מקבלים את הקריקטורה של רות ש״לאברבנאל לא היה כל עניין מלבד תהילה והון בעת שהותו בספרד״ (שם, עמ^׳ 300). ואפילו אם נקבל תמונה שלילית זאת, הרי מותר להניח שאיום הגירוש, כשבעקבותיו איום על ״התהילה וההון״, היה מטלטל את אברבנאל להגן על ענייניו הפרטיים, אם לא על ענייני משפחתו, חבריו ועל כלל יהדות ספרד. מלבד זאת יש לציין, כנגד רות, שתיאור אברבנאל את פעילותו בתקופה זאת לא נכתב ״שנים רבות״ אחרי הגירוש (שם, עמ׳ 291,289) אלא לכל היותר שנה וחצי אחריו. ובכן, לאור הנסיבות, ודיווחיו של אברבנאל על פגישות רבות עם המלך שבהן הוא התחנן לפניו להציל את עמו, נראה כי מותר להניח, שקרוב לוודאי שיחד עם אחרים, אברבנאל עשה ככל שיכול כדי לדחות את פירוקה של יהדות ספרד, גם אם כל צעדיו לא הייתה בהם תועלת רבה. עם זאת, טיעונו של חיים ביינארט (גירוש ספרד, ירושלים תשנ״ד, עט׳ 196-195, הערה 3) שבמידת האפשר יש לבדוק את דברי אברבנאל בדבר פגישותיו עם המלך פרננדו מבחינת האפשרות הלוגיסטית שפגישות אלה אכן התקיימו, בהחלט מתקבל. בדבר דיון בטקסטים עליהם רות מנסה לבנות את טיעוניו, ראו להלן הערה 12. לדיון מפורט על פעילותו הספרותית של אברבנאל להצגתו כמנהיג יהודי ספרד לפני ואחרי הגירוש, ראו: סדריק כהן סקלי, הרטוריקה ההומניסטית של דון יצחק אברבנאל: רטוריקה, היסטוריה ומסורת בהקדמותיו ומכתביו של יצחק אברבנאל, דיס׳, אוניברסיטת תל אביב, תשס״ה.

מלבד זאת, נוטים לראות את אברבנאל כאחרון בשורה ארוכה של ״גדולים״ שקמו ליהדות ספרד המכובדת ובעלת ההישגים, או כפי שתואר בתיאור נמלץ במיוחד, ״אחרון במסילת הכוכבים שזהרו בשמי ספרד למשך יותר מחמש מאות שנה״. סיבה שלישית היא שמשפחת אברבנאל הייתה בעלת שורשים בספרד, שם חיה במשך דורות, לפני שסבו של יצחק אברבנאל היגר לפורטוגל, כשלושים וחמש שנה לפני לידת דון יצחק. ולבסוף, סיבה חשובה נוספת נעוצה בעובדה שחוקרי תולדות ימי הביניים של פורטוגל, כמו גם חוקרי תולדות ימי הביניים של היהודים בכלל, לא נתנו לבם אל המרכיב הפורטוגלי שביהדות האיברית. ובכל זאת מלמדים אותנו הנתונים הביוגרפיים הפשוטים, שאברבנאל בילה קרוב לשני שלישים מחייו – ובהם השנים המעצבות מבחינה דתית ואינטלקטואלית – בפורטוגל, וכל המתעניין בביוגרפיה הרוחנית והאינטלקטואלית שלו חייב להביא בחשבון את השנים שעשה בפורטוגל, אף על פי שרוב רובם של כתביו נכתבו אחרי שעזב את ארץ הולדתו.

מי שבא לחקור את הביוגרפיה האינטלקטואלית של אברבנאל בימי שבתו בפורטוגל, נתקל בשתי בעיות, אשר רמזים להן נמצאים בהצהרה שכתב אברבנאל קרוב לסוף ימיו. בתשובה למכתב ששלח לו שאול הכהן אשכנזי, הדגיש אברבנאל שכתב את כל כתביו ״אחר שיצאתי מארץ מולדתי כי הנה קודם לזה כל הימים שהייתי בחצרות המלכים וטירותיהם עסוק בעבודתם לא היה לי פנאי לעיין ולא ידעתי ספר וכליתי בהבל ימי ושמתי בבהלה לעשות עושר וכבוד אתי, וכן אבד העושר ההוא בענין רע וגלה כבוד מישראל. ואחרי היותי נע ונד בארץ מממלכה אל עם אחר וחסרתי הממון אז דרשתי מעל ספר ה׳ [.״]״.

ביוגרפיה אינטלקטואלית של יצחק אברבנאל לאור כתביו הפורטוגליים-אריק לווי עמ' 106-103- מתוך יהדות פורטוגל במוקד –מחקרים על יהודים ויהוים בסתר-עורכים:יום טוב עסיס-משה אורפלי

תולדות הנוסח וכתבי־היד

ה׳מוקדימה׳ נכתבה, כאמור לעיל, בשנת 1377; כשנה לאחר השלמתה בא אבן- ח׳לדון אל חצרו של שליט תוניס משושלת החפציים, אבּו אל־עבּאם. בתוּניס התחיל אבן־ח׳לדון לעבד את ספרו ולהוסיף בו פרטים על-פי מקורות, שלא היו לנגד עיניו בעת ישיבתו בטירת אבן־סלאמה. משהשלים את ספרו, הגיש העתק אחד ממנו לאבו אל־עבאס. כתב־יד זה, שנשתמר כנראה בתוניס עד המאה שעברה – ייקרא להלן ׳התוניסי׳.

אך נוסח זה של ה׳מוקדימה׳ לא היה אלא נוסח ראשון בלבד. בשאר ימי חייו, ובייחוד אחר שבא למצרים בשנת 1383 – המשיך אבן־ח׳לדון לתקן ולהשלים את ספרו: הוא תיקן שגיאות, הוסיף דוגמאות מקורות תקופתו, הוסיף הערות על הבדלים בין מצרים והמגרב, והרחיב קטעים שהיו מנוסחים בקיצור.

אמנם יש להעיר כי אבן־ח׳לדון לא השלים את עריכת ספרו מבחינה זאת: לעומת הקטעים המרובים שנוספו במצרים, מצויים בספר קטעים מרובים שניכר בהם שנכ­תבו בעוד המחבר במגרב, בלי שתיקן אותם אחרי־כן על יסוד ידיעותיו הנוספות שרכש במצרים. אתן כאן רק דוגמה אחת (דוגמאות אחרות צוינו בהערות לטכסט), מן הפרק על ההוראה ושיטותיה: ׳גם בני ארצות המזרח משלבים בהוראת הקוראן דברים אחרים, כפי ששמעתי, אלא שאינני יודע על מה הם שמים את הדגש׳^״.

כתבי־היד של ה׳מוקדימה' נפוצו במספר רב כבר בימי חייו של אבן־ח׳לדון. אחד מכתבי־יד אלה, שנכתב ב־1394, מוקדש לשליט הממלוכּי של מצרים, הסולטאן אל־מלכּ אל־זאהר בּרקוּק, שקיבל את אבן־ח׳לדון יפה בבואו למצרים והיה לו לפטרון ומגן: לכבודו אף שינה אבן־ח׳לדון את שם ספרו בכתב־יד זה וקרא לו ׳אל־זאהירי׳, אך שם זה לא דבק בספר לאחר־מכן. כתב־יד זה – אצל רוזנטאל (1) A – הוא כתב־היד העתיק ביותר שנשתמר עד היום, והוא שמור בספריית דאמאד־איברהים בקושטא.

כתב־יד אחר, שנכתב בשנת 1396, נשלח על־ידי המחבר אבן־ח׳לדון כמתנת־הקדש למסגד שכונת בני קירוואן שבעיר פאס. על גבי השער כתב אבן־ח׳לדון הערה המאשרת, שכתב־יד זה הוא הנוסח האבתֶנטי של ה׳מוקדימה.' כתב־יד זה, המכונה אצל רוזנטאל (2) A נשתמר כנראה בפאס עד היום, אך במצב רע כל כך, שגבאי המסגד אינם מרשים להשתמש בו. כתב־יד זה ייקרא להלן ׳הפאסי׳.

כתכ-יד אחר, שנכתב בשנת 1402 (כ״י C אצל רוזנטאל), הוא כנראה כתב־היד האחרון של ה׳מוקדימה׳ שהועתק בימי חייו של אבן־ח׳לדון, והוא מזכיר את המאורע המאוחר ביותר שנזכר בכלל ב׳מוקדימה׳- נסיעתו של אבן־ח׳לדון לדמשק בשנת 1400. בעמוד השער של כתב־יד זה מצויה הערה בכתב־ידו של המחבר, וזה לשונה: 'זוהי טיוטת ספר האקדמות, שהוא חלק מספר הלקחים על תולדות הערבים, הפרסים והברברים. הספר הוא מדעי כולו, מעין פתיחה לספר ההיסטוריה. השוויתי אותו ותיקנתי אותו, ואין בנמצא בין העתקי ה׳מוקדימה׳ העתק נכון יותר ממנו. כתב המחבר, עבד אל־רחמאן אבן־ח׳לדוּן, יצליחהו אלוהים ויסלח לו בחסדו'. בכתב־יד זה מובאים קטעים רבים על גבי פתקאות, שחוברו אל הדפים לאחר שנסתיימה כתיבתם, רובן ככתב־ידו של אותו מעתיק שכתב את כתב־היד כולו. נראים הדברים שכתב־היד הועתק מנוסח קודם, ושהמעתיק צירף לאחר־מכן קטעים, אשר אבן־ח׳לדון עצמו הוסיפם תוך עריכת הספר. כתב־יד זה נמצא עתה בקושטא, בספ­ריית עאטיף־אפנדי.

במאה השמונה־עשרה נאספו כתבי־יד מרובים של ה׳מוקדימה׳ לספריות שבתור­כיה, ובייחוד בקושטא. מספר כתבי־היד בעיר זו, וכן בספריות רבות בכל חלקי העולם, רב עד מאוד; אולם ארבעת כתכי־היד הנ״ל הם החשובים ביותר מבחינת תולדות הנוסח.

*

קטעים מן ה׳מוקדימה׳ נדפסו לראשונה על־ידי המלומד הצרפתי די־סאסי בשנת 1806 בכריסטוֹמאטיה הערבית שלו, וקטעים אחרים נדפסו לאחר־מכן באוספים דומים. ה׳מוקדימה׳ בשלימותה הוצאה לאור לראשונה לפני יותר ממאה שנים כמעט בבת אחת בשני מקומות: בפאריס ובקאהיר. ההוצאה הפאריסאית נערכה על-ידי המזרחן הצרפתי קאטרמר (Quatremere) ונדפסה בשנת 1858 בשלושה כרכים בסדרה  Notices et Extraits -׳ידיעות וקטעים מתוך כתבי-היד של הספריה המלכותית' מהדורה זו היתה מבוססת על ארבעה כתבי־יד, שאחד מהם היה העתק של כתב-יד עאטיף־אפנדי.

כפי שמציין רוזנטאל״, שיחק לו מזלו של קאטרמר, שיכול היה לבסס את הוצאתו על השוואה של כתב־היד הקדום ביותר שנשתמר(אל־זאהירי, 1394) עם כתב-היד האחרון שהוגה על־ידי אבן־ח׳לדון עצמו(1402). ההוצאה הקאהירית נערכה על־ידי המלומד המצרי הנודע נצר אל־הוריני, והוצאה על־ידי בית־הדפוס המפורסם שבבולאק בשנת 1857. מקורותיה של מהדורה זו אינם נזכרים במפורש, אך מתוך הערות בודדות של המביא לבית־הדפוס ניתן להסיק, שהיא מסתמכת על כתב־היד התוניסי (1378) ועל כתב־היד הפאסי (1396). ההוצאות של פאריס ובולאק נבדלות אפוא זו מזו בעיקר בכך, שההוצאה הפאריסאית מוסרת את הנוסח האחרון והמלא ביותר של ה׳מוקדימה׳(1402), בעוד ההוצאה הקאהירית מוסרת נוסח מוקדם יותר, משנת 1396 – לא המוקדם ביותר כי אם מהדורת־ביניים, שהמחבר כבר הכניס בה הרבה תיקונים והשלמות, אך עדיין לא את כל אלה הכלולים בנוסח האחרון. לפיכך אין ההבדל ביניהן גדול כל כך. רוב התיקונים שהכניס המחבר בספרו בשנות-חייו האחרונות – משנת 1396 עד 1402 – נוגעים רק לניסוח הדברים ודרך הרצאתם ולא לתוכנם.

מוקדימה-אקדמות למדע ההיסטוריה-עבד אל רמאן אבן-ח'לדון-2002 – עמ' מד-מו

עזבנו את תחנת טנדררה בארבע וחצי לפנות ערב, בתחילתה של שקיעה סתווית. יותר משעה וחצי בדקנו כל סנטימטר של האתר, עלינו וירדנו בשביל, נכנסנו לכל הבניינים, צילמנו תמונות וסרט וידאו. אבל הבנו כי עלינו להזדרז להגיע לבו ערפה לפני רדת הלילה, מה גם שהיעד המקורי שלנו היה נווה המדבר פיגיג, עיירה במרחק מאה ושלושים קילומטר דרומית־מזרחית משם.

בשעתיים הבאות דהרנו לדרום ולדרום־מזרח, לפעמים במהירות גבוהה ממאה וחמישים קילומטר לשעה. המדבר היה יפה להפליא. השמש היתה כדור כתום זוהר בקטע אחד של השמים. כשהיום התחלף בלילה, התחלף הכתום בלובן נוהר של ירח מלא. בשש בערך עברנו על פני אחת משתי תחנות הרכבת שפעלו בבו ערפה לפני המלחמה, והחלטנו להמשיך, לאור הירח, לפיגיג, ללינת לילה. תיכננו לעצור למחרת, בדרך חזרה, כדי לבדוק את האתרים מתקופת וישי בסביבות בו ערפה.

פיגיג יושבת בפינה הדרום־מזרחית של מרוקו, בקצה רצועת יבשה המוקפת משלושה עברים על ידי אלג׳יריה. למרות בידודה, עיירה זו, המונה 120,000 תושבים, היא מקום תוסס ופעיל מזה זמן רב. היא תרמה יותר מכפי חלקה לתנועת העצמאות המרוקנית בשנות הארבעים והחמישים והיום היא מתפארת בכמה וכמה ״בנים אהובים״ שעשו חיל ושולחים לה כספים כדי לממן את מה שהממשלה ברבאט הרחוקה אינה מספקת. באמצע שנות השבעים, כשפרצו עימותים ספוראדיים בין מרוקו ואלג׳יריה בשל סכסוכי גבול, בשל מערב הסהרה ובשל זכויות חזקה שונות בצפון־מערב אפריקה, התרחשו כמה מהקרבות ברחובות פיגיג. היום, לאחר שהגבול נסגר, אבד לפיגיג משהו מהברק היזמי שלה, אבל עם רבע מיליון עצי תמר נטועים בגן עתיק, מושקה היטב, הרומנטיקה והפלא עומדים בעינם.

עשינו את הלילה במלון היחיד של פיגיג – מקום ידידותי חד־כוכבי ושמו פיגיג הוטל. לפני הצהריים היינו שוב על הכביש, נוסעים בחזרה לעבר בו ערפה, התחנה האחרונה של הרכבת המרוקנית המזרחית ונקודת המוצא של הדילוג הטרנס־סהרי הגדול בואכה מרכז אפריקה. בו ערפה היתה גם מוקד תעשיית המכרות של דרום־מזרח מרוקו, עם שלוחת רכבת שהתפצלה מהמסילה הראשית כדי לשנע מנגן צפונה, אל נמלי הים התיכון. מסיבות אלה הוקם בבו ערפה מחנה עבודת הכפייה הגדול ביותר של משטר וישי במרוקו. המחנה הזה שכן בקרבת תחנת הרכבת המרכזית. לפי הצלב האדום, ישבו בו, ביולי 1942, 818 אסירים.

אף על פי כן החלטנו לא להקדיש את זמננו המוגבל לבדיקת בו ערפה עצמה. חשבנו כי טנדררה סיפקה לנו מושג טוב על דמותו של מחנה עבודת כפייה. המתינה לנו משימה אחרת – לגלות את האתר של מחנה ״עונשין״ או ״משמעת״ של משטר וישי.

אם חייהם של העצירים במחנות עבודת כפייה היו קשים ואכזריים, הרי מה שעבר עליהם במחנות עונשין היה, כפי שאמר הארי אלכסנדר, גיהינום טהור. יהודי פולני, ניצול אחר שעבר גם דרך בּוּ עַרְפָה וגם דרך מחנה העונשין הסמוך, תיאר את המקום הראשון כ״בית הבראה יחסי״ בהשוואה לאחרון. יתר על כן, דומה כי ה״משמעת״ שנכפתה במחנות האלה נועדה אך ורק להכאיב לאסירים ולענות אותם. העדויות מלמדות כי כמעט כל עובד כפייה בבו ערפה נידון ל״משמעת״ בגין עברה זו או אחרת.

לבו ערפה היו שלושה מחנות עונשין, שמוקמו בסמוך אליו. הראשון היה תחנה ישנה של לגיון הזרים ושמה מֶרִידְּג׳ה, במרחק תשעים קילומטר מהעיירה קולון־בשאר. כעבור כמה חודשים נטשו הצרפתים את המחנה הזה ובנו מחנה חדש בעין אל־אוראק, במרחק ארבעים קילומטר מדרום לבו ערפה, קרוב למכרה. עין אל־אוראק אינה מופיעה במפות של מרוקו – למעשה, מפות מסחריות אינן מראות שום דבר בדרך לגבול אלג׳יריה דרומית לבו ערפה – אבל היא שימשה עד מאי 1942 כאתר ה״משמעת״ הראשי לעובדי הכפייה של בו ערפה. לאחר שהמפקדים הצרפתים מכרו את האתר לנכבד ערבי מקומי תמורת 100,000 פרנק, הם עקרו למקום המכונה פוּם דֶפלה, כארבעה־עשר קילומטר ממזרח לבו ערפה.

בדומה לעין אל־אוראק, גם פום דפלה אינה מופיעה בשום מפה. אבל לאורך כביש בו ערפה־פיגיג יש שלט שמסמן נתיב של ערוץ נחל יבש ושמו וֶד דפלה. בבואנו לנקודה זו בדרכנו מפיגיג מערבה, עצרנו את המכונית ליד איש שחיכה לאחד האוטובוסים הבין־עירוניים הלא־תדירים כדי להגיע לבו ערפה. הוא היה ״הברבר הזקן״ המובהק, כמו מתוך סרט תיעודי. לבוש בגלבייה חומה־דהה, הוא יכול היה להיות בן כל גיל בין חמישים ושמונים; עור גלדני כהה, עיניים נוקבות, שיניים רקובות רב־כיווניות וחיוך מרצד מסביר־פנים. שמו, אמר לנו, הוא סעיד.

בערבית מתובלת בצרפתית סיפר לי סעיד כי כל חייו גר בעמק הזה. פום דפלה, אמר, הוא שמה של כברת ארץ לאורך הנחל, בין הכביש ומרגלות ההרים, כשניים וחצי קילומטרים צפונה ממקומנו. מבני האבן הקטנים שראינו מרחוק שרדו ללא ספק מהתקופה הצרפתית, אמר. אחר כך סיפר לנו בגאווה על בתו שחיה בבלגיה. המעבר מהריקות של פום דפלה אל בירת אירופה בדור אחד אינו קפיצה של מה בכך.

לאחר שנפרדנו מסעיר, סובבנו את המכונית, ירדנו מהכביש והמשכנו לאורך שפת הנחל, לעבר אותם מבני אבן. בדוח של נציג הצלב האדום מתקופת המלחמה נאמר כי התושבים המסכנים של פום דפלה גרו באוהלים וישנו על מחצלות קש. ״כל המצב הידרדר לתנאים הבסיסיים ביותר״, כתב הנציג. אפשר שבקתות האבן הקטנות והפרימיטיביות, הערוכות בריבוע ברווחים של כמה מאות מטרים, שימשו כעמדות שמירה. אפילו אם נבנו בתקופה מאוחרת יותר, השטח שסימנו היה קרוב לוודאי אתר ״מחנה העונשין״ של תקופת וישי.

בְּפוּם דְפלֶה התרחשו כמה מהעינויים הנוראים ביותר במרוקו. במקום הזה, הפעילו על יהודים את העונש המכונה tombeau, קבר בצרפתית. מנהלי המחנה ציוו על האסירים לחפור בקרקע בורות שאורכם שני מטרים, רוחבם חמישים סנטימטר, ועומקם שלושים וחמישה סנטימטרים ולשכב בתוך הקברים המדומים האלה במשך שבועות רצופים. הם נשארו שם יומם ולילה, חשופים לימי הקיץ היוקדים, שהטמפרטורה שלהם עלולה לעלות ליותר מחמישים מעלות, וללילות החורף המקפיאים, שהטמפרטורה שלהם עלולה לרדת מתחת לאפס. הם שכבו בתוך הפרשותיהם והתקיימו על לחם ומים. כל תנועה קלה שבקלות של אסיר גרמה לשומרי המחנה להמטיר עליו, לפי עדותם של הניצולים היהודים הפולנים, ״גשם של אבנים ומכות רובים״.

שגרת ה״משמעת״ של לוטננט תומס בפום דפלה היתה אכזרית עוד יותר מזו של לוטננט גרונטר בעין אל־אוראק …תומם דרש שאיש שמרצה עונש ״קבר״ ימשיך לעבוד כרגיל כל היום ויחזור ל״קבר״ בלילה – ויתקיים כל הזמן מקצבת לחם ומים של ״קבר״ – שקוצצה לליטר מים אחד ליום ול־175 גרם לחם.

נוסף על התיאור של אחד מהם, שניסה לברוח מפום דפלה, נתפס בבו ערפה, וניסה להתאבד ללא הצלחה, סיפרו היהודים הפולנים למראיינים הבריטים על שני יהודים, ברנמן, בן שלושים ושש, וקליינקוף, בן ארבעים ואחת:

ברנמן וקליינקוף לא היו מסוגלים לברוח. אחרי התקופה הראשונה שלהם ב״קבר״, לא היה להם כוח לעמוד על הרגליים. לכן הם לא התייצבו לעבודה למחרת בבוקר. לוטננט תומס דיווח מיד למפקדו בבו ערפה, קומנדנט קיסלר, שהשניים הכריזו שביתה. הוא הוסמך אפוא להפעיל את הנוהל נגד־שביתות: אין עבודה, אין אוכל. וכך שכבו להם ברנמן וקליינקוף כל היום בקבריהם הפתוחים, ניצלים ביום וקופאים בלילה. הם לא קיבלו אוכל ולא קיבלו מספיק מים בשביל להישאר בחיים. ברנמן נראה מלקק ואוכל את נחילי הזבובים שהתיישבו על שפתיו הגוועות. בלילה, כשהשומר לא ראה, הוא וקליינקוף הזדקפו ושתו את השתן שלהם מתוך כפות ידיהם.

קליינקוף שכב בקברו הפתוח מ־3 בספטמבר עד 28 בספטמבר [1942]. ב־28 בספטמבר הוא מת. ברנמן גסס. הקומנדנט קיסלר ודוקטור קורן באו מבו ערפה ולקחו אתם את ברנמן. משקלו היה אז 35 קילו, כמחצית משקלו הרגיל.

הם הביאו אותו למה שנקרא בית חולים בבו ערפה ושם זרקו אותו למיטה בחדר [שבו שכב אחד מחמשת המדווחים היהודים מפולין]. המיטה היתה מזוהמת במידה בל־תתואר. ברנמן לא קיבל טיפול מיוחד ולא מזון מיוחד. נתנו לו בדיוק אותו אוכל שקיבלו במחנות. כשדוקטור קורן ביקר אצלו הוא ראה שברנמן לכלך עוד יותר את המיטה. לא היה לו כוח לנהוג אחרת. הרופא התרגז, קילל את ברנמן ואיים להחזיר אותו מיד לפום דפלה. למזלו מת ברנמן ב־15 באוקטובר, לפני שהאיום מומש.

ברנמן היה חברו הטוב של מורים טונדובסקי. בתה־מנחה באילפורד הסביר לי מורים כי זיכרונות על ברנמן המשיכו לרדוף אותו בשישים השנים הבאות. ״אני חושב עליו כל הזמן״, אמר מורים. אחר כך, בהד מפחיד של הכתובת שקישטה את השער לאושוויץ – הסיסמה הידועה־לשמצה ״ארבייט מאכט פריי״ – הסביר, ״אני אמרתי לו שהוא צריך להמשיך לעבוד. ׳היטלר יובס, המלחמה תסתיים, ואנחנו נשתחרר. אבל עליך לחיות, וכדי לחיות עליך לעבוד,׳ אמרתי לו. אבל ברנמן פשוט לא היה יכול״.

בוכוולנד בסהרה-בין צלב קרב לסהרה-יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה-רטברא סטלוף-סיום המאמר-עמ' 97-93 

^{פיוט למעלת ר׳ מאיר בעל הנס}

^{אשירה נא, שבחי תנא, בגן עדן חונה, הוא ר׳ המאיר,}

^{ביה ווקפא לעולם, ומה קפא קומשי, צדיק יסוד עולם, הוא ר׳ מאיר,}

^{נעשית לו חופה, בעולם הבא, בצל ומסיבה, הוא ר׳ מאיר,}

 ^{יא כוואני אצנתו, וולא תתקלמו, פרחו ופייסו, פי סעודת ר׳ מאיר,}

^{יום הלולתו, תעשו שמחתו, לעילוי נשמתו, די ר׳ מאיר,}

^{דימא אליל וונהר, גיר מהבוס פדאר, למשנה ווזוהר, די ר׳ מאיר.}

^{פיוט די ליאון בלום — (Leon Blum)}

^{עלאש קלאם לעאר, כלקנא רבי קאמלין,}

^{מה נקונוש כפאר!}

^{כלקנא רבי קאמלין, מה נקונוש חפאר!}

^{זמן קנא פתכמום, ליום פאזא רבי להמום,}

^{עלאש קלאם…}

^{ויו עליך יא ליאון בלום, לה סוסיאליסט,}

^{עלאש קלאם…}

^{קלאם בלום מה תכאלפו, נתומה מנהום מה תכאפו,}

^{עלאש קלאם…}

^{עייטו א־בא פרייא דה פו, אנא בלום נעאוונקום,}

^{עלאש קלאם…}

^{זמאן קנא פלא קריז, ליום ויו לו־ווריי עזיזי,}

^{עלאש קלאם…}

^{לאלמאן טאח עלא לינגליז, איפך אפיון יטאלי,}

^{עלאש קלאם…}

^{בוה עליך יא יספגיולי, לי פי סאעא בלית למכאן,}

^{עלאש קלאם…}

^{שרינא ניף לעדייאן, איפך אפיון יטאלי,}

^{עלאש קלאם…}

^{האדי הייא לחדאדא, דגייא מא בקאת פיהא קאעדא,}

^{עלאש קלאם…}

^{לפראנסיס חסב עבד אל קרים, פיה שי פאיידא, סאעא גיר מוך לפאר,}

^{עלאש קלאם…}

^{לחוואנה נחרקו, וולבלאדאת טרקו,}

^{עלאש קלאם…}

^{בוה עליך יא פרנקו, סוסיאליסט יקתלוך,}

^{עלאש קלאם…}

^{זמן קנא פלחוז, ליום תעלמנא לדרוז,}

^{עלאש קלאם…}

^{עלא פרנקו קולו בוה, באלאך בני באה יחבוה,}

^{עלאש קלאם…}

^{סוסיאליסט יקתלוה, ויתהגא מן דגייא.}

^{עלאש קלאם…}

^{(כ״י שמעון מרציאנו בן עקי)}

^{דבדו עיר הכהנים –אליהו מרציאנו-תשע"ב- עמ' 159-157}

משפחה הארון די שמואל

משפחה רמה המוזכרת במקורות הקהילה.

בן איש חיל, נבון וחכם, ראש הסדר, שמו נודע בשערים, בעל מדות טובות, גומל חסדים, הצדיק ר׳ שמואל הניח ברכה: אהרן, סאלם (הוא שלמה), יעקב, סליטנא.

הגבר המרומם, אור יומם, מיחידי ק״ק דברו, רישא דעמיה משפחות בן חמו, זוכה ומזכה, אדם אמיד, ביתו פתוח לרווחה, חונן דלים, רודף צדק, מחזיק כל בדק, הקים בית כנסת בעיר תאוורירת, הצדיק הרב אהרן הוליד: יצחק הי״ד, ר׳ אברהם, שלמה, שמואל, משה, רחמים, קמירא, עווישא, סאעודא.

המנוח, טהור לב, עדין נפש, הצדיק ר׳ יצחק ה׳ ידרוש דמו וינקום נקמתו לא הניח זרע ב״מ.

החכם השלם, יקר רוח איש תבונה, בעל מדות טובות, זהיר בתפילות ומתפלל מילה במילה, הזקן הכשר הצדיק ר׳ אברהם הנד הוליד: אהרן, סאעודא, אסתר.

הזקן הכשר, מנא דכשר, אוהב תורה ולומדיה, נודב נדבות, הצדיק ר׳ שמואל הנד הוליד: אהרן, שמעון, מאיר, עמרם, אברהם, סתירא, עווישא, רוזיט, מרי, איליאן.

גברא רבא, אבן יקרה, עניו, נוח לה׳ נוח לבריות, עושה צדקות, ירא אלהים וסר מרע, הזקן הכשר הצדיק ר׳ שלמה הנז׳ הוליד: אהרן, שמעון, יצחק, יוסף, מסעודא, אסתר, רהיט.

החשוב ונבון, בעל מרות טובות, מתפרנס מיגיע כפיו, גומל חסדים, בעל צדקה, הזקן הכשר ר׳ משה הנז׳ הוליד: יוסף, שמעון, אהרן, סעדיה, ציון, עליזה.

החשוב ומעולה רחמים הי״ו, בירכו ה׳ בבנים ובנות בפ״י הי״ו.

הנכבד ויקר, ירא את ה׳ בתכלית, עניו ושפל ברך, מוקיר רבנן הצדיק ר׳ סאלם (הוא שלמה, אחיו של ר׳ אהרן) הנד הוליד: משה, סאעודא.

המנוח, מתהלך בתומו וביושרו, נודב נדבות, משבים ומעריב, הצדיק ר׳ משה בן ר׳ סאלם הוליד: יצחק, סעדיה, אברהם, עליזא.

המרוחם, זקן ונשוא פנים, צדיק תמים, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, חבר בחברה קדישא, הצדיק ר׳ יעקב הנד (אח ר׳ אהרן), הוליד: שמעון, אהרן, יוסף, משה, מאיר, אליס, לבנה.

ענף בן סוסו

אהרן, עווישא (הנק׳ די בן סוסו), לוויהא (הנק׳ לוויהא די סוסו, דביתהו של סוסו די סאלם).

המנוח הצדיק ר׳ אהרן לא הניח זרע ב״מ.

משפחת עבידא

משפחה רמה ועתיקה ומוזכרת במקורות הקהילה מאז סוף המאה השמונה עשרה.

איש צדיק היה יקר מפנינים, מוכתר בנימוסין יראת ה׳ היא אוצרו, מרחם מקודש, סולת נקיה, מתפרנס מיגיע בפיו, יושב אהלים של תורה בעיר ברגנט, החסיד הרב יעקב (הנ״ק די עבידא) הוליד: מזל טוב, זמילא.

הנבון וחשוב, נקי ובר, שייף עייל שייף נפיק, בעל מדות טובות, גומל חסדים הצדיק ר׳ אברהם (אח הרב יעקב הנד) הוליד: שמחה (אשת ר׳ שמעון בהן די מחיגן).

משפחת זרוואל

משפחה נכבדה המוזכרת באגרת יחם פאס (פאס וחכמיה, א׳ עמי 138).

פרי עץ הדר, מזר״ק טהור, איש חסד ורחמים, צדיק תמים, ראש בית אב, פריו קודש הלולים, יושב אהלים, הצדיק ר׳ משה (בן זרוואל) הוליד: יהודה, אהרן, נונא.

המרוחם, ענוותן ושפל ברך, לא מחזיק טיבותא לנפשיה, תמים דרך, דרכו בקודש, מתלמידי המלוב״ן האדמו״ר רבינו יעקב אבוחצירא זיע״א, הצדיק ר׳ יהודה הוליד: אברהם, משה, עווישא, מרימא, לוויהא, מאחא.

הזקן הכשר, מנא דכשר, חזרן במצוות ובמעשים טובים, בעל צדקה, הצדיק ר׳ אברהם הוליד: שלמה, שמואל, יצחק, יהודה, נונא, סעידא, מרימא, אסתר.

המנוח, הולך תמים ופועל צדק, חי מעמל עשר אצבעותיו, הצדיק ר׳ משה הוליד: יוסף, יעקב, אהרן, שמעון, נונא, זהארי.

המרוחם, ירא אלהים וסר מרע, גומל חסדים, יראת ה׳ היא אוצרו, הזקן הכשר הצדיק ר׳ אהרן הוליד: דוד, עווישא, נונא.

טהור לב ועדין נפש, מתפרנס מיגיע כפיו, עושה צדקות, הצדיק ר׳ דוד הוליד: אהרן, שמעון, יוסף, ישראל, רחמים, מאיר, סליטנא, סאעודא, סתירא.

בן איש חיל, אוצר כלי חמדה, אבן פנה וראש פנה, יראת ה׳ היא אוצרו, הצדיק ר׳ שמואל (בן זרוואל) הוליד ברכה: יעקב.

המנוח, נטע נעמן, צנצנת המן, רחים רבנן, עושה חסדים, הזקן הכשר הצדיק ר׳ יעקב (הנק׳ יעקב אלפסי) הוליד: שמואל, אהרן, דוד, עישא.

גברא רבא, שמן תורק שמו, נושא ונותן באמונה, מהנה תלמידי חכמים מנכסיו, משכיל אל דל, הצדיק ר׳ יעקב הוליד: משה, אליהו, יצחק, אהרן, רחמים.

הנכבד ויקה טוב וישר, בעל מדות טובות, טוב לה׳ וטוב לבריות הצדיק ר׳ משה הוליד: יעקב, דוד, רחל, גראציא, רינה.

איש צדיק, אוהב שלום, רודף שלום, מתהלך בתומו, בעל צדקה, הצדיק ר׳ אליהו הוליד: שלמה, סעדיה, פריחא, סעידא.

המנוח, איש אמונים, דחיל חטאין ועביד טבין, בעל צדקה וחסד, הצדיק ר׳ יצחק הוליד: יעקב, שלמה, אברהם, נונא, סעידא, גראציא.

הצדיק, תם וישר, עדין נפש, משבים ומעריב ר׳ אהרן הנז׳ לא הניח זרע ב״מ.

המרוחם, ישר ועניו, מאושר בענייניו, חי מיגיע בפיו, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים הצדיק ר׳ רחמים הוליד: יעקב, יוסף, אברהם, עמרן, מסעודא, יאקות.

האחים משה ויצחק (המכונים וולאד זריוול).

אין בידינו פרטים על בניו של ר׳ משה הנז׳.

המנוח, יקר רוח, טהור לב, הצדיק ר׳ יצחק הוליד: יצחק (אשת יצחק האב היתה מעוברת כאשר בעלה יצחק נפטר, וכאשר ילדה בן זכר, קראו לו יצחק ע״ש אביו כמנהג יהודי המערב).

יחס דבדו- משפחה הארון די שמואל- ענף בן סוסו- משפחת עבידא- משפחת זרוואל- אליהו מרציאנו – תשנ"ז- 170-165