צורף יהודי ממארוקו- ידידה כ' סטילמן- פעמים 17 –תשמ"ד 1983

תולדותיו של צורף־אומן אחד במארוקו ובישראל

בעיר מולדתו סאטת שבמארוקו, כ־70 ק״מ דרומית לקאזאבלאנקה, היה י״ע ידוע כצורף־אומן (מעלם ציאג), התואר הרם ביותר שצורף היה יכול להגיע אליו. אל מקצועו הוא הגיע בדרך המסורתית, אחרי שקיבל חינוך יהודי מסורתי, נלקח לחנות המשפחתית במלאח ועבד שם לצידם של סבו, אביו, דודו ודודנו. סבו היה צורף נודד, ששמעו יצא למרחוק. הסב היה סובב בשווקים הכפריים, מוכר חפצי כסף ונחושת מוכנים, יוצר פריטים שהוזמנו בו במקום, מתקן אחרים וקונה חפצי כסף או חתיכות כסף מסוג נחות כדי להתיכם ולהשתמש בהם מאוחר יותר. הוא היה יוצא מסטאת רכוב על חמור, ובאמתחתו מזון כשר בכמות שהספיקה לשלושה ימים וכמה כלי־עבודה בסיסיים, שמאוחר יותר השתמש בהם הנכד י״ע ואף הביאם עימו ארצה. יתר כלי־המלאכה של הסב היו בבית־המלאכה שלו בסטאת. בדרכו ליווהו נער משרת מוסלמי ושוליה יהודי. הסב לימד את אומנותו לשני בניו, ולבסוף חדל מ׳נוודותו מרצון׳ כדי לעבוד אך ורק בבית־המלאכה שלו, שאותו הקים בעצמו.

אביו של י״ע היה אומן בזכות עצמו והביא לידי שלמות את טכניקות הקלואזונה והניילו, שפיארו את תכשיטי הכסף המשובחים ביותר, שנענדו באזורים הכפריים. אולם בשנות ה־40, בגבור תהליך העיור וההתמערבות במארוקו כתוצאה מהשלטון הצרפתי, התברר שפוחתת והולכת הדרישה לסוג זה של תכשיטים. על־כן לא התמחה י״ע בטכניקות אלו במיוחד. חפצים רבים עשויים כסף, שייצרו אומנים אלה היו אבזרים שימושיים, שהיו חלק ממערכת־הלבוש המסורתית(פריפות, למשל, שימשו בכפתורים והחזיקו את הבגדים העליונים, הבלתי־תפורים), ואף אבזרים אלה החלו להשתנות. נוכח מציאות זו החליט האב, שבנו י״ע ילמד צורפות זהב. אחרי שהאב לימד את י״ע את הטכניקות הבסיסיות של חרשות הנחושת וצורפות הכסף, שלח אותו להיות שוליה אצל צורף זהב אירופי מפורסם בקאזאבלאנקה, שעליו שמע מפי צורף־ עמית, שעבר מסטאת לעיר זו.

במשך 4 שנים עשה י״ע כשוליה בקאזאבלאנקה, וכאשר חזר לסטאת בשנת 1948, הושלם כבר המעבר מכסף לזהב בחלק ניכר מהאזורים הכפריים. במהרה יצאו לי״ע מוניטין כמעלם זריז ומוכשר, שלדבריו, היה מסוגל להתחיל יום עבודה בבוקר כשק״ג זהב לפניו ולסיים בערב עם מיגוון של תכשיטים או תשמישי־קדושה בעלי גימור מושלם (לדבריו, מילוי מיכסה זו הוא הבוחן לצורף זריז ומוכשר). כמות העבודה שביצע איפשרה לו להעסיק כמה שוליות. עבודתם כללה מלאכות פשוטות, כגון פיתול חוטי זהב וכסף הדרושים לעבודת פיליגראן ושיטוחם על־ידי מהלומות פטיש על גבי לוח־עץ. הם גם עשו את העבודה הפיסית הקשה, הכרוכה בייצור חוטים דקים של זהב וכסף על־ידי מתיחתם דרך נקב בגוש מתכת, הנקרא ׳מזארה׳(לוח משיכה), שהחזיקוה בכפות רגליהם. המתכת נמתחה דרך החורים באמצעות צבתות הנקראות ׳מבס דל־מזארה׳(צבתות משיכה). שוליה בשלב מתקדם יותר למד אצלו את אומנות החריתה, שנעשתה באמצעות איזמל עם ידית־עץ קטנה וקודקוד חד דמוי־מחט (למקלע).

שני מוטיבים בסיסיים היו בחריתת מתכת, ומהם ניתן היה להרכיב אין־ספור צירופים: מוטיב הענף והעלה(ערוק וו־אוּרקה) והשושנת(רוזה). את המוטיב הראשון היה אפשר לגוון על־ידי שינויים במספר הענפים לעומת מספר העלים ועל־ידי שוני הקשרים הגליים שביניהם (ראה תרשים 1). ערבסקות אלו, בעלות המוטיבים מעולם הצומח, היו יסודות מקובלים באמנות־הקישוט המוסלמית. את מקורותיהן יש לחפש בתקופה הטרום־אסלאמית, בפרוטוטיפים הלניסטיים ואיראניים. למוטיב היו שתי צורות בסיסיות: בראשונה — עלי הכותרת מקיפים במעגל את המרכז הפתוח (רוזה מתכולה), ואילו בשנייה — יוצאים עלי־הכותרת מנקודה מרכזית ללא מעגל פתוח (רוזה מפתוחה). השושנת ׳הפתוחה׳ היתה מקובלת כמשבצת לאבן־טובה (פאס). מוטיבים אחרים, שנעשה בהם שימוש בחריתה, כללו צורות גיאומטריות ישרות, שנועדו בעיקר לקישוט כלי־כסף שטוחים, כמו: צלחות, מגשים ודמויות של כעלי־ כנף, כמו ציפור ויונה, שנועדו בעיקר לטבעות, תליונים וסיכות.

בית־המלאכה של י״ע ייצר מיגוון של פריטים וחפצים, שאפשר למיינם לשלושה סוגים עיקריים: (א) תכשיטים אישיים (ב) תשמישי־קדושה וכלי פולחן(ג) אבזרים וכלי־נשק. כל אחד משלושת הסוגים הללו יידון בנפרד להלן.

צורף יהודי ממארוקו- ידידיה כ' סטילמן- פעמים 17 –תשמ"ד 1983 – עמ'104-102 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

ינואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר