ארכיון יומי: 7 בינואר 2019


הסלקציה- הסלקציה וההפחיה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה.

ממשלת צרפת והסלקציה. 

ממשלת צרפת לא הייתה גורם מעכב או מונע לעליה המונית ממרוקו; אך לא במקרה הושמע ה "נימוק" – שכביכול מונעת צרפת עלייה המונית ממרוקו מחשש לערעור שלטונה שם – דווקא מפי מנהגים בממשלה ובסוכנות, שלאורך כל הדרך תמכו בסלקציה לגבי יהודי מרוקו. טענה זו הייתה תירוץ בלבד, שכן היה ברור לממשלה ולהנהלת הסוכנות שבקרוב תקבל מרוקו את עצמאותה, ושצרפת לא תהווה עוד מקל כלשהו העשוי להשפיע על עלייה המונית.

"נימוק" זה הושמע בפי ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון; ראש הממשלה בשנים 1954 – 1955 ושר החוץ משה שרת ; יושב ראש ההנהלה הציונית בניו יורק, נחום גולדמן; הגזבר וראש מחלקת הקליטה בסוכנות, גיורא יוספטל ושגריר ישראל בצרפת, יעקב צור. "יחסים טובים עם ממשלת צרפת במישור הלאומי והבינלאומי נחשבו בעיניהם לחיוניים; ומכיוון שיהודי צפון אפריקה היו לויאליים לשלטון הצרפתי ולנושאי המסחר והתרבות הצרפתית, היה בעלייה המונית של יהודים אלה כדי להחליש את שלטון צרפת בצפון אפריקה. בנוסף, טענו, תגרום עלייה המונית של יהודים להתקוממות של לאומנים בצפון אפריקה, שכן אלה יטענו שבכך הם מחזקים את מדינת ישראל במאבקה כנגד אחיהם הערבים. וכך התבטאו שים אלה בהזדמנויות שונות :

בפברואר 1952 אמר בן גוריון : לא נעשה עלייה מתוך רעש ולא נכביד על יחסי צרפת והערבים בצפון אפריקה.

בדיון על הקלות בסלקציה ליהודי צפון אפריקה במרץ 1953 התנגד שר החוץ, משה שרת להקלות אלה :

ישנו עוד גורם שעלינו לתת את הדעת והוא השלטון הצרפתי שבדרך כלל מתנגד לעלייה, והוא טוען – השלטון הצרפתי – שעלייה מהירה תגביר את היצרים הלאומניים של תושבי הארץ ותכביד על השלטון.

ביולי 1954 אמר יושב ראש ההנהלה הציונית, נחום גולדמן, שהוא רואה את השלטון הצרפתי בצפון אפריקה כמחוסל, ולדעתו צפויה סכנה ליהודי מרוקו – אך לא ניתן להרים קול צעקה משום שהצרפתים יכעסו.

 בהתנגדותו להצעת ברגינסקי להכריז על יהודי כפרי דרום מרוקו כ "יהדות הצלה" התבטא הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל :

אין להתעלם מיחסי ישראל צרפת, התלות של מדינת ישראל באספקת נשק מצרפת הולכת וגדלה, ועל כן, אין אנחנו חזקים בלחץ של צרפת.

האומנם כך היה הדבר ? הן ממשלת צרפת לא התנגדה לעלייה המונית ממרוקו. יתרה מכך, אישים בממשל הצרפתי דחקו להציל את יהודי כפרי הדרום, אף הציעו את עזרתם, אך ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות – הן שהתנגדו לכך !

באוגוסט 1954 ביקש איש הממשל הצרפתי, אנטוני מייר, ממנהל המחלקה המדינית של הקונגרס היהודי, אלכסנדר איסטרמן, לפעול להוצאת היהודים ממרוקו. וכך אמר לו :

בנוגע למרוקו אני רוצה להגיד לך ללא חשבונות פוליטיים : אתם צריכים להוציא את היהודים ממרוקו, יהודים אלה עומדים להישמד, זאת לא שאלה של זכויות או אי זכויות, אלא היהודים הללו יישמדו.

באמצע שנת 1954 נפגש ראש מחלקת העלייה, שניאור זלמן שרגאי, עם אישים צרפתים בצפון אפריקה, ואת דבריהם הביא בפני מליאת הסוכנות היהודית :

אנשי השלטון הצרפתי במרוקו אמרו לי, שעומדת להתחולל סערה שתפגע בראש וראשונה ביהודים משום שהם לויאליים לשלטון צרפת…לגבי הכפרים אמרו לי כי עליהם מאיימת סכנת השמדה…או שתעבירו את יהודי הכפרים לערים או שתעלו אותם לארץ ישראל ואנו הצרפתים נעזור לכם, אך זה חייב להתבצע ללא פרסום.

אכן, השלטון הצרפתי לא רק שלא הערים קשיים בעליית יהודי – אלא אף סייע למחלקת העלייה, כפי שהעיד ראש מחלקת העלייה בינואר 1955 :

אני רוצה לומר שיחס השלטונות הצרפתיים בפאריז, רבאט ובתוניס הוא הטוב ביותר שיכול להיות, הם אומרים לנו דבר אחד : אל תשאלו אותנו שאלות. עשו מה שאתם צריכים לעשות, ואל תרבו בשאלות ואנו נעזור לכם בכל מה שאפשר. כך למשל עד עכשיו כל עולה שבא ממרוקו היה דרוש לו פספורט….ועכשיו הסכימו השלטונות הצרפתיים לאשר פספורט כללי לכל רשימת האנשים באונייה……צרפת נותנת לנו לבצע את העלייה בלי קשיים מיותרים.

אומנם נערמו מדי פעם קשיים מצד הממשל הצרפתי, אך אלה באו מאנשי הממשל הצרפתי במרוקו – ולא הייתה מדיניותה של ממשלת צרפת, וניתן היה להתגבר עליהם. כך, למשל, החליט המושל הצרפתי במרוקו, לה-פלס, להגביל במרץ 1955 את העלייה ל-700 עולים בלבד בחודש מהנימוקים הבאים :

1 – ליצור אמון בפני הערבים.

2 – הגירה גדולה של יהודים יוצרת אי שקט אצל הערבים.

3 – מדינת ישראל לוקחת רק צעירים ובריאים, ומשאירה את הזקנים והחולים.

בסוף חודש מאי הסכים המושל הצרפתי במרוקו לה פלס להגדיל את הקצאת העולים ל-1.500 בחודש, אך הממשלה והנהלת הסוכנות לא התאמצו להעלות מכסה זו. יושב ראש ההנהלה הציונית, נחום גולדמן, אמר על הקצאת של 1.500 עולים בחודש : " הבעיה האם עלינו להתנגד לכך "במילים אחרות : הבה נסתפק במספר זה של עולי ממרוקו.

את מדיניות ממשלת צרפת לגבי עליית יהודים ממרוקו הסביר אמיל נג'ר, מנהל המחלקה לענייני מערב אירופה במשרד החוץ. בדיון ב "מוסד לתיאום" ביוני 1955 אמר :

אמנם השלטון הצרפתי רגיש לעלייה המונית ממרוקו שיש בה לערער את שלטון צרפת במרוקו, אך ההחלטה על הגבלת העלייה ממרוקו לא באה מפריס, אלא מרבאט….עלי לציין שהרקע הצרפתי הוא לא לרעתנו…הרוה (בצרפת) חושב שאין עניין לצרפת ואין זה לכבודה לפגוע בעקרון של חופש העלייה. יש כל מיני קומפלקסים של כבוד האדם שעדיין חזק בציבוריות הצרפתית. הם מעוניינים לגשת לבעיה ביתר הבנה ותמיכה בעניין הישראלי. למעשה גם לנו יש בעיות של קליטה…הסלקציה בוודאי תעמוד במרכז השיחות…הקהילות היהודיות אינן מרוצות מזה שאנו משאירים להם את הפסולת.

בדיון זה סיכם ראש הממשלה ושר החוץ, משה שרת, את עמדת "המוסד לתיאום" כך : "בזירה הבינלאומית אנו עומדים בחזית אחת לא לחסל את שלטון צרפת בצפון אפריקה". במילים אחרות : הממשלה והנהלת הסוכנות לא יפעילו לחץ על הצרפתים להגברת העלייה ממרוקו.

בסוף יוני 1955 הסירו הצרפתים במרוקו ובפריס את ההגבלה המספרית לעליית יהודים. דיווח על כך ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי :

הושג סיכום עם ממשלת צרפת לגבי העלייה ממרוקו, והנקודה העיקרית בו, שאין שלטונות צרפת המקומיים במרוקו, ואף לא אלה שבפריס, משאירים להם סמכות לקבוע את קצב היציאה והמספרים. הוסכם על כמה סידורים אדמיניסטרטיביים, שהנהלת הסוכנות – מחלקת העלייה במיוחד – קיבלה על עצמה לשמור עליהם.

הסידורים האדמיניסטרטיביים העיקריים היו אלה :

1 – במחנה בקזבלנקה ובמרסיי לא יהיו אנשים יותר מן הכמות שהמחנות יכולים לקלוט בתוכם – קיבולת מחנה "אליהו" בקזבלנקה הייתה 1.000 איש, ובמרסיי – 1.500 איש. רפאל מציע להגדיל קיבולות אלה.

2 – לא תהיה הפרדה בתוך המשפחה בשל טעמים סלקטיביים : או שמעלים את המשפחה כפי שהיא – או שאין מעלים אותה כלל. "משפחה", פירושה שלשלת ישירה של אבות ובנים, הן למעלה הן למטה, אך לא קרבת משפחה צדדית. לא ניתן להגיע למצב, שבו יושארו שם בן או בת.

3 – אנשים לא יתחילו לחסל את עסקיהם ולא יעברו ממקומותיהם, לפני שקיבלו אישור סופי לעלייה.

4 – במידת האפשר ייעשו הבדיקות במקומות מגוריהם או במקום קרוב לשם. כך לא יובאו אנשים בהמוניהם לקזבלנקה – על מנת שלא לעורר גורמים לאומניים.

5 – מדי פעם תביא ממשלת ישראל את תוכניות הסוכנות לעלייה לממשלת צרפת באמצעות השגרירות בארץ או בפריס.

הנה כי כן ההחלטה על גודל העלייה נתונה הייתה לממשלה ולסוכנות היהודית בלבד; ולמרות זאת החליטו הממשלה והנהלת הסוכנות שלא להגדיל את היקף העלייה ממרוקו בשנת 1955.

שגריר ישראל בצרפת, יעקב צור, המשיך והתעקש על עמדתו. באוגוסט 1955 אמר בדיון ב "מוסד לתיאום ": עליית 3.000 יהודים ממרוקו בחודש – זהו מספר ריאלי, מספר גדול יותר יגרום למשבר עם צרפת ".

אלא שבניגוד לכך כתב כבר בפברואר 1955 מנהל מחלקת העלייה בפריס, ברוך דובדבני, למשה שרת : " גם החוגים הצרפתים מעוניינים עכשיו בעלייה". גם נשיא הפדרציה הציונית בצרפת, אנדריי בלומל, סיפר שאנשי ממשל צרפתים אמרו לו: "אתה ציוני, אתה צריך להוציא את יהודי מרוקו".

במרץ 1955 קיים יהודה ברגינסקי, ראש מחלקת הקליטה, מסיבת עיתונאים בפריס, ובה אמר שכמחצית מ -250.000 יהודי מרוקו מרוצים לעלות לארץ. על כך רגז השגריר בצרפת, יעקב צור, והגיב שאינטרס צרפת הוא שהיהודים לא יעלו ארצה, מאחר שהם אלמנט לויאלי למשטר הצרפתי; ואף רמז לברגינסקי : "ייתכן וממשלת ישראל אף נתנה אפילו "הבטחות מסוימות לצרפת בעניין זה ".

כאמור לא נזקקה צרפת להבטחה כזו, שהרי לא הטילה הגבלות על העלייה ממרוקו. בפגישה בספטמבר 1955 אמר שגריר צרפת בישראל, פייר ז'ילבר, למשה שרת:

"צרפת תכבד את עקרון העלייה החופשית ולא תערים מכשולים על דרכם של יהודי מרוקו המבקשים לעלות לישראל".

הסלקציה- הסלקציה וההפחיה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה. עמ' 157-153   

Histoire du Maroc-1967-ed Hatier La vie de la province de Mauretanie Tingitane

LA VIE DE LA PROVINCE DE MAURÉTANIE TINGITANE

Les hommes : population, société.

Il ne faut donc pas s'attendre à trouver une marque aussi profonde qu'en Afrique proconsulaire (Tunisie). La civilisation romaine en Tingitane a des caractères particuliers qui se décèlent dans le peuplement, la vie économique et dans l'art des cités.

Il est difficile d'évaluer la population de la province. On a pu tenter d'avancer un chiffre pour Volubilis : autour de 20 000 habitants. D'autres villes peuvent être aussi peuplées : Tingis et même Sala. Des bourgades n'ont que quelques milliers d'habitants.

Des études ont été faites, d'après les inscriptions, sur l'origine ethnique des habitants des villes. Pour Volubilis à peine 10 % des noms révèlent une origine européenne, surtout espagnole; une proportion est plus forte de noms orientaux, parmi lesquels certains même sont arabes, on connaît un Julius Naser, mais la grosse masse est d'origine africaine, libyque ou punique. Mais encore faut-il remarquer que les noms qui nous sont conservés par des inscriptions sont ceux de personnages socialement importants, et qu'il est normal de trouver parmi les catégories dirigeantes — fonctionnaires, ou chefs militaires — une proportion assez forte d'étrangers à la province. Des résultats identi­ques sont obtenus pour Tanger, Banasa et Sala.

Mis à part les fonctionnaires romains des bureaux autour du procurateur, les troupes et leurs officiers, les marchands, la population est autochtone. Il n'y a pas de peuplement organisé par Rome, puisque les colonies sont en fait des villes qui ont accédé à un statut privilégié, et qu'elles ont été fondées avant 40. Si des vétérans sont installés sur des terres à l'issue de leur service militaire, ces mesures ne semblent pas avoir l'ampleur qu'elles ont dans d'autres provinces.

Les fouilles ne nous ont pas apporté beaucoup de lumière sur la structure sociale. Comme partout il existe une minorité de grands propriétaires qui constitue l'oligarchie dirigeante. Les terres qui avaient appartenu aux rois de Maurétanie devaient être dans le « fiscus » impérial. Mais celles qui étaient entre les mains de grandes familles locales y sont restées après la conquête romaine. Pour les garder elles se sont ralliées au nouveau pouvoir. On aimerait savoir si les moyens et petits propriétaires étaient nombreux, mais on peut tout juste supposer, d’après le nombre élevé des pressoirs à huile de Volubilis, que la propriété du sol n’est pas extrêmement concentrée; en effet chacun doit tenir à presser lui-même les olives de sa terre.

Il existe très peu de documents épigraphiques à Volubilis et très peu de métiers manuels peuvent y être relevés.

Il est pour le moment impossible de dire s’il existe comme en Afrique Proconsulaire un prolétariat rural, composé par des ouvriers saisonniers itinérants, les fameux circoncellions. Leur nombre y était en rapport avec l’importance de la céréaliculture. Celle-ci ne paraît pas avoir la même place en Tingitane que dans les provinces orientales de l’Afrique romaine.

  1. La vie économique.

La prospérité de la Tingitane repose sur l'exploitation des ressources naturelles.

L’importance de la pêche vient d’être mise en lumière. On a retrouvé de Tanger à Lixus plusieurs installations destinées à mettre en conserve le poisson. On peut parler d’une véritable industrie des salaisons. A Lixus, par exemple, il y a au bas de la ville, au bord du fleuve tout un quartier spécialisé; on y a compté 10 usines. Les poissons, pêchés avec des madragues probablement, sont salés dans de grandes cuves en ciment où ils marinent quelque temps, puis découpés, mis dans des pots de terre et expédiés. On élabore aussi avec des déchets, des viscères, ou certaines qualités de poisson, le fameux « garum », sorte de sauce de poisson fermentée, proche du « nuoc mâm » indochinois, et qui est l’assaisonnement indispensable des repas romains. Mais cette spécialité est fabriquée déjà depuis longtemps en Tingitane. On note qu’à la fin du IIIme siècle beaucoup d’instal­lations sont abandonnées.

La culture de l’olivier et la fabrication de l’huile représentent une deuxième source de richesse. A Volubilis il y a une centaine de pressoirs à huile, la plupart datent du IIIme siècle, et on en trouve dans d’anciennes maisons d’habitation comme si cette spéculation se développait subitement à cette époque. On a trouvé aussi des huileries à Banasa, dans une région où il y a 50 ans il n’y avait pas d’oliviers, et dans la région de Tanger. La production excède certainement les besoins locaux et est destinée à l’exportation. La culture de la vigne s’est maintenue. La Tingitane ne passe pas pour avoir été un grenier à blé comme la Numidie ou la Proconsulaire. Si on vante la fertilité de son sol, c’est pour ajouter qu’il n’est guère mis en valeur.

On est mal renseigné sur la vie rurale du fait qu’on a fouillé très peu d’installations agricoles, bien qu’on en ait repéré un certain nombre dans le Rharb, autour de Volubilis, et autour de Tanger où elles paraissent les plus denses. La villa de Bab Tirza près de Sidi-Slimane est une grande exploitation avec des thermes et une résidence; elle est abandonnée à la fin du me siècle ou au début du ive. Près de Tanger deux grandes villas ont été fouillées récemment : les installations sont importantes, comportant notam­ment une huilerie. L’une existe dès l’époque préromaine. Toutes deux sont abandonnées au ive siècle.

La Tingitane est relativement moins pénétrée et moins humanisée que les autres provinces d’Afrique. L’exploitation des richesses naturelles sous ses formes les plus simples y garde une grande importance, et notamment la chasse aux éléphants et aux fauves comme au temps de Juba. De même en est-il de l’exploitation des forêts.

Certaines mines sont exploitées : on a retrouvé, non loin de Ceuta, des lampes romaines dans d’anciennes galeries d’où l’on extrayait du plomb. Les Romains s’intéressent à l’argent (plomb argentifère), au cuivre, et au fer. La plupart des mines « romaines » (ou « portugaises ») qu’on a signalées sont d’époque musulmane. Il est bien probable d’ailleurs que les Romains ont été précédés dans cette activité par les Puniques, maîtres dans l’art des mines. La production de métal ne doit pas suffire puisqu’on a retrouvé des saumons de plomb portant une marque qui indique une provenance hispanique.

Le commerce de la Tingitane est actif : ses principales villes sont des ports. Les expor­tations de salaisons, de garum, d’huile et éventuellement de vin supposent d’importantes fabrications de céramique commune. En effet l’emballage céramique est la règle. Quelques fours ont été retrouvés et des « ratés ». On imite les amphores et les jarres romaines. Mais à côté de cela on continue à modeler une céramique grossière, mal cuite, d’allure néolithique.

Les importations nous sont assez bien connues par les fouilles. Elles consistent surtout en produits de luxe et objets fabriqués en provenance de diverses régions du monde romain. L’aristocratie urbaine fait venir des vins de Grèce ou d’Italie, des spécialités gastronomiques — les plaisirs de la table comptant beaucoup. Les riches s’habillent de somptueux tissus venus d’Orient et se parfument. On retrouve fréquemment les fioles, les petits pots qui contenaient les huiles odorantes et les onguents dont ils s’oignaient. Pour embellir ses demeures la classe riche achète en Italie ou en Grèce des œuvres d’art, statues, mosaïques, mobilier, que l’on a parfois la chance de retrouver.

Ces achats sont réservés à un petit nombre de privilégiés, mais, à en juger par son abon­dance, la céramique à vernis rouge caractéristique de l’époque impériale doit figurer cou­ramment jusque dans les demeures les plus simples. Fabriquée en série par des ateliers de Gaule et d’Espagne elle doit être, en quantité, une des principales importations. D’après les marques de fabrique des potiers on peut savoir la provenance de cette vaisselle. On a dénombré plus de 100 ateliers différents rien que pour la production hispanique, et il y en a environ autant pour la Gaule! Cela jette un jour nouveau sur l’ampleur des courants commerciaux dans le monde romain.

Histoire du Maroc-1967-ed Hatier La vie de la province de Mauretanie Tingitane – page 33-35

הרב יעקב משה טולידאנו-פעילותו הציבורית ויצירתו הספרותית בטנג'יר- משה עובדיה

משה עובדיה

הרב יעקב משה טולידאנו ־

פעילותו הציבורית ויצירתו הספרותית בטנג׳יר

הרב יעקב משה טולידאנו(רימ״ט, 1879־1960) נולד בטבריה. אביו הרב יהודה טולידאנו (1924-1848) עלה לארץ ישראל בשנת 1862 מהעיר מכנאם אשר במרוקו, והתיישב בעיר טבריה, ובה הנהיג את הקהילה עד 1924. הרימ״ט התחנך אצל אביו ובישיבות אשר בטבריה. פעילותו הציבורית התאפיינה בהנהגת העדה הספרדית, ברבנות בארץ ישראל ומחוצה לה ובכהונה כשר הדתות בממשלת ישראל.

מקומות פעילותו של הרימ״ט בארץ ישראל היו: בכפר פקיעין אשר בגליל העליון, בערים טבריה, תל־אביב וירושלים ובקהילות היהודיות בחוץ לארץ: בקורסיקה בעיר אגסיו, במרוקו בעיר טנג׳יר ובמצרים בערים קהיר ואלכסנדריה.

בפעילותו הציבורית התמודד עם שינויים בעלי משמעות רבה בהיסטוריה הכללית ובהיסטוריה של עם ישראל בגולה ובמולדתו. דרכי התמודדותו התאפיינו בפעילותו החינוכית, הציונית, הרבנית ובמנהיגותו בעתות מצוקה. כמו כן הוא נדרש לפתרון שאלות הלכתיות אקטואליות מורכבות אל מול השינויים ההיסטוריים, שהתחוללו בתקופתו.

יצירתו הספרותית של הרימ״ט התאפיינה בשלושה תחומים הקשורים למדעי היהדות: היסטוריוגרפי, תורני ופיוטי. בתחום ההיסטוריוגרפי רוב מחקרו התמקד ביהדות המזרח, ובעיקר ביהדות צפון אפריקה. הרימ״ט פרסם מאמרים הדנים ביהדות זו ובקשריה עם ארץ ישראל. מלבד זאת חקר את תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, ובפרט לגבי עיר הולדתו טבריה מראשיתה ועד לעת החדשה. הרימ״ט זיהה יישובים יהודיים מתקופת המשנה והתלמוד על פי שמם הערבי שהדהד ממנו השם היהודי. בתחום התורני התבלט בכתיבת ספרים הלכתיים, בפענוח ותרגום מערבית־יהודית לעברית של כתבי יד תורניים ומסמכים שונים ביניהם אלה של הרמב״ם. הוא ניכר גם בכישרונו הפיוטי, בשיריו רמזים המשקפים חלק מתולדות חייו והשקפת עולמו.

הערת המחבר: אני מודה למורי פרופ׳ בשן אליעזר ופרופ׳ אורפלי משה שהואילו להמריץ אותי בפרסום המאמר על אודות הרימ״ט ופועלו בטנג׳יר וכן למארגני הכנס פאס אלף שנות יצירה, ״פאס וערים אחרות במרוקו כמרכזי תרבות ותורה״, לד״ר שמעון אוחיון ולגב׳ אורה קובלקובסקי מהמרכז לתרבות, חברה וחינוך במורשת יהדות ספרד על שם אהרן ורחל דהאן, אוניברסיטת בר־אילן.

ב-ח׳ חשוון התרפ״ו(1925) קיבל הרימ״ט תעודת הסמכה לרבנות מבית הדין לעדת הספרדים בטבריה, ויש בכך כדי לזרוע אור על הערצתם ועל יחסם של חכמי טבריה לאישיותו של הרימ״ט. בתעודה הוסמך לדיין ומורה צדק. החתומים על התעודה היו רבני טבריה וחכמיה: הרב יעקב חי זריהן (1953-1869), שהיה באותה העת דיין ומורה צדק, הרב אליהו ילוז (1929-1860), שהיה אב בית הדין והרב מכלוף בן משה שטרית (1941-1866), שהיה דיין בבית הדין בטבריה.

במאמר אבדוק ואבחן את פעילותו הציבורית ויצירתו הספרותית של הרימ״ט בעת שעשה בטנג׳יר בשנים.1929-1925

למן 1923 הייתה טנג׳יר בעלת סטטוס של עיר בין־לאומית הכפופה למנהל הבין־לאומי ולמרותו של נציג הסולטן המרוקני. לפני היותה עיר בין־לאומית נשלטה בידי הפרוטקטורט הצרפתי, שהחל ב-.1912 לסולטן המרוקני ניתן ניהול ענייני פנים המדינה, ואילו פעילות החוץ נוהלה בידי הפרוטקטורט הצרפתי. הסולטנים ששלטו באותה עת היו: מולאי יוסוף (1927-1912) ומוחמד החמישי(1961-1927). הקהילה היהודית בטנג׳יר הייתה חלק בלתי נפרד מהקהילה היהודית במרוקו.

במאה התשע-עשרה כאשר המעצמות האירופיות התעניינו בטנג׳יר, יהודים שימשו מתורגמנים, סוכנים של קונסולים ומוכסים. הקהילה היהודית בטנג׳יר מנתה בשנים 1911- 1931 בין 10,000-7,000 נפש. עם ביסוס הפרוטקטורט הצרפתי, נהנתה הקהילה היהודית מחיים חברתיים, פוליטיים וכלכליים חדשים. היא הצרכה לסגל לעצמה דרכי פעולה חדשים בקשריה הפנימיים והגורמים החיצונים, כלומר התמודדות עם השליטים המוסלמים הכפופים לפרוטקטורט הצרפתי.“ במשך השנים ובשל תהליכים היסטוריים במרוקו יהודי טנג׳יר היגרו לדרום אמריקה לצרפת לקנדה ולארץ ישראל.

החינוך המודרני קרי שילוב של לימודי קודש עם לימודי חול, חדר לטנג׳יר ב-1864 על ידי חברת ״כל ישראל חברים(כי״ח), מוקדם יחסית לערי מרוקו האחרות מלבד תיטואן(1862). החינוך המודרני השפיע על אורח החיים ועל מעמדם של היהודים במרוקו.

על תחילת פעילותו הציבורית בטנג׳יר כתב הרימ״ט בתחילת ספרו ההלכתי ים הגדול (קהיר תרצ״א): ״ובחשוון תרפ״ו [1925] נמניתי [התמניתי] לחבר בית הדין בעיר טנג׳יר עפ״י [על פי] מאמר המלך שנתפרסם שם ב-22 דצמבר 1925 כארבע שנים ישבתי על משמרתי הנז׳ [הנזכרת]״.

הרימ״ט הגיע לטנג׳יר לאחר הסמכתו לרבנות בידי חכמי טבריה. בטנג׳יר שימש חבר בית הדין ומורה צדק. הוא הגיע לאחר פרסומם של שני צווים מלכותיים מידי הסולטן המרוקני הדנים במעמד בתי הדין הרבניים במרוקו. הראשון מיום 2.2.1913 והשני מיום 22.5.1918. בתי הדין היהודיים הוגבלו בסמכותם השיפוטית, הם דנו בדיני אישות, אימוץ, צוואות דרושות, כן ניהול בתי הכנסת, מוסדות צדקה והקדשים היו באחריותם. נושאים בעלי אופי חילוני נדונו בבתי המשפט המוסלמיים. במקרים יוצאי דופן ועל פי דרישת בעלי הדין היהודים ניתן לפנות לבית הדין הצרפתי. באותה העת היה הרב רפאל אנקווה (1935-1848) רבה הראשי של מרוקו, סמכותו הקבילה לסמכותו של הקאדי הראשי.

בטנג׳יר נדרש הרימ״ט לשאלות הלכתיות של תושבי מרוקו היהודים. שאלות אלה דנות באורח החיים המסורתי של היהודים, לאחר עיון מעמיק והתייעצויות עם עמיתיו השיב ופסק הלכה למעשה. להלן השאלות ודרכי התמודדותו של הרימ״ט במציאת פתרונות הלכתיים:

שאלה בדבר גודל התפילין: כשהייתי במארוקו [במרוקו! נשאלתי, האם כדאי ונהוג לעשות התפילין גדולים ביותר כהאשכנזים, [כאשכנזים] או די כהתפילין [כתפילין] הנהוגים בינינו הספרדים, ואם יש בזה משום הדור מצווה״. לדעתו לא היה שיעור לגודל התפילין, לכן היה ניתן לעשות תפילין בכל גודל ולצאת ידי חובה במצוות הנחת תפילין.

מערי מרוקו האחרות פנו אל רימ״ט בשאלות: מפאס נשאל הרימ״ט בדבר שבועה של אפוטרופוס ליתומים:

 

אפוטרפוס [אפוטרופוס] שמינהו אבי יתומים, והיתומים גדלו ותבעו ממנו חשבון ושבועה, אם צריך לתת להם חשבון ולישבע [ולהישבע], ושאר הטענות יובנו מתוך התשובה וזו תשובה שהשבתי לעיר פאס במארוקו [מרוקו] להלכה למעשה. הרימ״ט סבר שהדבר אפשרי בשל מסירת חשבונות לערכאות הגויים על פי פקודת השלטון.

ועוד נשאל גם מחוץ למרוקו: מספרד נשאל בענייני שחיטה להלן דבריו בנדון:

הוא עובדא [היה מעשה] בהיותי דומ״ץ [דיין ומורה צדק] בעיר טאנגיר שסוחר המוני אחד שיש לו בית חרושת בספרד, מקום שאין יהודים כלל, רצה ללמוד הלכות שחיטה, בתרגומם בלשון ספרדית בכדי שיכל לשחוט עופות לו ולבני ביתו, שלא יצטרך לאכול מזבחיהם, והיות שהאיש הנז׳ [הנזכר]לא גמיר ולא סביר [לא מקובל ולא מלומד] נסתפק השו״ב [השוחט ובודק] שבעיר אם מותר ללמדו ולמסור לו עקרי הדינים, דיני חמישה דברים המעכבים בשחיטה בקיצור, ולתת לו סמכה ע״ז [הסמכה על זאת], והשו״ב הנז׳ שאל את פי בזה.

בעניין זה הרימ״ט התייעץ עם הרב אנקווה שהתיר לסוחר לשחוט חוץ משחיטה שדרשה הוראת חכם, כלומר רק שחיטה של ראוי להוראה בדיני איסור והיתר, שידע את פרטי הלכות השחיטה. ואילו עם שחיטה של הוראת החכם הסוחר ההמוני לא יכול להתמודד. שאלה אחרת מגיברלטר:

נשאלתי מידידי האדון יצחק הלוי נשיא העדה בעיר גיברלטר ואח״כ [ואחר כך] בליסבון, במעשה שהיה לו פרה שביכרה והחלב שלה כפי חק [חוק] המלכות בפורטוגאל [בפורטוגל] חלק ממנו שייך להממשלה [לממשלה], בתור מס, האם זה נקרא יד נכרי באמצע, לפטור מן הבכורה.

השאלה דנה בפרה שהמליטה ולד ראשון הנחשב לבכור, ועל פי התורה חלה מצווה לקדש כל בכור על ידי הכוהן. כלומר בכור אדם ובכור בהמה בפרט שור כשב ועז, כדי להראות את עוצמת האל על ידי נתינת ראשית פריו של אדם או הבהמה לקודש ובכך האדם יראה את גדולת האל.

הרימ״ט סבר שבמקום כגון פורטוגל שבו מס החלב היה משועבד למלכות ניתן לפטור את הבכור, אבל הוא הציע ליצחק הלוי למסור את הבכור לגוי עד שיוטל בו מום הפוסל את הבכור וכך יהיה מותר לאכול אותו כדין ספק בכור.

הרימ״ט תמה על המנהג במרוקו, שלחתימה יחידה של אב בית הדין או הדיין יש תוקף כמו לחתימה של שני עדים סופרי בית הדין, ועל אף כשאחד מהם היה קרוב של בעל הדין. מצב זה יש בו כי להטות בדין משום סובייקטיביות הדיין במשפטים שונים. ואלה דבריו:

כשנתמניתי לדומ״צ [דיין ומורה צדק] בעי״ת [בעיר תהילה] טאנג׳יר [טנג׳יר], תמהתי על המנהג שראיתי שם ובשאר ערי מארוקו [מרוקו], שהאב״ד [שהאב בית דין] או הדיין יחידי מקיים חתימת שני העדים סופרי הבי״ד [הבית דין] אף כשאחד מהם קרובו, והוי תרתי לריעותא [ויש שני חסרונות לאחד], שמקיים יחידי, ולחתימת עד קרוב לו.

בנדון רימ״ט נשא ונתן עם הרב אנקווה, שטען שזה דינה של המלכות ולא ניתן לשנות משום כבודה של המלכות.

מלבד תפקידו הרבני בלט הרימ״ט בתפקידו החינוכי. בטנג׳יר פעל סמינר למורים בשם ״תורה וחיים״(Seminario Rabinico). מטרת הסמינר הייתה להכשיר מורים ליהדות ושוחטים במרוקו. יוזמי הסמינר הושפעו מרוח האגודה שנוסדה בשלהי המאה התשע עשרה על ידי הרב מרדכי בנג׳ו(1917-1825) רבה הראשי של טנג׳יר. הסמינר פיצה על הרושם השלילי שהיה לקהילה היהודית בטנג׳יר בתחום היהדות, ושנבע מהחינוך האירופי שהנהיגה שם כי״ח. מועצת המנהלה של הסמינר פרסמה כרוז בעניין התפוררות החינוך התורני וההיסטורי של העם היהודי וציינה את מטרתו של הסמינר להחזיר עטרה ליושנה, הם ביקשו לגייס כוחות ומשאבים עבור מפעלם. נשיא המועצה היה יצחק אבנצור(1937), מחשובי וראשי הקהילה, והרימ״ט מתוקף סמכותו שימש סגן נשיא המועצה המנהלתית ומנהל הסמינר. נראה כי הייתה לו השפעה רבה על הסמינר ועל תוכניות הלימוד, למשל בלימוד השפה העברית ראה הרימ״ט חשיבות עליונה, מכיוון שלדעתו השפה העברית שימשה חוט המקשר בין כל היהודים.

הרב יעקב משה טולידאנו-פעילותו הציבורית ויצירתו הספרותית בטנג'יר- משה עובדיה-בתוף הספר " אלף שנות יצירה-פס וערים אחרות במרוקו-תשע"ג עמ' 353-349

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

ינואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר