ארכיון יומי: 5 בינואר 2019


Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale

Continuer la guerre en Afrique du Nord ?

Quand au fil des jours tragiques de mai et juin, l’étendue de la débâcle de l’armée française s’imposa avec de plus en plus d’évidence, le Maroc, de par sa situation stratégique et sa position dans l’Empire, devait jouer un rôle primordial dans la décision du gouvernement français de continuer ou non la guerre, à partir de l’Afrique du Nord. Pourtant, bizarrement, peut- être parce qu’lie était certaine de son invincibilité derrière la ligne Maginot, la métropole n’avait pas envisagé une telle éventualité et ne s’y était jamais préparée. Les responsables civils et militaires en Afrique du Nord n’avaient jamais été associés aux délibérations des instances suprêmes de la Défense nationale dans un plan d’ensemble. Pour Paris, l’Empire était considéré seulement comme un pourvoyeur d’hommes et de matières premières. Se prévalant de l’appui du sultan et du soutien des populations, le Résident Général Noguès, au départ, plaida avec force, en faveur du transfert du gouvernement en Afrique du Nord, pour poursuivre la guerre…

Le 25 mai, quand la bataille des Flandres parut sur le point de tourner au désastre, ouvrant aux Allemands la route de Paris, le général Noguès, responsable du théâtre d’opérations en Afrique du Nord, assurait le Président du Conseil Paul Reynaud que les moyens de la Marine non touchée par la débâcle, combinés avec les moyens intacts de l’Empire, permettraient de continuer les combats aux côtés de l’Angleterre. Pris dans le tourbillon des événements, le gouvernement Reynaud, errant de ville en ville jusqu’à Bordeaux, et pourtant favorable à une telle solution, ne parvint pas à prendre de décision définitive en ce sens. Entré au gouvernement, le maréchal Pétain, secondé par le commandant en chef, le général Weygand, allait désormais œuvrer pour empêcher le gouvernement de quitter la France et de s’installer à Alger afin de continuer la guerre.

Déclarée ville ouverte, Paris fut investie par les Allemands le 14 juin. A Bordeaux, où le gouvernement et le Parlement s’étaient réfugiés, le Président du Conseil, favorable au départ en Algérie, battu, donnait sa démission. Le 16, le Président de la République chargeait le maréchal Pétain de former le nouveau gouvernement. Le lendemain, le 17 juin, Pétain annonçait à la nation que la guerre était perdue, qu’il fallait cesser le combat et qu’il avait demandé à Hitler les conditions d’une " paix honorable Ce même jour à Rabat, dans un appel à Radio Maroc, le Résident proclamait :

« J’ai reçu avec joie et fierté de tous les groupements du Maroc, ainsi que de tous les milieux français et indigènes, les témoignages de foi patriotique les plus émouvants. Unanimement, ils expriment le désir de défendre par les armes et jusqu’au bout, le sol de la France et celui de l’Afrique du Nord… Nos amis en France, surmontant toutes les difficultés, continuent à se battre avec un courage magnifique, il n’est pas question pour le moment de cesser le feu… »

Le lendemain, 18, il récidivait et écrivait dans un message au chef d’état- major, le général Weygand qu’il était déterminé à continuer la lutte, pour sauver l’honneur et conserver l’Afrique à la France. « Permettre à l’Afrique du Nord de se défendre, c’est entreprendre dès maintenant le redressement de la France ». Il affirmait que « l’Afrique du Nord, avec ses ressources actuelles, est en mesure de résister longtemps aux entreprises de l’ennemi, assez longtemps sans doute pour contribuer à leur défaite. » Le Résident recevait l’appui, dans cette détermination, aussi bien de son homologue à Tunis que du gouverneur général d’Algérie et des gouverneurs de l’Afrique noire et du mandat sur la Syrie.

Chacun comptait sur le puissant appui de la Marine intacte, sur le matériel militaire déjà expédié par les États-Unis et sur tout ce qui pourrait être envoyé de la métropole. Même avec l’aide hypothétique de l’Espagne et de l’Italie, la Marine allemande, mal équipée pour les opérations amphibies, pourrait difficilement s’aventurer à transporter une armée par mer alors que les flottes anglaise et française dominaient la Méditerranée.

Le 19, le Résident revenait à la charge :

« LAfrique du Nord toute entière est consternée. Les troupes de Terre, de l’Air et de la Marine demandent de continuer la guerre pour sauver l’honneur et conserver l’Afrique du Nord à la France. En admettant même qu’elle nous soit laissée, nous perdrions à jamais l’estime et la confiance des indigènes… Les indigènes, comme ils le déclarent, sont prêts à marcher avec nous jusqu’au dernier homme. Ils ne comprendraient pas qu’on puisse disposer éventuellement de leur territoire, sans tenter avec eux de le conserver… Envisager leur cession à l’étranger sans leur consentement et sans avoir combattu, serait considéré comme une trahison… »

Le 18 également, De Gaulle lançait, de Londres, son célèbre appel à la poursuite de la guerre :

" La défaite est-elle définitive ?Non ! Car la France n’est pas seule ! Elle a un vaste Empire derrière elle ! Elle peut faire bloc avec l’Empire britannique qui tient la mer et continue la lutte, elle peut comme l’Angleterre utiliser, sans limites, l’immense industrie des Etats-Unis… Cette guerre n ’estpas tranchée par la bataille de France. Cette guerre est une guerre mondiale. Le destin du monde est là. »

Impressionné par la prise de position en pointe du général Noguès, en faveur de la poursuite du combat, De Gaulle lui offrit, dans un télégramme du 19 Juin, de prendre la tête de la résistance dans l’Empire français et de se mettre lui-même sous ses ordres. A ses yeux, en effet, il ne faisait pas de doute que si Noguès, en tant que commandant du théâtre d’opérations en Afrique du Nord, se ralliait à la résistance, le reste de l’Empire le suivrait ? « Suis à Londres, en contact officieux et direct avec le gouvernement britannique. Me tiens à votre disposition pour combattre sous vos ordres ou pour toute démarche qui pourrait être utile… »

Le soir à la radio, De Gaulle restait encore confiant dans la décision que prendrait Noguès et liait son nom à celui des héros légendaires de la colonisation :

« Dans l’Afrique de Claudel, de Bugeaud, de Lyautey, de Noguès, tout ce qui a de l’honneur a le strict devoir de résister. »

Bien que son offre soit restée sans réponse, De Gaulle la renouvela le 24 juin. Il proposa à Noguès de prendre la tête du Conseil National Français en formation, pour continuer la lutte.

Mais rien dans son caractère de militaire de carrière ne préparait le général Noguès à relever ce défi, à jouer si nécessaire le rôle de rebelle. Il n’avait pas la stature pour sortir de la hiérarchie et se joindre à une dissidence. N’avait-il pas, malgré sa volonté de résistance, censuré l’appel du " rebelle " De Gaulle et interdit sa diffusion au Maroc ? Ce n’est que le 26 juin que des avions anglais larguèrent sur Casablanca et Port Lyautey des tracts reproduisant le texte du célèbre appel.

Le général Noguès était décidé, dans tous les cas, à rester dans la légalité et à obéir au gouvernement en place, même s’il était contraire à sa propre conviction de mettre fin à la lutte. A une seule condition toutefois : la préservation de l’Empire. Ainsi, il prévenait :

« Si la signature de l’armistice avec l’Allemagne et l’Italie n’est pas accompagnée par me déclaration du gouvernement précisant que nos adversaires acceptent le maintien de l’intégrité du sol de l’Afrique du Nord, les populations nord-africaines unanimes n’accepteraient pas la décision, et suivies de la presque totalité des forces armées, continueraient, avec ou contre leurs chefs, la lutte jusqu’au bout. »

Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale page 75-78  

ביוגרפיה אינטלקטואלית של יצחק אברבנאל לאור כתביו הפורטוגליים אריק לווי

יהדות פורטוגל במוקד

ביוגרפיה אינטלקטואלית של יצחק אברבנאל לאור כתביו הפורטוגליים

אריק לווי

אלמלא עזב יצחק אברבנאל את פורטוגל, האם יכול היה לכתוב את כתביו הידועים לנו היום ? ואם כן, האם אכן היה כותבם ?

כאשר שני חלקיה של שאלה זאת משמשים כנקודת מוצא, מבקשים אנו, ראשית דבר, לתאר את כתביו הפורטוגליים של אברבנאל, הידועים פחות מן האחרים, ולבדוק אילו יסודות מיצירתו המוכרת לנו מתקופה מאוחרת יותר כבר טמונים בהם. יתברר שיסודות אלה רבים מאוד. בעזרת ממצאים אלה נתמודד עם המגמה השולטת היום במחקר, אשר על פיה מתוארים כתבי אברבנאל מן התקופה שאחרי 1492 בעיקר דרך הפריזמה של גלות יהדות ספרד. מטרתנו היא להמיר את הסברה המקובלת היום כמעט בכל מקום לגבי הביוגרפיה האינטלקטואלית של אברבנאל – הטוענת לחוסר רציפות קיצוני כתוצאה מן האסון החברתי־דתי שעברה הקהילה – בסברה הכמעט הפוכה, דהיינו, שבנקל ניתן לתאר את אברבנאל כותב בצורה זו או אחרת כמעט את כל חיבוריו, גם אילו היה נשאר בפורטוגל, ואפילו אילו לא התרחש גירוש ספרד כלל. ממצאים אלו יהוו תזכורת לכך, שלמרות ציפיותיהם של ההיסטוריונים, משברים במישור האישי או החברתי־פוליטי אינם חייבים להביא לשינויים מרחיקי לכת בהשקפת עולמו הדתית של מחבר אינדיווידואלי ואף לא במסלולו האינטלקטואלי־ספרותי. באשר לשאלה השנייה שהצענו בתחילה, המאמר יסתיים בהשערה, שאמנם ייתכן מאוד שאברבנאל היה יכול לכתוב גרסה כזאת או אחרת של כמעט כל חיבוריו אילו נשאר בליסבון, אך ספק רב אם אכן היה כותבם, מכל מקום אילו אורח חייו בפורטוגל היה נשאר כפי שהיה.

החצרן רם המעלה, התאולוג והפרשן יצחק אברבנאל נולד בליסבון בשנת 1437, ברח מפורטוגל לספרד בשנת 1483, כמי שנחשד בשיתוף פעולה בקשר שנרקם לכאורה כנגד ז׳ואאו השני מלך פורטוגל. את ספרד עזב בשנת 1492 בעקבות גירוש ספרד. את אחרית ימיו בילה במרכזים שונים באיטליה, ונפטר בוונציה, קרוב לוודאי סביב חורף1509-1508 .

על אף שחי בספרד תשע שנים בלבד קשור אברבנאל בזיכרון היהודי הקולקטיבי בעיקר לספרד, אם כי חוקרים המתעניינים בו כהוגה דעות וכמחבר קושרים אותו גם לאיטליה, שם כתב את מרבית כתביו. אין צורך להרחיק לכת כדי למצוא סיבות לזיהויו עם ספרד. בראש ובראשונה עולה דמותו החזקה והמושרשת של אברבנאל כ״דוברם הראשי״ של יהודי ספרד ב־1492, בימי גירוש ספרד, כזה שניסה להציל את עמו ״באחת התקופות היותר מכריעות בהיסטוריה היהודית״, וכזה אשר בהיכשל מאמציו לבטל את גזרת הגירוש, בחר לצאת לגלות ובלבד שלא להמיר את דתו

הערת המחבר: דימוי זה נטבע תחילה על ידי אברבנאל עצמו בדיווחיו אחרי 1492, שבהם תיאר את פעילותו בעקבות פרסום צו הגירוש. ראו: פירוש על נביאים ראשונים, ירושלים תשט״ו, עמ׳ 422. לאחר מכן הביטוי נשנה וקושט על ידי מחברים יהודים מאוחרים יותר. ראו למשל מתחילת המאה הט״ז: השלמת ספר הקבלה לר׳ אברהם מטרוטייאל, בתוך: שתי כרוניקות עבריות מדור גירוש ספרד, מהדורת אברהם דוד, ירושלים תשנ״א, עמ׳ 38. דוגמה מן המאה הי״ז: ספר דברי יוסף לר׳ יוסף ב׳ יצחק סמברי, מהדורת שמעון שטובר, ירושלים תשנ״ד, עמ׳ 255-254. הדים נוספים לדימוי בזיכרון היהודי עד לימינו, ראו: אטיאס, מסה (לעיל, הערה 2), עמ׳ 298, הערה 147. באיזו מידה יש לדימוי זה בסיס היסטורי היא שאלה בפני עצמה. להבעת ספקנות מוצדקת באשר להשערות ״רומנטיות״ מפליגות בעניין פעילותו של אברבנאל אחרי פרסום צו הגירוש (כגון אלה בספרו של נתניהו, אברבנאל (לעיל, הערה 1), עמ׳ 56-54), ראו: ,Norman Roth .Conversos, Inquisition, and the Expulsion of the Jews from Spain, Madison 1995, pp 300-298 .תיקונו של רות מוגזם מאוד, כי לא סביר שאברבנאל לא עשה דבר לבטל את צו הגירוש, אפילו אם אנו מקבלים את הקריקטורה של רות ש״לאברבנאל לא היה כל עניין מלבד תהילה והון בעת שהותו בספרד״ (שם, עמ׳ 300). ואפילו אם נקבל תמונה שלילית זאת, הרי מותר להניח שאיום הגירוש, כשבעקבותיו איום על ״התהילה וההון״, היה מטלטל את אברבנאל להגן על ענייניו הפרטיים, אם לא על ענייני משפחתו, חבריו ועל כלל יהדות ספרד. מלבד זאת יש לציין, כנגד רות, שתיאור אברבנאל את פעילותו בתקופה זאת לא נכתב ״שנים רבות״ אחרי הגירוש (שם, עמ׳ 291,289) אלא לכל היותר שנה וחצי אחריו. ובכן, לאור הנסיבות, ודיווחיו של אברבנאל על פגישות רבות עם המלך שבהן הוא התחנן לפניו להציל את עמו, נראה כי מותר להניח, שקרוב לוודאי שיחד עם אחרים, אברבנאל עשה ככל שיכול כדי לדחות את פירוקה של יהדות ספרד, גם אם כל צעדיו לא הייתה בהם תועלת רבה. עם זאת, טיעונו של חיים ביינארט (גירוש ספרד, ירושלים תשנ״ד, עט׳ 196-195, הערה 3) שבמידת האפשר יש לבדוק את דברי אברבנאל בדבר פגישותיו עם המלך פרננדו מבחינת האפשרות הלוגיסטית שפגישות אלה אכן התקיימו, בהחלט מתקבל. בדבר דיון בטקסטים עליהם רות מנסה לבנות את טיעוניו, ראו להלן הערה 12. לדיון מפורט על פעילותו הספרותית של אברבנאל להצגתו כמנהיג יהודי ספרד לפני ואחרי הגירוש, ראו: סדריק כהן סקלי, הרטוריקה ההומניסטית של דון יצחק אברבנאל: רטוריקה, היסטוריה ומסורת בהקדמותיו ומכתביו של יצחק אברבנאל, דיס׳, אוניברסיטת תל אביב, תשס״ה.

מלבד זאת, נוטים לראות את אברבנאל כאחרון בשורה ארוכה של ״גדולים״ שקמו ליהדות ספרד המכובדת ובעלת ההישגים, או כפי שתואר בתיאור נמלץ במיוחד, ״אחרון במסילת הכוכבים שזהרו בשמי ספרד למשך יותר מחמש מאות שנה״. סיבה שלישית היא שמשפחת אברבנאל הייתה בעלת שורשים בספרד, שם חיה במשך דורות, לפני שסבו של יצחק אברבנאל היגר לפורטוגל, כשלושים וחמש שנה לפני לידת דון יצחק. ולבסוף, סיבה חשובה נוספת נעוצה בעובדה שחוקרי תולדות ימי הביניים של פורטוגל, כמו גם חוקרי תולדות ימי הביניים של היהודים בכלל, לא נתנו לבם אל המרכיב הפורטוגלי שביהדות האיברית. ובכל זאת מלמדים אותנו הנתונים הביוגרפיים הפשוטים, שאברבנאל בילה קרוב לשני שלישים מחייו – ובהם השנים המעצבות מבחינה דתית ואינטלקטואלית – בפורטוגל, וכל המתעניין בביוגרפיה הרוחנית והאינטלקטואלית שלו חייב להביא בחשבון את השנים שעשה בפורטוגל, אף על פי שרוב רובם של כתביו נכתבו אחרי שעזב את ארץ הולדתו.

מי שבא לחקור את הביוגרפיה האינטלקטואלית של אברבנאל בימי שבתו בפורטוגל, נתקל בשתי בעיות, אשר רמזים להן נמצאים בהצהרה שכתב אברבנאל קרוב לסוף ימיו. בתשובה למכתב ששלח לו שאול הכהן אשכנזי, הדגיש אברבנאל שכתב את כל כתביו ״אחר שיצאתי מארץ מולדתי כי הנה קודם לזה כל הימים שהייתי בחצרות המלכים וטירותיהם עסוק בעבודתם לא היה לי פנאי לעיין ולא ידעתי ספר וכליתי בהבל ימי ושמתי בבהלה לעשות עושר וכבוד אתי, וכן אבד העושר ההוא בענין רע וגלה כבוד מישראל. ואחרי היותי נע ונד בארץ מממלכה אל עם אחר וחסרתי הממון אז דרשתי מעל ספר ה׳ [.״]״.

ביוגרפיה אינטלקטואלית של יצחק אברבנאל לאור כתביו הפורטוגליים-אריק לווי עמ' 106-103- מתוך יהדות פורטוגל במוקד –מחקרים על יהודים ויהוים בסתר-עורכים:יום טוב עסיס-משה אורפלי

מוקדימה-אקדמות למדע ההיסטוריה-עבד אל רמאן אבן-ח'לדון-2002

תולדות הנוסח וכתבי־היד

ה׳מוקדימה׳ נכתבה, כאמור לעיל, בשנת 1377; כשנה לאחר השלמתה בא אבן- ח׳לדון אל חצרו של שליט תוניס משושלת החפציים, אבּו אל־עבּאם. בתוּניס התחיל אבן־ח׳לדון לעבד את ספרו ולהוסיף בו פרטים על-פי מקורות, שלא היו לנגד עיניו בעת ישיבתו בטירת אבן־סלאמה. משהשלים את ספרו, הגיש העתק אחד ממנו לאבו אל־עבאס. כתב־יד זה, שנשתמר כנראה בתוניס עד המאה שעברה – ייקרא להלן ׳התוניסי׳.

אך נוסח זה של ה׳מוקדימה׳ לא היה אלא נוסח ראשון בלבד. בשאר ימי חייו, ובייחוד אחר שבא למצרים בשנת 1383 – המשיך אבן־ח׳לדון לתקן ולהשלים את ספרו: הוא תיקן שגיאות, הוסיף דוגמאות מקורות תקופתו, הוסיף הערות על הבדלים בין מצרים והמגרב, והרחיב קטעים שהיו מנוסחים בקיצור.

אמנם יש להעיר כי אבן־ח׳לדון לא השלים את עריכת ספרו מבחינה זאת: לעומת הקטעים המרובים שנוספו במצרים, מצויים בספר קטעים מרובים שניכר בהם שנכ­תבו בעוד המחבר במגרב, בלי שתיקן אותם אחרי־כן על יסוד ידיעותיו הנוספות שרכש במצרים. אתן כאן רק דוגמה אחת (דוגמאות אחרות צוינו בהערות לטכסט), מן הפרק על ההוראה ושיטותיה: ׳גם בני ארצות המזרח משלבים בהוראת הקוראן דברים אחרים, כפי ששמעתי, אלא שאינני יודע על מה הם שמים את הדגש׳״.

כתבי־היד של ה׳מוקדימה' נפוצו במספר רב כבר בימי חייו של אבן־ח׳לדון. אחד מכתבי־יד אלה, שנכתב ב־1394, מוקדש לשליט הממלוכּי של מצרים, הסולטאן אל־מלכּ אל־זאהר בּרקוּק, שקיבל את אבן־ח׳לדון יפה בבואו למצרים והיה לו לפטרון ומגן: לכבודו אף שינה אבן־ח׳לדון את שם ספרו בכתב־יד זה וקרא לו ׳אל־זאהירי׳, אך שם זה לא דבק בספר לאחר־מכן. כתב־יד זה – אצל רוזנטאל (1) A – הוא כתב־היד העתיק ביותר שנשתמר עד היום, והוא שמור בספריית דאמאד־איברהים בקושטא.

כתב־יד אחר, שנכתב בשנת 1396, נשלח על־ידי המחבר אבן־ח׳לדון כמתנת־הקדש למסגד שכונת בני קירוואן שבעיר פאס. על גבי השער כתב אבן־ח׳לדון הערה המאשרת, שכתב־יד זה הוא הנוסח האבתֶנטי של ה׳מוקדימה.' כתב־יד זה, המכונה אצל רוזנטאל (2) A נשתמר כנראה בפאס עד היום, אך במצב רע כל כך, שגבאי המסגד אינם מרשים להשתמש בו. כתב־יד זה ייקרא להלן ׳הפאסי׳.

כתכ-יד אחר, שנכתב בשנת 1402 (כ״י C אצל רוזנטאל), הוא כנראה כתב־היד האחרון של ה׳מוקדימה׳ שהועתק בימי חייו של אבן־ח׳לדון, והוא מזכיר את המאורע המאוחר ביותר שנזכר בכלל ב׳מוקדימה׳- נסיעתו של אבן־ח׳לדון לדמשק בשנת 1400. בעמוד השער של כתב־יד זה מצויה הערה בכתב־ידו של המחבר, וזה לשונה: 'זוהי טיוטת ספר האקדמות, שהוא חלק מספר הלקחים על תולדות הערבים, הפרסים והברברים. הספר הוא מדעי כולו, מעין פתיחה לספר ההיסטוריה. השוויתי אותו ותיקנתי אותו, ואין בנמצא בין העתקי ה׳מוקדימה׳ העתק נכון יותר ממנו. כתב המחבר, עבד אל־רחמאן אבן־ח׳לדוּן, יצליחהו אלוהים ויסלח לו בחסדו'. בכתב־יד זה מובאים קטעים רבים על גבי פתקאות, שחוברו אל הדפים לאחר שנסתיימה כתיבתם, רובן ככתב־ידו של אותו מעתיק שכתב את כתב־היד כולו. נראים הדברים שכתב־היד הועתק מנוסח קודם, ושהמעתיק צירף לאחר־מכן קטעים, אשר אבן־ח׳לדון עצמו הוסיפם תוך עריכת הספר. כתב־יד זה נמצא עתה בקושטא, בספ­ריית עאטיף־אפנדי.

במאה השמונה־עשרה נאספו כתבי־יד מרובים של ה׳מוקדימה׳ לספריות שבתור­כיה, ובייחוד בקושטא. מספר כתבי־היד בעיר זו, וכן בספריות רבות בכל חלקי העולם, רב עד מאוד; אולם ארבעת כתכי־היד הנ״ל הם החשובים ביותר מבחינת תולדות הנוסח.

*

קטעים מן ה׳מוקדימה׳ נדפסו לראשונה על־ידי המלומד הצרפתי די־סאסי בשנת 1806 בכריסטוֹמאטיה הערבית שלו, וקטעים אחרים נדפסו לאחר־מכן באוספים דומים. ה׳מוקדימה׳ בשלימותה הוצאה לאור לראשונה לפני יותר ממאה שנים כמעט בבת אחת בשני מקומות: בפאריס ובקאהיר. ההוצאה הפאריסאית נערכה על-ידי המזרחן הצרפתי קאטרמר (Quatremere) ונדפסה בשנת 1858 בשלושה כרכים בסדרה  Notices et Extraits -׳ידיעות וקטעים מתוך כתבי-היד של הספריה המלכותית' מהדורה זו היתה מבוססת על ארבעה כתבי־יד, שאחד מהם היה העתק של כתב-יד עאטיף־אפנדי.

כפי שמציין רוזנטאל״, שיחק לו מזלו של קאטרמר, שיכול היה לבסס את הוצאתו על השוואה של כתב־היד הקדום ביותר שנשתמר(אל־זאהירי, 1394) עם כתב-היד האחרון שהוגה על־ידי אבן־ח׳לדון עצמו(1402). ההוצאה הקאהירית נערכה על־ידי המלומד המצרי הנודע נצר אל־הוריני, והוצאה על־ידי בית־הדפוס המפורסם שבבולאק בשנת 1857. מקורותיה של מהדורה זו אינם נזכרים במפורש, אך מתוך הערות בודדות של המביא לבית־הדפוס ניתן להסיק, שהיא מסתמכת על כתב־היד התוניסי (1378) ועל כתב־היד הפאסי (1396). ההוצאות של פאריס ובולאק נבדלות אפוא זו מזו בעיקר בכך, שההוצאה הפאריסאית מוסרת את הנוסח האחרון והמלא ביותר של ה׳מוקדימה׳(1402), בעוד ההוצאה הקאהירית מוסרת נוסח מוקדם יותר, משנת 1396 – לא המוקדם ביותר כי אם מהדורת־ביניים, שהמחבר כבר הכניס בה הרבה תיקונים והשלמות, אך עדיין לא את כל אלה הכלולים בנוסח האחרון. לפיכך אין ההבדל ביניהן גדול כל כך. רוב התיקונים שהכניס המחבר בספרו בשנות-חייו האחרונות – משנת 1396 עד 1402 – נוגעים רק לניסוח הדברים ודרך הרצאתם ולא לתוכנם.

מוקדימה-אקדמות למדע ההיסטוריה-עבד אל רמאן אבן-ח'לדון-2002 – עמ' מד-מו

בוכוולנד בסהרה-בין צלב קרס לסהרה-יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה-רוברט סטלוף

עזבנו את תחנת טנדררה בארבע וחצי לפנות ערב, בתחילתה של שקיעה סתווית. יותר משעה וחצי בדקנו כל סנטימטר של האתר, עלינו וירדנו בשביל, נכנסנו לכל הבניינים, צילמנו תמונות וסרט וידאו. אבל הבנו כי עלינו להזדרז להגיע לבו ערפה לפני רדת הלילה, מה גם שהיעד המקורי שלנו היה נווה המדבר פיגיג, עיירה במרחק מאה ושלושים קילומטר דרומית־מזרחית משם.

בשעתיים הבאות דהרנו לדרום ולדרום־מזרח, לפעמים במהירות גבוהה ממאה וחמישים קילומטר לשעה. המדבר היה יפה להפליא. השמש היתה כדור כתום זוהר בקטע אחד של השמים. כשהיום התחלף בלילה, התחלף הכתום בלובן נוהר של ירח מלא. בשש בערך עברנו על פני אחת משתי תחנות הרכבת שפעלו בבו ערפה לפני המלחמה, והחלטנו להמשיך, לאור הירח, לפיגיג, ללינת לילה. תיכננו לעצור למחרת, בדרך חזרה, כדי לבדוק את האתרים מתקופת וישי בסביבות בו ערפה.

פיגיג יושבת בפינה הדרום־מזרחית של מרוקו, בקצה רצועת יבשה המוקפת משלושה עברים על ידי אלג׳יריה. למרות בידודה, עיירה זו, המונה 120,000 תושבים, היא מקום תוסס ופעיל מזה זמן רב. היא תרמה יותר מכפי חלקה לתנועת העצמאות המרוקנית בשנות הארבעים והחמישים והיום היא מתפארת בכמה וכמה ״בנים אהובים״ שעשו חיל ושולחים לה כספים כדי לממן את מה שהממשלה ברבאט הרחוקה אינה מספקת. באמצע שנות השבעים, כשפרצו עימותים ספוראדיים בין מרוקו ואלג׳יריה בשל סכסוכי גבול, בשל מערב הסהרה ובשל זכויות חזקה שונות בצפון־מערב אפריקה, התרחשו כמה מהקרבות ברחובות פיגיג. היום, לאחר שהגבול נסגר, אבד לפיגיג משהו מהברק היזמי שלה, אבל עם רבע מיליון עצי תמר נטועים בגן עתיק, מושקה היטב, הרומנטיקה והפלא עומדים בעינם.

עשינו את הלילה במלון היחיד של פיגיג – מקום ידידותי חד־כוכבי ושמו פיגיג הוטל. לפני הצהריים היינו שוב על הכביש, נוסעים בחזרה לעבר בו ערפה, התחנה האחרונה של הרכבת המרוקנית המזרחית ונקודת המוצא של הדילוג הטרנס־סהרי הגדול בואכה מרכז אפריקה. בו ערפה היתה גם מוקד תעשיית המכרות של דרום־מזרח מרוקו, עם שלוחת רכבת שהתפצלה מהמסילה הראשית כדי לשנע מנגן צפונה, אל נמלי הים התיכון. מסיבות אלה הוקם בבו ערפה מחנה עבודת הכפייה הגדול ביותר של משטר וישי במרוקו. המחנה הזה שכן בקרבת תחנת הרכבת המרכזית. לפי הצלב האדום, ישבו בו, ביולי 1942, 818 אסירים.

אף על פי כן החלטנו לא להקדיש את זמננו המוגבל לבדיקת בו ערפה עצמה. חשבנו כי טנדררה סיפקה לנו מושג טוב על דמותו של מחנה עבודת כפייה. המתינה לנו משימה אחרת – לגלות את האתר של מחנה ״עונשין״ או ״משמעת״ של משטר וישי.

אם חייהם של העצירים במחנות עבודת כפייה היו קשים ואכזריים, הרי מה שעבר עליהם במחנות עונשין היה, כפי שאמר הארי אלכסנדר, גיהינום טהור. יהודי פולני, ניצול אחר שעבר גם דרך בּוּ עַרְפָה וגם דרך מחנה העונשין הסמוך, תיאר את המקום הראשון כ״בית הבראה יחסי״ בהשוואה לאחרון. יתר על כן, דומה כי ה״משמעת״ שנכפתה במחנות האלה נועדה אך ורק להכאיב לאסירים ולענות אותם. העדויות מלמדות כי כמעט כל עובד כפייה בבו ערפה נידון ל״משמעת״ בגין עברה זו או אחרת.

לבו ערפה היו שלושה מחנות עונשין, שמוקמו בסמוך אליו. הראשון היה תחנה ישנה של לגיון הזרים ושמה מֶרִידְּג׳ה, במרחק תשעים קילומטר מהעיירה קולון־בשאר. כעבור כמה חודשים נטשו הצרפתים את המחנה הזה ובנו מחנה חדש בעין אל־אוראק, במרחק ארבעים קילומטר מדרום לבו ערפה, קרוב למכרה. עין אל־אוראק אינה מופיעה במפות של מרוקו – למעשה, מפות מסחריות אינן מראות שום דבר בדרך לגבול אלג׳יריה דרומית לבו ערפה – אבל היא שימשה עד מאי 1942 כאתר ה״משמעת״ הראשי לעובדי הכפייה של בו ערפה. לאחר שהמפקדים הצרפתים מכרו את האתר לנכבד ערבי מקומי תמורת 100,000 פרנק, הם עקרו למקום המכונה פוּם דֶפלה, כארבעה־עשר קילומטר ממזרח לבו ערפה.

בדומה לעין אל־אוראק, גם פום דפלה אינה מופיעה בשום מפה. אבל לאורך כביש בו ערפה־פיגיג יש שלט שמסמן נתיב של ערוץ נחל יבש ושמו וֶד דפלה. בבואנו לנקודה זו בדרכנו מפיגיג מערבה, עצרנו את המכונית ליד איש שחיכה לאחד האוטובוסים הבין־עירוניים הלא־תדירים כדי להגיע לבו ערפה. הוא היה ״הברבר הזקן״ המובהק, כמו מתוך סרט תיעודי. לבוש בגלבייה חומה־דהה, הוא יכול היה להיות בן כל גיל בין חמישים ושמונים; עור גלדני כהה, עיניים נוקבות, שיניים רקובות רב־כיווניות וחיוך מרצד מסביר־פנים. שמו, אמר לנו, הוא סעיד.

בערבית מתובלת בצרפתית סיפר לי סעיד כי כל חייו גר בעמק הזה. פום דפלה, אמר, הוא שמה של כברת ארץ לאורך הנחל, בין הכביש ומרגלות ההרים, כשניים וחצי קילומטרים צפונה ממקומנו. מבני האבן הקטנים שראינו מרחוק שרדו ללא ספק מהתקופה הצרפתית, אמר. אחר כך סיפר לנו בגאווה על בתו שחיה בבלגיה. המעבר מהריקות של פום דפלה אל בירת אירופה בדור אחד אינו קפיצה של מה בכך.

לאחר שנפרדנו מסעיר, סובבנו את המכונית, ירדנו מהכביש והמשכנו לאורך שפת הנחל, לעבר אותם מבני אבן. בדוח של נציג הצלב האדום מתקופת המלחמה נאמר כי התושבים המסכנים של פום דפלה גרו באוהלים וישנו על מחצלות קש. ״כל המצב הידרדר לתנאים הבסיסיים ביותר״, כתב הנציג. אפשר שבקתות האבן הקטנות והפרימיטיביות, הערוכות בריבוע ברווחים של כמה מאות מטרים, שימשו כעמדות שמירה. אפילו אם נבנו בתקופה מאוחרת יותר, השטח שסימנו היה קרוב לוודאי אתר ״מחנה העונשין״ של תקופת וישי.

בְּפוּם דְפלֶה התרחשו כמה מהעינויים הנוראים ביותר במרוקו. במקום הזה, הפעילו על יהודים את העונש המכונה tombeau, קבר בצרפתית. מנהלי המחנה ציוו על האסירים לחפור בקרקע בורות שאורכם שני מטרים, רוחבם חמישים סנטימטר, ועומקם שלושים וחמישה סנטימטרים ולשכב בתוך הקברים המדומים האלה במשך שבועות רצופים. הם נשארו שם יומם ולילה, חשופים לימי הקיץ היוקדים, שהטמפרטורה שלהם עלולה לעלות ליותר מחמישים מעלות, וללילות החורף המקפיאים, שהטמפרטורה שלהם עלולה לרדת מתחת לאפס. הם שכבו בתוך הפרשותיהם והתקיימו על לחם ומים. כל תנועה קלה שבקלות של אסיר גרמה לשומרי המחנה להמטיר עליו, לפי עדותם של הניצולים היהודים הפולנים, ״גשם של אבנים ומכות רובים״.

שגרת ה״משמעת״ של לוטננט תומס בפום דפלה היתה אכזרית עוד יותר מזו של לוטננט גרונטר בעין אל־אוראק …תומם דרש שאיש שמרצה עונש ״קבר״ ימשיך לעבוד כרגיל כל היום ויחזור ל״קבר״ בלילה – ויתקיים כל הזמן מקצבת לחם ומים של ״קבר״ – שקוצצה לליטר מים אחד ליום ול־175 גרם לחם.

בוכוולנד בסהרה-בין צלב קרב לסהרה-יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה-רטברא סטלוף-עמ' 97-93 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

ינואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר