מאיר נזרי-קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגך השנה-תשע"ו

ימים נוראים

מבוא

ראש השנה: ראש השנה מתאפיין במתח שבין שני יסודותיו: יסוד הדין המתבטא בתפילות הארוכות בבית הכנסת, בנעימות הנוגות למחצה, בתקיעה בשופר ובדרושי התוכחה של החזן, והיסוד החגיגי של חדוות החג וסעודותיו, כמתואר בנחמיה ח, י: ׳אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדינינו ואל תעצבו כי דודות ה׳ היא מזגזבם׳. בכל הקהילות עושים סימנים של מאכלים סמליים חיוביים ואומרים לפניהם נוסחים של משאלות ואיחולים לשנה החדשה, כמו ׳תתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה׳ על אכילת תפוח בדבש, ׳ירבו זכותינו כרימון׳, ׳נרבה ונפרה כדגים', ׳נהיה לראש ולא לזנב׳ ועוד, ובהמשך אוכלים את סעודות החג.

ההבדל הקובע את הצביון הייחודי של כל קהילה הוא ההוויי שמסביב: נעימות התפילות, מתכון הסעודות, התשליך ליד ברז או הליכה חגיגית לנהר העיר, יחס הזמן הקצוב לחלק של התפילות, לסעודות ולתהלים ועוד.

מבחינות אלו, ימי ראש השנה בקהילות תאפילאלת מתאפיינים בכמה סממנים. ערב ראש השנה לאחר שחרית עושים התרת נדרים, המתפללים פורעים את נדריהם לבית הכנסת, ורובם מתענים חצי יום. כבש נשחט ברוב המשפחות, וממנו יעשו מטעמי בשר לסעודות החג. הרפרטואר של הפיוטים ונעימותיהם שונים מאלו שבשאר קהילות מרוקו. קהילות תאפילאלת מקפידות על הימנעות מהפסק של פיוטים בתפילה. כל הפיוטים נאמרים לפני התפילה או אחריה. כובד ראש מלווה את האווירה בבית הכנסת. את המחצית השנייה של היום מקדישים לקריאת תהלים, ולאחר מנחה של יום ראשון עדים לתהלוכה רבת משתתפים של כל בתי הכנסת אל נהר העיר, הוא נהר זיז, החולף על פני רוב יישובי תאפילאלת.

יום כיפור: ההכנות ליום כיפור בקהילות תאפילאלת מתחילות בשחיטת הכפרות, בהכנת בשר העופות בתנורי השכונה לאחר שנמרחו בשמן ושלל תבלינים ובהטמנת החמין אצל רבות מן המשפחות. לקהילות תאפילאלת יש נוסח ייחודי של ׳כל נדרי׳. אווירת התפילה בבית הכנסת כבדה, והמתפללים משתתפים באופן פעיל בעניית ׳אמן׳, ׳ברוך הוא וברוך שמו׳ ובשלל קטעים מקהלתיים ופזמוניים. בחורים רבים עומדים כל היום ובסופו זוכים לברכה מיוחדת על עמידתם. בסעודה של מוצאי יום כיפור יש הנוהגים לאכול מהחמין שהוטמן בתנור, ויש שאינם נוהגים להטמין. אלה וגם אלה מחליפים ביניהם את מתכון סעודותיהם. הפרק מתעכב על מנהגי התפילה והפיוטים של הימים הנוראים בבית הכנסת, ומקדיש תיאורי הוויי למנהג הכפרות ולאווירת התפילה בבית הכנסת.

א. ראש השנה

  1. 1. ערב ראש השנה: חסידים ואנשי מעשה וכן נשים מתענים בערב ראש השנה עד לפני מנחה. בערב ראש השנה לאחר שחרית עושים התרת נדרים. לאחר התרת נדרים בערב ראש השנה נוהג קהל המתפללים לפרוע נדרים, תרומות ועליות שנדבו לבית הכנסת ולחזן בשעת עלייה לתורה, ולפרוע את חובם עבור קניית מצוות וסידור זמירות.
  • ליל ראשון של ראש השנה: סדר התפילה על פי מחזור זכור לאברהם: ׳לשם יחוד, ׳יהי רצון׳, ׳ונח מצא חן…׳ עשר פעמים, ׳למנצח׳, ׳אחות קטנה׳ וערבית. בתום התפילה מוכרים את תפילת הפרנסה: ׳לדוד מזמור לה׳ הארץ ומלואה'.
  • ליל שני של ראש השנה: סדר התפילה כמו ליל ראשון, אבל אין אומרים את הפיוט ׳אחות קטנה׳ וגם לא את הפיוט 'חון תחון׳.

הערת המחבר: כך המנהג בקצר א־סוק (מפי ר׳ בנימין ב״ר אברהם לעסרי), אבל בריסאני אמרו ׳חון תחון׳ (מפי ר׳ יצחק ב״ר מכלוף שטרית). גם בקהילת צפרו לא נהגו לומר את הפזמון ׳חון תחון',

אבל במקומו אמרו פזמון אחר(נהגו העם, עט׳ קכג סעיף כ). אמירת ׳חון תחון׳ נזכרת בנתיבות המערב, עט׳ קיג סעיף יא, ובעטרת אבות, שם, סעיף לז).

 

  • קריאת התפילה בקול: בכל תפילות העמידה הנאמרות בלחש על ידי היחיד בראש השנה וביום כיפור: ערבית, שחרית, מוסף, מנחה ונעילה – נוהגים שאחד מן הקהל אומר את התפילה בקול, החל מהקטע ׳לדור ודור המליכו לאל׳ ועד ׳מודים׳, והכול עוקבים אחריו מילה במילה.

הערת המחבר: כך המנהג בכל קהילות מרוקו וגם בקהילות אחרות במצרים ובג׳רבא(עטרת אבות, שם, סעיף לג; נתיבות המערב, עט' קיד סעיף יג). הטעם לכך הוא נוסחה הייחודי של התפילה והיקפה שאינו שגור בפי כול, ובמיוחד כבדי ראייה וכיו״ב. מנהג זה מאפשר פסק זמן שווה לכל המתפללים, ובמיוחד להפסקות של התקיעות בראש השנה במוסף. השווה בית יוסף שו״ע או״ח סימן קא שכתב שנוהגים העולם בראש השנה וביום כיפורים להגביה קולם בתפילה.

 

  • קידוש וברכות: מקדשים על היין, נוטלים ידיים, מברכים ׳המוציא', מטבילים את הפת במלח כרגיל ולא בסוכר. אחר כך עורכים את סדר הברכות והסימנים: תפוח בדבש, תמרים חדשים, סלקא (=לכטרא, סוג של עלי סלק ירוקים וגדולים), ראש כבש או חצי ראש. ר׳ ישראל אביחצירא נהג לאכול גם שומשמין, סמל לריבוי. החצילים מהווים תפריט כמעט קבוע בכל שבת וחג, אבל אין נוהגים לאכול אותם בראש השנה. בסוף הסעודה אומרים זוהר ומשניות.

[1]     כך נהג יש״א ברכה, ראה ישראל סבא, עט' 272, ושלא כמנהג המטבלים בסוכר(נהגו העם, עט' קכא סעיף יא; נתיבות המערב, עט' קטז סעיף כו; עטרת אבות, פרק טז, סעיף ג).

[1]     השווה מנהג צפרו, שנהגו לברך על הסימנים לאחר הקידוש לפני ׳המוציא' (נהגו העם, עמ׳ קכא סעיף י), וכן מנהג מראכש(זוכר ברית אבות, עט׳ 124 סעיף ג), וכך היה המנהג הקדום בקהילות אחרות(עטרת אבות, שם, סעיף מד), אבל בתקופה החדשה ברוב הקהילות סדר הסימנים נעשה לאחר ברכת ׳המוציא׳(עטרת אבות שם; נתיבות המערב עט׳ קטו סעיף כ).

מאיר נזרי-קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגך השנה-תשע"ו- עמ'101-99

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

ינואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר