ארכיון יומי: 4 בינואר 2019


סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד

קונטרס אור המרפ"א

הקדמה

המלאך רפאל שיקרא לקמן רבינו, נולד לשתי משפחות מיוחסות מצאצאי המגורשים. משפחת אביו רבי מרדכי – משפחת אלנקאוה מטולידו. משפחת אימו – משפחת ביבאס ממגורשי קסטיליה.

משפחת ביבאס ששהתה בסאלי, הינה גם אמו של אור החיים הקדוש, הרב חיים בן עטר. הדבר מעיד על קשר משפחתי אפשרי בין שני המאורות הללו, בני העיר סאלי,

״המופלא שבסנהדרין דרופתקא דאורייתא״ [נרתיק התורה], כך כינה הראשל״צ הרב עובדיה יוסף שליט״א את מורנו רבי רפאל בהסכמה לספר ״פעמון ורמוז״ – חדד ותימא״.

רבים השמות והכנויים, כנויי החיבה בהם נתכנה רבי רפאל בפי קהילתו ובפי גדולי דורו.

כינויי רבינו:

נר המערב

ככינויו של הנר האמצעי שבמנורת המאור. הנר העיקרי, ממנו יונקים את אורם כל הנרות הפונים אליו והוא בנהרתו מאציל עליהם מחכמתו והוא אינו חסר דבר.

המלאך רפאל

כמלאך השרת רפאל שנשלח, כפי שמצינו אצל אברהם אע״ה, להביא מרפא לחוליי הגוף והנפש, כך ריפא רבי רפאל את חוליי קהילתו, בהשרותו בטחון, אמונה ואור רב בקרב עמו, כך זכות עיניו, תואר מראהו, אצילותו ותואר קומתו, הביאו לכך שהכל העריצוהו ושתו בצמא את תוכחותיו ותורתו. (א)

ההרא״ל

הרב המלאך רפאל אלנקאווה.

אכן דמותו של רבי רפאל, הזכירה לכל את ההראל, המזבח ככתוב ״וההראל ארבע אמות״ [יחזקאל מ״ג], שלא היה לו למורינו, אלא ד׳ אמות של הלכה וקדושה וכן פרשו בו רבותינו במזבח הנקרא הראל ואריאל, לפי שהאש הקדושה היורדת מן השמים, הייתה רבוצה בו כארי. כך הייתה דמות רבינו שאש התורה היתה רבוצה בו והחגורה הרחבה כמעין אבנט שהיתה מסביב למותניו, היתה כחוט הסיקרא הסובב את המזבח, להבדיל בין הדמים העליונים לדמים התחתונים [עפ״י זבחים נ״ג.], כן ברבינו, להבדיל בין גופו העליון השמימי, לפלג גופו התחתון, הארצי.

הרא״ם

הרב רפאל אלנקאוה [בן] מרדכי.

באמצעות שם זה, רמז רבינו לשמו בספריו: ״קרני ראם״ ו״תועפות ראם״. אף שם זה יאה לו, ״כתועפות ראם״ מתורגם בתרגום ירושלמי – ״תוקפא ותושבחתא ורוממותא, דידיה היא״, התוקף, השבח והרוממות, שלו הם. בפסוק זה ״כתועפות ראם לו״ [במדבר כ״ג], מבאר אוהחה״ק, בן עירו של רבינו״, (א) שהקב״ה מוסיף ומחזק את ישראל לרוממם ותהי מעלתם יותר מן המלאכים.

המרפ״א

המלאך רפאל אלנקאוה

כנוי זה מצאתי בספר ״תבואות שמש״ לרב שלום משאש זצוק״ל וכן בשו״ת ״עמק יהושוע״ לרב יהושוע ממן שליט״א, המזכירים את רבינו פעמים רבות בספריהם. כך היה רבינו מרפא לכל חולי בחייו, בתורתו ובמראהו. כך גם לאחר מותו, נפקדו עקרות רבות ונרפאו חולים רבים שבאו לפקוד את ציונו. מעניין לציין בהקשר זה, שתמצא רבים מקרב יהודי מרוקו הקרוים בשם רפאל, לרוב על שם רבינו ובמקרים רבים לאחר שנושעו הם והוריהם.

תופעה דומה בסדר גודל מיוחד זה, תמצא גם אצל זה אשר בשם אפרים יכונה בקרב יהדות צפון אפריקה, על שם רבי אפרים אלנקאוה זכר צדיק וקדוש לברכה, מאבות המשפחה. די בהקדמה זו להראות כי אף אם תלאה היד מכתוב, יכלה הדיו מן הקסת ומן הקולמוס ויתמו הדפים, לא יהיה בזה די, לספר גודלו ולתאר מידותיו הנשגבות והצרופות כצרוף הכסף של רבינו. הלוואי ויעלה בחלקי, אני הזעיר, להציג בפני הקורא, את דמותו של הרב ללא כחל ושרק. בכך נוכל להתפעל מאישיותו הקסומה והאגדית וללמוד ממנה, בבחינת ״והיו עיניך רואות את מוריך״.

המשפחה

״אתה הוא ה׳ אלהינו ונקוה לך״

העיר טולידו שבספרד, אחד ממרכזי התורה המפוארים שבה, נקראה בפי היהודים ״תולדות״ ויש האומרים שנבנתה ע״י הגולים בגלות יהודה לאחר חורבן בית המקדש השני. לשיא תפארתה הגיעה עוב״י [עיר ואם בישראל] ״תולדות״, כאשר הגיע אליה גדול החכמים בדורו – הרא״ש שנמלט מאשכנז בעת הרדיפות שבשיאן רצחו בצורה שפלה את מורו ורבו הר״מ מרוטנבורג זצוק״ל הי״ד.

הרא״ש נתקבל בכבוד רב בטולידו והקים בה ישיבה חשובה שהעמידה תלמידים הרבה וביניהם רבי יעקב בנו [מחבר הטור], נכדו רבי יהודה ורבי ישראל אלנקוה זצוק״ל הי״ד. ספרד היתה בתקופה זו, המאות הראשונות של האלף השישי לבריאת העולם, בעידן של התעצמות דת הנצרות, כיבוש שטחי ספרד מידי הערבים, גזירות קשות על היהודים שהגיעו לשיאן בשנים הקנ״א – הרנ״ב, בהן נתבצעו שני הגרושים מספרד.

מעניין לציין שבתקופה זו ובמאות השנה שקדמו לה הייתה תקופת השגשוג הגדולה ביותר ביהדות ספרד ־ תקופת ״תור הזהב״, תקופת יצירה רוחנית כבירה:

בשירה – רבי יהודה הלוי, רבי שלמה אבן גבירול, רבי אברהם בן עזרא.

בהלכה – כתבי הרי״ף, הרמב״ם ב״משנה תורה״, הרשב״א.

 בהגות – ספר ״הכוזרי״ לריה״ל, ״מורה נבוכים״ לרמב״ם.

 בדקדוק העברי – הרד״ק, אבן עזרא

 בפרשנות המקרא – הרמב״ן, אבן עזרא, ״צרור המור״ ועוד

בקבלה – הראב״ד, הרמב״ן, רבי יוסף ג׳יקאטיליה, רבי אברהם אבולעפיה, רבי יוסף קאסטיל, רבי אפרים אלנקאוה ועוד.

בתקופה זו התגלו כתבי רשב״י ־ הזוה״ק הקדוש בספרד אלא שבסוף תקופה זו [במאות הראשונות לאלף השישי ] החלו גזירות, רדיפות, שמד וגירוש יהודי ספרד. בעת הזאת נקראת טולידו בפי היהודים המגורשים טוליטולה, על שם הטלטולים הרבים שעברו על הקהילה היהודית בה. הרחיד״א כתב כי בה נמצא ספר הזוה״ק לרשב״י. לאחר הגירוש הגדול בשנת הרנ״ב, נמצאו במרוקו משפחות יהודיות מספרד בשמות דנינו, טולידנו, מורסיאנו ויש המפרשים את הדבר כשתי תבות טולידו – נו [נו זה לא בספרדית], כלומר שנשבעו יהודי טולידו שלא לשוב אליה. יש אומרים, למרות שלא נמצא הדבר בכתובים, שרבני ספרד הטילו חרם ונידוי על ספרד למשך ת״ק שנים [חמש מאות שנה] משנת הרנ״ב.

אין זה מקרי שכעבור ת״ק שנים, הוכרזה בריש גלי, שנה זו, כשנת פיוס בין עם ישראל לעם הספרדי, בשנה בה פג תוקפו של ה״נדר – חרם״ על ספרד בה, למרות כל התלאות, נוצרו יצירות תורניות אדירות. טולידו כאילו לא עברו עליה גלי המשבר, המשיכה לפרוח ביצירתה התורנית. רבי ישראל אלנקוה יוצר חיבור מדרשי אדיר – ״מנורת המאור״ הקדמון אלא שהוא נעקד על גבי המדורה ונהרג על קידוש ה׳, כאשר נשרף עם ספר תורה ולצידו רבי יהודה נכד הרא״ש, בגלל סירוב ראשי הקהילה להתנצר, ומפאת דבקותם בתורת ישראל – הברית האמיתית!

בנו של רבי ישראל, רבי אפרים נמלט מן הפרעות בשנת הקנ״א.

סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד-עמ' קעז-קפב

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן- תשס"ד.נשים שעבדו או סחרו בביתן.

 

בעל, שהשאיר לאשתו את הכנסות מעבודתה.

רבי רפאל בירדוגו כתב על "אישה שסילק בעלה עצמו ממעשה ידיה ומילאה הבית בחפצים". השניים הסכמיו ביניהם, שאין הבעל מקבל את התמורה מעבודתה, ולכך קנתה האישה בכספה חפצים שונים. במקרה זה בא בעל חוב ורצה לקנות את חפציה. המסקנה הייתה, שאם אמרה "איני ניזונית ואיני עושה", כלומר, ויתרה על הוצאות הבית מכספי בעלה, כי אז כל ההכנסות מעבודתה שייכות לה ולכן אין בעל החוב גובה מרכושה. במקור מסוף המאה ה-18 או בתחילת המאה ה-19 כתוב : "אישה שהכניסה לו נדוניה והיה לה ממון אחר והניחה אותו לעצמה ולא הודיעה לבעלה והייתה נושאת ונותנת בהם זמן מרובה והרוויחה. רבי ידידה מונסונייגו כתב על אישה שטענה אחרי מות בעלה, שהוא מחל לה כל מה שסיגלה ממעשה ידיה.

אישה שקנתה קרקע ממעשי ידה.

בתשובותיו של רבי יצחק אבן וואליד מתיטואן מסופר על אישה, שקנתה קרקע ממעשה ידיה ואמרה, שאינה ניזונה מכספי בעלה אלא מכספה הפרטי. כך כתבו חכמי צפרו.

תנאי בכתובה, שכל ההכנסות מעבודתה שייכות לאישה בלבד ולא לבעלה.

במקור משנת תר"ם – 1880, נאמר :

"טופס תנאים שהתנו ביניהם רבי חיים בן יעקב הרוס והאישה אסתר בת רבי מרדכי אפלאלו שהיו כתובים בשיפולי הכתובה. האישה אסתר הפרישה ממונה סך גדול ושיירה אותם לעצמה כדין נכסי מלוג והתנית על בעלה חיים שיהיו ידיו מסולקות מהם ומפרותיהן ומפרי פירותיהן עד עולם ורשאה איהי ושלטאה חלק מהם צדקות ומתנות לאביונים ולעשות כאשר תאבה נפשה ולא יכנסו בכלל חלוקת במיתת אחד מהם בשום אופן, לא תטלם היא או ירשיה. לאחר שהאישה נפטרה אישר החכם את זכות הירושה של אחותה על פני בעלה וילדיה, כי כך רצתה האישה.

נשים שעבדו או סחרו בביתן.

רבי פתחיה בירדוגו דן במעשה הבא : "אישה נושאת ונותנת בתוך הבית" בכסף שלוותה מאחרים. בכסף זה קנתה צימוקים והכינה בביתה שכר. אותו חכם דן באלמנה, שהייתה עושה ואוכלת היא ובנה הקטן, ולא נגעה בעיזבון בעלה עד עבור כארבע שנים . אישה אחרת, ענייה, עבדה סיגלה ממשעה ידיה עו שלוש שנים אחרי מות בעלה.

נשים שעבדו משום שבעליהן לא פרנסו אותן, עזבו או נפטרו.

בפסק דין, שנכתב בפאס בשנת תקנ"ז, 1797, מדובר באדם, שאשתו הייתה זנה ומפרנסת אותו. אחרי מותו הקיפוה בעלי חובות בני ברית ושאינם בני ברית. והאישה נאלצה לפרוע את חובות בעלה מכספה. הרב פתחיה בירדוגו דן באשת עני שהתאלמנה ובמשך שלוש שנים סיגלה ממעשי ידיה

על פי מקור משנת תקפ"ד – 1824, בכפר אוטאט בעל עני מרוד, שאשתו זנה ופרנסה אותו ממעשה ידיה. רבי יעקב ברדוגו דן בנושא זה:

"עלתה לפנינו צעקתה של ריבה היא האישה מסעודה שהייתה נשואה מקדם לאברהם בן דוד וחיון וכשתקף הרעב בקיץ שפר"ה – 1825, לא תשוב פעמיים צרה, ולא היה יכול הבעל לזון ולפרנס, רבתה הצווחה ביניהם לפנינו שהייתה האישה רוצה להתגרש מהבעל הנזכר וללכת לשוט אחרי פרנסתה…ואחר עבור הרבות אמרים ביניהם הסכימו לפנינו להתגרש…..

אשתו של חכם פנתה לבית דין בצפרו לאחר שבעלה נטש אותה "ולא זכר אשת נעורים". עלתה לפנינו צעקת אנקת אישה עזובה העלובה שרויה בלא טובה". האישה סבלה בפרט בשני הרעב, שבסרה וקיבלה עליה וחגרה בעוז מתניה והייתה זנה את עצמה ובתה עמה-פסק דין משנת תק"ץ -1830-; עובדיה תשל"ה-תשמ"ה מס 84

חכמי מכנאס, רבי מימון בירדוגו ורבי יוסף בירדוגו, דנו במקרים, שהבעלים יצאו למרחקים למשך שנים ולא השאירו כסף לנשותיהם והחזקת המשפחות. אי לכך נאלצו הנשים לעבוד : "אשת מסעוד ברביע הרחיק עליה בעלה מדוד כמו ח' שנים והניחה נודדת ללחם היא ובניה. ומחמת כן הייתה הולכת לחצרות הגויים לשוטט אחר פרנסתה"בירדוגו, תש"א, אהע"ז סימן סו. בסימן אחר בספר מדובר בראובן הלך למרחקים והניח אשתו עגונה כמו יב שנים ובן אחד קטן ולא הניח לה כלום רק הייתה עושה ואוכלת מיום שהלך בעלה עד היום. בהמשך מסופר, שבעלה נפטר, וקרוביו תבעו שתחלק את כספה עם בנה, שכן הבן יורש מחצית מרכוש האב, אך האישה התנגדה משום שעל פי הדין אין יורשים את ההכנסות מעבודת האם. "והיא הייתה צועקת שמלבד שהניחה עזובה ושכוחה זנה ומפרנסת לה לעצמה ולבנה עוד שאת שתחלוק עמהם מעשי ידיה?

רבי יוסף בירדוגו דן בנושא הבא:

מסעוד בן לילו כמו ג' שנים שהרחיק נדוד והניח אשתו דונא בת הרב יהושע אסבאג נודדת ללחם….כי מה שהייתה מסגלת ממעשי ידיה באיזה מהזמנים בעתים ידועים וזמנים רחוקים לא יספיקו לה אפילו לדברים קלים ודקים הצריכים לה להוצאת הבית ומכל שכן למזון ופרנסה לה ולארבעת ילדיה. מה גם בזמן הרע הזה שאין לך יום שאין קללתו מרובה מחברתה שכל בעלי מלאכות בטלו מחמת חיסרון השפע ומיעוט משא ומתן.

עלפי מקור מתיטואן משנת תר"ג – 1843, ברח יעקב אוחנה מאשתו שלושה חודשים לאחר שנכנסה לחופה. האישה נשארה חסרת כל ותחילה היה דודה מפרנס אותה" עד שהרגישה בעצמה וביקשה לעשות מלאכה והייתה ניזונה ומתפרנסת ממעשה ידיה. היא הצליחה להרוויח ולפני פטירתה הקדישה מכספה למטרות שונות.

כאשר התרחק בעל מביתו נשארה אשתו ללא פרנסה ונאלצה להלוות. לאחר שהמלווה תבע ממנו להחזיר לו את ההלוואה טען הבעל כדי להתחמק מהחזרתה, שאשתו בעלת מלאכה ועבודתה די בה והותר ולא הייתה צריכה כלל ללוות.

בנות שעבדו בשל התרחקות האב.

רבי שלמה בירדוגו כתב על מי "שהלך למדינת הים והניח בנים ובנות בתולות ועמדו הבנות ועשו והצליחו והיו בוגרות בשנים ובסימנים ושוב נישאו ממעשי ידיהן והכניסו נדוניא לבעל.

עלייה במספר הנשים העובדות מחוץ לבתיהן במאה ה-20

בתקופת החסות הצרפתית על מרוקו ( 1912 – 1956 ) גדל מספר הנערות והנשים היהודיות שעבדו מחוץ לבתיהן, בעיקר בערים הגדולות כגון בקזבלנקה, שיהודים רבים הגיעו אליה מהעיירות והכפרים בשנת 1936 עבוד 62 יהודיות מתוך אלף לעומת 23 מוסלמיות מתוך אלף. בשנת 1947 עבדו 15 אחוז מכלל הנשים היהודיות מחוץ לביתן לעומת 12.5 אחוז מהאירופיות ורק 6.4 אחוז מהנשים המוסלמיות. הסיבות לעבודת היהודיות מחוץ לבית נעוצה בלחץ הכלכלי ובחינוך המודרני של הבנות, שעודד אותן לעבוד בפקידות או בהוראה. אחרות היו פועלות ועוזרות בית. לתופעה זו היו השפעות על ערעור הנורמות המסורתיות של החברה הפטריארכאלית, על דרישות לזכויות וליתר עצמאות, על קשרים עם נוכרים, על שיעור הגירושין גבוה ועוד. תופעה זו נמשכה גם לארח עלייתן ארצה.

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן- תשס"ד-עמ'

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 124 מנויים נוספים

ינואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר