שערי ספרו – סיפורים מהעיר ספרו– שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988

תעורר עמי שמעון מהרהוריו כשהפסוק מתנגן בפיו: ״בנפול עלי מֵרֵעים לאכול את בשרי המה כשלו ונפלו…״ השמש היכתה על ראשו ורקותיו להטו מרוב הרהורים. הסוסה ירדה במדרון חד כדי לחצות את הנהר הגדול  הוא וואד־סבו המפורסם בדגיו ובמספר הקורבנות שטיבע וגרף בזרמו האדיר וכמה יתומים ואלמנות מקללים אותו על מה שעולל להם. עמי שמעון נטלטל טלטלה קשה עד שמט לנפול קדימה בהתעוררו מנמנומו וכאן נפסקו הרהוריו. מֵימי וואד־סכו זרמו בנחת ורשרושם נעם לאוזנו. הפעם היו המים נוחים ובנקל הנהיג בהם את הבהמות שהלכו בניחותא צעד אחר צעד. הוא ראה ברברים שישבו לנוח בגדה שממול ומלמל לעצמו ״לא אירא מרבבות עם אשר סביב שתו עלי…״ לאחר ברכות שלום כמקובל, שאלוהו הברברים:

  • כיף לעודא (איך הסוסה) יא עמי שמעון?
  • אלחמדו לילאה (השבח לאל) הייא מן כימת(היא מאחוזת) שיך מוחמר ענה.

זו הייתה תעודת יוחסין מכובדת. נדו הברברים בראשם לאות הסכמה בנענוע רב משמעות ובחיוך ערמומי כאומרים: מזלך הוא שהיא מכימת שיך מוחמר, בלעדיה היית מזמן שובק חיים, כופר שכמוך! התרחץ עמי שמעון במי הנהר הצוננים, נתן לבהמות הצמאות לנוח ולשתות וישב נשען בגבו על גזע עץ בא בשנים. מדייגים שעסקו במלאכתם, קנה דג סאבל שהיה מפורסם בטעמו ומבוקש מאוד בשוק בעונה זו. צלה את הדג על גחלים בהם השתמשו הברברים שישבו בקרבתו ואלה כיבדו אותו בכוס תה חזק מלא נענע ריחני ומתוק מאוד והוא העניק להם מדגו. שליטתו בסלחא, שפתם, אפשרה לו להיכנס איתם בשיחה מנומסת, כמקובל כשיושבים בצוותא. לאחר כשעה, אסף את בהמותיו, רכב על סוסתו, נפרד מהברברים בברכה ושם לדרך פעמיו. עמי שמעון נכנס לסבכי יער מוקף עצים ופילס דרכו בין גזעיהם. רק חצי הדרך מאחוריו והיום בעיצומו. מחבל בני־וואראיין שירך דרכו לחבל בני־סדן. שוב שקע בהרהוריו, אשר הקיפוהו ולטפוהו ברוך כאם וכרעיה אהובה. רק הרהוריו ואהבתו לטבע הם שנשארו לו בתוך עולם שהתנכר לרעיונותיו ולדאגותיו הרבות לגורלו ולגורל עמו הגולה. נסיונו בחיים והסכנות בהן עמד חישלו אותו והפכוהו לגבר שזוף בעל הוד ובעל אישיות חזקה. שֶרוֹך ומשטמה משמשים בו כאחד ודוק של עצב שוכן באישוניו ובמבטו הכמה. בעברו על פני אחד מחבריו במללאח ספרו הרגיש הלה מבטו הנוקב שנח עליו ולא החרה מבטו נכחו, אלא השפיל עיניו וסר הצידה. הם ראו נכוחה לא פעם את עזרתו. הרגישו אותה כשהיה מתלווה אליהם בדרכים וציפו לה בשעת התקפה והוא לא הכזיב. הציל אחדים מהם לא פעם ושֵם יצא לו בין שודדים וכפריים כגיבור נמרץ, שטוב להתרחק ממטחווי רובהו הקולע ואינו מחטיא. אלא שהוא היה היחיד שהעז לשאת נשק בגלוי, היתר הסתירוהו או שלא נשאוהו כלל ונזקקו כל פעם למלווה ברברי בחסד ובשכר מאחד השבטים שעברו באזורו. והוא בגאון עבר בלי פחד ורעדה והברברים אמרו:

  • וולאהי(באלוהים) זה לא יהודי, ובמשך הזמן חשבוהו כאחד מהם ונהגו בו כנכבד וכבעל בעמיו. אמו ישבה ובכתה בלי הרף על גורלה המר. למה בן זה שונה מכל יתר ילדי? דמעות סבל וצער ירדו מעיניה כל פעם שיצא ולא נרגעה עד שחזר בריא ושלם ועור פניו מקרין מזוהר השמש שהטביעה עליו חותם חומה. כל עוד היו בלא ילדים, גרה פריחה בבית אמו כשיצא למסעיו, אבל לאחר שנולד ילדם הבכור, יהודה על שם אביו, נשארה בדירתה והייתה נוהגת לבלות שעות מספר בבית אמו כל יום או שהלכה לבקר את אמה. לאחר שנתיים נולד להם בן שני, שלמה, על שם סבו. עכשיו הייתה עסוקה יתר על המידה בטיפול בבניה שלה. גם היא דאגה מאוד לבעלה כל פעם שיצא למסעיו אבל מה היא כי תלין על גורלה ? וכי היא יחידה במצב זה ? כל נשי ספרו למדו לשאת בגאון את גורלן וכבשו את כאבן בלבן פנימה כיאה לבנות ישראל צנועות.
  • שֶמַע מעלליו של עמי שמעון הגיע עדי אוזני שיך מוהמד וכשבאו אנשיו להתלונן על שהוא עומד לשטן בינם ובין רפאגא שרובהו מגן עליה, היה מחייך לעצמו ונהנה מבן חסותו הגיבור. הוא הבטיח לאמו שלו, ללה עיסה, שיפקח עינו עליו ולא יבייש ידידות שנכרתה מזה דורות בין משפחתו הוא ומשפחת עמי שמעון. בין כך ובין כך, עברו שנים ובאו שנים, הצרפתים הולכים ומשתלטים על המדינה, המלחמה בין בני משפחת המלוכה מלווה בהתקוממות שבטי הברברים ושיך מוחמד היה אובד עצות, לכן עשה מאמצים לקרב את עמי שמעון ולשאול בעצתו. כי כגודל גבורתו של עמי שמעון, כן גודל חכמתו והשיך היה זקוק לאיש מבין ונאמן אשר בפניו יוכל לגלות מסתרי לבו. הוא ידע כי מעמי שמעון, לא נשקפת לו כל סכנה כמו מיֶתר עמיתיו סביבו. אבל המאורעות במדינה העסיקו כל אחד בבעיותיו שלו ושיך מוחמד עצמו היה נבוך ממאורעות הימים. באחד הלילות, נלווה עמי שמעון לשיירה שנהגה לנדוד בלילות אפלים כדי להתחמק מעיניהם האורבות של השודדים שהלכו ונתרבו בדרכים בגלל המלחמות במדינה.הם נשאו איתם כסף פדיון סחורתם, הקרן והרווח ובלבם חרדה: האם יזכו להגיע בשלום לחיק משפחותיהם לכבוד החג. לאחר שעברו את וואד־סבו האדיר בשלום ועלו לגדה השנייה, החלה סוסתו המנוסה של עמי שמעון לרחרח באוויר ולצהול. נפעם, עצר עמי שמעון את הסוסה והתחיל לתור בעיניו בחושך בחשד רב, למרות שעיניו מנוסות בחשכה, לא ראה כלום. אבל כשהתרחקו קמעא מהנהר, נפתחה עליהם אש, ״כי הנה הרשעים ידרכון קשת… לירות במו אופל לישרי לב״ מלמל. היריות שנִתְכו עליהם באו מכל הצדדים ונראה היה לפי כל הסימנים שמארב מחושב ומתוכנן הוא זה. לכן גדולה הסכנה ומעטים הסיכויים לצאת בשלום. רובהו של עמי שמעון המטיר את קליעיו וקולו, עם קולם של כמה רובים שהיהודים הוציאו מתחת לגלימותיהם, נשמעו כמיותמים וכבוכים על גורלם. שמעון עודד אותם ורץ מאחד לשני ומלמל לעצמו, ״ יָשׁוּב עֲמָלוֹ בְרֹאשׁוֹ וְעַל קָדְקֳדוֹ חֲמָסוֹ יֵרֵד.  ״. הוא לא איבד את עשתונותיו. אנחנו בשם ה׳ אלוהינו נלך! אל תפחדו ואל תיראו! צעק לחבריו. המהומה הייתה רבה בקרב אנשי השיירה וכל אחד שנפגע נפל בצעקת אימים מעל סוסו. הפצועים קראו לעזרה וחרדו להתעללות בהם, ומצעקותיהם נתקפו הנשארים צמרמורת שעשתה את בשרם חדודין חדודין והתחילו גם הם לצעוק. הסתכל עמי שמעון בבהלה, איך אחד אחר השני הם נופלים, הרים כפיו בייאוש לשמים ואמר: ״נפשי נבהלה מאוד… חלצה נפשי… הושיענו למען חסדך… בשאול מי יודה לך… הלא תחוס תרחם! רבונו של עולם! ראה איך בניך נופלים ותינוקות להם בביתם. ה׳ הושיענו נא מיד הפלשתים מבקשי נפשנו! אנא ה׳ מלטה נפשנו מפח יוקשים זה… אוי!״ נפלטה צעקה מפיו, כי פתאום הרגיש כי נתך חם עבר בבשרו שלו וידע שנפגע. הוא הכיר הרגשה זו. ״אוי! רבונו של עולם…״ אמר בייאוש ובאזלת יד. אולם הוא, המנוסה במלחמות, לא איבד את עשתונותיו למרות הסחרחורת הקלה שאפפה אותו, שהשתפכה עליו והדם החם שטפטף מבין צלעותיו, והוא עמד בקרב והגן על חבריו ככל יכולתו ויחד עם הפצועים פרצו את טבעת המוות שאיימה עליהם לכלותם. עם עלות השחר הגיעו לספרו הרדומה והדמומה ובשארית כוחותיהם דפקו על שעריד הנעולים, רק אז ידעו שניצלו. ״אודה ה׳ כצדקו ואזמרה שם ה׳ עליון״ אמו עמי שמעון לעצמו.
  • כשעברה הידיעה על ההתקפה, התעוררו נשי ספרו בצווחות ובקינות וכל אחת שאלה את הפצועים ההמומים לגורל בעלה שלה, אחיה או בנה. מחזה מבעית ומרעיד לבבות היה זה ואף קשוחי הלב המנוסים בתעלולי החיים ובמכאובי הגורל, לא עמדו בפני דמעות שחנקו את גרונם ופרצו בשטף בכי של חוסר אונים. שחר קודר עלה באותו יום על יהודי ספרו ואבל כבד עטף אותם באדרתו השחורה והעכיר עליהם את שמחת חג הפסח. צעירי העיר נדרכים ונכונים, יצאו להביא את שרידי הגופות שלא זכו לקריאת ״שמע״ לקבר ישראל. הם חזרו על המעשה של קודמיהם. שילמו דמים ובממון רב עלה בידם הדבר עד שכל אחד מההרוגים נקבר כדת משה וישראל. עמי שמעון שכב פצוע אנוש ואנשי העיר, ראו בו ובשארית הפליטה, נחמה לאסונם הגדול. שמע גבורתו היה בפי כל. הרב וטובי העיר וכן חבריו לשעבר באו לבקרו ועודדו את רוחו. אשתו פריחה, הסתובבה בין הקרואים הרביב בהתאפקות של גבורת נפש ממש. טיפלה בבעלה במסירות וכיבדה אה האורחים בכל מיני מאפה ומיני מרקחת מעשי ידיה, שלמדה מאמר ומחמותה. כולם שיבחו את מעלותיה וזקפו את זה לייחוסה המעולה מצד אמה ומצד אביה כאחד. היא התהלכה על בהונות רגליה ממש בשקט ובחן. הבית המה כל הזמן מבקרים. רבים מהקהל זכרו את דאגתו של עמי שמעון ונזכרו במסירותו לעמוד לימין קרוביהם הפצועים שניצלו בזכותו והם עכשיו באו לבקרו ולפייסו. עמתי (דודתי) חנה, אמו, גם היא עזרה ליד פריחה בטיפול באורחים הרבים. נעם ללבה מראה שכנותיה וחברותיה שבאו לנחמה ולעודדה.

שערי ספרו – סיפורים מהעיר ספרו– שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988 – 37-33 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

ינואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר