שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו – השיכה-משה גבאי

ה״שיכה”

זמרת בתזמורת־עם, בתלבושת המסורתית וה״דרבוקה״ בידה, מנעימה בקולה ומגוונת את ההרמוניה של התזמורת.

המוסיקה

במרוקו נשתמרה המוסיקה האנדלוסית, ובתהליך זה של שימור מלאו היהודים תפקיד חשוב ביותר, הן במסגרת המוסיקה של בתי הכנסת והן בחיי המוסיקה הכללית. במוסיקה של בתי־הכנסת אפשר למצוא לחנים כלל־ספרדיים חילוניים ולחנים יהודיים־פורטוגליים. כמעט בכל בית־כנסת, לצד החזן מצוי הפייטן, שמנעים בקולו את הקטעים המושרים של התפילה. לפייטן צריך להיות קול נאה ודמיון יוצר; עליו לבחור לחנים ידועים וערבים ולהתאימם לפיוטים המושרים. בחגים ובשבתות, לפני העלייה לתורה, הוא שר לכבוד אבי הבן או החתן קטע המסתיים בשמו של העולה לתורה. הפייטן הוא המשתתף בכל אירוע משפחתי ובכל שמחה. פייטנים מוכשרים משתתפים בשירת ה״בקשות״, שהיא שיא האמנות האנדלוסית הקלאסית. ה״בקשות״ הן מעין סיכום של ״הנובה״, הצורה המסובכת והמפותחת ביותר של המוסיקה האנדלוסית. זוהי סוויטה של שירים וקטעים מנוגנים, הערוכים לפי תכנית הבעה קפדנית ביותר, עם אלתורים קוליים מטיפוס ה״אינשאד״ וה״מוואל״. את ״שירת הבקשות״ שרים בלילות שבת שבין סוכות לפסח (מפרשת בראשית עד פרשת בשלח ושירת הים). התזמורת המשתתפת ב״נובה״(בימי חול) כוללת בדרך כלל ״עוד״(לאוטה בעלת 5 מיתרים), ״קמאנזה״(מין כינור), ״טארה״(תוף־מסגרת), ו״דרבוקה״(תוף כד). בתזמורת המופיעה בימי חול בחגיגות משפחתיות משתתפות גם נשים, הנוטלות חלק בשירי מחול, וה״שיכה״ — היא הזמרית המנעימה בקולה והמגוונת את ההרמוניה של התזמורת. רקדניות בטן היו מעטות בקרב היהודיות.

מוסד אחר בו הנשים הן הפעילות העיקריות הוא מוסד ״המקוננות״, אשר רכש מעמד מכובד בקרב קהילות יהודי מרוקו. המקוננות הופיעו באירועים ציבוריים טראגיים ובאבל המשפחות ונהגו לחרוז חרוזים עצובים המעוררים את ההמון לבכי ולצער. הציבור נהג גם כאן לתרום למקוננות בהפסקות שבין קינה לקינה.

בערי האטלס ובאיזור הברברים, סיגלו לעצמם היהודים את אותן המנגינות והריקודים של שכניהם המוסלמים; שירת המחול מטיפוס ה״אחידוס״ וה״אחוואש״, אותו טיפוס הניגון, אותם המקצבים ואותם הכלים, כגון: ה״בנדור״

 תוף־מסגרת שגודלו כ־ 50 ס"מ וה״גימברי״ (מין כינור בעל 3 מיתרים)

למוסיקאים היהודים, זמרים כנגנים, יצאו מוניטין והם מילאו תפקיד חשוב בחיי המוסיקה במרוקו.