ארכיון יומי: 15 בינואר 2019


Pages de l'histoire des Juifs de Safi-Brahim Kredya-Septembre 2009

  En la memoire de Felix Abenhaim. Paix a son Ame

ברוך דיין האמת, תנוח על משכבך בשלום, תחסר לנו הרבה..כי קשה לשכוח אותך

Mes sincères condoléances à sa famille et tous les safiots et safiotes

           Le caïd croyait fermement à la loyauté des juifs et à leurs compétences dans l'administration des finances. Il confia à plusieurs d'entre eux la gestion de ses affaires financières" dont l'un, appelé « Albakiri », s'était illustré dans son conseil. Chargé par Aïssa Ben Omar de comptabiliser les sommes recueillies dans les tribus sous son autorité, il est probable qu'il était également le régisseur des dépenses normales et exceptionnelles de la Casbah.

Le caïd trouvait dans les richesses accumulées par ses connaissances et par les juifs fortunés, une solution pour ses crises financières pour répondre à la demande du Makhzen qui, de temps en temps, exigeait de l'argent ou des services. Comme les autres caïds de son époque, il recourait aux juifs, en cas de nécessité, pour contracter des emprunts, le plus souvent à des taux d'usure très élevés.

Le caïd ne refusait jamais d'intervenir pour des personnalités juives auprès du Makhzen, pour la réalisation des affaires ardues et des demandes difficiles. Ainsi, il intercéda pour le compte de l'un des riches juifs de Safi, le rabbin Abraham Siboni. À ce sujet, il avait adressé une correspondance au sultan Moulay Hassan Ier, multipliant les louanges des vertus de ce juif de Safi et de ses mérites, disant notamment « qu’il avait une affection totale pour sa majesté, élevée par la Grâce de Dieu, et un penchant sincère pour la foi musulmane », et chaque fois qu'il demandait son intervention, c'était pour solutionner des « problèmes relatifs aux chrétiens et qu'il avait résolu de grands problèmes avec peu de chose ». À la fin de sa lettre, le caïd sollicitait du sultan de bien vouloir « donner une suite favorable à sa demande ». La corres­pondance caïdale ne donnait aucune indication sur l'objet précis de cette demande.

Il est certain que le caïd tira une compensation substantielle de cette intervention, ce qui, alors, était admis et courant. Peut-être aussi Aïssa Ben Omar avait-il conclu avec le rabbin Siboni une affaire commerciale bénéficiaire, d'autant plus qu'il était considéré à l'époque comme l'un des plus grands et des plus riches commerçants. Son commerce constituait l'une des sources de son trésor.

  1. L'aspect qui troublait le caïd Aïssa Ben Omar chez les juifs apparaît ainsi :

Dans une attestation adoulaire datée de 1289 de l'hégire (1880), on apprend que la « doumia [la protégée] Laôuli, fille du Balia… des juifs de Safi parcourait la tribu pendant les périodes de famine en compagnie de sa grand-mère nommée Rachel, quémandant des vivres,… tout comme les autres, musulmans et juifs… Un nègre inconnu l'attaqua, la viola et la déflora. Elle porta plainte devant le khalifa du caïd Aïssa Ben Omar qui ouvrit une enquête à ce sujet, en vain. Il ne put trouver l'identité du nègre auteur du viol. La jeune fille juive rentra à Safi et y resta un certain temps. Quelqu'un, à force de l'entretenir et de la fréquenter, la convainquit de calomnier et d'accuser injustement Ahmed, le fils du caïd Mohamed ben Haj Omar [son neveu et son khalifa], dans le but de nuire à son oncle le caïd Aïssa Ben Omar… et de déshonorer sa réputation ».

Deux adouls déclarèrent être arrivés à cette conclusion et attestèrent de sa véracité. Ce complot était manifestement l'œuvre de personnes qui vouaient au caïd haine et rancune et cherchaient à lui nuire, profitant de toutes les occasions « possibles pour l’atteindre, le diffamer et noircir sa réputation ». Elles trouvèrent l'occasion favorable dans cette juive pauvre et traumatisée et la poussèrent à détruire la réputation du caïd et son honneur. On n'exagérera point en affirmant que l'auteur principal de ce complot était un juif important dont les affaires avaient souffert et dont les projets n'avaient pas abouti – en conséquence de ce que l'on connaissait du caid dans le traitement réservé à ceux qui étaient « protégés » et à ceux qui s'associaient avec eux, tant juifs que musulmans, et aux étrangers qui les aidaient sur son territoire et à ceux qui s'y rendaient, venant de Safi. On n'écartera pas non plus l'hypothè­se que l'instigateur mystérieux serait le gouverneur de Safi, Hamza Benhima, qui éprouvait pour le caïd une aversion évidente et qui entretenait des relations et des accords commerciaux avec les grands commer­çants de Safi et avec les résidents étrangers.

            L'intendant du Lycée Fkih Kanouni, M. Abderrahim Koundi, m'a raconté que, quand il était enfant, une juive nommée Laôuli habitait dans le village de Sidi Abdelkrim (actuellement le quar­tier de Sidi Abdelkrim, l'un des quartiers de la ville de Safi), qu'elle élevait des bovins et qu'elle assistait toutes les femmes musulmanes dans leurs couches et leur fournissait le lait et ses dérivés après l'accouchement jusqu'à ce qu'elles récupèrent leurs forces.

Le caïd Aïssa Ben Omar avait la main dure pour les usuriers juifs qui prenaient l'argent des gens illicitement, appuyés en cela par les étrangers dont certains, honnêtes, constataient effarés les taux d'usure scandaleux appliqués et les malheurs qu'ils entraînaient, en ruinant les gens pauvres et endettés. L'ambassadeur de France consigna dans un rapport : « Combien de musulmans furent jetés dans les prisons pour de longues périodes pour des dettes importantes, grossies par une usure accablante! »

La sévérité du caïd vis-à-vis de ces usuriers abusifs transparaît dans la plainte d'un juif de Safi nommé Lyaho, portée devant le Makhzen central et rapportée par le Ministre des Affaires étrangères du Maroc dans une lettre adressée au caïd Aïssa Ben Omar, dans laquelle il écrivait : « L'ambassadeur d'Italie a écrit que le commerçant Lyaho Ben David Ohayon, interprète de son Consulat, a des créances chez des gens de ton territoire et il n'a cessé de réclamer leur remboursement, mais en vain. »

Le caïd resserrait l'étau sur les juifs « proté­gés ». Dans une lettre du sultan Moulay Abdelaziz à Aïssa Ben Omar, on peut lire : « Le représentant de l'Allemagne nous a communiqué que tu traites les associés de leurs commerçants qui sont sur ton territoire de façon inconvenante… et chaque fois que leur Consul à Safi t'écrit, tu ne lui réponds pas et tu ne montres aucun inté­rêt à ses affaires. » Plus encore, le caïd les terrorisait et portait préjudice à leurs intérêts économiques, faisant échouer leurs plans et leurs projets afin de fortifier son autorité et d'imposer son respect et sa crainte, et pour écarter tout désordre susceptible de nuire à la stabilité de sa région.

À ce propos, dans une lettre au caïd Aïssa Ben Omar, Torrès écrit que le juif Zellay, « protégé » italien, s'est rendu à Tanger pour se plaindre, « accusant tes fils de lui avoir pris le bétail confié à son associé… qui habite Abda. Ces biens confisqués s'élèvent à six cents têtes d'ovins, vingt-quatre têtes de bovins et quarante têtes de veaux ».

Pages de l'histoire des Juifs de Safi-Brahim Kredya-Septembre 2009

 לפרשת בשלח וט"ו בשבט. מאת: הרב משה אסולין שמיר.בשלח

להאיר באור החיים

 לפרשת בשלח וט"ו בשבט.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

שירת ההודיה לה' – על הגאולה בים סוף,

ושירת ההודיה – על הגאולה בימינו.

שירת הגברים:

"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ליהוה,

  ויאמרו לאמר: אשירה ליהוה…" (שמות טו, א).

שירת הנשים:

"ותען להם מרים:

שירו ליהוה כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו, כא).

שירת הגאולה:

"ביום ההוא יושר השיר הזה…

                  פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים…" (ישעיה כו', א – יט).

"בשלח" – שמה של פרשת השבוע, מעיד על תוכנה ומהותה:

הקב"ה משלח את בני ישראל מגלות מצרים, למרות ההתנגדות העיקשת של פרעה לשלח את העם מארצו.

פרעה טוען בפני משה רבנו: "את עם ישראל לא אשלח" (שמ' ה, ב). משה רבנו לעומת זאת, אינו מתייאש, ודורש בכל תוקף לשלח את העם: "שלח את עמי ויעבדוני" (שמ' ז, כו). הסיפור מתמקד במילות מפתח מהשורש ש.ל.ח.

הדבר בא לידי ביטוי גם בגימטריא של שם הפרשה: בשלח = 340 = ספר. כלומר, בפרשת "בשלח" הנמצאת בספר הספרים, מתואר השלב השלישי בתכנית האלוקית לגאול את עמ"י מתוך נסים ונפלאות, כדברי הכתוב: "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה" (שמ' ו, ו), דבר הבא לידי ביטוי בקריעת ים סוף לעמ"י, והטבעת פרעה וחילו (רבנו-אוה"ח-הק').

פרשת "בשלח" גם מתארת איך הקב"ה דואג לעמ"י כאבא לצאצאיו, והוא מלווה אותם במסע המדברי לכיוון א"י "בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש, להאיר להם ללכת יומם ולילה" (שמ' יג כא).

הקב"ה גם דואג לפרנסתם "דבר יום ביומו", ע"י הורדת לחם מן השמים, בדמות המן בו הרגישו כל טעם שרצו.

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את מטרת מתן המן: "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא'כי לחם מן השמים לא יצטרך שום תיקון, ובזה יהיו פנויים מכל – ואראה הילך בתורתי אם לא" (שמ' טז, ד). זה בעצם הניסיון: האם ינצלו את הזמן הפנוי ללימוד תורה.

 בימינו, לרבים מאתנו יש זמן פנוי. השאלה, איך בוחרים למלא אותו, תורה או בטלה.

בפירושו השני, רבנו מסביר את סיבת ההזדקקות למן 'דבר יום ביומו', ולא פעם בשנה לכל השנה. ההזדקקות היום יומית למן {פרנסה} – תוביל לתפילה לקב"ה לקבלתו, מידי יום ביומו.

רבי שמעון בר יוחאי הביא משל לכך: מלך שפסק לבנו תקציב שנתי. הבן הפסיק להתעניין באביו. ברגע שהמלך החליט לתקצב את בנו מידי יום, הבן התייחס בכבוד יותר לאביו. כך אנו מול הקב"ה (יומא עו ע"א).

הגשמים בארצנו, מהווים את המקורות העיקריים לתצרוכת מי השתיה והחקלאות, בניגוד למצרים, אירופה ואמריקה המשופעות במים. הסיבה לכך, הקב"ה רוצה שנתפלל אליו לגשמי ברכה, כפי שאנו עושים בתפילת העמידה – "ותן טל ומטר לברכה".

פועל יוצא מהאמור לעיל: הקב"ה שולט בעולמו ביבשה, באויר ובים, כפי שראינו בעשר המכות ובקריעת ים סוף, וכן במחשבת פרעה, בכך שנאלץ להסכים לשלוח את עמ"י ממצרים, אחרי מכת בכורות.

פרעה גם אולץ ע"פ רצון ה' לרדוף אחרי עמ"י אל תוך הים, דבר המנוגד לכל הגיון, היות והרי קודם לכן, הוא טען: "אנוסה מפני ישראל – כי יהוה נלחם להם – במצרים" (שמ' יד, כה).

הקב"ה אוהב את עמ"י ודואג להם בכל מצב, ואפילו במדבר. הם זכו למסע במעין ספינת תענוגות ממוזגת, כאשר ענני כבוד סוככו עליהם, סעודות מצוה חינם, עמוד ענן ועמוד אש שהיו להם לשמירה ולהכוונה, כמו "וואז".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על השלב השלישי בגאולת מצרים: "וגאלתי אתכם – היא יציאתם מארץ מצרים, ובכלל זה היא קריעת ים סוף". כלומר, "וגאלתי" הוא השלב השלישי בגאולתם של בני ישראל הרואים במו עיניהם, איך מעניהם המצריים טובעים לעיניהם במצולות ים.

המדרש מספר שכל מצרי נשטף ע"י גלי הים לחוף, היישר לרגלי היהודי אותו עינה, ורק אח"כ מת, כך שכל יהודי ראה איך הקב"ה מפעיל "מידה כנגד מידה", בכך שהקב"ה משלם למצרים הרשעים כרשעם וכרעתם, ובאותו מטבע. כמו שהמצרים הטביעו את ילדי העברים ביאור, כך ה' הטביע אותם בים סוף.

התופעה הנ"ל של הענשת אויבי עם ישראל, תחזור על עצמה בבוא משיח צדקנו, בבחינת דברי הנביא עובדיה: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו – והיתה ליהוה המלוכה" (עובדיה א, כא).

"מצודת דוד" אומר על כך: "ר"ל, המושיעים שבהר ציון הם מלך המשיח ושריו, כאשר יעלו בהר שעיר לעשות בהם משפט – על מה שהרעו לישראל, אז תהיה לה' המלוכה. ר"ל, אז הכל יודו במלכותו ויקבלוהו".

כל זה, יהיה מתוך נסים ונפלאות ככתוב: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו).

נ-פלאות נאמר, ולא פלאות. לומר לנו, הנסים והפלאות בגאולה הבאה –  יהיו פי נ' = פי חמישים.

האדמו"ר הרה"צ רבי ישראל אביחצירא – בבא סאלי ע"ה, כותב בפיוטו הנפלא:

"יודו לך רעיוני, אל מבטן יוצרי":

"אתה הוא האלוקים העד והדיין / קום נא לקראת גבהים צא נא מזויין /

לנקום נקמתך מהם, להשלים כל ענין / שמך וכיסאך, שהם מעין כל חי נעלם".

פרשת בשלח – שבת שירה.

"שבת שירה": השבת נקראת גם "שבת שירה", היות וקוראים בה את "שירת הים" (ירושלמי מגילה פ"ג ה"ז).

 השירה כוללת ח"י פסוקים, כאשר המילה "ים" מופיעה 8 פעמים, דבר המשתלב בגימטריא של המילה "אז" = 8, הפותחת את השירה: "אז ישיר משה ובני ישראל וכו'".

המילה "אז" = ח', רומזת לספירת הבינה שהיא מעל הטבע, בבחינת: "למנצח בנגינות על השמינית" (תהילים ו, א).

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "לא היה צריך לומר 'אז', אלא וישר משה וגו'. והדבר מובן – כי אז שוררו". כלומר, הפס' מובן גם ללא המילה 'אז'.

רבנו משיב: "אכן יכוון הכתוב להודיענו הבנת המושג, כי כשנכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלימה – אז זכו לומר שירה ברוח הקודש" כדברי קדשו.

כלומר, המילה 'אז' לא באה לציין רק את זמן אמירת השירה, אלא מהותה. המילה 'אז' פותחת גם שירות אחרות בתנ"ך, כמו שירת הבאר: "אז ישיר ישראל" (במ' כא, י-כ).

שני הפס' המרכזיים מתוך "שירת הים", המבטאים את חיסול הכוחות המצריים, ומצד שני גאולת עמ"י הם:

"סוס ורוכבו רמה בים" (שמ' טו, א). "רמה" – במשמעות השליך והטביע את החילות המצריים בים.

"ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (שמ' יד, ח) – "רמה" – מלשון לרומם ולהושיע את עמ"י.

יוצא שהביטוי "רמה", מהווה תקבולת ניגודית. ההסבר לכך הוא: הקב"ה המנהיג את עולמו בדין, מסוגל באותה עת לבצע דברים מנוגדים. מצד אחד, לרומם את בני ישראל שקיבלו את מלכותו יתברך, ובאותה מידה, להטביע את המצרים שהמשיכו ברשעם לרדוף את עמ"י, למרות הנסים.

"יהוה הוא האלהים": הביטוי הנ"ל, מהווה גם כן תקבולת ניגודית. מצד אחד, ה' מסמל מידת החסד, מצד שני "אלוקים" מסמל מידת הדין. כנ"ל בקריאת שמע: "שמע ישראל, יהוה אלהינו…".

רבנו-אוה"ח-הק' מסביר שהקב"ה טוב כלפי הטובים, כפי שבאותה מידה, הרשע ישלם על רשעו, בבחינת: "תייסרך רעתך" (ירמיה ב, יט). רעת האדם גורמת לו ליסורים, היות ו"מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג לח).

השלב הרביעי בגאולה: "ולקחתי אתכם לי לעם…", רומז לקבלת התורה שתהיה בהמשך בפרשת "יתרו" ביום השישי ו' בסיון, כפי שהקב"ה הבטיח למשה רבנו בסנה. כל זאת, לאחר מט' ימי ספירת העומר, בהם  תיקנו בני ישראל את מט' שערי טומאה, ונכנסו למט' שערי קדושה.

"שירת הים כאיש אחד ובלב אחד",

 בתפילת שחרית.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על שירת הים אותה אנו שרים כל בוקר בתפילת שחרית: "נכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלמה. אז זכו לומר שירה ברוח הקודש. ואומרו "ישיר" לשון עתיד… שישנה לשירה גם לעתיד, וכל הבא לשיר שירה זו לפני ה'  – יש לאל ידו".

או ירמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד" כדברי הזוהר בפרשתנו (ח"ב נד ע"ב): "כל אדם שאומר שירה זו בכל יום ומכוון בה, זוכה לאומרה לעולם האמת… ונתלים עליה כל אותם תשבחות האחרות שאומרים עליונים ותחתונים".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר לאור זאת: "קבעוה בתפילת שחרית בכל יום".

"אשירה לה'":  "אשירה" –  בלשון יחיד, למרות שנאמר ע"י בנ"י, והיה ראוי לומר נשירה.

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב כך: "שיאמרו שירה יחד, בלא בחינת השתנות וההפרדה – עד שיהיו כאיש אחד, הגם היותם רבים".

מסר חשוב: בתפילת שחרית, יש לשיר את שירת הים בשירה ובכוונה, כדברי הזוהר ורבנו-אוה"ח-הק'.

רבי נחמן מברסלב אומר על מעלת השירה:

"טוב לאדם להרגיל את עצמו, שיוכל להרים את עצמו עם איזה ניגון – כי ניגון הוא דבר גדול וגבוה מאוד, ומעלת הניגון אי אפשר לשער".

"שירו ליהוה כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים" (שמ' טו כא).

שירת הנשים – מול שירת הגברים.

"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה יא' ב').  מאחורי הגברים במצרים, הסתתרו להן נשים צנועות, מאמינות ובוטחות בישועת ה', שהניעו את הגאולה.

רש"י הק' שנפטר לפני 914 שנים {תשע"ט) אומר: "מובטחות היו צדקניות שבדור, שהקב"ה עושה להן ניסים והוציאו תופים ממצרים" (רש"י שמות טו' כא).

הנשים האמינו בניסים שיהיו להן גם אחרי יציאת מצרים, ולכן הכינו מראש את התופים.

"שירת הנשים" מתמקדת בפסוק אחד בלבד: "שירו ליהוה כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו כא), מול ח"י פסוקים של הגברים. מרים הנביאה זכתה לתמצת את כל השירה בפסוק אחד שחציו הראשון עוסק בגאות ה', כלומר שלטון ה' בים, ככתוב: "מושל בגאות הים" (תהילים פט' י'), ואילו החלק השני של הפסוק מתייחס לניצחון על המצרים – "סוס ורוכבו רמה בים", כאשר בני ישראל עוברים דרך יב' שבילים "ביבשה בתוך הים".

 "ותיקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה": על מרים מעידה התורה שהייתה נביאה ואחות אהרון, כדי להראות את דבקותה בתכונה הבולטת אצל אחיה אהרון – מידת השלום, בבחינת "אוהב שלום ורודף שלום". עקב כך, היא זכתה עם בעלה נחשון בן אבינדב שהיה הנחשון הראשון שקפץ לים, להעמיד את זרע המלכות – דוד המלך ומלך המשיח שיבוא בעזרת ה' ובקרוב. וכן את בצלאל בן אורי בן חור בונה כלי המשכן.

חוקרי השירה קבעו: משורר טוב, הוא האיש המסוגל לתמצת רעיונות נשגבים,

במילים ספורות מלשון ספיר ויהלום,

דוגמת מרים הנביאה שהצליחה לתמצת ח"י פסוקים של הגברים – בפסוק אחד.

"ויאמר יהוה אל משה: מה תצעק אלי,

דבר אל בני ישראל ויסעו.

ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו,

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמ' יד, טו – טז).

כוחה של אמונה ומסירות נפש.

רבי מאיר בעל הנס – סנגורם של ישראל.

כאשר בני ישראל עמדו מול ים סוף, הם נדהמו לגלות שפרעה וכל חילו שועטים אלי קרב אחריהם, דבר שגרם לפחד אימים ככתוב: "ויראו מאוד, ויצעקו בני ישראל אל יהוה. ויאמרו אל משה, המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר…" (שמ' יד, י – יא).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפחד שלהם נבע משרו של עשיו שניצב בראש המחנה המצרי, ושמו "מצרים", ככתוב: "ופרעה הקריב, וישאו בנ"י את עיניהם – והנה מצרים נוסע אחריהם – ויראו מאוד" (שמ' יד, י).

 על כך אומר רבנו: "פירוש, שר של מצרים". רבנו מבדיל בין "פרעה הקריב", לבין "והנה מצרים נוסע אחריהם". פירוש רבנו מבוסס על המדרש: "תלו עיניהם לשמים וראו שרו של מצרים פורח באויר…" (שמו"ר כא, ה).

משה מרגיע אותם ואומר להם: "אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום … ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון" (שמ' יד, י-יד). כלומר, הקב"ה מנהל את המלחמה נגד השר של מצרים, ונגד פרעה וחילו.

רבנו אומר בפירושו הראשון לפס' הנ"ל: הרי פחדם נבע משרו של מצרים שהוא שר שמימי, ובני אדם כידוע, לא יכולים להילחם נגדו, ורק הקב"ה יוכל להילחם בו, לכן אין להם מה לפחד.

בפירושו השני אומר רבנו: "כי לא לעזרה לבד יהיה להם במלחמה, אלא הוא יערוך כל המלחמה", כפי שעשה הקב"ה לחזקיה המלך במלחמתו נגד סנחריב. חזקיה אמר: "אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף, ולא לומר שירה – אלא הריני ישן במיטתי ואתה עושה". אכן, מלאך ה' חיסל את כל חילות סנחריב בלילה אחד (ילקו"ש ש"ב רמז קסג).

בעם ישראל, נוצרו כיתות שונות המתנצחות ביניהן כדברי המדרש:

 רבי מאיר אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".

 כלומר, כל השבטים רצו לקפוץ לים, אלא שכל שבט כיבד את השני.

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "היתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א).

מהמדרש הנ"ל עולה, שרבי מאיר בעל הנס מפרגן כדרכו בקודש לעמ"י, אותם הוא רואה כצדיקים המוכנים לקדש שם שמים ברבים.

רבנו-אוה"ח-הק' שואל מספר שאלות:

 "מה תצעק אלי – קשה, ולמול מי יצעק אם לא לה' אלוקיו, ובפרט בעת צרה…" כדברי קדשו.

כמו כן, "עוד קשה אומרו דבר אל בני ישראל ויסעו – להיכן יסעו, אם רודף מאחור, והים לפניהם…".

סדר האירועים בפס' הנ"ל, היה צריך להיות כך: "הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו", ורק אח"כ לומר: "דבר אל בני ישראל ויסעו", דבר המתאים להתפתחות העלילה.

רבנו-אוה"ח-הק' מיישב את הקושיות כך: הזוהר הק' אומר ששרו של עשיו קטרג על עם ישראל: 'מה אלו עובדי עבודה זרה – אף אלו עובדי עבודה זרה', לכן לא מגיע לעם ישראל להינצל (זוהר ח"ב קע ע"ב). הקב"ה אומר למשה: "מה תצעק אלי – אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ לעשות נס, אלא הדבר תלוי במעשיהם של ישראל. לכן אמר ה' למשה: "דבר אל בני ישראל, פירוש – זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים… ויתעצמו באמונה בכל ליבם, ויסעו אל הים שיחלק. על סמך הביטחון אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה, תתגבר הרחמים, ויבקע הים – כי גדול הביטחון והאמונה הלז להכריעם, ואתה הרם את מטך – פירוש, באמצעות מעשה הטוב – נעשה להם הנס לטובה. ותמצא שכך היה, וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו, ולא נבקע הים, עד שאמר "כי באו מים עד נפש" כמאמרם ז"ל…" כדברי קודשו.

ארבע דרגות בעבודת ה'

לאור משנת רבנו-אוה"ח-הק':

  • יראת העונש ב. יראת הרוממות ג. אמונה ד. שירה.

"ויושע יהוה ביום ההוא את ישראל מיד מצרים.

וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים.

וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה יהוה במצרים.

ויראו העם את יהוה. ויאמינו בה' ובמשה עבדו.

         אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות יד ל-לא. טו א).

  • יראת העונש.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר:  "… אבל יראת העונש, מן הסתם היתה להם קודם במצרים" (שמ' יד, לא), כאשר

 הם ראו את משעבדיהם נענשים במשך שנה שלמה ב-י' מכות ע"י הקב"ה, בבחינת "מידה כנגד מידה".

 הרש"ר הירש בפירושו לתורה (שמ' ז, ט"ו) אומר: דבר זה גרם להם להפנים את נושא שכר ועונש.

תהליך השעבוד במצרים, היה מורכב משלושה שלבים: גירות, שעבוד ועינוי ככתוב: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בר' טו, יג).

הרב הירש חילק את המכות לשלש קבוצות:

 א. המכות: דם, ערוב וברד – מסמלות את הגירות, היות והן מכות חיצוניות, מהן ניתן לברוח.

 ב. המכות: צפרדע, דבר וארבה – מסמלות את  העבדות, היות וקשה להתפטר מהן.

 ג. המכות: כינים, שחין וחושך – מסמלות את העינוי, היות והן גורמות לעינוי הגוף, ולא ניתן להשתחרר מהן.

להלן הדגמות ע"פ "הנתיבות שלום", לאור פירושו של הרב יהודה עובדיה ע"ה, במאמרו לפרשת וירא:

במכת הדם, היאור בו הטביעו את ילדי ישראל, ובו תלו את ביטחונם האלילי והכלכלי, הפך לדם, ובכך החלו לאבד את תחושת האדנות על המיעוט העברי.

במכת הצפרדע –  המצרים ניסו למחוק את זהותם וייחודם של בני ישראל. הקב"ה במקביל, שלח להם צפרדעים שהם יצורים זהים שחדרו לכל פינה בביתם.

במכת הכנים חסרי הזהות, נגרמה להם השפלה רבתי כפי שהם השפילו את עמ"י.

במכת הערוב, התבטלו הגבולות בין העיר ליער, כאשר חיות טרף טרפו מצרים כאוות נפשם, דבר שטשטש גבולות, והשרה חוסר ביטחון.

במכת הברד – השתנו סדרי בראשית, היות וגשם כמעט ולא יורד במצרים, כל שכן ברד, דבר המוכיח להם, שרק הקב"ה שולט ביקום.

בשלש המכות האחרונות, הקב"ה החשיך עליהם את עולמם בשלבים: תחילה הארבה המסתיר את עין הארץ. אח"כ החושך עליו כתב רבנו-אוה"ח-הק' שהיה חושך מהגיהנם, וכדברי קדשו: "יש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה מהגיהנם… ב' חושך היה… ג' ימים לא ראו איש את רעהו. ג' ימים שלא קמו", כאשר לעם ישראל אור במושבתם.

במכת בכורות – הקב"ה בכבודו ובעצמו עבר במצרים, וכל הבכורים כולל של הבהמות – מתו מאליהם, כנתינת עין של חכמים ברשעים, ועושים אותם גל של עצמות" כדברי קדשו. רבנו מסביר בהמשך, שרק אחרי מכת בכורות עמ"י יכל לצאת ממצרים, היות והבכורים היוו את הקליפה האוחזת בקדושה, וע"י חיסול הבכורים בסוד "בירורי ניצוצי  הקדושה", הבכורה עברה לבכורי עם ישראל, בבחינת "בני בכורי ישראל" (שמ' ד, כב).

  • "ויראו העם את יהוה" (שמ' יד, לא).

יראת הרוממות.

במסגרת שרשרת הניסים בים, הם ראו את המצרים טובעים בים לעיניהם, כאשר כל יהודי ראה את מעבידו לשעבר מושלך לשפת הים כשהוא גוסס, ורק אח"כ מת. כל זאת, "כדי שיכירו בהם ישראל בעודם חיים, ותכסה אותם בושה" כדברי קודשו.  

רבנו-אוה"ח-הק' אומר שמדובר פה "ביראת הרוממות". כלומר לאחר שבני ישראל ראו את הניסים בים.

 בעל העיקרים אומר: "כמו אצל אברהם אבינו עליו נאמר: "עתה ידעתי כי יראה אלהים אתה", והיא התכונה האחרונה שאדם מגיע אליה באמצעות מצוות התורה" (מאמר ג, לב').

הרמח"ל: "עיקר היראה היא יראת הרוממות, עליה צריך האדם לחשוב ולכוון בעודו מתפלל או עושה מצוה" (מסילת ישרים יט). אברהם אבינו זכה ליראת הרוממות לאחר העקידה, ככתוב: "עתה ידעתי כי יראה אלהים אתה…".

ג. "ויאמינו ביהוה ובמשה עבדו" (שמ' יד, לא).

                           האמונה בה' – כמקפצה לרוח הקודש.

רבי נחמיה אומר: כל המקבל עליו מצוה אחת באמונה,

כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש, שכן מצאנו באבותינו,

שבשכר שהאמינו בה', זכו ושרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה.

שנאמר: "ויאמינו ביהוה ובמשה עבדו – אז ישיר משה ובני ישראל" (מכילתא,  בשלח).

האמונה הזכה בה', דומה לאמונת תינוק באמו או באומנת המטפלת בו, בהן הוא בוטח במאת האחוזים, כדברי הגר"א לפסוק בתהילים: "ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו – כגמול עלי נפשי (קל"א ב'). הוא מדמה {"ודוממתי"} את נפשו המאמינה בה', לתינוק הבוטח ומאמין באמו, ככתוב בשירת הים "ויאמינו בה'", מלשון אומן = א-מ-ן = א-ל מ-לך נ-אמן. על כל מה שקורה לו, הוא אומר "אמן", ורואה בקב"ה "מלך נאמן", המנהל את עולמו מתוך אמונה.

 באמונה, יש גם את ממד האמנות והיצירתיות, היות ובשביל להאמין בה' באמת בבחינת "וצדיק באמונתו – יחיה"   (חבקוק ב, ד), חייב האדם להתעלות בעבודת ה' מתוך למדנות יצירתית.

באמונה, קיים גם ממד הביטחון בה', על ידי אמירת אמן על כל מה שקורה לנו, היות והכל מאתו יתברך.

אברהם אבינו נקרא אבי אבות המאמינים בה', היות והמשיך להאמין בה' למרות עשרת הניסיונות. המאמין בה' נמדד ברגעי מצוקה כשהוא מפנים את הקורה אתו, ואומר תמיד: "אמן", "גם זו לטובה". {ראה בסוף המאמר את סיפורי נחום איש גם זו שקבע את הכלל: "גם זו לטובה". וכן רבי עקיבא שקבע: "כל מאן דעביד רחמנא, לטב עביד}.

רבנו בחיי אבן פקודה הספרדי בעל "חובות הלבבות" אומר על מהות הביטחון בה': "מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עלי, שיעשה הטוב והנכון לו בעיניו אשר יבטח עליו כפי יכולתו ודעתו, במה שמפיק טובתו" (ח. הלבבות שער הביטחון פ' א). כלומר, על המאמין בה', להיות רגוע ולא מודאג. ויאמין שה' עושה רק טוב בשבילו.

            ד. "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ליהוה" (שמות טו, א).

עבודת ה' מתוך שירה לה'.

הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא כאמור עבודה מתוך שירה, לכן נאמר בשירת הים "ישיר" בלשון עתיד. תלמוד לומר "ישיר" – שישנה בשירה זאת גם שירה לעתיד, "וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה', יש לאל ידו.

או לרמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד, קבעוה בתפילת שחרית בכל יום" (רבנו-אוה"ח-הק'). יש לה מנגינות רבות.

לעבוד את ה' מתוך שירה, זה לעבוד את ה' מתוך שמחה.

"ויבאו מרתה, ולא יכלו לשתות מים ממרה – כי מרים הם…

ויאמר אם שמוע תשמע לקול יהוה אלהיך, והישר בעיניו תעשה,

והאזנת למצוותיו, ושמרת כל חוקיו,

כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך,

  כי אני יהוה רופאך" (שמ' טו, כב – טו).

מן ההנהגה הנסית האלוקית שמעל הטבע בים סוף,

 ירדו אל ההנהגה ההתנסותית, בה ניסה אותם ה'ע"פ הטבע במרה.

המים מרים – יש להתפלל לקב"ה כדי לרפא אותם, ולא להתלונן.

בקריעת ים סוף – ראינו ניסים עצומים כאשר עמ"י נשאר פסיבי לגמרי, בבחינת "ה' ילחם לכם – ואתם תחרישון" (שמ' יד, יד). השאלה המתעוררת היא: האם ככה צריך להתנהל העולם? שרשרת האירועים הבאה אח"כ, מראה שהקב"ה מנהל את עולמו ע"פ ניסים בתוך הטבע, ולא ע"פ נסים גלויים מעל הטבע כפי שהיה בקריעת ים סוף.

עם ישראל הולך ג' ימים מים סוף למדבר שור, ולא מוצא מים, וכאשר הוא מוצא, המים מרים. הם מתלוננים בפני משה הצועק ומתפלל לקב"ה, שמורה לו להשליך עץ למי מרה, דבר שגרם להמתקת המים.

רבנו-אוה"ח-הק': הקב"ה מסר להם במרה: "מקצת מצוות, שבת ודינים, {וכן, פרה אדומה וכיבוד אם ואם} קודם לנסותם אם ישמעו למצוות אלו – יצוום תורה כולה, והוא אמרו למעלה 'שם, שם לו חוק ומשפט, ושם נסהו' (שמ' טו, כה). פירוש: אם יעמוד בקבלת התורה. ותמצא שכאן רמז הכתוב ד' מצוות: ללמוד וללמד, לשמור, ולעשות.

 כנגד ללמוד – אמר 'אם שמוע תשמע לקול יהוה אלהיך' – זו תלמוד תורה. וכפל השמיעה לטעם הנזכר. גם לרמוז להם שיהיה עסק התורה בחשק גדול שהגם שעודנו לומד, יתאווה ללמוד עוד. וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו.

וכנגד ללמד {אחרים}, אמר 'והישר בעיניו תעשה'. על דרך אומרם ז"ל, 'מה אני בחינם, אף אתם בחינם' (נדרים לז ע"א).

וכנגד מצות עשה, אמר הכתוב: 'והאזנת למצוותיו,

וכנגד מצוות לא תעשה, אמר 'ושמרת כל חוקיו', לשון שמירה הצודקת על לא תעשה",  כדברי קדשו.

התורה מציינת את השכר על קיום המצוות הנ"ל: "כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך כי אני יהוה רופאך" (שמ' טו כו).

רבנו-אוה"ח-הק' מפרש: הקב"ה ירפא את עושי רצונו, גם על מחלות שנגרמו באשמתם, כגון "צינים ופחים" (כתובות ל, ע"א). לדוגמא, אדם שיצא לקור מבלי להתלבש בהתאם, או נחשף למכת שמש וכו'.

יש המסבירים את הביטוי: "והישר בעיניו תעשה" – לנהוג לפנים משורת הדין.

בעל הטורים אומר: "מחלה {83} אותיות הלחם, ואותיות המלח. לומר לך ששמונים ושלושה מיני חולאים תלויים במרה, ופת שחרית {הלחם} במלח וקיתון של מים מבטלתן, ולכך סמך לו עינות מים".

 בפרשת משפטים (כג כה) נאמר: "ועבדתם את יהוה אלהיכם – וברך את לחמך ואת ממך – והסירותי מחלה מקרבך". המחלות נובעות בעיקר מאכילה ושתיה לא מפוקחות, כגון שתיית משקאות ממותקים, והפרזה באכילה וכו', כדברי הרמב"ם בהלכות דעות: "כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו {להימנע ממאכלים לא טובים וכו'} – אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו, ואינו צריך לרופא" (דעות פרק ד  ל).

 ה"כלי יקר" אומר: בניסיון במרה, רצה הקב"ה להפנים בליבם ובליבנו את האמונה בקב"ה שהוא הרופא האמתי המסוגל לרפא. כמו שהוא מסוגל להפוך מים מרים למתוקים, כך יכול לרפא כל מחלה. לכן, הקב"ה ביקש ממשה רבנו לזרוק עץ למים, דבר שהמתיק את המים.

כמו שהחולה סומך על הרופא ושותה תרופות מרות מבלי לדעת מה טיבן, כך עלינו לסמוך על הקב"ה.

ישנה דעה בחז"ל האומרת, שזה היה עץ זית שהוא כידוע מר, דבר המסמל את תהליך לימוד התורה. רק אחרי כתישה, זוכים לקבל ממנו שמן שהאיר את המנורה במקדש, ולאורו למדו תורה.

כך בלימוד תורה. עלינו להשקיע מאמצים בלימוד, דבר שמוביל אח"כ ללימוד מתוך מתיקות, בבחינת "תורת יהוה תמימה משיבת נפש {חמש מלים כנגד ה' חומשי תורה}… – ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים יט א-יא).

הם הלכו שלושה ימים ללא תורה, היות והתעסקו יותר מידי בביזת הים, לכן התיקון ע"י המים המסמלים את התורה.

מסר אמוני: עמ"י חייב לעסוק בתורה ולשמור את מצוותיה בשביל לקבל שכר, ולא כפי שהיה בנסי המדבר, אותם קיבלו בחינם. מהיום – אין ארוחות חינם. עמ"י עבר מנסים – להתנסות טבעית בעולם הטבע הנוהג כמנהגו, תחת הנהגה אלוקית.

עשר שירות בתנ"ך – נחתמות בשירת הגאולה.

האות הראשונה במילה "ישיר" היא י' הרומזת ל- י' שירות שעמ"י שר וישיר:

ים, באר, האזינו, יהושע, דבורה, חנה, דוד, שלמה, חזקיה ושירה לעתיד (ב. הטורים בשלח טו').

במילה "לאמר", יש מרבותינו האומרים שכל האומר אותה בעולם הזה,

יזכה לאומרה לעולם הבא, לתחיית המתים וגם במלחמת גוג ומגוג.

השירה העשירית לעתיד. מופיעה בישעיה,

ויש בה ח"י פסוקים כמו בשירת הים:

"ביום ההוא יושר השיר הזה…

פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים…"

(שמות כו', ב – יט).

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"נחית בחסדך – עם זו גאלת.

נהלת בעוזך – אל נוה קדשך {בזמן הגאולה}.

שמעו עמים ירגזון: {העולם יתנגד לגאולתנו}.

חיל אחז יושבי פלשת {הפלשתינאים יזדעזעו}.

אז נבהלו אלופי אדום {הנוצרים יבהלו}.

אילי מואב יאחזמו רעד {הערב רב ירעדו}.

 נמוגו כל יושבי כנען… {ערביי ארצנו יפחדו}.

תביאמו ותטעמו בהר נחלתך…

מקדש יהוה כוננו ידך" {הגאולה ובנין המקדש} (שמ' טו, יב – יח).  

תהליך הגאולה באחרית הימים לאור שירת הים,

במשנתם של רבנו-אוה"ח-הק' ורבנו הגר"א.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר ששירת הים רומזת לימות המשיח. וכדברי קדשו: "אז נבהלו וגו'. אומרו 'אז', לומר כי אינו בזמן שדיבר בו עד עתה, שהוא זמן של הנכנסים לארץ – אלא על זמן ביאת גואלינו", ולזה אמר 'אז נבהלו אלופי אדום', וכן הוא אומר 'והיה אדום ירשה' (במ' כד יח), {כלומר, כיבוש אדום בימינו}. וגם אז, יחול זמן לזכות במואב ועמון, ולזה אמר 'אילי מואב יאחזמו רעד".

רבנו אומר שבזמן המשיח, עם ישראל יזכה גם באותן ג' ארצות: אדום, מואב ועמון, ארצות אותן לא כבשו יוצאי מצרים כמצות ה'. עמון אמנם לא הוזכרה, אבל היא כלולה במואב, היות ושניהם נולדו מאותו אב.

 רבנו מסתמך על הזהר הק' האומר על שירת הים: "תא חזי: שירתא דא אתמר – על ההוא זימנא דיתער מלכא משיחא. דכתיב 'ימינך ה' תרעץ אויב – רעצת {בזמן עבר} לא נאמר, אלא תרעץ" {בעתיד}. (זהר בשלח, נז ע"ב).

הזהר גם אומר שכאשר יתגלה מלך המשיח בעולם, ולו תינתן המלכות, ובני העולם… ימצאו בצרה תוך צרה – ושונאי ישראל יתגברו – כאשר יתעורר מלך המשיח עליהם וישמיד לאדום החוטאים, וכל ארץ אדום תישרף באש כמו שכתוב  'וישראל עושה חיל' (זהר ח"ב, בלק ריב ע"ב).

הגאון מוילנא אומר בפירושו לחבקוק בפסקה שהושמטה ע"י הצנזור: "אלה השלושה הם שלושה מיצרים של א"י: מואב ממזרח, אדום מדרום, פלישתים ממערב.

מואב – היא אבות הטומאה שנטמאו בו ישראל {ע"י בנות מואב בשיטים}.

אדום – הוא אבות הנזיקין שהזיקו לישראל ביותר {בפגיעה בגוף וברכוש}.

פלישתים הצרו לישראל במאוד – ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון" {בעבר, וכפי שעינינו רואות, גם כיום}.

שלוש האומות: פלשת, אדום ומואב יפריעו לעמ"י בימות המשיח, כפי שצוין לעיל ע"י הזהר הק' ורבנו-אוה"ח-הק', בבחינת "נחית בחסדך… אל נוה קדשךשמעו עמים ירגזון: חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד. נמוגו כל יושבי כנען". פחד אוחז בהם, למראה עמ"י השב לארצו.

א. אדום – מאז ומעולם, אדום מבקש לחסל את עמ"י. עשיו ניסה לחסל את יעקב אבינו כאשר קידם את פניו עם 400 לוחמים בשובו לא"י מלבן הארמי, וכדברי הגר"א: "הוא מבקש את גופו, את עצם קיומו עלי אדמות. הרי הוא אבות נזיקין, שהזיק לישראל ביותר".

לאורך ההיסטוריה, אדום ביצע רצח עם בישראל. זה התחיל בגזירות השמד בימי בית שני, דרך חורבן הבית, וכלה בשעבוד וניסיון מתמשך לחסל את שארית הפליטה. בימי הביניים, יהודי אירופה סבלו קשות מרדיפות ואנטישמיות, גזירות שמד וגירושים המוניים כמו גירושי ספרד ופורטוגל,  החרבת קהילות יהודיות במהלך מסעי הצלב. בימינו, השואה הנוראה, ההגבלות על העליה לארץ ע"י הרוסים והאנגלים וכו'.

ב. פלשת – רבנו הגר"א כותב עליהם: "הצרו לישראל במאוד, ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון".

בראשית מלכות שאול, הפלישתים נלחמו נגדו. כאשר שמעו שדוד נמשח למלך, הם ניסו להרוג אותו, כדי שלא ימלוך מלך בישראל, והם ימשיכו לשלוט על עמ"י ככתוב: "וישמעו פלישתים כי נמשח דוד למלך על כל ישראל – ויעלו כל פלישתים לבקש את דוד. וישמע דוד ויצא לפניהם… ויכו את מחנה פלישתים מגבעון ועד גזרה… ויצא שם דוד בכל הארצות. וה' נתן את פחדו על כל הגוים" (דברי הימים א. יד, ח-יז).

בפרקי דרבי אליעזר (עמ' קב) נאמר: "רבי ישמעאל אומר: חמישה עשר דברים עתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. ואלו הן: ימדדו את הארץ בחבלים, ויעשו בית הקברות למרבץ צאן ואשפתות… {הר הזיתים ורחב הכותל עד מלחמת ששת הימים} וירבה השקר, ותיגש האמת, וירחק חוק מישראל… ויבנו את החרבות, ויפנו הדרכים, ויטעו גנות ופרדסים… ובימיהם יעמוד צמח בן דוד…".

בעמ' ק"ח נאמר: "ולמה נקרא שמו ישמעאל – שעתיד הקב"ה לשמוע בקול נאקת העם – ממה שעתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. לפיכך נקרא שמו ישמעאל, שנאמר: 'ישמע אל ויענם" (תהלים נה, כ).

אכן, עלינו להתפלל לקב"ה שיציל את עמ"י מקללתו של ישמעאל, השוכן סביבנו, בתוכנו וכנגדנו.

ג. מואב רבנו הגר"א אומר: כי מואב – הרי הוא אבות הטומאה, שנטמאו בו ישראל. והוא כידוע ממזר, היות ונולד מאבי בתו. מואב גם שלח את בנותיו להחטיא את בני ישראל בשיטין.

מסר אמוני:

אדום – אירופה של ימינו, היה תפקיד מרכזי נגד עמ"י בגלות. וכן, להפריע לו לעלות לארץ ישראל, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהגבלות על העליה לארץ ע"י הבריטים, הרוסים וכו'.

פלישתים – הפלשתינאים היושבים בתוכנו, מסביבנו וכנגדנו, תפקידם היה והווה –  להפריע  לעמ"י למשול בארץ.

מואב – מסמל הפקרות וחוסר צניעות. הוא מקדש את תרבות הערב רב המתנגדת לכל דבר שבקדושה – "הדתה"!

 רבנו-אור-החיים-הק': "צריכים שמירה מכל דקדוקי עברות, {כמו} הרהורי עברה" (כג, י), בבחינת: "כִּי יהוה אֱלֹהיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ – וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (דב' כג טו).

"כי האדם – עץ השדה" (דב' כ, י"ט).

חשיבות הנטיעות בארץ ישראל.

טו' בשבט – יחול בסמיכות לפרשת "בשלח".

אמר להם הקב"ה לישראל:  "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט כג'). אף על פי שתמצאו את ארץ ישראל מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא ניטע, אלא היו זהירים בנטיעות … כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם נוטעים לבניכם. שלא יאמר אדם – אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתייגע לאחרים? לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא יוסיף עוד ויטע" (מדרש תנחומא). 

אמר רבי אלעזר בן עזריה: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטים, והרוח באה ועקרתו, והופכתו על פניו. אבל מי שמעשיו מרובים מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטים ושורשיו מרובים. ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו. שנאמר: "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו, ועלהו לא יבול – וכל אשר יעשה יצליח" (תהילים א' ג).

מעשה באדם שהיה הולך במדבר והיה רעב, עייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקים, צלו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, שתה ממימיו, וישב בצלו. וכשביקש ללכת, אמר: אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקים, הרי פירותיך מתוקים, שיהא צלך נאה, הרי צלך נאה, שתהא אמת מים עוברת תחתיך, אמת המים עוברת תחתיך. יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך –  יהיו כמוך".

"שירת הים"

ו"שירת העשבים" – ט"ו בשבט.

הזהר הק': "תניא אמר רבי אליעזר: אדם שאומר שירת הים בכל יום ומכוון בה, זוכה לאומרה לעולם הבא" (זהר בשלח ח"ב נד' עב') שנאמר: "ישיר" ולא "שר".

רבנו-אוה"ח-הק': הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא, עבודה מתוך שירה. לכן, בשירת הים נאמר: "ישיר" בלשון עתיד:

"וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה' – יש לאל ידו". וכן  הוא אומר: "שכל הבריאה אומרת שירה לפני הבורא":

האילנות שרים: "אז ירננו עצי היער מלפני ה'…". יש מפרשים: לעתיד לבוא כשארץ תהיה "מלאה דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיהו יא ט), ולא יצטרכו לכתוב ספרים רבים העשויים מנייר המופק מעצים – אז באמת העצים ישמחו וירננו לה', היות ולא יגדעו אותם יותר.

 התמר שר: "צדיק כתמר יפרח". הרימון שר: "כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך".

"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בר' ה, ב).

המשותף לאדם ולאדמה, לאדם ולנוות ביתו.

"אֱלֹהים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה,

 מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת(תה' סח ז),

הכתוב מדבר על בני זוג שאך זה נישאו, ויושבים בביתם כיחידים.

 "בכושרות" = בכי + שרות.

על הזוג להחליט האם לחיות בבכי, או מתוך שירה.

"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בר' ה, ב). הקב"ה קרא את שמם של אדם וחוה "אדם". השאלה המתבקשת, מדוע לא נקראו "נשמה" מצד שורש נשמתם? כמו כן, מדוע בלשון יחיד?

הרב חרל"פ אומר: אדם מלשון אדמה. כשם שהאדמה זקוקה לטיפול יסודי כדי להצמיח פירות, כך האדם. עליו לטפל בעצמו כדי לצמוח ולהתעלות בעבודת ה'.

כנ"ל בין בני זוג. עליהם לטפל ולתחזק את הזוגיות כמו שמטפלים בצמח, כך שהזוגיות תעלה על דרך המלך – מלכו של עולם, דבר שיזכה אותם להצמיח בנין עדי עד על אדני התורה.

כשם שבכל צמח יש זרע אותו זורעים שוב, כך במצוות: האדם זורע דרכן מלאכים. "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך" ("מי מרום". תה' צא, יא). כנ"ל בני זוג הזורעים ומצמיחים שתילים רכים, המצטרפים לעם ישראל.

השימוש במילה 'אדם' בלשון יחיד, בא ללמדנו שכל זוג הוא נשמה אחת היורדת לעולם בזוג, שכאשר נישאים, הם מתחברים מחדש לנשמה אחת. לכן, מברכים פעמיים בשבע ברכות את ברכת "יוצר האדם", הרומזת לחיבור מחדש מבחינה גופנית, וכן מבחינה רוחנית כפי שהיו בגן עדן. כל זוג יכול לחיות את חייו לפי הדגם הקודם בגן עדן. הוא רק צריך להשתדל.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

"אור זרוע לצדיק"

לחוני המעגל שהיה גדול בתורה, ובעל מופתים.

הקשר בין חוני המעגל והנטיעות בארץ ישראל.

חוני המעגל היה מהלך בדרך. ראה אדם נוטע חרוב, אמר לו חוני: החרוב לכמה שנים נוטע פירות?

אמר לו האיש: לשבעים שנה. אמר לו חוני: כלום יודע אתה שתחיה שבעים שנה? אמר לו האיש: מצאתי את העולם בחרובים. כשם שנטעו אבותי, אף אני אטע לבני".

הרקע למעשה, הם דברי רבי יוחנן על חוני המעגל: "כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה (תהלים קכו, א): "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון {אחרי שבעים שנות גלות} – היינו כחולמים". שאלתו של חוני המעגל הייתה: איך יתכן שהאדם ישן = כחולמים, במשך שבעים שנה?

חוני ישב לאכול ליד עץ החרובים אותו נטע האיש, ונרדם. הסלע שהיה ליד העץ, כיסה אותו מעיני האנשים. כשהתעורר, ראה אדם שליקט חרובים מאותו העץ. חוני שאל אותו: האם אתה נטעת את החרוב? תשובתו הייתה: סבי הוא זה שנטע, ולכן הבין שחלפו שבעים שנה. הלך לביתו ושאל על בנו. אמרו לו שהוא נפטר, אבל נכדו בחיים. אמר להם: "אני חוני", אבל בני ביתו לא האמינו לו.

הלך לבית המדרש ושמע את התלמידים אומרים שעכשיו מאיר להם הלימוד, כמו בזמן חוני המעגל שהיה מתרץ לחכמים את כל הקושיות. הארת הלימוד נבעה מעצם נוכחותו בביהמ"ד.

אמר להם: "אני חוני",  ולא האמינו לו. חלשה דעתו של חוני והתפלל לה' שיעלה אותו לגנזי מרומים, ואכן נשמתו עלתה השמימה. רבא סיכם את העניין בביטוי: "או חברותא או מיתותא" (תענית כ"ג ע"א).

אגדה נוספת מספרת על תקופת בצורת בה לא ירדו גשמים. חוני המעגל התפלל לגשם אבל לא ירדו גשמים.          "עג עוגה ועמד בתוכה… אמר לפניו: ריבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין… אמר: לא כך שאלתי – אלא גשמי בורות, שיחין ומערות… ירדו גשמים בזעף. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן.

שמעון בן שטח שהיה גדול החכמים באותו הדור, כעס על חוני ואמר: אלמלא חוני אתה – גוזרני עליך נידוי. שאלו שנים, כשני אליהו הנביא שמפתחות גשמים בידו, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך?! אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא בפני אביו ועושה לו רצונו… ועליך הכתוב אומר: "ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך.." (משלי כג, כה, תענית ע"א).

שמעון בן שטח כועס עליו היות וכאשר לא יורדים גשמים כמו בימי אליהו הנביא והמלך הרשע אחאב, עמ"י צריך לשוב בתשובה, וחוני המעגל במעשהו, דילג על הקטע הזה של חזרה בתשובה ע"י בני ישראל.

מעשיו של הקב"ה מורכבים מאוד ושלמים כדברי הכתוב: "גדול אדונינו ורב כוח – לתבונתו אין מספר" (תהלים קמז). היה צריך לכתוב "אין חקר לתבונתו" היות והתבונה אינה ניתנת למספור. התשובה לכך היא, שזה רומז לדברים ולמספרים הרבים בהם שולטת תבונתו יתברך. כל דבר בעולם, מורכב ממיליוני פרטים כמו פאזל ענק. לכן הנס משנה סדרי בראשית, וראוי לפעול בתוך עולם הטבע.

ידועים סיפורים רבים בהם הדברים שונו על ידי נס, והפכו אחר כך למפגע, כמו אותו רב מני שביקש מרבו רבי יצחק בן אלישיב שיתפלל על בית חמיו שיהיו עניים, היות מצערים אותו. נהיו עניים, אבל כעת יותר מצערים אותו. ושוב ביקש שיחזרו להיות עשירים, וכך היה. שוב ביקש על אשתו שתהיה יפה. מאז שנהיית יפה, החלה לצער אותו, ואז ביקש שתחזור למצבה הקודם.

המסר האמוני: המצב בו נמצא האדם, הוא המצב האידיאלי המתאים לו, כפי שקבע לו הקב"ה.

בשם "חוני" טמונים רמזים של "חנון" ובעל "תחינה" – היודע להתפלל.

באגדות הנ"ל הוא מתואר כתלמיד חכם שתירץ את כל השאלות שהועלו ע"י החכמים בבית המדרש. כמו כן, כבעל מופתים הדואג לעמו, והקב"ה נענה לתפילותיו. גם גדול הדור וראש הסנהדרין שמעון בן שטח מכיר ומוקיר את סגולותיו כבן בית אצל הקב"ה.

יוסף בן מתתיהו המכונה יוספוס פלביוס מספר, שחוני חי בתקופת מלחמת האחים הורקנוס ואריסטובלוס, ומכיוון שרדף שלום, התחבא במערה כדי להישאר ניטראלי. הוא התגלה ונדרש בכוח להתפלל על ניצחונם במלחמה כנגד הכוהנים הנצורים בבית המקדש, דבר שלא עשה. הוא התפלל כך: "ריבונו של עולם, העומדים מסביב, עמך הם. והנצורים – כהניך הם. אבקש שלא תשמע לאלה נגד אלה. רגמו אותו והרגו אותו"

(פלביוס יוסיפוס – קדמוניות היהודים, ספר י"ד, פרק ב', סימן א'. וכן בספר יוסיפון, חלק א' עמ' 148-149).

בברכת תורת אלוקים חיים,

ועבודת ה' מתוך שירה.

 משה אסולין שמיר.

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות.

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

ינואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר