מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

 

המצוקה הרוחנית

בין התופעות השונות המאפיינות את הגלות של היהודים במרוקו אפשר למצוא גם את המצוקה הרוחנית. על מצוקה רוחנית זו אנו קוראים בכמה פיוטים המתארים את ההשפלה שעוברים היהודים. שנאה ולעג הם מנת חלקם:

"נמס מרב דמעותי, ערשי ויצועי

כי בתוך מהמור אויבי אסרוני

כמו צפר צוד צדוני,

ילעגו אויבינ עלי בשמעם שמעי"

( קצידה מס' 104 בספר "אעירה שחר")

בקטע אחר המצוקה הרוחנית מתבטאת בחרפה של הגויים כלפי עם ישראל:

"לעומתי בן שפחתי/נצב לריב אתי

קשתו דרוכה לירות תם/פתאום במסתרים

הנה בנך העתם/צר בדברים זרים"

(פיוט מספר 25 ב"אעירה שחר"

״בן שפחתי״ הוא ישמעאל, בנה של הגר שפחת אברהם, המנסה לפגוע בעם ישראל:

דורך קשתו לפגוע ב״תם״ בעת מארב ומפחידו באיומים.

אויביהם מנצלים את היותם מפוזרים ללא הגנה מצד השלטון:

" יונתי היא בחגוי הסלע, נעה גן נדה מעופפת

אחור וקדם מקפת, היתה לאות ולמופת

נפרדת, מעופפת, נדחפת, מצפצפת"

[1]קצידה מס׳ 281 בא״ש, חוברה ע״י המשורר ר׳ יעקב בן שבת ומופיעה בפרשת ״ויגש״.

פרק ה­

עם ישראל מדומה ליונה המדדה בין הסלעים למצוא מנוח לרגליה בגלל נדודיו הרבים – נסיונות להימלט מאויבים המחפשים לפגוע בו. ב״שירת הבקשות״ אנו מוצאים פיוט דומה:

"מה לך יונה, שוכנת בחגוי הסלעים יושבת בסתר המדרגה

קומי יונה מתאנחת, מלאה תוגה, מתנודדת נוד לרגעים.

רשת ללכדך מוכנה, אך חברתי יונה"

קצידה מס׳ 296 בא״ש, אין ציון של שם המחבר ומופיעה בפרשת ״ויחי׳׳.

בהמשך הפיוט מתאר המשורר את מאמצי האויב ללכוד את עם ישראל־היונה ־ברשתו. מאמצים אלה הם הסיבה לפחדים התוקפים אותו. המרירות והאנחות הם מנת חלקו:

״מקול פחדים נמוגה

זעה ואחור נסוגה

מרה ענה/ מתאנחת ללא פוגה"

כאשר האויב לוכד את היונה ברשתו או אז, ״קשתו דרוכה לירות תם, פתאום במסתרים״ מצבו הקשה של עם ישראל בגולה קשה מאוד: ״יונתך ביון מצולה״. העם טובע בבוץ וטיט סמיך כמו זה הנמצא במעמקי הים עד שקשה להחלץ ממנו. במצב שכזה מתלונן העם ״כי ילעגו אויבי עלי״. אויביו ילעגו לו ברגע שיראו את מצבו.

במצב קשה זה של עם ישראל אין לו למשורר אלא לתאר את השפלות הרוחנית של הגולה היהודית במרוקו שהגיעה עד כדי ״שחה לעפר, שאול הגיעה״ ובאופן קיצוני יותר ״עמך אפס נחשב״ ־ בזוי ונקלה בין העמים וכן, ״עם נבדל, ובין עמים נבדל״. זוהי זילותו של העם בגלות בודד ושונה מכולם.

ייסורי הגלות, מטביעים את חותמם על היהודים ככנועים וכפחדנים:

"נפשי כלתה נכספה, יגעה גם עיפה

תחת אשר חלפה, בדרך אהלי כושן

יראתי גם זחלתי, את פניהם נשקתי

בין רגליהם נפלתי, בדרך אהלי כושן"

הזחילה באדמה ונישוק רגליו של האויב המכונה כאן ״כושן׳ מציגה את הכניעה והשפלות בה חיים יהודי מרוקו. העם נכנס למצב נפשי של יאוש, מועקה ואבדן תקווה.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט עמ'53-51

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

ינואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר