ארכיון יומי: 14 בינואר 2019


תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט

משפחת הצרפתי וחכמיה בעיר פאס

משה עמאר

העיר פאס נוסדה במאה התשיעית. סמוך לייסודה התיישבו בה יהודים וכבר אז נחשבה לקהילה החשובה ביותר של יהדות מרוקו. במאה העשירית חיו ופעלו בה ראשוני המדקדקים העבריים כדונש בן לברט, ר׳ יהודה אבן חיוג, ואחרים. ר׳ יהודה אבן קוריש כתב את איגרתו ־הרסאל״ה המפורסמת, לקהילת פאס. תלמידי חכמים מהעיר אשר החזיקו במסורת תרבותית עשירה וביצירה רוחנית רצופה, קיימו קשרים בענייני הלכה עם גאוני בבל, ואלה נהגו בהם כבוד. פאס היתה גם מקום מושבם של ראשוני הראשונים, יורשיהם של גאוני בבל וארץ־ישראל: הרי״ף והרמב״ם.

ירידת קרנו של המרכז הרוחני בפאס החלה עם התגברות הקנאות האיסלאמית, ובמאה הי״ב, במסע השמד של המוואחידין, חוסלו כליל מוסדות התורה בפאס ובערים אחרות במגרב. חכמים רבים נהרגו על קידוש ה׳, ואחרים, דוגמת ר׳ יהודה אבן עבאס, הרמב״ם, ר׳ יוסף אבן עקנין ועוד, נסו על נפשם לארצות המזרח. במשך כמאתיים שנה גוועה היצירה הרוחנית במגרב. המגרב נתרוקן מחכמיו – בין מאלה שצמחו במקום ובין מאלה שהגיעו אליו כפליטים מספרד המוסלמית.

את גודל ההרס והחורבן, תיאר רבי אברהם אבן עזרא (הראב״ע) בקינתו הידועה ״אהה ירד״. קטע מנוסח אחר של קינה זו, התגלה בין שרידי הגניזה, וכך מתאר בו הראב״ע את מצבה הרוחני של העיר:1

אוי אפס / קהל פאס / וחיש אבדו במהרה

 עיר תורה / והמקרא / ומשנה והגמרה

עיר חכמים / מחוכמים / בסוגייא ובסברה

 ותלמידים / החרדים / במצות אל ברה

ודרשנים / המבינים / בסוד ספרי וגם ספרא

ומדרשות / מאין חשות/ ולא תמוש התורה

 וחזנין / מתחננין / בקול ערב ובצורה

מעוצמת החרבן וההרס נדם קולן של קהילות המגרב, אולם הן המשיכו להתקיים, אם כי לא הגיעו לידינו פרטים רבים על גודלן ועל מצבן הכלכלי, החברתי, המדיני והרוחני. דממה זו נמשכה כמאתיים שנה, עד לסוף המאה הי״ד, מועד בואם של הגלים הגדולים של מגורשי ספרד, בשנים קנ״א ורנ״ב (1391, 1492). בואם של מגורשי רנ״ב למרוקו הפיח רוח חיים בעולמה הרוחני; והתיישבותם של מרבית חכמי הגירוש בעיר פאס, חידשה את נעוריה והפכה אותה שוב למרכז רוחני ליהדות צפון אפריקה בכלל וליהדות מרוקו בפרט. משפחות מיוחסות ממגורשי ספרד, שהתיישבו בעיר פאס, הצמיחו מתוכם חכמים גדולי תורה והוראה, חסידים ואנשי מעשה, פוסקים ודרשנים, הוגים ומשוררים, דור אחר דור במשך מאות בשנים. למעשה, התקיים בהם מאמר חז״ל: ׳כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם שוב אין התורה פוסקת מזרעו לעולם׳ (בבא מציעא פה ע״א). מהידועות שבמשפחות המיוחסות הן משפחות: אבן דנאן, סירירו, עוזיאל, אבן צור, אבן עטר, מונסונייגו, צרפתי, ואחרות.

על מצבם הפוליטי מוסלמי לעת הזאת, ראה ח״ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ירושלים תשכ״ה, שני חלקים [להלן הירשברג, תולדות], ח״א, עמ׳ 74-102.

משפחת הצרפתי ויצירת חכמיה

משפחת הצרפתי, שמה מורה עליה, כי מוצאה הוא ממדינת צרפת. דומה כי בגירוש יהודי צרפת שהיה בקיץ של שנת 1306, עברו יהודים מצרפת לספרד, וכאן נקבע שם משפחתם ׳הצרפתי׳, להורות שמוצאם מצרפת. בשנת רנ״ב ( 1492)  כשגורשו היהודים מספרד התפזרה המשפחה ברחבי תבל במזרח ובמערב. וחלקים ממנה הגיעו לצפון אפריקה. במרוקו נמצאים ממשפחה זו בערים פאס, תיטואן ומראקש. מפאס היגרו בני משפחת צרפתי לתיטואן, ודומה כי ממראקש הגיעה משפחה זו לערים אספי וסווירא. בעיר פאס משפחת צרפתי נמנית על המשפחות המיוחסות של מגורשי ספרד בעיר. מסורת בידי המשפחה בפאס, שהם צאצאים לרבינו תם נכדו של המורה הגדול רש״י.

החכם הראשון הידוע לנו ממשפחה זו במרוקו הוא רבי וידאל הצרפתי, כפי שהוזכר ותואר ביחס הכתובות:

בלא״ץ  יס״ע ( בן לאותו צדיק יסוד עולם) ראש גולת אריאל, פטיש החזק עמוד הימיני, אור נערב, נר המערב, מופת הדור והדרו, יחיד היה בדורו, סוה״ר(סיני ועוקר הרים), גוזר החכמה לגזרים, שמו נודע בשערים, אבן הראשה נהורא דשמשא, מר קשישא, חסידא קדישא ופרישא, הרב הגדול מעוז ומגדול, מופלא בדורו סמוך בעירו, הגאון המפורסם, סבא דמשפטים, איש אלהים קדוש הוא, נר ישראל, מבחר העדר וראש הסדר, הוא הראש אבי התעודה, מוהר״ר וידאל זצוקלה״ה זיע״א, בלא״ץ יס״ע, חכם חרשים, גדול דעה, הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא מוהר״ר יצחק זצ״ל, המכונה הצרפתי.

רבי וידאל ואביו ר׳ יצחק חיו בדור הגירוש, הם לא מוזכרים בפולמוס הנפיחה שהיה בין התושבים למגורשים, ושמם לא נזכר בין החכמים מתקני התקנות הראשונות. אם כי רבי וידאל כיהן כדיין ויתכן אף כיהן כאב בית הדין, כי הוא חתום ראשון על פסק דין שנכתב בפאס בט׳ לחודש אדר א׳ ש״ד (1544) העוסק בדין הנותן מתנה לאשתו, מתי אמרינן המתנה תקפה, ומתי אמרינן דלא עשאה הבעל אלא אפוטרופוס. ומכאן שבשעת הגירוש היה רבי וידאל צעיר לימים, ומהתיאורים הנזכרים ׳מר קשישא׳ ׳סבא דמשפטים׳ נראה שהפליג בזקנה. היעב״ץ באגרת המלצה שכתב לרבי אליהו הצרפתי שעה שרצה לעלות לארץ ישראל, מתאר את רבי וידאל:

החכם השלם ודיין ומצויין, עמוד הימיני, פטיש החזק, נר ישראל, הרב המובהק גוזר ים החכמה לגזרים, אבי התעודה כמהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה, אשר היה יחיד בדורו בהודו והדרו, והיה ראוי שתשרה עליו שכינה ויתגלה אליו אליהו.

הערות המחבר : להורות שמוצאם מצרפת, יתכן שגם קודם לגירוש היו משפחות שהיגרו מצרפת לספרד וגם הם נקבע שם משפחתן הצרפתי. לדוגמה ראו שו״ת רשב״א, ח״א, סימן כז; ח״ג, סימן קכו; ח״ד, רסב; שו״ת הריטב״א, סימנים קצו ורה; שו״ת הר״ן, סימן ל; שו״ת מהר״ם חלאוה, סימן קנ.

וחלקים ממנה הגיעו לצפון אפריקה. יתכן שבפרעות קנ״א הגיעו מבני משפחת צרפתי לאלגי׳ריה, ראו שו״ת הריב״ש, סימנים רד,שעד, שעז-שעט; רשב״ש, סימנים תעה, תקיב; רשב״ץ, ח״ד, חוט המשולש, א, סימן קצא; יכין ובועז, ח״ב, סימן מט, ועוד. מצרים, שו״ת ר״י בירב, סימן מב; מהר״ם אלאשקר, סימן ס; רדב״ז, ח״ג, תקיח; ח״ד, נו; ח״ז, סימן נא; ארץ ישראל וארצות האימפריה העותמאנית: שו״ת רלב״ח, סימנים א, צח, קיז וקלו; שו״ת אבקת רוכל, סימנים יג, לג; שו״ת בית יוסף, סימנים א, ה; מבי״ט, ח״א, סימנים סח וקיג; ח״ב, סימן קלח; שו״ת רד״ך, בית א, בית ג, בית ז; שו״ת מהר״י בן לב, ח״א, סימן יה, כד; ח״ג יה; שו״ת רשד״ם, או״ח, סימן כא; יו״ד, סימן קמח; אבה״ע, סימנים ג, טו, יה, ל, לט; חו״מ, סימנים עג, קמב וריז; שו״ת דברי ריבות, סימנים רה, רה, רכה-רכז; איטליה משפטי שמואל, סימנים כט, מה ופג; שו״ת מהר״ם גלאנטי, סימן קכה. בני משפחת צרפתי היו גם בעיר תוניס במאה הי״ח והמפורסם שבהם היה רבי צמח צרפתי, ממקימי עול התורה בתוניס, אם כי קיימת סברה שגם הוא מוצאו ממרוקו. ועוד יש עשרות מקורות בספרות ההלכה המתעדים קיומה של משפחת הצרפתי במדינות הנזכרות ובמדינות נוספות. במבוא שלפנינו אנו נתמקד בעיקר במשפחת צרפתי שבעיר פאס ובהשתלשלותה.

שהם צאצאים לרבינו תם נכדו של המורה הגדול רש״י. את הייחוס לרבנו תם, מזכירו החיד״א, בשם הגדולים, ערך רבי וידאל הצרפתי: ״ויש לו יחס עד רבינו תם בן בתו של רש״י, ושמעתי שהרב רבי אליהו נר״ו הנזכר הוא דור חמשה עשר לרבינו תם הנזכר הידוע זי״ע״. דבר יחוסה של משפחת צרפתי לרבינו תם, נזכר גם בהקדמת ספר תומת ישרים, ויניציאה שפ״ב, שם כתב כי: ״החכם הנעלה מוהר״ר אברהם צרפתי ז״ל מבני בניו של הרב בעל ברכת אברהם מגזע רש״י ז״ל״. אי״ש הצרפתי, אגרת יחס פאס, פורסם בתוך ר״ד עובדיה, פאס וחכמיה, ח״א וח״ב, ירושלים תשל״ט [להלן: פאס וחכמיה], עמ׳ 108, כתב: ״וכן כתוב בספר ברכת אברהם שהוא מגזע רש״י, וכן המקובל אצלינו שבני משפחת צרפתי שבאו מגירוש לפאס ושעלו לצפת, שורש אחד להם״. וכן כתב גם ר״י בן נאים, בחיבורו ׳הגות לבי׳ כת״י הנמצא ברשותי: ׳המשפחה המעולה והנשאה והמהוללה והמיוחסת ענף עץ אבות אצילים ורבנים משפחת הצרפתי שבמחז״ק פאס יע״א, קבלה בידם כי הם מזרע ר״ת ז״ל וכן כותבים ביחס הכתובה והיום מצאתי סעד לדבריהם שמצאתי בהקדמת ס׳ תמת ישרים בהקדמת ם׳ אהלי תם שמדבר על הגהות הרי״ף ומפרשיו שהדפיס בס׳ הנד, וז״ל: ושוב בא לידינו ספר הרי״ף של החכם הנעלה מהר״ר אברהם צרפתי ז״ל נר״ו מבני בניו של הרב בעל ברכת אברהם מגזע רש״י ז״ל, והיה מוגה מידי אבותיו ואבות אבותיו ז״ל, גם אותם העתקתי בתוך הרי״ף הנז׳ וכד, עכ״ל וידוע דרש״י ז״ל לא היו לו בנים כי אם בנות ואחד מבני בנותיו הוא ר״ת. וכתב הרב הנז׳ שחניכתו צרפתי, שהוא מגזע רש״י ז״ל. עוד זאת מצאתי בסוף הקדמת ס׳ חמדת שלמה, וז״ל: וא״ז הגאון מו״ה משה בן הש״ך ז״ל היה נכד להרמ״א ז״ל מצד אמו חוטר מגזע רש״י ז״ל שנמשך יחוסו עד דוד המלך ע״ה׳.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי*אורות המגרב-תשע"ט – עמ' 14-11 

מסמטאות המלאח-סיפורים עממיים של יהודי מרוקו- יעקב אלפסי-2002- הנערה שבקעה מהביצה

הנערה שבקעה מהביצה

היה האל בכל מקום ואתר ומשום מקום אורו לא חסר, ומעשה שהיה בחכם אשר חי לו בעיר רחוקה במרוקו והיה ידוע כבעל לחשים וקמיעות ומתיר רחמן של נשים עקרות. אשת החכם, שהיתה עקרה, פנתה באחד הימים לבעלה ואמרה לו: ״חכם, חכם, לכולן אתה עוזר להביא ילדים לעולם, אולם לאשתך אינך עוזר״. ענה הבעל: ״סבלנות אשתי, יום יבוא ויהיו לך ילדים משלך״.

האשה חסרת הסבלנות כעסה ויצאה מביתה, והנה היא רואה באחת החצרות תרנגולת מטילה ביצה. במר לבה הרימה עיניה לשמיים ואמרה: ״רבונו של עולם, מדוע לכולן יש ילדים, ולי לא? עזור לי ואלד ולו רק ביצה, כשל תרנגולת זו״. בקשת האשה התקבלה. היא הרתה, וכעבור תשעה ירחים ילדה ביצה. קיבלה האשה את מתנת האל והחביאה אותה בתוך ה־״קסקס״(מסננת לאידוי קוסקוס), ואפילו לבעלה החכם לא גילתה את סודה.

סמוך לאותה עיר, במקום נעלם מעין אדם, היה מגדל גבוה ובו גרה מכשפה שידעה את סוד האשה. התחפשה המכשפה לענייה מרודה והלכה לבית אשת החכם. התדפקה על דלתה ואמרה: ״אלוקים ירחם עליך, אשה, אם תשאילי לי את ה־״קסקס״ שלך, כדי שאוכל להכין קוסקוס לילדי הרעבים״. ענתה האשה התמימה: ״הנה הוא מתחת למיטה. לכי וקחי אותו״. לקחה המכשפה את ה״קסקס״ עם הביצה לביתה שבראש המגדל, ושם השליכה את הביצה על הרצפה. נשברה הביצה, ומתוכה יצאה ילדה יפה שזיו פניה זהר כזיו השמש. טיפלה בה המכשפה עד שבגרה והיתה לנערה. מיום ליום נתעצם יופיה. עורה בהק כמו הירח במילואו ושערה התארך עד כדי כך, שכאשר שלשלה אותו מראש המגדל הוא היה מגיע לתחתיתו. הנערה לא ידעה דבר על העולם שמחוץ למגדל. המכשפה קלעה צמה משערה הארוך של הנערה, ובעזרתה היתה יורדת מן המגדל ועולה אליו. כשחזרה ממסעותיה המסתוריים, היתה עומדת המכשפה לרגלי המגדל וקוראת:

״פרח, פרח בת רוחות ושדים,

שלשלי צמתך והעלי את זקנתך ממעמקים״.

בשומעה מלים אלו, היתה משלשלת הנערה את צמתה ומעלה את המכשפה.

יום אחד נקרה בן המלך לקרבת מקום. שמע את המכשפה קוראת לנערה, וראה אותה משלשלת צמתה ומעלה את המכשפה לראש המגדל. מה עשה? ארב בן המלך למכשפה עד שהלכה לעסוקיה המסתוריים, יצא ממחבואו, עמד לרגלי המגדל וקרא את הקריאה:

״פרח, פרח בת רוחות ושדים,

שלשלי צמתך והעלי את זקנתך ממעמקים״.

הנערה שלשלה את צמתה והעלתה את הנסיך. התפלאה הנערה למראהו, כי המכשפה אף פעם לא סיפרה לה דבר אודות העולם שמחוץ למגדל. בן המלך, שנשבה ביופיה, סיפר לה על קיומו של עולם גדול מלא אנשים כמוה, על בעלי חיים ושאר נפלאות. נכרך לבה של הנערה בבן המלך וחשקה נפשה ללכת עמו לאותו עולם קסום ונעלם. בן המלך, שחשש מפני המכשפה, הסביר לה מה הסכנה הצפויה לה והציע לשאול תחילה את המכשפה אודות הכשפים שבעזרתם גוברים עליה. ומשידעו אותם יוכלו לברוח ולצאת לחופשי.

כאשר התקרב מועד שובה של המכשפה, שלשלה הנערה את צמתה והנסיך השתלשל בה והלך למקום מחבואו. המכשפה קראה את קריאתה הרגילה, והנערה שלשלה את צמתה והעלתה אותה כדרכה מדי יום. כשישבו לאכול, פנתה הנערה למכשפה ואמרה: ״הנה את זקנה, ומעולם לא סיפרת לי דבר אודות סודך. אבקשך לגלות לבך לפני ולומר לי באילו כשפים אפשר לגבור עלייך״. תחילה לא רצתה המכשפה להיענות לבקשתה אך הנערה לא הרפתה, שבה ושאלה. משלא פסקה הנערה להציק לה, נענתה המכשפה והסכימה לספר, שכן אהבה את הנערה עד מאד. פנתה המכשפה אליה ואמרה: ״הנה סיכה של אלכחל ־ אבקת כחל לאיפור, והנה מראה ומסרק. אם זורקים את הסיכה על הארץ נהיה חושך גמור, איש לא יראה את רעהו גם בעודם סמוכים זה לזה. אם זורקים את המראה יחצה נהר ביני לבין הזורק. אם זורקים את המסרק, יגדלו קוצים ודרדרים ולא אוכל לרדוף אחרי אויבי״, סיימה המכשפה את דבריה ושתיהן עלו על משכבן. השכם בבוקר יצאה המכשפה כדרכה, ועם שנסתלקה לה הגיע בן המלך, קרא את הקריאה המוסכמת, הנערה שלשלה את צמתה והוא טיפס למגדל. משסיפרה לו הנערה את סוד המכשפה, הם לקחו את שלושת הפריטים והחלו בורחים לכיוון ארמון המלך. כאשר חזרה המכשפה לרגלי המגדל וקריאתה לא נענתה, הבינה מיד שהנערה ברחה ועמה הפריטים הסודיים. החלה המכשפה לרוץ ולרדוף אחריה עד שקרבה מאוד לנערה ולבן המלך. הנערה זרקה את הסיכה ומיד השתרר חושך. הדליקה המכשפה פנס פלאים המאיר עולם שלם, והמשיכה לרדוף אחריהם. הנערה המפוחדת זרקה את המראה, ונהר שלם הפריד ביניהם. אז זרקה המכשפה את פנס הקסם, וזה הפך לסירה. המכשפה חצתה בה את הנהר והמשיכה במרדף. כשכמעט נגעה בהם, זרקה הנערה את המסרק, קוצים, דרדרים וצמחים רעים צמחו וחסמו את דרכה של המכשפה. כאן נעצרה וכוחה לא עמד לה. הנערה ואהובה הנסיך הגיעו לארמון, וכעבור זמן קצר נערכה חתונה כיד המלך, ובני הזוג המאושר חיו כל ימי חייהם באושר ועושר.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין האצילים.

מסמטאות המלאח-סיפורים עממיים של יהודי מרוקו- יעקב אלפסי-2002- הנערה שבקעה מהביצה

עמ' 46-43  

שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו – השיכה-משה גבאי

 

ה״שיכה”

זמרת בתזמורת־עם, בתלבושת המסורתית וה״דרבוקה״ בידה, מנעימה בקולה ומגוונת את ההרמוניה של התזמורת.

המוסיקה

במרוקו נשתמרה המוסיקה האנדלוסית, ובתהליך זה של שימור מלאו היהודים תפקיד חשוב ביותר, הן במסגרת המוסיקה של בתי הכנסת והן בחיי המוסיקה הכללית. במוסיקה של בתי־הכנסת אפשר למצוא לחנים כלל־ספרדיים חילוניים ולחנים יהודיים־פורטוגליים. כמעט בכל בית־כנסת, לצד החזן מצוי הפייטן, שמנעים בקולו את הקטעים המושרים של התפילה. לפייטן צריך להיות קול נאה ודמיון יוצר; עליו לבחור לחנים ידועים וערבים ולהתאימם לפיוטים המושרים. בחגים ובשבתות, לפני העלייה לתורה, הוא שר לכבוד אבי הבן או החתן קטע המסתיים בשמו של העולה לתורה. הפייטן הוא המשתתף בכל אירוע משפחתי ובכל שמחה. פייטנים מוכשרים משתתפים בשירת ה״בקשות״, שהיא שיא האמנות האנדלוסית הקלאסית. ה״בקשות״ הן מעין סיכום של ״הנובה״, הצורה המסובכת והמפותחת ביותר של המוסיקה האנדלוסית. זוהי סוויטה של שירים וקטעים מנוגנים, הערוכים לפי תכנית הבעה קפדנית ביותר, עם אלתורים קוליים מטיפוס ה״אינשאד״ וה״מוואל״. את ״שירת הבקשות״ שרים בלילות שבת שבין סוכות לפסח (מפרשת בראשית עד פרשת בשלח ושירת הים). התזמורת המשתתפת ב״נובה״(בימי חול) כוללת בדרך כלל ״עוד״(לאוטה בעלת 5 מיתרים), ״קמאנזה״(מין כינור), ״טארה״(תוף־מסגרת), ו״דרבוקה״(תוף כד). בתזמורת המופיעה בימי חול בחגיגות משפחתיות משתתפות גם נשים, הנוטלות חלק בשירי מחול, וה״שיכה״ — היא הזמרית המנעימה בקולה והמגוונת את ההרמוניה של התזמורת. רקדניות בטן היו מעטות בקרב היהודיות.

מוסד אחר בו הנשים הן הפעילות העיקריות הוא מוסד ״המקוננות״, אשר רכש מעמד מכובד בקרב קהילות יהודי מרוקו. המקוננות הופיעו באירועים ציבוריים טראגיים ובאבל המשפחות ונהגו לחרוז חרוזים עצובים המעוררים את ההמון לבכי ולצער. הציבור נהג גם כאן לתרום למקוננות בהפסקות שבין קינה לקינה.

בערי האטלס ובאיזור הברברים, סיגלו לעצמם היהודים את אותן המנגינות והריקודים של שכניהם המוסלמים; שירת המחול מטיפוס ה״אחידוס״ וה״אחוואש״, אותו טיפוס הניגון, אותם המקצבים ואותם הכלים, כגון: ה״בנדור״

 תוף־מסגרת שגודלו כ־ 50 ס"מ וה״גימברי״ (מין כינור בעל 3 מיתרים)

למוסיקאים היהודים, זמרים כנגנים, יצאו מוניטין והם מילאו תפקיד חשוב בחיי המוסיקה במרוקו.

Roots-Racines-judaisme-tradition-Moche Gabbayמש

LA CHEIKHA

Chanteuse populaire accompagnant l’orchestre un tambourin à la main et le corps prêt à la danse.

THE SHICHA

A woman singer in a folk-orchestra, in traditional garb, and in her hand, the DARBOKA. She is pleasing the listeners with her singing and adding her harmony to the orchestra

LA MUSIQUE

Les Juifs ont joué un rôle de premier plan dans la conservation du patrimoine de la musique héritée de l'Age d'Or espagnol, la musique andalouse. La musique andalouse a été totalement intégrée à la liturgie synagogale. Dans chaque synagogue, le paytan agrémente l'office de sa belle voix, soit en récitant certains cassages, soit en improvisant lors de fêtes familiales (circoncision, mariage) ou pour accueillier ceux qui montent à la Torah chacun par son nom, en adaptant les formules traditionnelles aux mélodies musicales classiques ou en vogue. Le paytan est également le bienvenu dans les fêtes familiales. La synthèse entre les textes sacrés et la nouba andalouse atteint son sommet dans cette coutume particulière aux Juifs du Maghreb que sont les Bakachot. Le chant des Bakachot a lieu tous les vendredis soirs qui séparent Soukkot de Pessah (de la première paracha, La Genèse à la paracha Béchalah et chirathayam.)

En dehors de la synagogue, l'orchestre andalou comprend généralement une mandoline à cinq cordes (le o'ud), un violon (kamanza), un tambourin (Tara) et un tambour (derbouka). Dans les fêtes familiales les orchestres étaient souvent accompagnés d'une chanteuse-danseuse, la "cheikha". La danse du ventre, typiquement musulmane, n'était pas en vogue dans la société juive puritaine jusqu'à ces derniers temps…

Une autre originalité de la communauté juive marocaine où les femmes jouent le premier rôle: les pleureuses qui se lamentent sur la mort d'un cher disparu, vantant en vers, ses qualités et sa beauté.

Dans les villages du Haut Atlas, les petites communautés juives vivant en milieu berbère, ont adopté la tradition musicale de leurs voisins, ainsi que leurs danses comme le Ahidous, se servant des mêmes instruments typiques comme le Bandor (petit tambour) ou le Guimbri(petit violon à 3 cordes).

Les musiciens et les orchestres juifs jouissaient d'une grande réputation au Maroc et étaient souvent invités à jouer à la Cour Royale.

THE MUSIC

THE MUSIC In Morocco the tradition of Andalusian music was maintained, both in the synagogue and in general. During prayers it is possible to find both general- Sephardic secular tunes and Jewish-Portugese melodies. You could find the psalmodist alongside the chazan adding the beauty of his voice to the hymns, imaginatively and in good taste. He would sing a section concluding with the name of the man, groom or bar-mitzvah boy being called up to the Torah. He participated in every family function and communal celerbation. Talented psalmodists entoned the "Bakashot" (requests), a summary of the "Nuvea", the most highly developed kind of Andalusian music, the pinnacle of Andalusian art.

This is a suite of songs and instrumental sections, arranged according to strict order of expression, with vocal improvisations of the INSHAD and MAWAL kind. The "bakashot" are sung on the Shabbat eves between Sukkot and Pesach (From the week of the Torah portion Breshit until Beshalach and Shirat Hayam). The orchestra which takes part in the NOVA (on weekdays) includes usually an ”ud" (a lute with 5 strings), a KAMANZA (a kind of violin), TARA (framed drum) and DARBOKA(a jug drum). The orchestra which appears on weekdays at family celebrations includes women also, who take part in the dance singing, and the SHICHA, the woman singer who adds harmony to the orchestra with beautiful voice.

Another institution in which the women were the main participants were the Mekaneot", the women-mourners. They would chant doleful verses at family mourning and sad occasions.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

ינואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר