ירון צור- קהילה קרועה-יהודי מרוקו והלאמיות 1954-1943-המגננה הצרפתית והיהודים

המגננה הצרפתית והיהודים

משימות דחופות לשלטונות

אחרי ״מבצע לפיד״, בשלהי 1942, מצאו עצמם היהודים תחת לחץ בלתי צפוי ופעולות דיכוי מצד חוגים צרפתיים אנטישמיים, ואילו שעתם של המוסלמים לשוב ולחוש את נחת זרועו של הקולוניאליזם הצרפתי באה בראשית 1944. בינואר אותה שנה פרצו מהומות בערי מרוקו וכוחות הביטחון של הפרוטקטוראט דיכאו אותן ביד קשה – הרגו עשרות אנשים, פצעו מאות ועצרו אלפים. המהומות פרצו עקב מעצרם של כמה ממנהיגי תנועת השחרור המרוקנית. כאמור בפרק הקודם, ניסחו הלאומיים המרוקנים באותה תקופה לראשונה את תביעתם לעצמאות ובדצמבר 1943 ייסדו מפלגה חדשה, מפלגת ״העצמאות״(אלאסתקלאל), אשר תבעה את החזרת הריבונות המלאה למרוקו בראשות הסולטאן מחמד בן יוסוף. הסולטאן אולץ על־ידי הצרפתים להסתייג מתביעת העצמאות של הלאומיים, אך הכל ידעו כי הוא עושה זאת בלב ולב. למעשה הפך אז הסולטאן, מלכה של הארץ הנהנה מהילה של קדושה, לסמלה של תנועת השחרור.

הצרפתים היו נתונים ככלל במגננה בתקופה זו עקב היחלשות מעמדם כמעצמה קולוניאלית, והעימות הגובר עם המוסלמים חיזק בם את האינטרס לתקן את יחסיהם עם המיעוט היהודי, ששובשו בתקופת המלחמה. הדרך לכך לא היתה קלה, מכמה סיבות. הראשונה שבהן היתה כמובן אירועי תקופת וישי, שכפי שנראה בהמשך הטביעו חותם קשה על כל מרכיבי העילית היהודית המקומית. סיבה אחרת, משנית, היתה שהיהודים מצאו עצמם עתה מחוזרים על־ידי הלאומיים המרוקנים, גם אם לא באופן נמרץ.

החשש העיקרי של השלטונות באותן שנים לא היה, מכל מקום, מפני מעבר חד של היהודים לעבר הלאומיים המרוקנים, אלא מנטייתם כלפי האמריקנים ימן הרגשות הציוניים שגברו בקרבם. דומה שאלו היו התוצאות העיקריות של המלחמה על הלכי הרוח של יהודי מרוקו. שיקום נאמנותו של המיעוט דרש עתה מאמץ מיוחד. המאמץ יכול היה להשתלב במדיניות הכללית שנועדה לשוב ולבסס את מעמד הצרפתים במרוקו ושבמסגרתה הבטיחו שלטונות הפרוטקטוראט לבצע תיקונים – רפורמות – שייטיבו עם האוכלוסייה הילידה כולה. אצל המוסלמים נתקלה ההצעה לרפורמות באדישות, שכן הן לא ענו על דרישות המינימום של העילית הלאומית.' דומה שאצל היהודים התמונה היתה שונה.

הארגון הקהילתי: רפורמה ואיום חבוי

לפני מלחמת־העולם התרכזה מחאתו של הציבור היהודי בארגון הקהילתי. הטענות היו שמצב האוכלוסייה היהודית, במיוחד במראכש ובקזבלנקה, שני המוקדים להגירה הפנימית הגדולה, החמיר ביותר מבחינה חברתית, וכי מנגד מצטיינים ועדי הקהילות בחוסר אונים ובאינרציה ואין הם מסוגלים לטפל במצוקה הגואה. המוחים, בעיקר מתמערבים יהודים צעירים ומהגרים זרים, קבלו שאין להם חלק ונחלה בארגון היהודי הפנימי, ושאין הם מסוגלים לכן לערוך בו את התיקונים הנחוצים כדי לשפר את מצב אחיהם לדת. הם תבעו דמוקרטיזציה מסוימת במשטר הקהילות, אשר תפתח את הוועדים לכוחות חדשים. קולות המחאה לא היו כמובן לרצון השלטונות. את מי שעמדו מאחוריהם ניתן היה בדרך־כלל לזהות עם הציונות. על כל פנים הם ייצגו קו יהודי לאומי, או לעתים סתם קו רדיקלי, שלא היה רצוי לפקידות הצרפתית, כפי שכל קו רדיקלי או לאומי לא היה רצוי לה.

עתה, לראשונה בתולדותיה, היתה הפקידות הצרפתית מוכנה להיענות לתביעות הדור החדש של המתמערבים, אם כי באופן מוגבל למדי. בשנת 1945 פרסמה הנציבות צו(ט׳היר) חדש להסדרת הארגון היהודי הפנימי, שבא להחליף את הצו משנת 1918. הצו קבע נהלים לבחירות לוועדי הקהילות והגדיר מחדש ובאופן ברור מי הם בעלי זכות הבחירה. עדיין לא הוענקה אמנם זכות בחירה למהגרים יהודים מבחוץ, אך כל היהודים המרוקנים, כולל המעטים שנהנו מנתינות זרה, קיבלו זכות זו, והיא הותנתה רק בגיל מינימום ובתרומה לקופת הקהילה. משמעותו של הצו משנת 1945 לא התמצתה במישור הקהילות המקומיות. אחד מסעיפיו קבע כי פעם בשנה יתכנסו נשיאי כל הקהילות לדון בענייניהם המשותפים. היה זה צעד לקראת התפתחות חדשה בארגון הפנימי של יהודי מרוקו – כינונו של גוף מרכזי לכל הקהילות.

יוזמת התיקון נשענה מן הסתם על מסורת הארגון היהודי הפנימי בצרפת, שבה הקונסיסטוריות המקומיות היו כפופות לקונסיסטוריה המרכזית; דגם הארגון הצרפתי עמד כל העת לנגד עיניהם של הדוחפים לתיקונים במערכת הקהילתית בצפון אפריקה. ואולם בהקמת מוסד מרכזי כזה היה גלום איום לאינטרסים של צרפת הקולוניאלית, שכן נשיאי הקהילות עלולים היו לנטות דווקא לאותו כיוון תוסס שהצרפתים רצו להשקיטו, ובמקרה כזה עשויה היתה המסגרת הממוסדת של הכינוס השנתי להפוך לזירה להשמעת דעות שיפגעו בהם בצורה זו או אחרת.

תופעה מעין זו אכן קרתה, כפי שנראה בהמשך. המשטר הקולוניאלי הסתבך למעשה בפרשה זו, ומכמה כיוונים. ראשית, ברצותו להשקיט את העילית היהודית המתמערבת הוא העניק לה מכשיר שלא עמד לרשותה לפני כן, להביע בו את עמדותיה. עתה לא היה זה מוסד הכפוף לחלוטין להגמוניה של השלטונות. הוא שאב את כוחו מנשיאי הקהילות הנבחרים ועלול היה לבטא קולות עצמאיים מתוך העילית היהודית המקומית, אם לא מן הציבור הרחב. שנית, הוא העניק למיעוט אפשרות ליצור מוסד מרכזי חדש לחלוטין כנוף הארגונים היהודיים. דבר זה לא עלה כקנה אחד עם ההגדרה החוקית של יהודי מרוקו כנתיני הסולטאן הנתונים לריבונותו. מסורת הממשל המח׳זני לא הכירה גוף כזה של נשיאי קהילות והשעה לא היתה כשרה לתת לחידוש זה גושפנקה חוקית עתה, כשהתביעות לחיזוק מעמדו הריבוני של הסולטאן הלכו וגברו. הדבר בא אכן לידי ביטוי במעמדו החוקי המפוקפק של המוסד המרכזי שאספת נשיאי הקהילות החליטה לכונן – מועצת הקהילות היהודיות של מרוקו(להלן: מקימ״ר). שום צו רשמי לא קבע את כינונה של המועצה, אלא רק תזכיר פנימי של הפקידות הצרפתית.

מקימ״ר הוקמה כשנתיים לאחר שהתפרסם צו 1945, כלומר בשנת 1947.

כפי שנראה בהמשך, כינונה היה פרי מאמץ מורכב ומעניין הן של אישים יהודים מסוימים והן של האדמיניסטרציה הקולוניאלית, שמטרתו היתה להשתלט על הגוף שהוקם מתחת לחוטמה של הפקידות ושאיים להפוך למוסד המרכזי של יהודי מרוקו. לכאורה הצליח המאמץ ומועצת הקהילות הפכה מאותה שנה ואילך למעין זרוע של הנציבות. למעשה לא ניתן היה להשתלט עליה לחלוטין. באספות השנתיות של הנשיאים נשמעו גם קולות שלא היו בהכרח לרצון הצרפתים. המוסד המשיך בכל זאת לבטא, במישרין ובעקיפין, הלכי רוח אוטונומיים של העילית היהודית המתמערבת, שיותר ויותר נציגים שלה השתתפו בדיוניו. גם הפקיד היהודי שניהל מטעם הצרפתים את מועצת הקהילות, ז׳אק דהאן, לא רקד אך ורק לצלילי חלילה של הפקידות הצרפתית. הוא היה אמנם צעיר פיקח וזהיר, שטרח לתאם עם אנשי הפקידות כמעט כל מהלך ומהלך שלו, אך היה מצוי בזירה היהודית הפנימית והבין־תפוצתית יותר מן הצרפתים וקיבל לעתים אישור לפעולות שמשמעותן האמיתית היתה מובנת רק לו – לא להם. לבסוף, בעתות משבר, כמו בעת הדחת הסולטאן, לא ברור היה אם הלך לחלוטין בתלם ההוראות. על כל פנים, לפי עדותו האישית של דהאן היתה זו נקודת מפנה שבה נפרדה דרכו מזו של המפקח החדש על המוסדות היהודיים, מוריס בוטבול, אשר החליף את יחיה זגורי, הנכבד מן הדור הישן. בקצרה, הניסיון להרגיע את המתמערבים היהודים, שהיה פועל יוצא של היחלשות המשטר הקולוניאלי, ושהתבטא בשינויים בארגון הקהילתי היהודי – לא הביא בהכרח לתוצאות הרצויות לפקידות הצרפתית.

ירון צור- קהילה קרועה-יהודי מרוקו והלאמיות 1954-1943 – עם עובד 2001- עמ' 103-101