ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאית

בראשית מאי 1960, טרם קוימו הבחירות העירוניות, הדיח מוחמר החמישי את ממשלת איבראהים, והקים ממשלה שהוא הנהיגה אישית, ובה הוענקה סמכות של ממש ליורש העצר מולאי חסן השני. הבחירות לשלוש עשרה לשכות מסחר ותעשייה התקיימו ב־8 במאי, וב־29 במאי התקיימו הבחירות למועצות המוניציפליות, בשניהם הצליח ה־unfp, שזה מקרוב קם בעקבות פרישת הפלג השמאלני ממפלגת האסתקלאל, הצלחות מרשימות.

L'Union nationale des forces populaires (UNFP, en arabe : الاتحاد الوطني للقوات الشعبية) est un parti politique marocain de gauche créé le 6 novembre 1959 d'une scission avec le parti de l'Istiqlal.

אך כמה יהודים בערים הגדולות נבחרו ללשכות מסחר ולמועצות עירוניות, והבולט שבהם היה מאיר טולדנו שנבחר לסגן נשיא חמישי וכ־Rapporteur General בעיריית קזבלנקה. מקס לב, אף הוא איש ׳האיחוד הלאומי׳, השיג מושב במועצת העיר, וקיבל את ראשות אחת הוועדות בה. לא כל היהודים שנבחרו היו מרקע סוציו־אקונומי אמיד כמו טולדנו ולב. בערים אחרות הם השתייכו למעמד צנוע יחסית. בדרך כלל, האסתקלאל העדיף להריץ מועמדים מן המעמד הבינוני־גבוה, למשל, את סימון בן־שבת מלאראש בצפון מרוקו, את ז׳אק אוחנה וברוך טולדנו ממכנאס. למעט לב וטולדנו מקזבלנקה, ה-unfp בחר במועמדים יהודים ׳עממיים׳(אנשי ׳המלאח׳) שאחדים לא היו ידועים בציבור היהודי, דוגמת שלום בן־הרוש ואלברט סספורטס, בעלי מלאכה מן הרובד הבורגני הזעיר.

בקיץ 1960, עם סיום מערכת הבחירות, ביקש עמאר לשכנע את קהילת קזבלנקה להצטרף מחדש ל׳מועצת הקהילות׳, וניצל את חולשתו של מאיר עובדיה, שהובס בבחירות ללשכת המסחר ולמושב במועצת העיר קזבלנקה. ואולם ההצלחה בעניין זה הושגה רק בשנות השישים. בעקבות ההחלטה להלאים כמה ממוסדות ׳אליאנס׳ ובגלל מגבלות אחרות הגישה ׳מועצת הקהילות׳ לממשלה דו״ח, ובו שישה סעיפים: הקשיים ההולכים וגוברים של היהודים להשיג דרכונים; התנגדות להלאמת ׳אליאנס׳; לשים קץ לחטיפת ילדות יהודיות בידי מוסלמים ולהתאסלמותן; לפתור את בעיית הדואר בין מרוקו לישראל; לבחור בחירות חופשיות לוועדי הקהילה; ומחאה על החלטת השלטונות להעלאת המס הקהילתי על בשר ויין כשר.

למעט עניין העלאת המס על בשר ויין כשר, השלטונות העדיפו להתעלם מיתר הדרישות בדו״ח. בעקבות ביקורו של נשיא מצרים נאצר במרוקו וטביעת ספינת המעפילים ׳אגוז׳ — שני אירועים קשים בינואר 1961 שהסתיימו בגילויי אלימות פיזית כלפי יהודי מרוקו — החלה להתרקם סולידריות כלל יהודית בין הנצים בוועדי הקהילות. מות מוחמר החמישי ב־26 בפברואר 1961, הכתרתו של חסן השני למלך, המשא ומתן החשאי בין ישראל למרוקו בשלב מאוחר יותר שאפשר ליהודים לצאת חופשי את המדינה והיחסים המיוחדים שגובשו מאחורי הקלעים בין מרוקו לישראל במישור המודיעיני־ביטחוני במרוצת שנות השישים, כל אלו הביאו לשיפור מעמד ההנהגה היהודית. ׳מועצת הקהילות׳ לא הוכרה באותן שנים ואף לא בשנים אחר כך בהכרה רשמית מלאה, וגם לא ידוע לנו בשלב הנוכחי של המחקר אם התקיימו בחירות דמוקרטיות כסדרן בקהילות מאז 1961. ואולם הקשרים המיוחדים של עמאר ואישים אחרים, ובהם סרז׳ ברדוגו, שנרקמו עם בית המלוכה, הם שקבעו את מערכת הקשרים בין ההנהגה הקהילתית היהודית ובין הממשלות והארמון. מנובמבר 1961, עם התחדשות העלייה ׳הנסבלת׳ לישראל וסיום העידן המחתרתי, הבין הרוב המכריע של התומכים היהודים במפלגות הלאומיות כי פני בני דתם לישראל, לצרפת ולצפון אמריקה.

מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאית: פעולות ׳המוסד לתפקידים מיוחדים, באמצעות שלוחת ׳המסגרת׳ — ההיבט המדיני

מיולי 1956 עד יוני 1958 התירה ממשלת מרוקו יציאה לישראל, כלומר העניקה דרכונים לנסיעה ל־2,068 יהודים בלבד, מאוכלוסייה של כ־000,170 באותם ימים. הוכחות על מניעת העלייה באו לידי ה׳מוסד׳ כבר בסוף שנת 1956 בחוזר מס׳ 424 מתאריך 27 בספטמבר 1956, החתום בידי שר הפנים דריס מחמדי, ובו נאמר:

יהודים אשר היגרו לפלסטין בקשו מקונסולית צרפת בירושלים רשות לחזור למרוקו. שגרירות צרפת ברבאט העבירה לנו בקשות אלו ובקשה לדעת אם ישנה אפשרות למלאן. מצד שני פנו יהודים רבים למושלים, כדי להשיג דרכונים במטרה לעזוב את מרוקו ולהגר לישראל. אך, ברור שאין הממשלה מוכנה לתת ליהודים מרוקנים אישור לעזוב את מרוקו ולקחת עמם את הונם שצברו במולדת כשם שאין זה בעניינה של מרוקו לקבל בחזרה אנשים שעזבוה על הונם ולאחר שבזבזוהו מבקשים לחזור לשם.

הנני מודיעך שאסור באופן מוחלט למהגרים היהודים לשוב למרוקו, כשם שאסור לאזרחים היהודים לעזוב את מולדתם ולהגר לישראל.

לשם מניעת העלייה נקטו השלטונות אמצעים נוספים. לדוגמה, בפורט־ליוטי נלקחו דרכוני היהודים ׳לשם בדיקה׳, ולא הוחזרו. ברבאט הוחרמו דרכונים שהוגשו להארכה. במראכש פנה ה׳ח׳ליפה׳ (מנהל משרד הפנים האזורי) ליושב ראש הקהילה לשעבר, ד״ר אזולאי, והזהירו שלא לתת תעודות רפואיות ליהודים המבקשים דרכונים מאחר ׳וכוונת אותם האנשים לנסוע לישראל׳. בתחילת 1958 שיגרה ׳המסגרת׳ למאות משפחות בקזבלנקה, רבאט ומראכש, שהיו רשומות לעלייה, אנשים שיסבירו להם שעליהם להגיש בקשות לדרכונים מאחר שיש סיכויים לקבלם, ואולם כשפנו היהודים לבקש את הדרכונים, הם נתקלו בחומת סירוב ובמכשולים. רק מעטים מן המבקשים קיבלו דרכונים, ובהם נכללו צעירים שיצאו לחופשה ובידיהם מכתבי המלצה מטעם ארגון הנוער DEJJ פקידים שנשאו אישורי חופשה וכן בעלי עסקים ידועים שמטרתם הייתה לשוב למרוקו. דוגמאות אלו שימשו ׳הוכחה׳ לקיום עקרון חופש ההגירה האישית. גם כשאושר דרכון הוא ניתן, בדרך כלל, רק לאחד מבני המשפחה או לשניים, וכך נאלצו רוב בני המשפחה להישאר במרוקו בלי מפרנס, בעוד העולה לישראל מנותק ממשפחתו. בדרך זו ובדרכים אחרות עד יוני 1958 עלו לישראל עלייה חוקית רק אותם 2,068 עולים.

ב־3 בספטמבר 1957 הורה ראש שירותי הביטחון הלאומי, מוחמר לגזאווי, לשלטונות בצפון מרוקו לשים קץ לעלייה בנתיבי טנג׳יר ודרום ספרד. וכך נאמר:

נודע לי כי יהודים מרוקנים אשר נאסר עליהם להפליג מנמל טנג׳יר לספרד וגיברלטר, ושכתוצאה מכך הם נשלחים חזרה לבתיהם, עוזבים דרך רבאט כאלטרנטיבה יחידה שנותרה להם, ומשם הם עושים את דרכם ללאראש ולתיטואן, כדי לנטוש את מרוקו דרך [המובלעת הספרדית] סיאוטה, ומשם [ממשיכים] לגיברלטר. לכן אני מבקש מכם להעביר הוראות לתחנות הגבול באזור הביטחון שלכם, כי רק יהודים המסוגלים להוכיח [דגש במקור בספרדית] שהנם תיירים או פקידים ממשלתיים, יתאפשר לצאת את מרוקו.   אני מייחס חשיבות מיוחדת לכך [שתראו לנכון] כי ההוראות הללו יבוצעו

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאית – עמ' 416-413

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

ינואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר