פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם

פרק יא

היהודים בארצות האסלאם

א• המצב המדיני והחוקי

בבואנו לסקור — ולו בקווים כלליים ביותר — את תולדות היהודים בארצות הח׳ליפות באסיה ובאפריקה, מן הראוי שתהיה לנגד עינינו שורה של עובדות שאירעו בתקופה הארוכה, שקדמה להם בהיסטוריה היהודית שבכל איזור. זו השפיעה השפעה רבה על התפתחות היחסים המדיניים־חברתיים בין הכובשים הערביים ויורשיהם בשלטון ובין האוכלוסיה היהודית. השתלשלויות רבות ושינויי־גישה הן לחיוב והן לשלילה מוסברים רק על רקע היחסים שהיו קיימים בעבר הטרום־אסלאמי בחצי־האי ערב ובימי השלטון הביזנטי והפרסי בשטחים שנכבשו על־ידי הערבים.

היהודים בדרום ערב

מסורות היסטוריות מהימנות, שיש להן סמוכין בכתובות קדומות, מעידות כי מאות שנים לפני הופעת האסלאם היו יהודים מצויים בדרום ערב ובצפונה. המסורות נעשות ברורות ומדויקות יותר במידה שאנו מגיעים למאה הרביעית והחמישית. הידיעות שאפשר להסיק מכתובות הקדשה דרום־ערביות, שבהן נזכרים מלכי חמיר, מכתובות בית־שערים שליד חיפה, מסיפורי הסופרים של הכנסיה הנוצרית ומן המסורות שנשתמרו בספרות הצפון־ערבית, משתלבים לתמונה מעניינת: בצדן של עדות יהודיות המנסות לעצור בעד התפשטותה של הנצרות, מוצאים אנו מתייהדים בקרב השבטים הדרום־ערביים ואף בין המלכים השולטים עליהם. לשונן וניסוחן של הכתובות ה״מונותאיסטיות״ ברורים ואין בהן רמז לאמונה בישו ולשילוש הנוצרי (בניגוד בולט לכתובות מאוחרות אחדות שהוצבו לאחר שכבשו החבשים־הנוצרים את חמיר־תימן במאה השישית). כמעט כל החוקרים מאוחדים בדעה, כי הכתובות ה״מונותאיסטיות״ נחרתו על־ידי יהודים, מתגיירים או מתייהדים. שתי כתובות, שנתגלו לפני זמן לא רב ושהציבן מצביאו של המלך יוסף אַסאר (הוא יוסף ד׳וּ נוָאס במקורות הנוצריים והערביים) בימי המלחמה נגד הפולשים החבשים ועוזריהם הנוצרים המתמרדים בנג׳ראן (518—525), משלימות ומאשרות את התיאורים שהיו ידועים מאז.

המלך ד'וּ נואַס

בשנת 518 עלה לשלטון בביזנץ הקיסר יוסטין, חייל מנוסה. את המנהיגות המדינית והצבאית מסר בידי בן אחיו יוסטיניאן, שירש את כסא הקיסרים לאחר מות דודו (527—565). יוסטיניאן התחיל מיד לנהל מדיניות תקיפה נגד פרס, ומשך לצדו את חבש, שזכתה לנצחונות בחמיר. אז עלה בתימן־חמיר על כסא ה ״תבע״ המלך יוסף ד׳ ו נואם היהודי, מדינאי ומצביא בעל שיעור קומה, שהבין את הסכנה הצפויה לארצו והתחיל מגייס כוחות בפגים ובעלי־ברית בחוץ, כדי לעמוד נגד רצון השתלטותן של חבש וביזנץ. המלחמה שפרצה על רקע זה בין המלך היהודי ובין הנגוס של חבש תוארה כמעט בכל המקורות העומדים לרשותנו: מקורות נוצריים, בלשונות הסורית, היוונית והחבשית, שנכתבו על־ידי אנשי הכמורה הנוצרית של כל הפלגים והכיתות (אורתודוכסיים, מונופיסיטיים ונסטוריאניים), מקורות חילוניים ומקורות ערביים־מוסלמים.

במקורות אלה נזכרים הקשרים שהיו קיימים בין הרבנים ובמיוחד בין אלה שישבו בטבריה ובין ד׳ו נואם, ועל פעילותם במלחמותיו. דרך משל מסיים שמעון מבית אַרשַם, ששימש באותם הימים בישוף באלחירה, את אגרתו בפיסקה: ״היהודים הללו שישנם בטבריה שולחים כהנים מהם כל שנה ושנה ובכל זמן וזמן, ומעוררים מהומות עם הנוצרים החמירים. ואם נוצרים (באמת) הם האפיסקופים (ראשי הכמורה) ורוצים שתתקיים הנצרות ואינם שותפיהם של היהודים, יבקשו־נא מאת המלך וגדוליו, שיאסרו את ראשי הנהנים בטבריה ובשאר הערים ויושיבו אותם בבית־האסורים. אין אנו אומרים לכם שתהא רעה תחת רעה, אלא שיהיו בני ערובה, שלא ישלחו(ראשי היהודים) מכתבים לאנשים ידועים אל מלך תמיר, הוא שעשה את כל הרעות לנוצרים בחמיר, אשר כתבנו עליהן למעלה. וגם יאמרו להם שאם לא יעשו זאת (כלומר, לא יחדלו מלהסית את התמירים), יישרפו בתי־הכנסת שלהם ויגורשו מ(מקומות שלטון) הצלוב, וישתלטו עליהם הנוצרים. וכשישמע המלך החמירי זאת, (אולי) יחוס על היהודים חבריו ויחדל מלרדוף את הנוצרים״ (מתוך אגרתו של שמעון, שהוציא לאור החוקר האיטלקי I GUIDI.

יוסף ד׳ו נואס גייס את השבטים הדרום־ערביים, כדי להדוף את ההתקפה החבשית. את פרטי מסעו קוראים אנו בכתובת הראשונה שהציב שַרַח אִיל, מפקד החמירים. המלך היהודי הצליח להכות את גייסות החבשים ולהכריחם לסגת אל החוף — ומכאן לחזור אל חבש. הצבא החמירי כבש מחדש את כל המקומות שתפסו החבשים וערך טבח באוכלוסיה הנוצרית, שהגישה עזרה לפולשים. בכתובת השניה מספר המצביא החמירי על מסעו אל נג׳ראן, עיר בצפון הארץ, שהיתה מיושבת רק על־ידי נוצרים. תושבי העיר הפרו את פקודות המלך היהודי ושיתפו פעולה עם החבשים הפולשים. לכן נתן ד׳ו נואס אחרי הנצחון על החבשים פקודה לשרח איל לצאת נגד נג׳ראן. באותה כתובת, שכוונתה גם תעמולתית, מתאר המצביא החמירי גם את פרטי הנצחון על החבשים, ומספר על הרם הכנסיות ועל אבידותיהם הכבדות של החבשים .

המשך הפעולות נגד תושבי נג׳ראן ידוע ממקורות נוצריים. נקמתו של יוסף, שלא חמל על אנשי העיר ולא סלח להם את בגידתם, עוררה את זעמם של הביזנטים, שעזרו לחבשים לפלוש שנית אל חמיר. המלך יוסף הועמד מול שתי חזיתות: התקפת החבשים מבחוץ ובגידתם של ראשי שבטים אחדים מבפנים. ההיסטוריונים בני־זמננו מאוחדים בדעה, כי יוסף הוכיח עצמו כאדם בעל מרץ, תבונה ועוז־רוח. אולם הוא לא יכול לעמוד נגד הבגידה. כוחותיו לא הספיקו להדיפת התקפות האויב, שבאו בשלושה טורים. הוא נפל בקרב יחד עם ראשי השבטים שנשארו נאמנים לו. לפי האגדה הערבית קפץ יוסף עם סוסו אל הים וטבע. עם מותו הטראגי של יוסף נסתיימו הקרבות והתחיל טבח המוני של האוכלוסיה האזרחית. הנגוס של חבש ערך מסע־עונשין בתימן, שנמשך שבעה חודשים ושבו נרדפו על צוואר מתנגדיהם של החבשים וכל אלה שביקשו לשמור על עצמאותה של ממלכת חמיר.

תקופת שלטונם של החבשים בתימן, כשבראשם המלך או המשנה־למלך, נמשכה כארבעים וחמש שנה. אז הצליחו הפרסים להטיל את מרותם על הארץ, והם שלטו בה כמעט עד זמנו של מוחמד.

יוסף היה המלך היהודי האחרון בחמיר. אך העדות היהודיות המשיכו להתקיים בארץ גם בימי הרדיפות ובימי האסלאם, כשהנוצרים היגרו ממנה או התאסלמו. אמנם ההיסטוריוגראפים הערביים מוסרים, כי גם המתייהדים הרבים בין שבטי הבדווים קיבלו את האסלאם, ומסתבר כי באמצעותם חדרו לתוך האסלאם אמונות יהודיות ואגדות המקרא. יש להניח, כמובן, כי גם יהודים מזרע אברהם התאסלמו, אך רוב היהודים בתימן החזיקו ביהדותם ונשארו בה עד ימי העלייה ההמונית עם קום מדינת ישראל.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם –עמ'265-262

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

ינואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר