ארכיון יומי: 24 בינואר 2019


דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005-מביירות לדמשק

מביירות לדמשק

שבע שנים עברו עלי בדמשק – כל ילדותי. עכשיו אניח לאצבעות לרוץ כרצונן על המקלדת: לזיכרונות יש אי־סדר נפלא משלהם.

שנות השלושים בדמשק היו שנות התביעות הלאומיות של המקומיים. הרחוב לא אהב את הצרפתים ולא רצה בהם. הלוך־הרוח הזה היה עתיד לשלוט לאורך שנים בחוגי הצעירים שהשתייכתי אליהם – חברי בבית הספר התיכון, חברי בשבט הצופים וגם חברי היותר מבוגרים, שעמם ביליתי שעות ארוכות בשיחות על נושאים פוליטיים. היה אפשר לחוש את התביעות האלה של הדמשקאים בכל רגע. נשמנו את אי־הצדק, את העוול, את הבגידה. בעלות־הברית הפרו את הבטחותיהן.

פייצל אבן חוסיין, גיבור מלחמת המדבר, הגיע לדמשק כדי לפרוש את חסותו על ממלכת סוריה. בנובמבר 1918 הקים בסוריה את הממשלה העצמאית הראשונה של הפוליטיקאים שלחמו למען שחרור סוריה מכל נוכחות זרה – עבדרחמן שַאחבַּנדָר, פכּרי אל בָּרוּדִי, פארֶס אל חוּרי, ג׳מיל מַרדאם, שוקרי אל קוּאַטלי ואחרים – חזרו בשלב זה ממקומות גלותם.

הם הזדהו עם פייצל, ועוררו בתושבי דמשק התלהבות ותקווה גדולה. אבל המאורעות זרמו בכיוון ההפוך. פחות משנה אחרי שהנסיך פייצל הגיע לדמשק, הורתה הממשלה הבריטית לחייליה לעזוב את סוריה. זה היה אות מבשר לבגידה הראשונה, בגידת האנגלים. נוכחות הבריטים במלחמת המדבר נתנה לפייצל מראית־עין של לגיטימיות. הסכמי סייקס־פיקו, שקבעו את קווי החלוקה בין הבריטים לצרפתים באזור, היו אישור סופי לבגידה.

הצעירים התנגדו. הם יצאו לרחובות, והיו הראשונים שאירגנו הפגנות נגד אנגליה וצרפת. אני הזדהיתי עם חברי.

כעבור שבע־עשרה שנה, בפריז, יחד עם חברי בליגת הסטודנטים הצרפתים נגד הקולוניאליזם, השתתפתי בארגון הפגנות מחאה נגד מעצרם של המנהיגים הלאומיים בארצות אפריקה. נבחרתי לתפקיד המזכיר הכללי של הליגה. אני סבור שזרעי ההתנגדות לשלטון זר נזרעו בי באותן שנות בחרות בדמשק. ההיסטוריה תזכור שהנוכחות הצרפתית בסוריה התחילה במעשה של כוח. הצרפתים לא רצו לשמוע על הנסיך פייצל וגם לא על סוריה עצמאית. ממשלת צרפת שיגרה חיל־משלוח בן כמה חטיבות רגלים, שריון וארטילריה, שישים קץ לאשליות ולחלומות של העם הסורי שנפטר סוף סוף משלטון זרים קשה וארוך.

גנרל גורו (Gouraud) פקד על פייצל ״לפנות את השטח״, אך האנשים ברחוב סירבו להבין, ובשום אופן לא היו מוכנים להיכנע. אלפי צעירים עמדו בתור לפני משרדי הממשלה כדי להתנדב להגנת כבודה של מולדתם החדשה־ישנה. במפגשים הליליים הארוכים של שבט הצופים סיפרו הצעירים את סיפור המרד.

בשחר ה־24 ביולי 1920, במקום הקרוי חאן מסלון, בגבול המבוצר שבין שני רכסי הלבנון, ניסה שר המלחמה הצעיר יוסף אל עזמה – בראש 4,000 איש שנשקם דל ואימתם מועט – לחסום את דרכם של הכוחות הצרפתיים המתקדמים. בלי שום התראה הורה גורו, המפקד הצרפתי, להרוס את חומת האדם באש תותחים. למעלה מאלפיים צעירים נפלו, ביניהם יוסף אל עזמה עצמו.

כעבור שעות אחדות נכנסו הגייסות הצרפתיים לדמשק, בלי שטרחו כלל לפנות את הפצועים והמתים שהשאירו מאחוריהם. המנהיגים הפוליטיים הסורים גורשו. פייצל הוכרח לעזוב את דמשק ולגלות לבגדד, ושם, כדי לפצותו, הושיבו אותו האנגלים על כס המלוכה שנבראה למענו – ממלכת עיראק. באותו יום נגוז החלום הסורי.

כדי להרגיע את הרוחות הפיצו שמועות שלצרפת אין שום כוונה להנציח את נוכחותה בסוריה, וכי יום יבוא ותקום סוריה עצמאית. נדמה שאיש לא האמין בכך.

שָקִיב שֵמעָא היה בנו של מנהיג פוליטי שצרפת הגלתה וידיד שהרביתי להיפגש איתו. היינו מבלים שעות בניתוח המצב. באחד הימים הציע לי שקיב להצטרף לסניף הצופים ״אל גַסַנייה״, שפעל בבית הספר התיכון שלנו והיה חלק מתנועת הצופים הסורית הארצית (קשאף סוריה). יאשה לא התנגד, ואני הצטרפתי לשבט ״מאעוויה״. שישה חודשים אחר כך נעשיתי מפקדו. באותה תקופה, בלילות סביב המדורה, הצלחתי לתפוס איזו חשיבות הייתה לאותן תביעות פוליטיות בעיני חברי הסורים.

זמן קצר מאוד אחרי שהשתקע בדמשק הגיע יאשה למעמד של אחד ממנהלי החברות הגדולות בדמשק. כנציג חברת זינגר הייתה לו משרה מכובדת. תפקידו העניק לו את המרחב לפעילויותיו. הוא הרגיש לגמרי בנוח בחברה הזאת, שהוויכוח הפוליטי נמשך בה ללא הרף.

עבדרחמן שאחבנדר שב מגלותו פחות משנה אחרי שהגענו לדמשק. יאשה פגש אותו במקרה, כשביקר בסועיידה שבהר הדרוזים (ג׳בל דרוז). המנהיג הלאומני היה מיודד עם הסולטן אל אטראש, מנהיג העדה הדרוזית, ששנים קודם עזר לו להימלט מבתי הכלא העות׳מניים. יאשה הכיר את שאחבנדאר עוד באלכסנדריה, באמצעות ז׳אן דה מנאש, שסייע לו בכסף.

זמן קצר אחרי שקבענו את מושבנו בדמשק, ״נחתו עלינו״ ראשי הסוכנות היהודית, ממשלת היישוב. בירושלים שמעו על כך שיאשה הצליח ליצור קשרים עם הדרגים הגבוהים ביותר בחוגים הפוליטיים של סוריה, וזה היה רק טבעי שיבקשו לנצל את המעמד החריג הזה של יאשה, כדי לפגוש אנשים נכבדים בארץ השכנה שאיתה, כך אמרו, יהיה צריך ״לקשור יחסים״.

הראשון שהגיע היה ראובן זסלני (שילוח) – איש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. משה שרתוק (שרת), הממונה הישיר שלו, נתן בידו מכתב המלצה להורי. בתיה סידרה לו את החדר שלי, ואני עברתי לישון בחדר האחים. זסלני לא היה סתם אדם. הוא היה הראשון ששיכנע את בן־גוריון ששום פעולה פוליטית לא תוכל להתבצע כראוי בלי שירות מודיעין מאורגן. אפשר לומר שזסלני היה האב המייסד של שירותי הריגול הישראליים.

ראובן זסלני, נצר למשפחת רבנים ירושלמים, שינה את שמו ל״שילוח״. הוא היה מספר מופלא, שידע להעניק נוכחות ממשית לסיפוריו, סיפורים עממיים מגטאות רחוקים, סיפורים שרק הלכו ונעשו יותר יפים. זסלני הפך ידיד ורע לכל אחד מאיתנו, והיה מבלה שעות ארוכות עם אשר ובנו. בעיקר אהב להסביר להם סיפורים מן התנ״ך. לי עזר בהכנת שיעורי הבית בעברית, והיה מפרש לי את ההפטרה שהייתי אמור לקרוא בבר־המצווה שלי.

שילוח התעניין גם בידידי, בפעילויות הצופים, בארגון הפגנות. שיחותיו הארוכות עם יאשה היו ניתוחי מצב מעמיקים. זסלני התעניין פחות בדעתו של פלוני או אלמוני, ובעיקר רצה לדעת כיצד הצליח יאשה לטוות מערכת קשרים כה ענפה עם הסביבה בדמשק של אותם ימים. זסלני מיעט להציג שאלות ישירות, והעדיף להסיק את התשובות משיחות ארוכות שקיים. אני הייתי מקשיב לו מן הקצה האחר של השולחן בחדר האוכל, שם נהגתי להכין את שיעורי הבית.

בין 1933 ל־1937 קיים זסלני ביקורים סדירים בדמשק, במטרה ליצור קשרים ולהקים את רשת המודיעים. באחד הימים, עם הגיעו מירושלים, אמר בלהט, כאילו הוא מנסה להשתחרר מאיזה משא כבד: ״הכנופיות הערביות בארץ ישראל מצטיידות בנשק ותחמושת בדמשק. כאן הן גם משיגות את הכספים שלהן. לכל אלה יש בעינינו חשיבות עליונה״. יאשה שאל מי סיפק לו את המידע הזה, וזסלני אמר שבמהלך ביקוריו בדמשק הצליח להקים גרעין של מודיעים, ונראה שהם עושים את עבודתם כראוי. בשלווה האולימפית שלו הצליח זסלני לכונן בדמשק רשת מודיעין ראשונה בארץ ערבית.

באחד מביקוריו ב־1936 ביקש מיאשה להציג אותו בפני עבדרחמן שאחבנדר, מנהיג המפלגה הלאומנית. ״לשם כך דרושה לי אמתלה״, אמר יאשה. ראובן הציע להגיד פשוט ״זה ידיד שלי מירושלים!״ 'הוסיף, ״תמיד פשוט יותר לומר את האמת״.

הפגישה התקיימה בביתנו. כששאחבנדר הגיע, הוא בירך אותי לשלום בחביבות. הוא כבר הכיר אותי מביקורו בחודש אוגוסט במחנה הצופים הסורים בבלודאן. באותו יום היינו אנחנו, החניכים שלי ואני, האחראים על הסדר במחנה, עכשיו אמר שאחבנדר ליאשה, שאם הצעירים היהודים בפלסטינה יוכלו לקיים קשרי ידידות עם ערבים, כמוני, לא תהיה שום בעיה בין יהודים לערבים.

זסלני אמר לשאחבנדר שהוא מתכנן לנסוע לבגדד, לטפל בהוראת התנ״ך בבתי הספר היהודיים. הוא אמר שהוא רוצה להכיר מישהו במקום, למקרה שיזדקק לעזרה בהשגת אשרת שהייה. בלי גינונים מיותרים מסר לו שאחבנדר את כרטיס הביקור שלו, ועליו רשם שם של חבר. ״זה מנהל לשכתו של ראש הממשלה נורי אל סעיד. לך לבקר אותו בביתו השכם בבוקר. הוא יקבל אותך. תגיד לו מה דרוש לך. ביום שישי אטלפן אליו ואגיד לו שאני שולח אותך אליו״.

אנשי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית נעשו יותר ויותר חרוצים בביקוריהם בדמשק. יאשה היה נותן להם סקירות מצב, ולפעמים היה מציג להם אנשים, ״ידידים של המשפחה״ כפי שאמר. האנשים האלה דיברו רוסית ועברית, ולפעמים ביקשו ממני לתרגם. אלה היו הצעדים הראשונים שלי ב״זירה הפוליטית״.

בתיה הייתה מאושרת כשנודע לה שיצחק בן צבי, המורה שלה לעברית באודסה, עומד לבוא גם הוא לדמשק. בן צבי היה אז נשיא ״הועד הלאומי״, הפרלמנט המצומצם שהורכב מנציגי כל המפלגות הציוניות בארץ ישראל. הוא היה האישיות הרמה ביותר שביקרה אותנו בדמשק. התלווה אליו עזרא דנין, האיש שבשם הקרן הקיימת רכש קרקעות טובות ורבות מידי בעליהן הערבים.

בן צבי הגיע בשבוע שבו השתוללו באזור ירושלים כנופיות ערביות, שזרעו אימה ופחד. גם מפקדיהן הרבו לפקוד את דמשק. האם היה קשר בין ביקורו של בן צבי לבין המאורעות האלה ? באותו יום ראשון ביליתי את היום עם חברי שקיב שמעא. לגמרי במקרה נודע לי ממנו שאסמי התבואה של דודו משמשים מחסנים לנשק ולתחמושת המגיעים מטורקיה. סיפרתי על כך ליאשה, שאמר כי כלי הנשק האלה מיועדים ככל הנראה לכנופיות המזוינות הפועלות באזור ירושלים. עזרא דנין, ששתק עד אותו רגע, לקח את יאשה הצדה ואמר לו שבא לדמשק כדי לנסות לקנות נשק ל״הגנה״.

סוחרי הנשק הם בראש ובראשונה סוחרים, ואצלם כל הקודם זוכה:

מי שבא ראשון ומביא איתו את הכסף מקבל את הסחורה. עזרא ביקש ממני להציג אותו בפני דודו של שקיב. באותו ערב עצמו כבר רכשה ההגנה את מאגר הנשק שיועד לכנופיות הפורעים בפלסטין. למחרת סעדו עזרא דנין, בן צבי ויאשה על שולחנה של משפחת שמעא, בביתם הגדול שבעיר העתיקה. שקיב השתתף גם הוא בסעודה. אחר כך סיפר לי שדודו עשה את הסידורים הדרושים שהנשק יגיע לאחד מקיבוצי הגליל.

משלוחים נוספים של נשק הגיעו למחסן של הדוד. יאשה טילפן לעזרא שגר בחדרה כדי ליידע אותו. כשלעזרא היה כסף, הוא קנה קרקעות, נשק ותחמושת. כשלא היה לו, קנה רק את התחמושת. ״אם תהיה להם פחות תחמושת, הם יהיו פחות שחצנים״, נהג לומר.

דמשק של אותם ימים הייתה נקודת תצפית מאלפת. חאג׳ אמין אל חוסייני, המופתי הגדול של ירושלים, אויב מושבע של הציונות ובעל־ברית מוצהר של הנאצים, ביקר בה לעתים מזומנות. היו לו ידידים בחוגים הפוליטיים. בדמשק גייס את הכספים לשלם לאנשי הכנופיות. גם בן־דודו, עבד־אל קאדר אל חוסייני, שפיקד על הכנופיות באזור ירושלים, היה בא בקביעות לדמשק. מיהם הידידים שסייעו לבני חוסייני? יאשה חיפש בקדחתנות את התשובה.

דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005-מביירות לדמשק- עמ' 45-40

יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-הו' אורות המגרב תשע"ד-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן

רבי משה בה״ר רבי יצחק אלאשקר

ידועים לנו שני ענפים ממשפחה זו שהגיעו לצפון אפריקה בגירוש. הענף האחד הוא משפחת ר׳ יוסף שהתיישבה בתלמסאן, וענף אחר הוא זה של רבי משה בה״ר רבי יצחק אלאשקר, שנחשב לאחד מגדולי הפוסקים בדורו. הוא נולד סביב שנת רכ״ה (1465) בעיר סאמורה. עם רבותיו נמנה ר׳ שמואל באלאנסי, לפני כן למד בעיר טולידו. בגמר לימודיו חזר לסמורה והיה שם עד לגירוש. בגירוש יצא עם המגורשים לצפון אפריקה. בדרכו נשבה וניצל, התיישב בעיר תוניס כשמונה עשרה שנה ונמנה עם חכמי העיר. מתונים עבר להתיישב בפאטרס והרביץ בה תורה. בשנת רע״ה (1515) ירד מצרימה ושימש דיין בקהיר והיה מבית דינו של רדב״ז.

מתוך ויקיפדיה: פטרס, או פטרה (ביוונית: Πάτρα) היא העיר השלישית בגודלה ביוון, בירת מחוז מערב יוון, ובירת היחידה האזורית של אכאיה. העיר נמצאת בצפון-מערב חצי האי פלופונסוס, על חוף הים היוני.

בפטרס למעלה מ-210,000 תושבים. היא מרכז מסחרי ויש בה נמל גדול ומשגשג. העיר מרכזת נתיבי סחר ימיים מהים האדריאטי והיוני, קו מעבורות קבוע מאיטליה, ואת התנועה מגשר ריו-אנטיריו.

בתשובותיו הוא נשא ונתן בהלכה עם חכמי הדור בארץ ישראל ובאימפריה העותמאנית. כמו כן דן עם בנו בלי שהזכיר את שמו הפרטי. סמוך לתקופה זו מצאנו במצרים רבי אברהם אלאשקאר ששאל את רבי יוסף קארו בהלכה, ורבים רואים בר׳ אברהם השואל את בנו של ר׳ משה.

הערת המחבר: ראה שו״ת אבקת רוכל, סימן יח ושו״ת בית יוסף, סימן ה. מזהים אותו כבנו של ר׳ משה, קורא הדורות, לו ע״ב; חיד״א, שם הגדולים, בערך ר׳ אברהם. לעומת זאת בקורא הדורות, דף נ ע״א, כותב גם הרב אברהם אלאשקאר חכם מעיין מרביץ תורה בתלמידים, ונראה שהוא ממשפחת הרב מהר״מ אלאשקר, לכאורה משמע שמדובר בעוד חכם בשם אברהם שחי בקהיר בתקופה זו.

 אולם מצאנו בתשובות מהר״ם גאוויזון, חכם מחכמי מצרים בשם זה החתום שם שני בשנת שע״ה (1615). ונשאלת השאלה, האם מדובר באותו חכם ששאל את רבי יוסף קארו או שמא מדובר בחכם אחר שיתכן שהוא נכדו של הראשון. חכמים שעסקו בשאלה זו נוטים לזהותו כבנו של ר׳ משה, אולם סברה זו דחוקה מאוד, דאם כן היה צריך להיות בשנת שע״ה מופלג בזקנה כבן מאה ומעלה, דבר שאינו מסתבר. לכן נראה שהמדובר בשניים וייתכן שהשני הוא נכדו של הראשון.

ר׳ משה עסק בקבלה, בפילוסופיה ובהלכה. הוא היה חסיד מובהק להרמב״ם, כתב ספר השגות על ספר "האמונות" לר׳ שם טוב בן ר׳ שם טוב, על שהעז לחלוק על הרמב״ם בצורה לא מכובדת. רבי משה כותב: ״איך עמדו הראשונים על הספר הזה ולא גזרו לשורפו ביום הכפורים שחל להיות בשבת״. שאלות ותשובות שחיבר בהלכה נדפסו לראשונה בסביוניטה שי״ד. ויש ממנו בכתובים ספר גאון יעקב, ביאור על טור אורח חיים. החיד״א כותב שראה שמזכירים ביאור על פירש״י על התורה ממנו. רבי משה נחשב מגדולי ההלכה בדורו. להלן אחת מהשאלות שנשאל:

אנשי עיר אחת הם ובית דינם תקנו ביניהם בחרמות ובהסכמה גדולה, עליהם ועל זרעם ועל כל הבאים אחריהם מעתה ועד עולם, לעשות את יום אחד עשר יום לחדש טבת כיום פורים לכל דבריו, כדי לפרסם נס אחד גדול שנעשה להם באותו יום. ובכלל תקנתם התקינו, שאפילו מי שישנה את מקומו וילך לשכון בעיר אחרת לא יסור מעליו חוק התקנה ההיא עד עולם. יורה המורה אם יש כח ביד אנשי עיר אחת לתקן כיוצא בזה או לא. ואם תקנתם תקנה אם יוכלו לגזור אף על הבאים אחריהם או לא. ואם יכולין לגזור אף על כל הבאים אחריהם עתה שגורשו כולם מאותה העיר ונטמעו בעיירות אחרות ובמלכות אחרת אם חלה עליהם ההסכמה בכל מקום שהם או לא. עם הרחבת הביאור בענין המנהגות (שו״ת מהר״ם אלשקר, סימן מט)

הוא נשאל מהעיר ליפאנטו שבה הקהל הסכימו לנהוג יום י״א בטבת בכל שנה ושנה כיום פורים למשתה ושמחה, לזכר הנס שנעשה להם. ותקנה זו קיבלוה עליהם ועל זרעם. נשאלת השאלה האם יש לקהל סמכות לתקן תקנה שתחייב גם את זרעם אחריהם. שאלה נוספת: בינתיים בני הקהל הנז' גורשו מהעיר והתיישבו במקומות אחרים, האם גם במקומות יישוביהם החדשים עליהם לשמור ולקיים את יום הפורים שהסכימו עליו. תשובתו הייתה שראשי העיר ורבניה מוסמכים לתקן תקנה מעין וו שתחול גם על זרעם. התקנה תקפה לעד, גם אם גורשו מהעיר שבה קרה הנס, חייבים הם לקיים את התקנה ולהמשיך לחגוג את יום הפורים.

בסוף ימיו עלה רבי משה לארץ ונפטר כנראה בירושלים בשנת ש״ב (1542). חיבורי רבי משה הידועים לנו הם: שאלות ותשובות ופירוש על הטור גאון יעקב. רבי משה עסק בשירה וחלק משיריו פורסמו בסוף קובץ תשובותיו. בשירים אלו מתבטאת קירבתו לעולם המסתורין של הקבלה.

חכם נוסף שחי במצרים במאה השש עשרה הוא ר׳ שלמה אלאשקר, הוא היה עשיר מופלג עסק בחכירת המכס. היה נדיב לב ותורם גדול לתלמידי חכמים במצרים ובארץ ישראל. הוא הקים בצפת תלמוד תורה לילדים על חשבונו, ומינה לו מפקח את ר׳ יצחק עראמה. בסוף ימיו נתנו השלטונות עיניהם ברכושו, העלילו עליו והוציאוהו להורג. נראה שהוא ממשפחת ר׳ משה אלאשקר.

יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-הו' אורות המגרב תשע"ד-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן –עמ' 51-49

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-הדאגה לעניים והיטלים על מצרכים

הקדש: בארצות האסלאם היה נהוג שאדם ערירי שנפטר ללא יורשים, רכושו עובר לממשל. כדי למנוע זאת יסדו בקהילות הקדשים, ומי שהקדיש רכושו להקדש היהודי, השלטונות לא החרימו את רכושו. הגזברים הממונים על ההקדש היו מחלקים לנצרכים מפירות הנכסים.

בעת מצוקה כספית היתה הקהילה ממשכנת את קרקעות ההקדש תמורת הלוואה. כדי למנוע זאת ולשמור על נכסי דלא ניידי של ההקדש, תוקן ׳שהגזברים הממונים על הקופה של צדקה אין להם רשות למשכן קרקעות הקדש עניים׳(שם, סי׳ עט, קם).

קנסות שהוטלו על מי שעובר על תקנות היו מיועדים למטרות סוציאליות לעניים, למשל בצפרו, לפי מקור מתקכ״ב(1762) (עובדיה, ׳צפרו׳, מם׳ 83).

לקהילת מכנאס היתה חזקה על חנויות מחוץ למלאה, ולפי תקנת חכמים בשנת תקל״ב (1772) היו רשאים למכור שני שליש מכל חנות ושליש אחד יישאר לפרנסת העניים.

מהתקנות בשנת תקמ״א (1781) ניתן ללמוד על כמה אמצעים שהיו נהוגים בקהילה זו למען העניים. לכל סוג של התרמה מונה גזבר מיוחד: אחד לאיסוף הכסף ב'קערה׳ מדי יום (הכוונה לפרוטות שתורמים בעת התפילות), ואדם אחר ;בה בבתי הכנסיות ׳פעמיים כל שישה חודשים׳, והכסף מיועד ׳לעוברים ושבים׳, כלומר לעניים הבאים ממקומות אחרים. לקהילה היו גם ׳קרקעות העניים׳, כנראה דירות שהוקדשו לקהילה למען העניים, שהיו מושכרות; גזבר גבה את דמי השכירות מדי חודש, ולעניים הגרים שם נוכה הסכום שהם מקבלים כסיוע מהקהילה. אדם אחר תפקידו היה לגבות מדי שבוע את המם הקהילתי על בית הזיקוק ליי״ש, שיועבר לעניים.

בתקנה בשנת תקס״ז (1807) נאמר שמי שיראה אשה העוברת על התקנה שאוסרת ענידת תכשיטים ושמלות רקומות בחוטי זהב, רשאי לאחר הכרזה להוציא ממנה ולתיתם לעניים.

כדי למנוע את ההפרעה בתפילת הבוקר על ידי העניים המקבצים, התקין ר׳ חיים משאש, שהשמש משכים לבית הכנסת, וכל הנכנס נותן בידו תרומה. לאחר מכן התקין, שתהיה קופה תלויה על הקיר בפתח בית הכנסת, שבה יתרום כל אחד לפי יכולתו, ובראש חודש היו מחלקים לעניים. גם בתי הכנסת האחרים אימצו שיטה זו, והדבר נמשך חמש שנים. אך כתוצאה מסכסוך חזר הנוהג ל'קלקולו׳, שהעניים באים בעת התפילה ופונים לכל אחד בנפרד (חיים משאש, ילקט הקמח׳, דף קעא).

ר׳ יוסף בנו של ר׳ חיים משאש, כתב על הנוהג בבית הכנסת העתיק, שבו היו מתכנסים כל רבני העיר בכל ערב ר״ח אלול מאחר הצהרים עד הערב לעשות פדיון נפשות של בני העיר בכסף צדקות שקבצו בבתים ובחצרות ומהחנויות ושם מחלקים כסף פדיונם. (׳אוצר המכתבים׳, ח״א, סי׳ סד) ממקורות אחרים ידוע על סוגי תרומות אלה:

  • ׳נדבה׳ – תרומתם של בעלי עסקים באמצעות גובה שקיבל אחוז מסוים מהתרומה.
  • ׳התמיד׳ – קמח לעניים לאספקת צורכי השבת.
  • הפרנסים היו סובבים ברחובות המלאח בערבי שבתות כדי לאסוף קמח או לחם. בפסח ובסוכות היו נותנים נדבת חג.

בצפרו: לפי תקנה קדומה חזקה על רכוש שלא נודעו בעליה – זוכים בה עניי העיר (משה אלבאז, הלכה למשה׳, חו״ם, סי׳ צח). ההכנסות מבית הכנסת הגדול מיועדות ליתומים, לפי מקור מתקמ״ז(1787) (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 223). לקהילה היו חנויות וההכנסה מההשכרה – לזכות העניים, כפי שנזכר במקורות בשנים תקס״ט (1809) ותקפ״ט (1829) (שם, מסי 112, 116). לפי פסק דין של שני חכמים בשנת תרל״ב (1872) אין למכור את הקרקע שמיועדת להכנסות לעניי העיר, אלא רק למשכנה בשעת הדחק(שם, מסי 1872).

הדאגה לעניים גרמה ליוזמות שלא יכלו לעמוד בהן. כך היה בצפרו, שבה תוקן בשנת תרכ״ד (1864), כי הרשות לפתוח חנות חדשה מותנית בכך, ששליש מההכנסות יוקדשו לעניי העיר. אבל לא עמדו בתנאי זה, וביטלוהו בתרס״א (1901).

בתרצ״ו התלוננו חכמי העיר ואנשי הוועד בצפרו, שכמה יהודים ירדו מנכסיהם והאחרים מסרבים לתרום, ואין ביכולת הגזברים לספק צורכי העניים הרבים. לכן הוחלט שכל מי שיש ביכולתו ומסרב לתת נדבה, לא ישיאו את בניו ובנותיו, סופרי בית הדין לא יכתבו להם כתובה והרב לא יתן רשות לקידושין, והחברה קדישא לא תטפל בו לא בחייו ולא במותו(שם, מסי 18).

במוגדור: אנגלי שביקר בה בשנות ה־70 של המאה ה־19 כתב, כי ליהודים האמידים סלים שהם שמים בהם מטבעות נחושת, ובכל יום שישי מחלקים אותם לעניים יהודים ומוסלמים. בשנת 1899 ביקר במוגדור הברון אדמונד דה רוטשילד מפאריס, ותרם כסף לעניי הקהילה. נודע לו על המחלוקת בקהילה, שבעקבותיה סבלו העניים, והוא תבע מהם שיתוף פעולה למען העניים.

בתיטואן בנה יהודי אמיד, כנראה בשליש הראשון של המאה ה־19, מקווה טהרה בשביל שיטבלו בו תמורת תשלום, והקדישו לקהילה כדי שהכנסותיו יהיו קודש לעניים. בעודו בחיים תרם לעניים כראות עיניו, ואחרי מותו היה גזבר העניים מטפל בכסף (יעקב בירדוגו, 1783־1843, ’שופריה דיעקב׳, חו״ם, סי׳ כא).

ברבאט, לפי מקור מ־1903, היתה הקדשה בסכום מסוים, ובכל ערב פסח היה הממונה מוסר לגבאי הצדקה את הפירות השנתיים מהקרן(רפאל אנקאווה, 1848־ 1935, יקרני ראם׳, סי׳ נט).

אחד ממקורות ההכנסה לעניים ולחכמים היה מהזיארות (ביקורים) בקברים קדושים, שהיו פזורים בהרבה מקומות במרוקו.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-הדאגה לעניים והיטלים על מצרכים-עמ' 98-97 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

ינואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר